הרבה אנשים טובים באמצע הדרך או לקראת סופה

 

אתמול (28.6.2022) התקיים אירוע הוקרה לניצולי שואה ולמתנדבים שיזמו הקרן לרווחת ניצולי השואה, "עמך", עיריית ירושלים, הקרן לירושלים, "עכשיו זה הזמן" ומנהל קהילתי גינות העיר. 

המעט שאני עושה למענם פחות חשוב מדברים אחרים שאזכיר בפוסט זה. הפוסט אולי יביא לפניות נוספות אליי על מנת שאוכל לעזור. 

הדברים העיקריים, שאני עושה ויכול לעשות יותר, ללא תמורה, עבורם הם ייעוץ כלכלי והרצאות על נושאים שונים. 

הקשר המשפחתי

כבר כתבתי על אימי, שאיבדה את כל משפחתה בשואה. הפעם עליתי לבמה לקבל תעודת הוקרה ביחד עם הבת שלי, שקיבלה אף היא תעודת הוקרה. 

אין ספק, שהיא עושה למענם הרבה יותר ממני. 

הרבה אנשים טובים

באירוע פוגשים הרבה מתנדבים מכל חלקי החברה הישראלית, שכולם תורמים הרבה לרווחת ניצולי שואה. בין המתנדבים יש צעירים ומבוגרים, ותיקים ועולים חדשים, גרמנים צעירים, אנשי יחידה במשמר הגבול וגם שורדי שואה, המתנדבים למען שורדי שואה אחרים. 

 

בפעם הראשונה בחיי פגשתי אישה מרשימה המתקרבת לגיל 100, שהבת שלי מרבה להיפגש איתה ולספר עליה. היא צלולה ופעילה ומרבה לכתוב ולספר על השואה בהונגריה.

לא בפעם הראשונה פגשתי זוג תלמידי ברידג' שלי. הבעל ניצול שואה בן 90, אדם צלול ופעיל, קיבל תעודת  הוקרה על התרומה שלו. 

לא הכל ורוד

שורדי השואה או ניצולי השואה הם כבר ב"ישורת האחרונה" של חייהם. 

כפי שניתן היה לראות באירוע,לא כולם במיטבם. גם הפעילים שביניהם זקוקים, פה ושם, לעזרה של מתנדבים.

 

נופל וקם

 

לאסה וירן. מקור התמונה: ויקיפדיה

הרץ הפיני האגדי למרחקים ארוכים לאסה וירן התחרה בריצת 10,000 מ' באולימפיאדת מינכן בשנת 1972. במהלך הריצה התנגש בו רץ אחר ווירן נפל. הוא ממש התרסק על המסלול. 

זה נראה כמו עוד סיפור של רץ, שהקדיש ארבע שנים מחייו להתכונן לאולימפיאדה ובגלל נפילה, לאו דווקא באשמתו, נכשל במימוש המטרה שלו. 

כמעט תמיד או שהם מוותרים על הריצה או שהם משתרכים מאחור וכבר לא זוכים במדליה. 

עד שוירן קם הספיקו יתר הרצים להתרחק ממנו מרחק משמעותי. 

זה נראה אבוד עבורו. הוא השתרך מאחור. אבל בהדרגה צמצם את המרחק מיתר הרצים. הריצה הסתיימה במדלית זהב לרץ הפיני שנפל ונחבל. 

אני נופל וקם

אמנם רצתי כבר כמה ריצות ל-10,000 מטרים במרתון ירושלים, אבל המטרות שלי היו שונות מהמטרות של וירן. 

הפעם הראשונה שרצתי 10 ק"מ הייתה שכבר הייתי אחרי גיל 60. המטרה העיקרית שלי בריצות הייתה לסיים את הריצה. המטרה השנייה שלי הייתה לרוץ  ללא הפסקה ולא ללכת או לעצור לנוח. 

"הנופל וקם" שלי אינו מתייחס לריצה. הוא מתייחס לשיפוץ בדירה שלי.  

כל הזמן שואלים אותי דורשי טובתי: איך מתקדם שיפוץ הדירה שלי?

אני נאלץ להשיב להם, שנעשות הכנות אבל השיפוץ טרם החל, לצערי.

לעשות את כל הטעויות

 

לא היה לי מושג בשיפוצים משום שמעולם לא באמת עשיתי שיפוץ. זהו אחד מהתחומים שעל פי הסיפור שלי לעצמי אין לי שום רצון לעסוק בו. 

לאורך כל הדרך עשיתי טעויות. 

החל מהשאיפה שלא להיות מעורב על פי העיקרון של Path of Least Resistence. 

המשך באופן ההתנהלות שלי מול אנשי מקצוע המעורבים בתהליך. 

גם באופן ההתנהלות שלי מול דורשי טובתי, המנוסים ממני בשיפוצים. בכל מקום שיש שני יהודים יש שלוש דיעות. כך גם בין שוחרי טובתי, ואני פשוט הלכתי לאיבוד בין הדיעות הנחרצות.

איך תסריט כזה היה מסתיים אצלי בעבר? 

הייתי נופל ולא קם. מוותר ומקבל את התוצאות. מרגיש חסר אונים ומנסה למצוא מישהו שמבין בתחום הזה ולהישען עליו. התוצאה הסופית הייתה גרועה ויקרה. 

בדרך לפריצת דרך?

בסדרת פוסטים בבלוג אחר שלי התייחסתי לסדנה מקוונת של טוני רובינס בה השתתפתי. 

