Ikigai גרסת אוקינאווה

לפני כשבוע (27.5.21) סיימתי לעזור למישהי בעבודה אקדמית שעשתה. זה הייתה משימת התנדבות שלקחתי על עצמי במסגרת ההתנדבות בעמותת הלל. 

גם במסגרת ההתנדבות שלי בהלל וגם במסגרת התנדבות קודמת בעמותת עולים ביחד נתקלתי באנשים הלומדים במסגרות אקדמיות ולא תמיד מבינים מה רוצים מהם המרצים? 

כך למשל, נתקלתי בעבודה אקדמית בנושא שאיני מומחה בו שבה היה כנדרש סעיף של דיון. הבעיה הייתה שבסעיף זה לא היה דיון.

לקחתי את הסעיף ובניתי דיון לדוגמה. הסברתי למי שכתב/בה את העבודה שאת תוכן הדיון יבנה על פי הידע והדעות שלו. כל מה שעשיתי הוא דוגמה למבנה של דיון על בסיס הידע המועט שלי בנושא. 

אינני כותב את העבודות במקום הסטודנטים. אני מנסה להסביר להם מה מצפים מהם המרצים על מנת שיוכלו להתמודד עם זה באופן סביר.

העבודה האחרונה, שבה סייעתי מעט, עסקה במתאם  השלילי בין משמעות לחיים לבין התאבדויות. הקשר הזה נמצא במחקרים שונים באוכלוסיות שונות, כולל אזרחים ותיקים. 

שלוש אפשרויות ב"ישורת האחרונה"

מחקרים אלה מביאים אותי לדיון ברצף אפשרויות העומדות בפני אזרחים ותיקים, הכולל שלושה סוגים של אפשרויות:

1. להטביע חותם

זו האפשרות שלא מעט פוסטים בבלוג זה עסקו בה. זו האפשרות שקשה להצליח בה.

2. לשקוע

זו האפשרות הפסיבית של יציאה לפנסיה וצמצום חד בפעילויות. אפשרות גרועה המביאה לירידה מתמשכת באושר ולהימנעות מיוזמה ומאקטיביות.

3. למצוא משמעות לחיים

המשמעות היא אישית ואולי לא תטביע חותם אחרי המוות, אבל תהפוך את האזרח הוותיק למאושר יותר. תיתן תוכן לחייו ותהפוך אותו לאדם פעיל כפי שאולי היה במשך מרבית ימי חייו לפני "הישורת האחרונה".

אוקינאווה

אוקינאווה הוא האי החמישי בגודלו ביפן. יש בו אוכלוסיה של כמיליון וחצי תושבים. 

אוקינאווה ידועה כאחד "האזורים הכחולים" בכדור הארץ, כלומר: אזורים בהם תוחלת החיים גבוהה. רבים מתושביה חיים מעל לגיל 100. 

באופן טבעי, חוקרים שואלים את השאלה: מה גורם לתושבי אוקינאווה להאריך ימים? 

סדרת טלוויזיה של ה-BBC עוסקת באריכות הימים באותם אזורים. בפרק בו צפיתי, מגיע הכתב השוודי לאוקינאווה. מקומי דובר אנגלית מלווה אותו ומתרגם את השיחות. בנוסף לאינטראקציות עם מקומיים, הוא משוחח עם חוקר אמריקאי המתגורר באוקינאווה וחוקר את נושא אריכות החיים באי זה. 

האינטראקציות עם מקומיים כוללות, אירוח בבתים, ביקור במפעל אצות, דייג של אצות וישיבה בבתי קפה בחלק האמריקאי של האי.

מדוע חיים באוקינאווה יותר?

קרוב לוודאי שזהו שילוב של גנטיקה ואורח חיים. בשניהם יש הבדלים בין אוקינאווה ליפן. 

גורמים שלדעת מקומיים מסבירים את תוחלת החיים הגבוהה: 

1. תזונה
התזונה כוללת 30 סוגי מזון ביום: הרבה ירקות ומעט בשר ודגים, אצות בעלות סגולות בריאותיות ועוד. 

