ההרצאה האישית הראשונה שלי: "הדרך שלי: אתגרים, משברים וחלומות "

 

שקף מרכזי בהרצאה שלי. זכויות היצרים על השקף שלי. הרשאת השימוש בחלק הימני היא נחלת הכלל

בהרבה הרצאות שלי יש נגיעה אישית, אבל היום (21.8.25) הרציתי הרצאה שכמעט כולה אישית. 

המסר המרכזי הוא שעד גיל 74 חוויתי בהרבה מישורים דברים קצת שונים מאחרים ויצרתי מהם תפיסת עולם ומעין "ארגז כלים" המאפשרים לי להתמודד עם אתגרים ולנסות להגשים חלומות. 

אולי משהו ממה שהתנסיתי בו ו/או התמודדתי איתו יעזור גם לאחרים.

התרגשתי יותר מאשר בהרצאה רגילה. כמה דברים חשובים שהכנתי בדפי המרצה נשמטו. בעיקר בהקשר של זן בודהיזם מזוית הראייה שלי. 

אין לי הרצאות מושלמות. כל הרצאה משתפרת כשאני מרצה אותה כמה פעמים ולומד מהטעויות. 

בחרתי להתמקד בפוסט זה בדברים שהכנתי על זן בודהיזם ולא באו לידי ביטוי בהרצאה. 

זן בודהיזם ואומנויות

הדרך למוד באמת זן בודהיזם הוא באמצעות תרוגול אומנות. כמעט כל דבר יכול להיות אומנות. 

המתרגל מנסה להשיג שליטה מלאה באותה אומנות. זה עשוי לקרות כשהוא ואוביקטי האומנות הופכםי לאחד. 

מי ששולט באומנות אחת באופן מלא חי באופן מלא את תפיסת הזן.

כמעט כל דבר יכול להיות אומנות זן. 

קראתי למשל על ירי בחץ וקשת כאמנות.

הספר זן באמנות הקשת נכתב על ידי אויגן הריגל,  פרופסור גרמני לפילוסופיה. הריגל תרגל ביפן במשך שנים את אמנות הירי בחץ ובקשת עד שהוא והחץ והקשת הפכו לישות אחת. 

בפוסט: זן ואמנות המוות: "יומני הזן" סרט מעולה כתבתי על סרט יפני שהתרשמתי ממנו. הגיבור, סופר יפני עם עבר כנזיר זן, הופך את המוות לאמנות. 

קיבוץ נדבות

נזיר זרם סוטו מתרגל קיבוץ נדבות, אראשייאמה, טוקיו.
מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: נחלת הכלל

במצגת מופיעה תמונה של נזיר זן מתרגל קיבוץ נדבות. גם לתרגל קיבוץ נדבות צריך לבצע נכון. 

אולי גם זו אמנות?

תרגול מעשי

באמצע דיון פילוסופי על משמעות החיים, אומר מורה הזן לתלמיד "הקומקום רותח לך לכבות אותו". 

התלמיד שעסק בפילוסופיה גבוהה היה מנותק מהמציאות. מורה הזן הצליח לשמור על קשר למציאות גם בזמן שהשתתף בדיון פילוסופי. 

עוגת אורז

התדמית של מנזרי הזן היא של מקומות עגומים וקשים. התלמידים לפעמים משתעשעים. באחד מסיפורי הזן סופר על משחק של תלמידים המקיימים ויכוח שבו כל אחד מהשניים צריך להסביר מדוע הוא נחות מחברו. המפסיד (זה שפחות נחות) קונה עוגת אורז למנצח. 

"ימים מושלמים"? פשוט לחיות

 

עמדתי בפיתוי לאיש מערבי לכתוב בכותרת של פוסט זה משהו דומה, למה שכתבתי בכותרתו של הפוסט על הסרט היפני הנפלא זן ואמנות המוות: זן ואמנות המוות: "יומני הזון" סרט מעולה. 

במקרה זה "זן ואמנות ניקוי בתי השימוש".

זה לא מדויק וזה לא ממש נכון לקרוא לכל דבר שמתחבר עם הזן בודהיזם היפני, במידה כזו או במידה אחרת, "זן ואמנות X". 

מצד שני גיבור הסרט  של הבמאי הגרמני וים ונדרס מתחבר לתפיסת העולם של הזן היפני בכך שהוא חי את המציאות כפי שהיא. 

את התפיסה הזנית הזו,  שמשהו בי מתחבר אליה, כבר הזכרתי בפוסטים קודמים, למשל: טראומה בסין.

היריאמה, מנקה השירותים היפני המבוגר והשתקן, מגולם על ידי השחקן היפני הנפלא קוג'י יאקושו , חי את המציאות כפי שהיא. 

אולי הייתי צריך לבחור בכותרת: "ימים מושלמים" - שם קצת אירוני לסרט. 

כפי שעשיתי בפוסט על סרט בריטי בשם "לחיות". התסריטאי של הסרט הוא קאזואו אישיגורו, סופר יפני החי בבריטניה. 

גם "לחיות" מתחבר ליפן משום שהוא חוזר על עלילתו של הסרט היפני בעל שם זהה של הבמאי היפני האגדי  קורסאווה משנת 1953. 

מה שהשתנה הוא ההקשר הסרט הבריטי מתרחש בבריטניה ולא ביפן.

הסרט "לחיות" בשתי הגרסאות עוסק ב"ישורת האחרונה בחייו" של פקיד החולה בסרטן. 

גיבור הסרט "ימים מושלמים" איננו שם, אבל שתי דמויות בסרט אביו של הגיבור שרק מוזכר ובעלה לשעבר של מנהלת הבר, שיש לה קשר לא לגמרי מפוענח עד סופו עם גיבור הסרט, הוא חולה סרטן סופני.