שם הסדנה בת חמישה מפגשים ארוכים הוא: Ultimate .Breakthrough 2022 

אחד המפתחות לפריצת הדרך הוא שינוי הסיפור שלנו לעצמנו. 

כפי שכבר ראיתם, בתמונה בראש פיסקה זו ובפוסט חודשיים ראשונים לבד: אנרגיות הצלחתי לשנות את ה-Story שלי.

להפתעתי, גיליתי שדווקא ב"ישורת האחרונה", אני מסוגל לשנות את הסיפור שלי גם בהקשר של תחומים,  שאני מרגיש בהם חלש במיוחד. 

כמו לאסה וירן, גם אני נופל וקם. למדתי להתמודד עם טעויות בתחומי חולשה שלי ולעשות שינוי מידי כאשר הבנתי את הטעות. 

בשונה ממנו, אני נפלתי וקמתי יותר מפעם אחת. מי יודע אולי אפול שוב ואקום שוב במהלך השיפוץ?

למדתי להיות אסרטיבי לא רק בתחומי החוזק שלי. טעויות תוקנו מיד עם גילויין. 

אני משלם שכר לימוד יקר על הטעויות שלי, אבל הרבה פחות מאשר מישהו שממשיך להיצמד אליהן. 

הטעות האחרונה, לבינתיים, שתיקנתי היא החלפת קבלן שיפוצים לפני שחתמנו הסכם ולפני שהתחלנו את העבודה. 

תאמינו לי, שהייתה לי סיבה טובה מאוד לעשות את זה. 

אם הכל יהיה בסדר, בשבוע הבא אצא לדרך השיפוצים. הפעם עם קבלן מקצוען, שידוע לי ממקורות ראשונים על ניסיונות טובים איתו בעבודות שביצע. 

למדתי כבר משהו שידעתי מתחומים אחרים: אני חייב להיות מעורב לעומק במה שיקרה במהלך השיפוץ ולא לסמוך רק על אחרים.

אני רוצה כבר להיות אחרי השיפוץ בפינה החדשה שלי ולעבור לשלבים הבאים של בניית החיים שלי מחדש. 

מי יודע, אולי יהיו צודקים אלה שאומרים לי, שאלמד גם להינות מהשיפוץ?

 

הערת שוליים

 

אחד משלושת הדברים הראשונים, שאני מלמד תלמידי ברידג' הוא שמותר לטעות. אני מסביר להם שכולם טועים גם אני. גם אלופי עולם. 

השאלה החשובה באמת היא: מה עושים אחרי הטעות? האם לומדים ממנה או האם ממשיכים לחזור עליה?

 

 

 

 

להתחתן עם תאילנדית

 

פוטומונטז' של בנגקוק. מקור התמונה: ויקיפדיה 

CC BY 3.0

רוב ירח הדבש שלי ושל מי שהיום היא גרושתי היה בשנת 1988 ביפן. אהבתי מאוד את יפן, במיוחד את קיוטו ואת קויה סאן. הרבה פחות אהבתי את בנגקוק. 

ביפן לא ראיתי עוני. רוב המקדשים היו ללא קישוטי זהב. היופי של מקדשי העץ נבע מהמבנה הכולל, מהסימטריה ומהשילוב של המקדשים עם גנים יפים ומטופחים, שבהם היו בריכות מים, גשרים ומפלים מלאכותיים קטנים. 

בבנגקוק ראיתי עוני. במיוחד הזדעזעתי מהקטינות,  שהוצגו לראווה ברובע השעשועים למטרות זנות. 

המקדשים, לעומת זאת, היו עתירי זהב. 

לטעמי האישי, מקדשי העץ הפשוטים והאסטתיים ביפן הרבה יותר יפים. 

באחד מארבעת הימים, שבהם שהינו בבנגקוק, חשתי ברע. החלטתי לא לצאת לטיול וישבתי בלובי של המלון. לגמתי ממרק מקומי, שלידו קיבלתי צלוחית גדולה מלאה בפלפלים אדומים חריפים. 

הוספתי כמה פלפלים חריפים למרק. יותר פלפלים חריפים ממה שמוסיף זר ממוצע. הרבה פחות מתאילנדי ממוצע, שמרוקן את כל צלוחית הפלפלים החריפים לתוך קערת המרק.

לאחר זמן ארוך, ניגשה אלי המלצרית והצביעה על צעירה תאילנדית יפה בשולחן מרוחק. היא אמרה לי שהצעירה מתעניינת בי. כמובן, שהעניין לא היה הדדי.  

 

מה גרם לצעירה תאילנדית לחזר אחריי?

 

מדובר בגבר המבוגר ממנה בכמעט 20 שנים שהיא מעולם לא פגשה והיא אינה יודעת עליו דבר. 

קרוב לוודאי שהחיזור נבע מהרצון לשפר באופן מהותי את מצבה הכלכלי. תמורת נישואין עם גבר שהיא לא מכירה היא תעבור לרמת חיים הרבה יותר גבוהה. 

 

זה לא קשר זוגי  רגיל אלא קשר של קח ותן. אתה תיתן לי ביטחון כלכלי ותזונתי. אני אתן לך מין, בישול, ניקיון, קניות, טיפול בבית וכיו"ב.  

גם ב"ישורת האחרונה"

יש נשים צעירות מתאילנד וממדינות פחות עשירות אחרות במזרח הרחוק, כגון: פיליפינים, שנישאות לגברים זרים מטעמים זהים.

העסקה שמציע הגבר והאישה מקבלת היא: את מטפלת בי והופכת לבת זוג שלי ואני מממן את הצרכים שלך. 