הבדלים בין המטבח היפני והמטבח של אוקינאווה: 

א. ביפן מבוסס אורז. באוקינאווה מבוסס בטטות במקום אורז.

ב. ביפן יותר דגים. באוקינאווה יותר בשר חזיר. 

2. תזונה: "שבע והותיר"

מותירים מקום בבטן, כלומר: לא אוכלים יותר מדי. 

3. פעילות גופנית

המקומיים מרבים בפעילות גופנית.

4. עבודה ואורח חיים פעיל גם בגיל מבוגר

בין השאר, הכתב פגש אדם בן 83 הממשיך לנהל  מפעל אצות משפחתי. קשיש שממשיך להיות מורה לקראטה (אמנות לחימה שמקורה באוקינאווה ואישה בנות ה-90 של חייה שמכינה מרקי מיסו עבור אורחים ובני משפחה. 

5. להמשיך לחיות בקהילה שלך כל חייך.

מאחורי עיקרון זה שהוזכר על ידי המקומיים מסתתרת קהיליה תומכת. במידה מסוימת מזכיר לי את הקהילתיות באי באלי באינדונזיה. 

באי היו במשך שנים רבות בסיסי צבא אמריקאים. עדיין גרים אמריקאים באזור הנקרא "הכפר האמריקאי" או "המושבה האמריקאית". 

ממש לא מעניין איך קוראים לאזור האמריקאי. מה שכן מעניין שתוחלת החיים של מקומיים נמוכה יותר ככל שהם קרובים יותר לאזור האמריקאי. 

הכתב והמקומי המתרגם הדגימו זאת בפשטות. הם ישבו עם כמה צעירות מקומיות בבית קפה באזור האמריקאי. הכתב שאל אותן האם הן מעדיפות אוכל אוקינאווי מקומי או המבורגר וקולה? 

התשובה הייתה: "המבורגר וקולה". 

זניחת החיים המסורתיים האוקינאוויים לטובת השפעה של תרבות צריכה אמריקאית, עלולה לפגוע בעתיד בתופעה הייחודית של תוחלת חיים גבוהה במיוחד.

הגורם הנוסף שצוין על ידי המקומיים כמסביר את תוחלת החיים הארוכה הוא: "איקיגאי". 
תמיד אפשר ללמוד משהו חדש. זה המושג החדש שלמדתי. פירוט בפסקה הבאה.

Ikigai 

Ikigai הוא מושג יפני. משמעותו בתרגום חופשי שלי  מהויקיפדיה האנגלית: להיות עם כיוון או מטרה בחיים. לכל המקומיים שמעל גיל 80 שאצלם ביקר הכתב השוודי, היו עם Ikigai. בדרך כלל בהמשך ישיר למה שעשו קודם.

גם מנהל המפעל המשפחתי וגם מורה הקראטה התחילו את דרכם בתחום עיסוקם הנוכחי בשנות ה-20 של חייהם. הקשישה שמעל לגיל 90 רואה בהכנת מרקי מיסו כחלק מ"האיקגאי" שלה. 

ב"ישרות האחרונה" של אנשים מבוגרים במיוחד בחברות מסורתיות, המבוסססות על "איקיגאי" ועל קהילה תתקשו למצוא אנשים ב"ישורת האחרונה" המנסים להשאיר חותם. לעומת זאת מרבית האנשים מוצאים את המשמעות שלהם בחיים ואינם דועכים. 

קישור לסרטון

סרטון הסבר על Ikigai

עוזי

עוזי הלך לעולמו. חבר קרוב במשך שנים רבות. 
היום (18.5.2021)  אהיה בין המלווים אותו בדרכו האחרונה.

למדנו ביחד בקורס תכנות במכללה למנהל בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. מאז היינו בקשר מתמשך. 