בסצינה לא קצרה בסרט, נפגש איתו מנקה השירותים המבוגר בשיחה אישית פתוחה לגמרי מצד הגרוש ולא לגמרי פתוחה מצד היריאמה. 

יפן של פעם ויפן של היום

בשנת 1988 התחתנתי. 

היה ברור שאת ירח הדבש נחגוג ביפן. 

שנינו התחברנו לתרבות היפנית וגם למספר מצומצם של חברים יפנים. 

את הטיול ליפן אני זוכר כאחד מהטיולים הכי מופלאים, הלא מעטים יש לומר, שלי. 

היראימה מגלם בדמותו את הרוח היפנית של התקופה בה טיילתי שם. 

אנשים שעובדים קשה על מנת לבצע את עבודתם באופן הכי טוב האפשרי. 

הם מרגישים שזו חובתם. זו גם הסיבה לכך שהם נעלבים כשתיירים נותנים להם טיפ. 

כמו גיבור הסרט, הם הולכים כמה פעמים בשבוע לאכול בבר או במסעדה.

שלא כמוהו, הם הולכים עם גברים אחרים שעובדים ביחד איתם.

היפנים בני דור ה-Z

את היפנים הצעירים בני דור ה-Z  ואת תפיסת עולמם, השונה מתפיסת עולמו של היריאמה, אני לא ממש מכיר לעומק. 

טקאשי, חברו לעבודה מגלם, במידה כזו או אחרת, את תפיסת העולם הזו.

כבר לא אנשים שמגיעים בזמן המדויק לעבודה או לפגישה.

כבר לא אנשים העובדים באותה חברה בתחילת דרכם בעבודה עד גיל 55. 

מחוברים מאוד לטלפון החכם ולאינטרנט, שהיריאמה אינו מכיר. 

הם מחוברים לדיגיטל גם בזמן העבודה ובמקום עבודה.

אנשים שמקטרים ומתלוננים. אנשים נצמדים לטלפונים סלולריים ובעיקר אנשים שלא בהכרח עושים את עבודתם נאמנה. 

מנקה השירותים הצעיר מתפטר מהעבודה. 

ניגודים

ניגודים הם חלק מהמהות של החיים בתפיסת הזן והדאואיזם. 

גם היריאמה הוא דמות מלאת ניגודים. 

מנקה השירותים הפשוט הוא גם סוג של אינטלקטואל. הוא קורא ספרים בדקות הפנויות המעטות ביומו העמוס. 

להבדיל מכמה אנשים אחרים, הוא גם מבין היטב את מה שהוא קורא ויודע להגיד עליהם משהו אינטליגנטי. 

הוא אדם סגור שלא משתף כמעט, אבל אמפטי לאחרים. 

כך זה כלפי ילדים קטנים שהוא פוגש בשירותים (כולל אחד שננעל בטעות בתא שירותים). 

כך זה כלפי בת אחותו, שבשונה מאחותו ומבעלה מתחברת אליו, ואף באה אליו לטוקיו מעיר אחרת וחולקת איתו כמה ימים שגרתיים בחייו (כולל עזרה בעבודתו).

כך זה כלפי הקולגה הצעיר והמעט אווילי שעובד איתו וכלפי חברתו הצעירה של טקאשי.

קלטות מוזיקה

בדרכו לעבודה ברכב העבודה שלו שומע היריאמה, יש לומר בהנאה, קלטות מוזיקה כמעט כולן באנגלית.

מדובר במוזיקת פופ של המחצית השנייה של המאה העשרים. 

רוב השירים הם שירים ידועים של להקות וזמרים ידועים. 

היריאמה מכיר אותם היטב. 

גם אני ורבים מבני דורי.

גם המוזיקה המערבית היא חלק מהצד האוטו דידקטי והמשכיל שלו.

 

השורה התחתונה

ממליץ לצפות בסרט המרתק הזה. 

הערת שוליים

 

אהבתי גם את הביקורת שכתב על הסרט גדעון לב ב"הארץ".

זן ואמנות המוות: "יומני הזן" סרט מעולה

 

לא בכל יום אני יוצא מסרט ואומר וכותב שהוא אחד מהסרטים הכי טובים שראיתי בחיי.

זה קרה לי היום (27.1.24) כשיצאתי מהסרט היפני "יומני הזן". 

את הסרט ביים הבמאי היפני יוג'י נקאה והשחקנים הראשיים הם קנג’י סוואדה, טקאקו מאטסו. 

הסרט: התפתחות איטית ועדינה וריבוי רבדים

גיבור הסרט הוא סופר יפני בשם טוסוטומו החי לבדו באזור נידח. כותב ספרים ומכין מזון מצמחים  שהוא מגדל ואוסף בטבע.

לאט, לאט מתפתחת העלילה ברבדים השונים. דברים שכבר הופיעו קודם מקבלים משמעות ומשתלבים בתמונה הכוללת על כל רבדיה.

רובד ראשון: יופיו של הטבע

צילומי הטבע באזור מגוריו של הסופר פשוט יפים באופן יוצא דופן.

בין אם מדובר בתמונת נוף מרחוק ובין אם מדובר בפרטים של צילומו של עצם קטן מקרוב, למשל: פרי.

רובד שני: חודשים בשנה

כל חלק מתייחס לחודש אחר בשנה. כמובן גם הטבע שברובד הקודם משתנה בהתאם לחודשי השנה.

התחלת כל חלק היא בתמונה אחת, שבה גם מצוין שם החודש וגם מופיע אימרה של מורה זן או איש זן  נחשב.  