לאותם גברים אין בנות זוג והם מתקשים למצוא בת זוג.

לפעמים הקושי קשור גם במגבלות שיש להם הגורמות לבת זוג פוטנציאלית אחרת להימנע מקשר זוגי איתם. 

בחלק מהמקרים מדובר בגברים הנמצאים ב"ישורת האחרונה" ותפקודם כבר לקוי. במקרים אלה בת הזוג הזרה היא סוג של הכלאה בין מטפלת ואישה. 

שלא תבינו אותי לא נכון, יש גם מקרים של קשרים זוגיים רגילים כשבת זוג תאילנדית ובן הזוג הוא ישראלי או מערבי אחר. 

הזוגיות שלי 

בשנים האחרונות של נישואיי עם גרושתי מערכת היחסים בינינו כבר לא הייתה מה שהייתה בשנים הטובות. 

גם בשנים הרעות אשתי לשעבר טיפלה היטב בהיבטים שונים של ניהול הבית. עם מעט עזרה ממני למרות שזה לא היה התחום החזק שלי.

 

הייתי קונה קבוע בשוק מחנה יהודה, עושה לפעמים קניות בסופרמרקטים, רוחץ כלים, לוקח את המכונית שלה לטיפולים ולמוסכים, מדי פעם גם הייתי מנקה אבק או שוטף רצפה וכיו"ב. 

למרות הסיוע שלי, עיקר הנטל נפל על כתפיה והיא ביצעה את המטלות האלה היטב, ללא קשר לטיב היחסים בינינו. 

במריבות בינינו היא דיברה על כמה שהיא מטפלת יפה גם בדברים טכניים הקשורים בי. 

אמרתי לה שאני מעריך את זה, אבל אם זה מה שהיה חשוב לי הייתי מתחתן עם תאילנדית.  

מה שחשוב לי באמת זו חברות טובה וקרובה עם בת הזוג שלי. אני מוכן לוותר על טיפול מתוקתק בדברים היומיומיים ולהתפשר על טיפול טוב פחות במטלות אלה, אבל לא מוכן לוותר על חברות טובה וקרובה עם בת זוגי.

אם וכאשר יגיע פרק ב'

אני עם הפנים קדימה. בלי אשליות וציפיות גבוהות מדי. אני יודע היטב שפרק ב' שונה מפרק א'. 

בכל זאת אני מעריך שיש לי רצון ויכולת לצור בעתיד זוגיות טובה. פרק ב' המבוסס על חברות קרובה ואמיתית.

 

 

ילדים של אף אחד

 

יהודה אטלס. מקור התמונה: ויקיפדיה 

CC BY-SA 4.0

 נוצר על ידי לליב גל

היום (18.6.2021) השתתפתי ב"שבת תרבות" בבית הועד הישן בשכונת בית הכרם בירושלים. המנחה הקבוע הוא העיתונאי אליהוא בן-און. 

הפעם התארח הסופר והמשורר יהודה אטלס, יליד שנת 1937.  

כמעט כולם מכירים את ספרו "והילד הזה הוא אני" וספרים נהדרים נוספים שכתב ברוח דומה.

הספרים מתארים מציאות מזווית ראייה של ילדים. מדובר בילדים שבעים שיש להם הורים שדואגים להם ויש להם חברים וחברות. 

נכון, לא תמיד ההורים מבינים אותם. 

נכון, לא תמיד החברים מבינים אותם. 

בשורה התחתונה מדובר ב"צרות של עשירים". 

 

הורים ומבוגרים אחרים יכולים להקריא לילדים שירים מספריו והילד עשוי לגלות שיש ילדים אחרים המתחבטים באותן שאלות המעסיקות אותו או מרגישים דומה למה שהוא מרגיש.

 

יש גם ילדים אחרים. ילדים שלא תמיד יש להם מספיק לאכול. שההורים שלהם לא דואגים להם. לפעמים ילד או ילדה נאלצים לדאוג לאמא שאינה מתקפדת. לפעמים ההורים מכים אותם באלימות. לפעמים הם, ובעיקר הן,  קורבן של גילוי עריות מצד הורה או אח. המונח המקצועי המתאר אותם הוא: ילדים בסיכון.

  

ספרים מנקודת מבט של ילדים בסיכון קשה למצוא. 

ספרו של יהודה אטלס "ילדים של אף אחד" מציג את העולם מנקודת מבט של ילדים אלה.

 

"הישורת האחרונה"

כשאטלס דיבר ב"שבת תרבות" על הרקע לכתיבת הספר "ילדים של אף אחד", שיצא לאור בשנת 2017, הוא לא השתמש במונח "הישורת האחרונה" בו אני משתמש, אבל אמר את אותו הדבר במילים אחרות.

הוא סיפר, שהוא הירצה על ספריו. בשלב השאלות מהקהל קמה פסיכולוגית המטפלת בילדים בסיכון, ואמרה שהיא מטפלת בילדים כאלה. היא תיארה מעט את עולמם.

היא הוסיפה שאין להם אף ספר המתאר את העולם מזווית ראייה של ילדים אלה, על מנת להקריא ממנו לילדים. 

 

הוא הבטיח מיד ללא מחשבה, שהוא ינסה לכתוב ספר מנקודת מבט של ילדים בסיכון.

ההסבר שלו להתחייבות הספונטנית שלו היה שהוא היה אז כבן 80 ולא ידע כמה זמן נשאר לו לחיות ולכן רצה לעשות מיד משהו שיתרום לאותם ילדים. 