אחרי הקורס התחלנו לעבוד באותו יום במלם. אז יחידת סמך של משרד האוצר. היום חברה פרטית בשם מלם מערכות. עבדנו שם ביחד במשך יותר מעשרים שנים. במהלך השנים הללו, עשינו ביחד גם דברים מחוץ לשעות העבודה. בין השאר, נסענו ביחד לטיול בבריטניה. 

במקביל לעבודה למדנו ביחד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ולתואר שני.  

בעבודה היו לנו פרויקטים משותפים. גם כשהיו לכל אחד מאיתנו פרויקטים נפרדים קרה פעמים רבות, ששיתפנו איש את רעהו ושאלנו לדעתו.

בתחילת שנת 1994 פוטרתי ממלם. אז כבר חברה ממשלתית בדרך להפרטה. שמרנו על קשר. כעבור מספר קצר של שנים סיים גם עוזי את דרכו בחברה. שנינו היינו יועצי מחשוב עצמאיים. 

עשינו ביחד כמה פרוייקטי ייעוץ. המשכנו לספר אחד לשני על פרוייקטים ועבודות ולהתיעץ. 

גם כשדפוסי העבודה שלנו הפכו לשונים המשכנו להיפגש ולדבר גם על עבודה. אני הייתי יועץ לתקופות קצרות בארגונים שונים (התקופה הארוכה ביותר בארגון הייתה כשלוש שנים והיו רק שני ארגונים כאלה). עוזי היה יועץ במשך יותר מעשר שנים במשטרת ישראל. 

תמיד היו לו רעיונות חדשים ויוזמות חדשות בתחום המקצועי. בגיל צעיר זה קורה לרבים. ככל עולה הגיל זה הופך לנדיר.
חלק מרעיונות אלה ניסינו לממש ביחד.

אני חלש מאוד בהיבטים מעשיים של טיפול בנושאים כמו תיקונים, תחזוקת בית, בחירת בעלי מקצוע, בחירת מוסכים, קניות וכיו"ב. 

עוזי היה הרבה יותר מחובר ממני למציאות בתחומים אלה. לא פעם שאלתי אותו והוא הפנה אותי למקומות שלא ידעתי עליהם ונתנו שירות מקצועי מעולה. 

לפני "הישורת האחרונה" 

באופן טבעי דור ההורים שלנו הגיע ל"ישורת האחרונה" לפנינו. 

כל אחד מאיתנו היה בלוויות ובשבעה של ההורים של חברו. כל אחד מאיתנו הכיר לפני כן את ההורים של חברו. 

לאביו של עוזי, ששרד את השואה, היה חשוב לעלות לקבר של אימו בימי השנה למותה ולהתפלל. הוא נזקק למנין. הייתי אחד מחבריו של עוזי שהצטרף למנין במשך שנים רבות. 

התקופה האחרונה

בחודשים האחרונים התקרב עוזי ל"ישורת האחרונה" בגלל החמרה במצב בריאותו. גם בתקופה זו שמרנו על קשר הדוק והוא שיתף אותי במצבו ובתחושותיו והתייעץ איתי על דרכי ההתמודדות. העלתי רעיונות, שחשבתי שיהיו מועילים, אבל בסופו של דבר הבעיות המהותיות היו רפואיות ואין לי יכולות וכישורים בתחום זה. 

במקום להיפגש מדי פעם בקפה "בצלאל" הסמוך לביתו, ביקרתי אותו בביתו ובבתי חולים. 

הביקור האחרון בביתו, לפני האשפוז האחרון בבית האחרון שלו בבית חולים היה טראומטי במיוחד: ההידרדרות במצב הבריאותי בהשוואה לביקור ארבעה ימים קודם לכן הייתה גדולה מאוד. 

אני כבר הבנתי שהזמן שנותר לו הוא קצר מאוד. גם עוזי, שהיה צלול לגמרי גם בימיו האחרונים, הבין זאת.   

יהי זכרו ברוך.