האימרה כנראה מתייחסת באופן מורכב לאותו חודש. 

זיהיתי שניים מאנשי הזן הללו: דוגן ובאשו.

רובד שלישי: אוכל

פעם בחודש מגיע מישהו לאכול איתו. 

טוסוטומו מכין אוכל נפלא, וכמקובל ביפן גם יפה ואסתטי. 

רואים גם את המתארחים אצלו נהנים מהאוכל ומעניקים לו מחמאות.

רובד האוכל קשור גם לעברו הרחוק. הוריו שלחו אותו למנזר זן כנער משום שלא היה מספיק אוכל בבית.

רובד רביעי: זוגיות

תמונה של אישה בביתו מתבררת במהלך הסרט כאשתו  שהלכה לעולמה. 

האוכלת העיקרית ביחד איתו היא עורכת בהוצאת הספרים שבאה לבקר אותו במסגרת עבודתה. 

יש גישושים בהקשר של זוגיות. 

לא אעשה ספוילר המגלה מה קורה ביניהם.

רובד רביעי: מוות

לא רק אשתו המתה. 

גם אימה של אשתו ההולכת לעולמה במהלך הסרט. גם ההתיחסות של הסופר המבוגר למותו הצפוי בעתיד הלא רחוק.

ההתיחסות של הסופר למוות שלו ושל אחרים היא חלק מרובד זה.

רובד חמישי: אמנויות וזן

הדרך להבנת העולם של אנשי זן עשויה לעבור דרך אמנות.זו יכולה להיות אמנות לחימה. זה יכול להיות גם טקס תה. כמעט כל דבר עשוי להיות אמנות זן. 

חשוב היחס לאמנות שבסופו של דבר עשוי להביא למעין מיזוג בין ישות המתרגל לבין האמנות. 

דוגמה לכך הוא ספר מרתק ששמו Zen in the Art of Archery. 

הספר המרתק הזה נכתב על ידי אויגן הריגן, פרופסור גרמני לפילוסופיה, שדרך אמנות זו ניסה להבין את הזן בודהיזם.  

רכישת המיומנות אינה טכנית. היא בעיקר תפיסתית. רק כשהתלמיד תופס את עצמו ואת החץ והקשת כישות אחת הוא מצליח לדייק בירי החיצים.

על פי המתרחש בסרט, הכנת אוכל היא אמנות זן של הסופר גיבור הסרט. הוא מנסה להגיע לשלמות בהכנת האוכל וקושר את זה להיבטים אחרים של החיים. 

אמנות זן מפתיעה לקראת סופו של הסרט

ככל שמתקרבים לסוף לוח השנה (ברובד השני) כך גם גדל העיסוק בשאלת המוות.

הסופר מדבר על זה שכל אחד מפחד למות והוא מתכוון להתמודד עם זה. רק כשהמוות הופך לחלק ממך אינך מפחד ממנו.

ההתמודדות עם שאלת המוות הופכת לאמנות זן. מכאן  צמחה הכותרת שלי לפוסט.

נושא מרתק שלא היכרתי קודם. היכרתי את התמקדות בהווה גם על סף המוות.

התמקדות שעולה מסיפורי זן שעל אחד מהם כתבתי בפוסט טראומה בסין.

כמובן שיש הבדל בין אמנויות זן לבין אמנויות זן. באמנויות זן יש מסטר ממנו לומדים אורך תקופה ארוכה. במקרה זה אין מסטר. 

ההבדל היותר מהותי הוא כשלומדים אמנות אחרת רוכשים יכולות שנשארות עם התלמיד. 

למשל, מי שלומד קארטה כאמנות זן, הופך למומחה בתחום. 

במקרה של מוות לא נשארת יכולת כלשהי.

 

מדוע אני מתחבר יותר מאחרים לסרט הזה?

1. יש לי חיבור משנות העשרים של חיי עם הזן בודהיזם. 

למעשה, אני משתדל לאמץ לעצמי תפיסת זן במגבלות של אדם החי בתרבות מערבית ומנסה לעשות זאת רק באמצעות קריאה והתנסות. 

החיבור הזה עולה גם בכמה פוסטים בבלוג זה, למשל: 

לאן נעלם קולו של יואל הופמן?, היבטים מעשיים: מה אפשר ללמוד מהדאואיזם ומהזן בודהיזם?

היות שבסרט יש כמה רבדים, יש רבדים שמי שחווה זן בודהיזם באופן כלשהו יכול לקלוט גם רבדים עמוקים יותר. 

למשל אמירות קצרות של מורי זן ואנשי זן חשובים אחרים, שמוצגות. 

זיהיתי במהלך הסרט אימרה המיוחסת לדוגן ואימרה המיוחסת לבאשו (באשו הוא מורה זן שנחשב גם לאחד מגדולי כותבי שירי הייקו).

הערת שוליים: התרשמתי כמעט בוודאות שגם במאי הסרט יוג'י נקאה חווה זן באופן כלשהו, שאם לא כן לא היה מצליח לצור את הסרט כפי שהוא.

2. עיסוק במוות וב"ישורת האחרונה"

כל קורא של בלוג זה נתקל בלא מעט פוסטים שנגעו בשאלות אלו. למשל: בין החיים למוות, "לחיות" - שם קצת אירוני לסרט, הישורת האחרונה או אולי שתי הישורות האחרונות.

גם הסרט מתפתח לכיוון של עיסוק במוות.