הספר

"בין אמר לבין עשה יש ת"ק פרסה". אטלס צעד את אותם ת"ק פרסה והוציא ספר חשוב ונפלא. 

ספר עצוב. ספר קשה לקריאה. פחות נעים לקריאה או לשמיעה מספרים על "ילדי שמנת".

אטלס דיבר קודם לכן על הקושי בכתיבה. לוקח לו זמן רב עד שהוא הופך רעיון לשיר. 

במקרה הספציפי הזה יותר קשה. 

 

יהודה אטלס לא גדל כילד בסיכון. הוא גדל בבית הרבה יותר טוב. גם ילדיו. גם רבים מסביבתו הקרובה אינם סוחבים צלקות נפשיות, ולפעמים גם פיזיות, מהילדות בסיכון. הוא ורבים אחרים מהשכבה הסוציו-אקונומית שלו או שלי פוגשים ילדים שאינם ילדים בסיכון. האינטראקציה איתם עשויה להעלות רעיונות לשירים.

הוא היה צריך להיחשף לסיפורים אישיים של מבוגרים שהיו בעברם ילדים בסיכון ולסיפורים של מטפלים בהם, כמובן ללא פרטים מזהים. 

אנשים שטיפלו בילדים בסיכון אומרים לי שהשירים בספר "ילדים של אף אחד" מתארים נכון את עולמם של אותם ילדים. 

יהודה אטלס ראוי להוקרה על כתיבת ספר חשוב זה. 

אתם מוזמנים לעשות את מה שאני עשיתי ולקרוא אותו.

השאיר חותם: דניאל כהנמן

 

דניאל כהנמן.  מקור התמונה: ויקיפדיה.
 זכויות יוצרים: 

• CC BY-SA 2.0

• נוצר: 27 בינואר 2009

ב-27 במרץ הלך לעולמו דניאל כהנמן בגיל 90. 

את הפוסט כתבתי לפני שנתיים.

כבר היום ברור, שחתן פרס נובל לכלכלה, דניאל כהנמן השאיר חותם. אני מאחל לו, כמובן, עוד שנים רבות של בריאות טובה והמשך עשייה. מדובר באדם בן 88 הממשיך להיות פעיל בתחומי עיסוקו באופן מרשים.

 

כשהייתי סטודנט

 

כשהייתי סטודנט צעיר בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית לא היה לי זמן לקפטריות ולדשא. בנוסף ללימודים עבדתי משרה מלאה במחשבים. 

לא יכולתי לבחור ללמוד בקורסים פופולריים במיוחד משום שהיה צריך לרוץ להירשם ראשון. בנוסף, לפעמים זמני הקורסים התנגשו לפעמים עם העבודה שלי. 

התוצאה הייתה שלא למדתי בקורסים שהעבירו שני מרצים צעירים, שסומנו ככוכבים של החוג. 

לשניים קראו עמוס טברסקי ודניאל כהנמן. הם עזבו את האוניברסיטה העברית לטובת אוניברסיטאות נחשבות מעבר לאוקינוס. 

כאמור, כהנמן זכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 2002. טברסקי היה זוכה במשותף איתו בפרס, לולא נפטר לפני כן.

השינוי התפיסתי בעקבות מחקריהם של כהנמן וטברסקי

 

עד למחקרים של כהנמן וטברסקי המודל השולט בתחום של קבלת החלטות בתנאי אי-וודאות היה מודל המתייחס למקבלי ההחלטות כמקבלי החלטות רציונאליים. 

מחקריהם של כהנמן וטברסקי גילו הטיות המשפיעות על קבלת ההחלטות. התברר כי מקבלי ההחלטות אינם מקבלים החלטות רציונאליות. 

ההחלטות מוטות בגלל כשלים בחשיבה ובגלל הטיות רגשיות.  

חשיבות המחקרים שלהם הייתה גדולה במיוחד בתחום של קבלת החלטות כלכליות. ההנחה שבני אדם המקבלים החלטות רציונאליות עמדה מאחורי תיאוריות כלכליות. 

המחקרים שלהם הביאו לשינוי תפיסתי ומהותי והביאו להיווצרות של תחום חדש: כלכלה התנהגותית. תחום חדש זה עוסק בגורמים פסיכולוגיים משפיעים על קבלת ההחלטות.

חותם גם בחוג לפסיכולוגיה

כהנמן וטברסקי השאירו חותם גם בחוג לפסיכולוגיה באוניבסיטה העברית. חלק מהתלמידים שלהם היו מרצים בחוג משעסקו באותם תחומי מחקר. 

כסטודנט לתואר שני למדתי כמה קורסים הנוגעים בקבלת החלטות אצל אותם תלמידים לשעבר של שני העילויים ונחשפתי מעט לתחום מרתק זה. 

בבלוג שלי "לכלכל בתבונה" נגעתי מעט בנושאים הקשורים בהטיות בקבלת החלטות בכלכלת המשפחה ולא רק בתחום זה. 

קראו למשל: קבלת החלטות של רופאים בקליפת אגוז ,

קבלת החלטות של מנהלים: הטיות קוגניטיביות כמו בתחומים אחרים והאם ניתן לקבל החלטות רציונאליות בכלכלת המשפחה?

 

ראיון ב"גלובס"

 

אני מצרף קישור להסכת של גלובס שבו מראיינת הילה ויסברג את כהנמן בעקבות הוצאת התרגום העברי לספרו האחרון "רעש". הוא מרואיין גם בנושאים רבים אחרים על מצבם של בני האדם.