3. עיסוק בזוגיות

בינואר לפני שנתיים התגרשתי. אני עסוק גם בחיפוש זוגיות חדשה. הפוסט האחרון בנושא זה בבלוג האישי שלי: 

הקשר בין מתמטיקאי צרפתי שירד מהרכבת לבין זוגיות בפרק ב'

גיבור הסרט, הסופר  טסוטומו, היה נזיר זן בודהיסטי. בשונה ממני אינו מחפש באופן אקטיבי זוגיות חדשה. הוא כן מנסה להציע זוגיות למישהי כשהמציאות מרמזת על היתכנות של קשר כזה. 

4. כתיבה

גיבור הסרט הא סופר. בלא מעט מזמנו בבקתה מבודדת הוא עוסק בכתיבה.

כידוע גם אני מרבה לכתוב. בבלוג זה. בבלוג על כלכלת המשפחה, בבלוג על ניהול סיכונים, בבלוג על ברידג', בבלוג על מחשבים ובאתר Jokopost.

כתבתי גם ארבעה ספרי ברידג' וערכים בויקיפדיה העברית.

אזורים כחולים: החשיבות המיוחדת של Luma Linda

 

האם Luma Linda בקליפורניה, לא רחוק מלוס אנג'לס, היא "אזור כחול"?

יש מחלוקת על נושא זה בין דן בוטנר, האמריקאי שזיהה את המקום כאזור כחול לבין פרופ' מישל פולן הבלגי שחושד שזה אינו אזור כחול. 

ברור שאין לי כלים להכריע במחלוקת, אבל אני רוצה למקד את השאלה החשובה מזווית הראייה שלי. 

השאלה אינה האם יש שיעור גבוה של בני 100 או יותר ב-Luma Linda? אלא האם תוחלת החיים ב-Luma Linda גבוהה משמעותית מתוחלת החיים במקומות אחרים בארצות הברית?

כשהתעלפתי

הסיפור של ההתעלפות שלי קצת מעל גיל 50 יעזור להסביר מדוע דווקא Luma Linda חשובה?

זה היה יום ראשון בשבוע. זה גם היה ל"ג בעומר.

בשעה 6:00 בבוקר יצאתי להליכה רגלית של כשעה. התארגנתי והסעתי במכונית את בני הבכור לבית הספר. משם המשכתי ללוד לבנק לאומי שם נתתי יעוץ במחשוב.

יום רגיל נמשך בערך עד 8:00 בערב. הפעם סיימתי לעבוד בערך ב-6:00 בערב בגלל ל"ג בעומר. 

ביום רגיל הייתי אוכל ארוחת צהריים מסודרת. הפעם לא הספקתי. 

מיד כשחזרתי הביתה יצאנו למדורות ל"ג בעומר עם שלושה ילדים. תוך כדי תנועה פתרנו את הבעיה הלוגיסטית: אני הצטרפתי לבני הבכור במדורה שלו ושל חבריו ואשתי לשעבר הייתה במדורה אחרת עם שני הילדים היותר צעירים. 

במשך יותר משעתיים עמדתי. עד שהתעלפתי. 

אגב, יומיים קודם, כהרגלי במשך כארבעים שנה, תרמתי דם.

אחרי שהתעלפתי

שלחו אותי לסדרת בדיקות מקיפה. כולן חוץ מאחת היו בסדר. נמצא לי עורק קרוטי סתום ברובו. 

שאלתי מומחים, האם אני יכול באמצעות תזונה, ספורט ו/או גורמים אחרים לפתוח את העורק? התשובה שקיבלתי הייתה שלילית ב-99%. 

דיאטנית אמרה לי שהיא מכירה מקרה אחד כזה. אדם שעבר לגור לבד ביער. שתה ממי מעין וליקט פירות יער למאכל. 

זה לא היה תסריט אפשרי עבורי. גם לא לגבי מרבית האנשים החיים בעולם המערבי.

היה לסיפור Happy End. 

בבדיקה חוזרת אחרי כמה שנים נמצא עורק קרוטי שאינו סתום ברובו. 

ידעתי שהייתה טעות באחת משתי הבדיקות. בדיקה שלישית תקינה העידה שהבדיקה הראשונה הייתה שגויה ולא הייתה מלכתחילה בעיה.

ככל הנראה ההתעלפות נבעה מהעומס החריג באותו יום וביומיים שלפניו.

הגורם המבחין בין Luma Linda ו"אזורים כחולים" אחרים

Luma Linda היא במרכז חיים מערביים אורבניים. היא אינה במקום מבודד ואינה במקום גבוה בהרים. 

בדיוק כמו בדוגמה של העורק הקרוטי, רובנו לא יכולים לעבור לגור באוקינאווה או בעיירה מבודדת בסרדיניה. 

תוחלת חיים גבוהה ב-Luma Linda היא הוכחה שזה אפשרי גם לנו במסגרת התרבות המערבית המודרנית, עם התאמות מסוימות.

מאפיינים של Luma Linda לפי הסדרה ב-Netflix

1. קהילה

כמו בשני "האזורים הכחולים" שהוזכרו בפוסטים קודמים, אוקינאווה וסרדיניה, גם Luma Linda היא קהילה. במקרה זה קהילה נוצרית דתית אדוויניסטית.

2. תזונה

כמעט כל תושבי Luma Linda הם צמחונים. הם מרבים לאכול ירקות, פירות, אגוזים, שקדים וקטניות. גם בסרדיניה ובאוקינאווה התזונה נחשבת לגורם התורם לאריכות ימים. 

בכל אחד מהאזורים הללו יש תזונה שונה. 

3. פעילות גופנית בתדירות גבוהה

כמו באוקינאווה ובסרדיניה גם ב-Luma Linda יש פעילות גופנית יומיומית.

ההבדל הוא במהות הפעילות. חלק גדול מהפעילות היא פעילות ספורט המוכרת לכאלה שחיים בתרבות מערבית מודרנית. 

ב-Netflix ניתן היה לצפות במשחקי ספורט תחרותיים. חלקם קבוצתיים. הפעילות הזו גם מחברת אותם זה עם זהמבחינה חברתית.   

התנדבות

חברי קהילת Luma Linda מתנדבים לטובת כאלה הנזקקים לעזרה גם מחוץ לקהילה. 

היו מרואיינים שייחסו גם להתנדבות תרומה לאורך החיים הרב. 

זו יותר הגישה שמאחורי ההתנדבות. האיכפתיות ביחס לאחרים. 
המשמעות שנותנת ההתנדבות לחיי המתנדב. סוג של מקביל חלקי ל-Ikigai באוקינאווה. 

The Helper Principle

כסטודנט לפסיכולוגיה לפני יותר מארבעים שנים למדתי גם על העקרון המופיע בכותרת פסקה זו. 

כשמישהו מתנדב לעזור לאחר זה עוזר גם לו לא פחות מאשר למי שהוא עזר לו. 

ההקשר הראשון שלמדנו על עקרון זה היה חברים ב-AA (עמותה לגמילה מאלכוהוליזם) שמתנדבים בעמותה לעזור לחברים אחרים. 

יותר קל לאלה שעוזרים לאחרים להיגמל בעצמם מההתמכרות לאלכוהוליזם.

כמי שמתנדב והתנדב בעבר בלא מעט מקומות: "הלל", ניצולי שואה, חוסן כלכלי לגילאי 60 פלוס, ב"עולים ביחד" ועוד, הרגשתי שהתנדבות תורמת גם לי. 

מעולם לא חשבתי על זה במונחים של הארכת חיי.

מי יודע אולי גם הרווחתי משהו בהיבט זה?

היבטים אחרים עם התאמה לעולם המערבי המודרני

באופן מקביל לכך שאפשר למצוא דרכים להארכת חיים פעילים גם בהקשר של חיים מערביים, כפי שקורה כנראה ב-Luma Linda, כך ניתן להתאים גם דברים טובים אחרים לעולם המערבי. 

אציין שני דברים כאלה שחוויתי באופן אישי ואולי גם יאריכו את חיי הבריאים ואת חייהם הבריאים של אחרים הנוקטים בגישה דומה.

מדיטציה

הרבה יותר קל למדוט כאשר אתה נזיר במנזר מבודד. המהרישי מהש יוגי התאים את המדיטציה לעולם המערבי.

לא מדיטציה של שעות בישיבת לוטוס. 20 דקות פעמיים ביום.

גם המיינדפולנס של היום מותאם לאילוצי ומגבלות החיים בעולם המערבי המודרני. 

למידע נוסף קראו: למדוט או לא למדוט.

זן בודהיזם

לכאורה, קל יותר לעסוק בזן בודהיזם במנזר זן נידח. 

האמנויות השונות שלומדים ביפן הן דרך למימוש זן מחוץ למנזר. כמעט כל דבר שלומדים בגישה נכונה על פי הזן יכול להיות אמנות כזו, למשל: יריה בחץ וקשת וטקס תה מסורתי. 

גם אני בחרתי ללמוד וליישם בחיי משהו מהגישה שבזן בודהיזם בלי להתגורר במנזר זן ביפן או במקום אחר.

חרדים בישראל

מחקרים מראים שתוחלת החיים של שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות בישראל נמוכה מתוחלת החיים של שכבות סוציו-אקונומיות גבוהות.

זהו ממצא לא מפתיע. 

כך למשל, אלה שמבוססים כלכלית יכולים לאכול אוכל בריא יותר ויקר יותר. 

קל וחומר, במקרה הקיצון של רבים בשכבות סוציאליות נמוכות במיוחד הסובלים מחוסר ביטחון תזונתי. 

הממצא המפתיע הוא שזה לא נכון לגבי חרדים. על אף שרובם שייכים לקבוצות סוציו-אקונומיות נמוכות תוחלת החיים שלהם לא יותר נמוכה. 

האם זה בגלל זה שהם חיים בקהילות בהן עוזרים החברים בקהילה זה לזה בדומה ל"אזורים הכחולים"? 

האם יש השפעה לכך שחלקם מצאו משמעות לחייהם? 

האם יש השפעה לכך שיש בניהם כאלה המתנדבים בדומה לאדוויניסטים ב-Luma Linda?  

דבר אחד ברור: המודל שבו כל צעיר חרדי בריא שרוצה בכך לומד בישיבה במקום לעבוד אינו ישים בעולם המערבי המודרני. נדמה לי שגם לא בעולמות אחרים.

השורה התחתונה

תוחלת חיים גבוהה ב-Luma Linda באזור עירוני גובל בלוס אנג'לס היא הוכחה שגם אחרים החיים בעולם המערבי המודרני יכולים להאריך את החיים הבריאים באמצעות התנהלות נכונה יותר. 

לא נוכל לחיות כמו שחיים בעיירות או כפרים מבודדים ב"אזורים כחולים" בהם מיישמים מכלול של אורח חיים בריא במיוחד, אבל כל אחד מאיתנו יכול ליישם לפחות חלקים מאורח חיים כזה.

לאן נעלם קולו של יואל הופמן?

 

שלשום (25.8.23) נפטר הסופר, המשורר והמתרגם מיפנית יואל הופמן. הופמן היה פרופסור באוניברסיטת חיפה. הופמן היה בן 86 במותו. הוא נולד ב-1937 ועלה לארץ בגיל שנה. 

בצעירותו היה שנתיים במנזר זן ביפן. בשנת 1969 חזר לאוניברסיטת קיוטו ביפן על מנת לסיים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל אביב שעסקה בניתוח ההבדלים בין תפיסת האני במזרח ובמערב. 