הוא מרואיין גם בנושאים אישיים הקשורים ב"ישורת האחרונה". כאמור, כהנמן הוא בן 88 וממשיך להיות פעיל בתחומי עיסוקו באופן מרשים.

קישור: פרופ' דניאל כהנמן על השקעות, קץ האנושות ואיך להיות מאושרים

האם המוות הוא סופי?

 

 

בפוסטים קודמים עסקתי יותר ב"ישורת האחרונה". זה לא מושג פסימי המתאר ייאוש. 

זהו מושג המתאר שלב בחיים. השלב הזה עשוי להימשך כמה עשרות שנים ויכול גם להסתיים תוך ימים או חודשים.

התפיסה היא שצריך למצות את הזמן הלא ידוע שנותר. למצוא משמעות ו/או להותיר חותם ואולי גם פשוט להינות ממה שיש. 

אחרי "הישורת האחרונה" בא המוות. במוות תעסוק סדרת פוסטים, שזהו הפוסט הראשון בה. 

קיימות שתי אפשרויות: המוות הוא סופי או שיש חיים אחרי המוות ולכן אינו סופי. 

יש כמובן גם אפשרות שלישית, שאני מתעלם ממנה בפוסט זה: לא יודעים. 

אתיחס בפוסט זה למי שלא יודע כמי שפועל כאילו המוות הוא סופי. 

אפשרות 1: יש חיים אחרי המוות

אם יש חיים אחרי המוות, אז אין מה לפחד מהמוות. עשוי להיות גם קשר של שכר או עונש בין ההתנהגות בעולם הזה לבין החיים בהמשך.

גן עדן וגהינום

אם משתמשים בשני המושגים בכותרת פסקה זו, אז יש שכר ועונש בעולם הבא על המעשים בעולם הזה.

האמונה היהודית בגן עדן ובגהינום והאמונה היהודית בתחיית המתים היא דוגמה לחיים אחרי המוות.

סדרת הטלוויזיה ויקינגים ב-Netflix היא לדעתי סדרה מצוינת. 

היא מציגה דמויות מענינות ולא תמיד צפויות, מפגש בין תרבות ויקינגית פגנית בסקנדינביה לתרבות נוצרית, באנגליה ובצרפת, ושיוויון מגדרי.  

יש נשים לוחמות (ללא צורך בקביעת תנאים מקדימים כמו שמוצע היום בצה"ל). יש נשים בראש ממלכות ויש נשים בעלות דעה והשפעה.

בהקשר של מוות, הויקינגים בסדרה מאמינים, שמי שמת בקרב יגיע ל"וואלהלה" ויהיה ביחד עם האלים שלהם. "וואלהלה" הוא סוג של גן עדן.

יש דמויות המבקשות לסיים את חייהם במוות בקרב.   אחרת לא יגיעו "וואלהלה".

גם הנוצרים בסדרה מאמינים בעולם הבא.

הרבה פחות סימפטי, אבל גם כן כרוך באמונה של חיים אחרי המוות, הוא מה שאנחנו זוכרים ממלחמת אירן-עירק. 

ההנהגה הדתית הקיצונית באיראן יצרה אווירה על פיה המתים במלחמה נגד צבאו של סאדם חוסיין יגיעו לגן עדן. 

משפחות התביישו כשאף אחד מבניהם לא נהרג בקרב. 

 

עוד פחות סימפטי, באותו הקשר, הוא המונח "שהידים" המתייחס למחבלים הזוכים בשבעים בתולות בגן העדן.

 

סוג מעניין של גן עדן פגשתי באינדונזיה אצל שבט הטוראג'ה. קראו את:  אינדונזיה: המשמעות הכלכלית של הטיפול במתים.

גלגול נשמות

מי שמאמין בגלגול נשמות, אז אחרי המוות הנשמה תחזור לגוף אחר. 

אמונה בגלגול נשמות מקובלת בהינדוהיזם ובבודהיזם. היא קיימת גם בדתות ובתרבויות אחרות. למשל בדת הדרוזית.

 

אז מה זה אומר לגבי החיים בעולם שלנו? 

על קצה המזלג, בזרמים מסוימים של הבודהיזם הנשמה תגלגל מגלגול לגלגול  עד שמגיעים להארה (תודעה גבוהה יותר). בתודעה גבוהה יותר יש שתי אפשרויות: 

 

1. נירוואנה  

סוג של שלווה מתמשכת ללא גלגול נשמות. 

2. להפוך לבודהיסטווה.

לבחור לא להשתחרר מגלגול נשמות ולנהוג כמו הבודהא, כלומר: לנסות לעזור לבני אדם אחרים להגיע להארה.

הרצון להשתחרר מגלגול נשמות יחד עם החשש מהתגלגלות הנשמה ליצורים נחותים יותר סוג של שכר ועונש. 

בחלק מהזרמים הבודהיסטים הביטוי המעשי של תפיסה זו עשוי להתבטא במעשים טובים.

קראו למשל את הפוסט שכתבתי על משפחת המלוכה בבהוטן: כלכלת המשפחה בבהוטן: ללא שחיתות

אפשרות 2: המוות הוא סופי

 

תחת האפשרות הזו נשאלת השאלה: האם יש משמעות לחיים? 

אין משמעות

משמעות תשובה שלילית לשאלה בתחילת פיסקה זו, או התיחסות לשאלה זו כשאלה לא רלוונטית, היא שיש למצות את ההווה כפי שהוא. 

תפיסה זו קיימת בזן בודיהזם ובדאואיזם. 