לצערי, לא היכרתי אותו אבל למדתי ממנו הרבה. 

החיבור שלי לזן בודהיזם

על המסע המטאפורי שלי למזרח הרחוק כתבתי בפוסט "המסע" למזרח הרחוק. 

מספרים שהבודהה נדד על מנת להפיץ את תורתו. אחרי שעבר את הודו הגיע לסין. 

הגרסה הסינית לבודהיזם היא הדאואיזם. היפנים למדו מהסינים את הדאואיזם  וממנו פיתחו את הזן בודהיזם. 

בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת התחלתי ללמוד זן בודהיזם באמצעים הדלים שלי. 

עשיתי את זה בירושלים ולא במנזר זן ביפן. ברור לגמרי שכשלומדים את זה במנזר זן ביפן זה הרבה יותר אותנטי והרבה יותר מעמיק.  

לא היה לי את הכוח ואת האומץ לעזוב את הכל מאחוריי ולחיות שנה או שנתיים במנזר זן. 

בלית ברירה הסתפקתי בספרים שקראתי. את מה שקראתי נסיתי להפנים וליישם בחיי האישיים. 

סיפורי זן ושירי הייקו

אחד מהספרים שקניתי וקראתי היה "לאן נעלמו הקולות? סיפורי זן ושירי הייקו". 

את הספר תרגם מסינית ומיפנית יואל הופמן והוסיף מבוא ופירושים. 

הפירושים חיוניים למישהו כמוני, שאינו מבין זן בודהיזם לעומק. 

לא אגיד שלפני שקראתי את ספרו של הופמן לא ידעתי מה הם סיפורי זן. בהחלט ידעתי והבנתי יותר אחרי שקראתי אותו.

לעומת זאת, במושג שיר הייקו נתקלתי לראשונה בספר של הופמן. 

ההסברים המעמיקים שלו עזרו לי להבין את השירה המצומצמת הזו.

הייקו היא שירה עם הכי פחות מילים. 

בכל שיר יש שלוש יחידות 5,7,5 הברות. סמפר ההברות במילה יפנית הוא יותר מאחת. 

מספר המילים בשיר הייקו קטן במיוחד. 

במספר כל כך קטן של מילים חשוב הדיוק. כמו כן מאחורי מילה עשויות להסתתר תפיסות שלמות. 

מצאתי את עצמי קורא שוב ושוב את הסיפורים ואת השירים ומנסה ללמוד מהם. 

לא רק למדתי גם כתבתי

לא ניסיתי ללמוד לכתוב סיפורי זן או שירי הייקו. ניסיתי ללמוד כיצד לפעול בהווה גם על בסיס תפיסות של זן בודהיזם. 

 גם כתבתי. בעיקר שירים למגירה ומאמרים. 

כמה מהשירים שכתבתי היו על או בהשראת סיפורי זן שקראתי. רובם בתרגומו של הופמן. 

כמה מהשירים שכתבתי היו מינימליסטיים בהיקפם. לא בדיוק שירי הייקו אבל בהשראתם. 

כתיבה אחרת

כאמור, בתקופת לימודיי לתואר שני בפסיכולוגיה למדתי בכוחות עצמי על זן בודהיזם. 

את אחד הקורסים למדתי אצל פרופ' יורם בילו. הקורס היה על חלומות של קשישים בהקשר בין תרבותי. 

התחלקנו לזוגות וכל זוג אסף חלומות של קשישים במועדון יום אחר. במועדונים שונים היו בני עדות שונות. 

העבודה המשותפת הציפה הבדלים בספורי החלומות של בני עדות שונות.  

היות שהקורס עסק בנושאים רב תרבותיים ביקשתי רשות לכתוב עבודה סמינריונית על זן בודהיזם. 

הבקשה שלי קצת חריגה בהקשר של קורס בלימודי פסיכולוגיה.

בכל זאת נעניתי בחיוב. אהבתי לכתוב את העבודה ועשיתי כמיטב יכולתי על מנת שתבטא את הרעיונות של הזן בודהיזם. 

כשקיבלתי ציון טוב על העבודה, אמר לי פרופ' בילו שמקריאת העבודה מרגישים שהתנסיתי בפועל בזן בודהיזם.

כמי שלא ביקר ביפן עד לירח הדבש שלו כמה שנים אחרי כתיבת העבודה, ובוודאי לא העביר תקופה בחייו במנזר זן, ראיתי בזה מחמאה גדולה.

שיר שכתבתי הקשור לספר

וַרְיַאצְיוֹת עַל טְחִינָה

 

וְהָאִישׁ שֶׁטַּחַן קָמַח כָּה דַּק

צָחַק.

צְחוֹק גָּדוֹל וְחַזֵּק,

לֹא מְרֻסָּק.

נִשָּׂא עוֹד שַׂק

שֶׁל תִּקְוָה כְּאוֹבֶה

שֶׁאוֹבֶה שֶׁהוֹוֶה

מַיִם צְלוּלִים

לְאֻמְלָלִים שֶׁבְּאֻמְלָלִים

טוֹחֲנֵי הַמִּלִּים.

 

יְרוּשָׁלַיִם, 13.3.1984

משמעות או השארת חותם

 

בבלוג זה עסקתי כבר נושא של השארת חותם. החותם שמישהו משאיר עשוי להיות חותם אישי בתוך משפחתו, למשל באמצעות גידול וטיפוח ילדים.

אנחנו מדברים לרוב על חותם אוניברסלי. חותם הנשאר לאורך זמן. זהו לרוב חותם ייחודי של אנשים המשיגים הישגים יוצאי דופן. כזהו למשל החותם של החכם הסיני לאו דזה. 

במוסף של עיתון "הארץ" מ-8 באוקטובר מראיינת איילת שני את הפילוסוף פרופ' עדו לנדאו מאוניברסיטת חיפה. הראיון עוסק בנושאי המחקר שלו הבאים לידי ביטוי בספרו " Finding Meaning in an Imperfect World". 

 

משמעות החיים

 

התפיסה של פרופ' לנדאו ניתנת לתיאור באמצעות ההבהקים הבאים: 

1. אין משמעות מוחלטת אחידה לחיים. כל אחד יכול למצוא את המשמעות שהוא רואה לחיים שלו.

2. התחרויות בחברה המערבית גורמת לאנשים לחשוב, שמשמעות פירושה הישגים יוצאי דופן בהשוואה לאחרים. 

בהגדרה זה מצב נדיר. 

3. אפשר למצוא משמעות אישית.

משמעות אישית היא לא בהכרח בהקשר תחרותי. כדוגמה הביא פרופ' לנדאו גידול ילדים מאושרים. זו יכולה להיות משמעות לחייו של אדם.

 

4. קצת רקע תיאורטי-היסטורי

פרופ' לנדאו מזכיר את פרידריך ניטשה שמדבר על " אדם על". כשמשמעות החיים היא להיות "אדם על", אז זו הגדרה תחרותית. ברור לגמרי, גם לניטשה וגם לקוראים, שרוב בני האדם לא יגיעו למצב הנדיר הזה. 

הוא מזכיר גם את הפילוסוף הדני קירקגור ואת הסופר הצרפתי אלבר קאמי. קאמי חיבר את "הדבר". זה היה הספר היחיד, שהואלתי בטובי לקרוא, בלימודי הספרות בתיכון (הייתי במגמה מתמטית). קראתי אותו רק משום שהתרשמתי ממנו עמוקות. קירקגור, קאמי ובמידה מסוימת גם ניטשה, מזוהים עם האקיסיטנציליזם  בפילוסופיה. 

בהקשר של משמעות החיים, האקזיסטנציאליזם גורס שאין משמעות אוניברסלית אחידה לחיים. אנשים יכולים לצקת משמעות אישית לחייהם. 

איש נוסף המוזכר על ידו הוא ויקטור פרנקל, שורד שואה. פרנקל היה רופא, נוירולוג ופסיאטר. הוא כתב מספר ספרים מעניינים על משמעות החיים בהקשר של השואה ובכלל. הידוע ביותר מביניהם הוא "האדם מחפש משמעות". 

הדימיון בין משמעות החיים והשארת חותם

בשניהם ניתן לצקת משמעות או להשאיר חותם, בדברים קטנים או אישיים ואפשר לדבר על הישגים יוצאי דופן, המשאירים חותם אוניברסלי ארוך טווח או נותנים משמעות. 

כפי שאומר פרופ' לנדאו, בחברה המערבית התחרותית אנחנו נוטים לחשוב יותר על דברים יוצאי דופן המעניקים משמעות. 

במידה דומה אנחנו נוטים לחשוב על חותם אוניברסלי יוצא דופן. 

התנדבות

פרופ' לנדאו דיבר על התנדבות כדבר שעשוי להעניק משמעות לחיים. על סמך ניסיוני האישי כמתנדב אני בהחלט מבין את זה.

 

פרופ' לנדאו אינו עוסק בהקשר זה רק בתיאוריות. הוא בחר להתנדב בליווי חולים סופניים.

בהקשר של בלוג זה, חולים סופניים נמצאים בסופה של הישורת האחרונה. לא תמיד בגיל מבוגר. 

 

המסקנה שלו משיחות איתם היא, שהם שבויים באותה קונספציה שאנשים רגילים שבויים בה. הם מתקשים לראות משמעות לחייהם משום שלא עשו משהו גדול יוצא דופן: ראש ממשלה, חתן פרס נובל וכיו"ב. 

לדבריו, הוא מכוון אותם לדברים קטנים יותר, שהם מאוד משמעותיים עבורם, למשל בהקשר של ילדים ואהבה.

גישה שונה במזרח הרחוק

בפוסטים Ikigai גרסת אוקינאווה,"המסע" למזרח הרחוק והיבטים מעשיים: מה אפשר ללמוד מהדאואיזם ומהזן בודהיזם?  

באופן כללי, ההבדל הוא ששם לא מחפשים משמעות הישגית יוצאת דופן. 

 

באוקינאווה מסתפקים בהקשרים צנועים יותר ולפעמים גם קהילתים יותר, המעניקים משמעות לחיים.  

 

בזן בודהיזם ובטאואיזם מתמקדים יותר במה שקורה ופחות במשמעויות ארוכות טווח, שאולי אחרים מחפשים אותן בגלל צורך במשמעות.

 

סיפורי זן מתארים לא אחת מצבים בהם התלמיד מחפש משמעויות נשגבות והמורה שולח אותם לדברים קטנים המתרחשים בהווה, למשל: הקומקום הרותח ולא משמעות מיסטית נשגבת.

 

היבטים מעשיים: מה אפשר ללמוד מהדאואיזם ומהזן בודהיזם?

 

פוסטים קודמים הוקדשו ללאו דזה ולאופן שהוא השפיע עלי באמצעות הספר דאו דה צ'ינג שהוא כתב. 

בפוסט "המסע למזרח הרחוק" קצת חטאתי לאמת. הזן בודהיזם באמת הושפע גם מהבודהיזם וגם מהדאואיזם אבל הקרבה שלו לדאואיזם הרבה יותר גדולה מאשר לרוב הזרמים בבודהיזם.