תפיסה זו היא חלק מהאקיססטנציאליזם. 

יש משמעות

יש משמעות לחיים ולכן צריך לפעול באופן התואם אותה. המשמעות עשויה להיות משמעות של עזרה לאחרים. המשמעות עשויה להיות חיים על פי דת מסוימת או תפיסת עולם מסוימת.

המשמעות עשויה להיות הגשמת חזון כלשהו: חזון מדעי, חזון של הקמת ישות מדינית או חברה עסקית, חזון של יצירה בתחום אמנותי כלשהו וכיו"ב. 

נדמה לי שמקריאה כבר הבנתם שאין סתירה בין חיפוש משמעות בחיים לבין אמונה בחיים אחרי המוות. 

כך למשל, מי שהמשמעות של חייו היא דתית עשוי גם להאמין בגן עדן או בגהינום.

תמונה פשטנית

התמונה שציירתי היא פשטנית. לא תמיד הגבולות לגמרי ברורים. זה נכון במיוחד לגבי החלוקה בין יש משמעות או אין משמעות כשלא מאמינים בחיים אחרי המוות.

הזווית האישית שלי

קוראי הבלוג יודעים, שהושפעתי מהזן בודהיזם ומהדאאואיזם.

הם יודעים פחות על ההשפעות של האקסיסטנציאליזם עלי.

בערך על אקסיסטנציאליזם מצוינים שמות הוגים חשובים שהגותם היא חלק מתפיסת עולם פילוסופית זו. 

את השפעתם של ספריו של פרידריך ניטשה כבר ציינתי בפוסט אחר. 

ספרו של אלבר קאמי "הדבר" היה הספר היחיד שקראתי בלימודי הספרות שלי בבית הספר התיכון. על יתר הספרים מצאתי דרך לדלג. ברור לגמרי, שקראתי אותו משום שהוא עניין אותי. 

לאחד מהרעיונות של הפילוסוף הדני סרן קירקגור התייחסתי כבר במקום אחר.

גם לתפיסתו של ויקטור פרנקל, שהושפע מהאקסיסטנציליזם, כבר התייחסתי בבלוג זה. 

בתחומי התיאטרון והקלונוע, בין השמות המצוינים בערך בויקיפדיה ככאלה שנחשבים כמשתייכים לזרם זה, אפשר למצוא את המחזאי סמואל בקט, שאהבתי כמה ממחזותיו והרבה במאי קולנוע.

אני לא ממש משוכנע שכולם באמת קשורים בטבורם לזרם חשיבה זה, אבל פרדריקו פליני האיטלקי ואינגמר ברגמן השוודי הם במאי קולנוע, שכסטודנט צעיר התרשמתי במיוחד מהסרטים שלהם.

תחת הכותרת " הוגים אקיססטנציאלים יהודים" מופיעים הרבה אנשים. לצערי, את חלקם אני מכיר פחות. 

ספרו של אריך פרום "מנוס מחופש" היה הספר הראשון בפסיכולוגיה שקראתי. זה היה בסוף לימודי בית הספר התיכון. הוא היה אחד הגורמים לשינוי הגדול שעשיתי כמה שנים מאוחר יותר: במקום ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה למדתי פסיכולוגיה.

את ויקטור פרנקל כבר הזכרתי. קראתי גם ספרים של קפקא ופרנץ רוזנצוויג.

בקיצור גם מהאקסיסטנציאליזם הושפעתי. 

השורה התחתונה האישית שלי היא, שאני נמצא בין אלה שלא מאמינים בעולם הבא וחושבים שאם הוא קיים הוא אינו קשור באופן כלשהו לעולם הזה. 

מצד שני אני מנסה להשאיר חותם ולמצוא משמעות לחיי. 

בתמונה הפשטנית שציירתי הייתי ממקם את עצמי בין אלה החושבים, שהמוות סופי ושאין משמעות אוניברסלית לחיים. 

כפי שקוראי הבלוג קראו כבר, אני מנסה למצוא את המשמעות האישית שלי.

עיניים כראי הנפש

 

לא כאן המקום להיכנס לשאלות פילוסופיות כגון: מה זו נפש והאם היא בכלל קיימת?.

לא כאן המקום להיכנס לשאלות פילוסופיות כגון: הבעיה הספיכופיזית או בשאלות אחרות בהקשר של Mind and Body. 

אני יודע שהשימוש שלי במושג "נפש" אינו מדויק אבל הוא  חלק מכותרת שמושכת קוראים. 

חשוב יותר, שאני יכול לנסח באופן ברור למה התכוונתי:

1. כשמביטים באופן מתמשך רואים ומבינים דברים.

2. כשמביטים באדם אפשר לפעמים להבין אותו יותר מאשר במצב בו לא מביטים בו.

3. כשמבטים נפגשים עשויים להבין יותר.

כאדם הנוטה להתבונן אני מתחבר לתפיסה הזו. עיניים ומבטים מופיעים בתדירות גבוהה בשירים שכתבתי בעבר הרחוק. 

בפוסטים קודמים בבלוג זה הבאתי לפעמים שיר אחד רלוונטי לתוכן הפוסט. הסברתי גם את הקשר בין תוכן הפוסט לשיר.

בפוסט זה אחרוג ממנהגי והוא יהיה מוקדש כלו לשירים על מבטים ועיניים.

למעט, מקרה שחשוב לי לשמור על פרטיות גיבורת השיר, אתאר גם את הקשר.