הקירבה כל כך גדולה עד כדי כך שריימונד סמוליאן לא ממש מבחין ביניהם בספרו "שתיקת הטאו". 

סמוליאן, מתמטיקאי, פילוסוף ולוגיקן אמריקאי, מתמקד בספרו על הדאו, באופן שבו תופס או אולי לא ממש תופס, אדם עם חשיבה מערבית את הדאו ואת הזן. 

מדובר בתפיסת עולם שאינה אנלטית. במושגים שלא מוגדרים עד הסוף. עם הרבה מטפיזיקה אבל גם עם חיבור חזק למציאות העכשווית. 

התלמיד במנזר הזן עוסק בדיונים פילוסופיים על מהות ההוויה. גם המורה. אבל מורה הזן, בשונה מהתלמיד,  נשאר קשוב גם למציאות היומיומית הפשוטה. במקום לענות לשאלה פילוסופית מעמיקה של התלמיד, הוא מבשר לו שהמים בקומקום רתחו וצריך להוריד אותו מהאש. 

על פי התפיסה העולם הוא עולם של ניגודים ומהפכים. במקום לנתח אותו בכלים לוגיים צריך לחוות אותו, ואם אפשר גם להנות ממה שניתן להנות ממנו. 

בעולם כזה מקבלים גם את הדברים הלא-טובים שקורים. אפילו לא מגדירים אותם כלא-טובים, אלא מתייחסים אליהם כפי שהם. בעולם של ניגודים עשויים להתרחש בעתיד גם דברים, שמוח מערבי, יגדיר כטובים.

"הסגידה לבודהא"

כותרת פרק 15 בספרו של סמוליאן היא "הסגידה לבודהא". 

בשונה מהדתות השיפוטיות של המערב ושל המזרח התיכון, דתות המזרח הרחוק, אינן מגדירות ציוויים קונקרטיים ואינן מטילות עונשים על מי שאינו עומד באותן מטלות. 

פרק 15 הנדון, העוסק ביחסם של מורי זן לבודהא, מדגים זאת היטב. 

מורה זן אחד מנתץ את פסלו של הבודהא ומשתמש בו להסקה כשחסרים עצים להסקה. 

שואלים אותו "מדוע חילל את הקודש ?" הוא משיב שלו הבודהא היה לידו הוא היה חושב שמה שהוא עשה נכון. 

מורה זן אחר סוגד לבודהא. כשואלים אותו: מדוע? הוא עונה שכך הוא רוצה לעשות.

מה אנחנו  יכולים ללמוד מהדאואיזם והזן?

1. התייחסות קונקרטית להווה

כשחיים את ההווה ולא עסוקים בקטלוגו ובהערכתו  כטוב או כרע, אפשר למצות אותו באופן מלא ומהנה יותר. 

אפשר גם להתמודד טוב יותר עם המטלות והאתגרים הניצבים בפנינו.

במידה מסוימת, האקסיסטנציאליזם בפילוסופיה המערבית, מתאר גישה דומה. 

2. למצות את מה שיש ולהנות ממנו

ההתמקדות בקושי מונעת את מיצוי מה שיש וניתן להנות ממנו.

אין מדובר בהדוניזם פרוע.

כבר ציטטתי את סיפור הזן על נזין זן שנמר רודף אחריו והוא מגיע למצוק גבוה. אין ברירה אלא לקפוץ. כשהוא קופץ ורואה נמר נוסף ממתין למטה. הוא נאחז באיזה שיח לא יציב. 

גם במצב זה הוא מסוגל להבחין בפירות בשיח סמוך שבהישג ידו ולהנות מטעמם.

3. הימנעות ממלכודת של תפיסה שיפוטית

תפיסה שיפוטית עלולה לפגוע ביכולת לפעול ויכולת לקבל החלטות. 

גם בעולם המערבי יש כאלה המתנערים מתפיסה שיפוטית. בעולם של הדאואיזם והזן זה עקבי ומעבר לתחום או נושא ספציפי. 

כך למשל, אחד מהעקרונות בגישור הוא הקשבה במקום גישה שיפוטית.

4. הימנעות מניתוח אנליטי מוגזם במקום פעולה

הניתוח המופרז על מנת להשיג תשובה רציונלית לשאלות הנוגעות להחלטה בתנאי אי-וודאות, בא במקום פעולה.

קראו למשל: טיפולוגיה של לקוחות: המנתח המשותק.

הדאואיזם והזן עשויים לעזור להימנע ממנו או לכל הפחות להפחית אותו.

הקושי במימוש תפיסת דאואיזם וזן בתרבות המערב

איני משלה את עצמי שעם הרקע ואורח החיים שלנו אפשר להיצמד באורח מלא לתפיסה הדאואיסטית או הזן בודהיסטית באופן כולל. 

גדלנו על תפיסות שונות לחלוטין, שלא נוכל לשנות אותן. 

רובנו לא בנויים לחיים במנזר זן. 

זה לא בהכרח אומר שלא נוכל לאמץ באופן חלקי או אולי יותר מחלקי את התפיסה בהתאמה לאורח החיים שלנו.

השורה התחתונה

הדאואיסט ומורה הזן לא מחפשים את התועלת שבתפיסה הזו. הם חיים אותה.

אנחנו יכולים להשתמש בה באופן מוגבל ולהפיק ממנה תועלת עצומות בהקשרים מסוימים.

בין התועלות הללו עשויות גם להיות תועלות נפשיות ולא רק תועלות מדידות במונחים כלכליים.

הערת שוליים

מי שמשתלב עם הדאו לא היה משתמש במונח "הישרות האחרונה" בכותרת של בלוג.