 

קיל 1976 

 

עֵיינַיִם עֲצוּמוֹת

 

עֵינַיִים עֲצוּמוֹת בִּפְנִים

הֵן רַבּוֹת פָּנִים.

עֵינַיִים עֲצוּמוֹת בִּפְנִים,

הַגַּלְגַּל וּמְכַסּוֹת אִישׁוֹנִים.

אִישׁ, אִישָׁהּ, אֲנָשִׁים קְטַנִּים

וְשׁוּב מְכֻסִּים בֶּעָפָר.

 

עֵיינַיִם עֲצוּמוֹת, אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׂבְעִים

שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁמֵּהַחַיִּים שְׂבֵעִים,

וְעֵינֵיהֶם עוֹצְמִים לָעַד

אוֹ אוּלַי עַד רֶגַע מִיּוֹעֵד,

שֶׁמִּישֶׁהוּ אוֹתָן יִפְקַח.

אֱלֵי מַלְאָךְ, אוּלַי אָח.

אוּלַי ...

 

שָׁנִים עוֹד שֵׁשׁ

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת יֵשׁ וְיֵשׁ.

נֶעֱצָמוֹת בְּאוֹתוֹ זְמַן.

נִפְקָחוֹת בְּלַחֲשׁוֹ שֶׁל חַשְׁמָן.

מוֹדֶרְנִי. דּוֹקְטוֹר לִרְפוּאָה,

וּכְשֶׁאֵינוֹ מֵבִיא יְשׁוּעָה...

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת בִּפְנִים,

הַגַּלְגַּל וּמְכַסּוֹת אִישׁוֹנִים.

אִישׁ, אִשָּׁה, אֲנָשִׁים קְטַנִּים

וְשׁוּב מְכֻסִּים בֶּעָפָר.

 

וְעִם אוֹתוֹ לַחַשׁ קְסָמִים

בִּימֵי אוֹגוּסְט חַמִּים

תִּפְקַח הַלָּן עֵיינַיִם כְּחֻלּוֹת

גְּדוֹלוֹת, אוֹהֲבוֹת וּצְלוּלוֹת

וְכָךְ תֶּאֱטֹם אָזְנַיִם

וְכָךְ תַּעֲצוּם עֵיניַיִם

לַמֶּשֶׁק הַזְּמַן כִּכְנָפַיִים

וּלְבַעַל נְעוּרֶיהָ הַכֵּלִים

שֶׁיְּשִׁיבָה אֶל מִטְבָּח הַכֵּלִים.

 

קיל (אנגליה), 1976

 

מאחורי השיר

בסוף הפוסט החלק המערבי של "המסע" למזרח,  מופיע שיר. כמו השיר הזה גם השיר ההוא מתייחס לקורסים על מדיטציה הטרנסנדנטלית באוניברסיטת קיל. יש הבדל מהותי אחד בין גיבורת השיר "ובלילה ההוא" לבין הלן גיבורת השיר הנוכחי: בשיר "ובלילה ההוא" תיארתי משהו חזק שקרה ביני לבין אותה אישה צעירה. 

הלן התאהבה בי. אני התייחסתי אליה בחיבה ובקירבה דומה לזו שהתייחסתי לכל אחד משותפיי ושותפותיי לדרך בקורס.

בשני דברים הייתי זקוק לעזרה גם בזמן הקורס וגם אחריו. 

הראשון הוא עניבה נכונה של עניבה. 

בקורס היינו מחויבים ללבוש חליפה ועניבה. אחד המשתתפים, סטודנט ישראלי, שעשה דוקטורט בקיברנטיקה בלונדון, היה מתקן לי את העניבה בכל בוקר. 

גם בשנים מאוחרות יותר, במרבית המקרים הנדירים שהייתי חיב ללבוש עניבה וחליפה, הייתי זקוק לעזרה בעניבה נכונה של העניבה. 

 

השני הוא להבחין בזה, שאישה מאוהבת בי ומעוניינת לצור איתי קשר.

הרבה יותר קל היה לי להבחין במצב שבו אישה לא מעוניינת בקשר מאשר בהתאהבות בי. 

במקרה של הלן, זה היה קשה יותר. הייתי בחור תמים בן 25. הלן הייתה, כפי שהבנתם מקריאת השיר, אישה נשואה. פירשתי את הניסיונות להתקרבות אלי כחלק ממערכת היחסים הטובה בין משתתפי הקורס. 

קצת הגזמתי בפרשנות. היא פנתה אלי והציעה לי לבוא לחדרי כי היא רוצה שאלמד אותה שחמט.

אותו דוקטורנט שעזר לי לענוב עניבה, הסב את תשומת ליבי לרצון של הלן לצור איתי קשר. 

עכשיו כשהתגרשתי, אני שוב פתוח ליצירת קשר זוגי. אם יש כאלה שמעונינות, חשוב שיכירו את החולשה שלי: בהחלט עלול להיות מצב, שבו אני מעוניין בקשר, אבל אני לא מזהה שגם בת הזוג הפוטנציאלית מעוניינת ולכן לא יוצר התחלה של קשר.

 

אהבה קצרה באדינבורו

 

 

אַהֲבָה  

חָרַטְתִּי אֶת צְחוֹקֵךְ

בְּקִפְלֵי הַקָּרוּם הַמֹּחִי.

כִּבְחָרַט עַל מַתֶּכֶת.

לוֹהֶטֶת מֻתֶּכֶת,

בְּלִי אֵשׁ זָרָה.

מִבְּלִי לְהִמָּחֵק, לְבֵינְתַיִם.

 אָרֹךְ וּקְצַר.

מָתוֹק וָמָר.

בְּלִי הֹוֶה, בְּלִי עָתִיד,

בְּלִי עֵבֶר.

בְּעֵינַיִם קָמוֹת בְּאַהֲבָה

מִמַּבָּט אַחֲרוֹן.

 

אדינבורו, 1979

 

 מאחורי השיר

הגעתי לאדינבורו אחרי שהתסיים פסטיבל התיאטרון שמושך קהל רב. באותה תקופה טרום המחשב האישי ובוודאי טרום האינטרנט והסלולר מציאת חדר ללינה בלילה נעשתה באמצעות עמידה בתור ארוך. כשמגיעים לתחילתו הפקידים מציעים חדרים שונים בטווח מחירים שקובע התייר. כשבוחרים אחד מהם משלמים עבור השירות במזומן. הפקיד/ה מצלצל/ת למשכיר החדר ואז מקבלים מפה והוראות הגעה. 

באופן חריג ובלתי צפוי, כשהגעתי לראש התור אמרו לי שנגמרו החדרים אבל... אמרו לי שם של מקום שבו יש חדרים והציעו לי לסוע לשם. 

כשהגעתי התברר שהחדרים הם במעונות הסטודנטים, שעדיין לא היו מלאים משום שטרם החלה שנת הלימודים. 

זה היה הרבה יותר טוב מחדר שכור. אפשר היה לאכול ארוחת בוקר טובה וזולה בשירות עצמי. בארוחות הבוקר היו כמה מפגשים מעניינים, למשל עם סטודנט ניגרי לתיאולוגיה.

הייתה גם אהבה. בה עוסק השיר לעיל. כשאני כותב "אהבה ממבט אחרון" זו לא יכולה להיות מישהי המתגוררת בישראל. אני יכול ללכת ברחוב או לסוע לאיזה מקום ובמקרה להיפגש איתה. 

זו כן יכולה להיות מישהי הגרה בעיירה קטנה בחלק דובר האיטלקית של שוויץ.

מַבָּט אֶחָד

מַבָּט אֶחָד אָרֹךְ,

מַבָּט אֶחָד אָבוּד,

קִפֵּל יוֹמַיִם שֶׁל שָׁנִים.

עַם אַתָּה אַהֲבָה

שֶׁאָבְדָה וְעוֹדָהּ,

זוּג עֵינַיִם חוֹמוֹת בְּפָנִים

וּצְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל

עַל אֲגַם וְעַל הַר

וְעָגָה שֶׁל דִּבּוּר

קְצָת שׁוֹנֶה וּמוּזָר.

מַגַּע יָד בְּיָד

וְלָשׁוֹן בְּלָשׁוֹן

יוֹם שְׁנֵי בְּעִקְבוֹת יוֹם רִאשׁוֹן.

כָּה שׁוֹטַטְנוּ

בִּרְחוֹבוֹת זָרִים וּקְרוֹבִים

מַשִּׁיקִים חֲלוֹמוֹת אוֹהֲבִים.

 

אדינבורו, 1979

מאחורי השיר

גם השיר הזה עוסק באותה אהבה באדינבורו. אתיחס כאן לאגם ולהר. שניהם היו צמודים למעונות הסטודנטים. ביחד טיפסנו על ההר הלא ממש גבוה. בכל זאת ראינו חלק גדול מהעיר מראש ההר.

"עגה של דיבור קצת שונה ומוזר". מרבית האנשים באדינבורו הם דוברי אנגלית כשפת אם. פגשתי  מספר קטן של איטלקים שדיברו אנגלית טובה ללא מבטא זר. הגברת השוויצרית, מהחלק דובר האיטלקית של המדינה, הייתה שייכת לרוב האיטלקים שפגשתי, שהאנגלית שלו לא הייתה מהמשופרות. יחד עם זאת, אני המשוחד, מצאתי הרבה חן במבטא השונה והמוזר.

סבל

 

 

עָמֹק וְרָחוֹק

הִבַּטְתִּי עָמוֹק וְרָחוֹק

בְּעֵינֶיךְ חַסְרוֹת הָעִוָּרוֹן,

וּבְלֶחְיֵךְ שֶׁצִמְחוֹ חִוְרוֹן.

בַּקַּיִץ צָרוּב טֵרוּף,

וְשָׁטוֹף יִסּוֹרִים שְׁקֵטִים

כִּמְעַט פַּסְטוֹרָלִיִּים.

 

בֻּבַּת חַרְסִינָה

עַל בְּלִי מָה.

נֶחְתֶּכֶת, מֻתֶּכֶת.

בָּעוֹלָם שֶׁל צָב

עַל גַּב

שֶׁבָּהּ מִמּוֹתֵךְ.

 

ירושלים, 1984

 

מאחורי השיר

אני מכבד את פרטיותה של גיבורת השיר.

 

ילדה

 

עֵינֵי יַלְדָּה קְטַנָּה

עֵינֵי יַלְדָּה קְטַנָּה

נִקְרָעוֹת בֵּין לְבֵין.

לַחֲזֹר אוֹ לָלֶכֶת?

לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת?

יוֹדְעוֹת וְלֹא יוֹדְעוֹת.

רוֹצוֹת בְּחָזְקָהּ לִלְפֹּת

בְּאֶצְבְּעוֹת הַיָּד הַחֲשׂוּפוֹת.

לֶאֱחֹז לְעוֹלְמֵי עַד,

פִּסָּה שֶׁל אֹשֶׁר שֶׁאָבַד.

 

ירושלים, 1985

 

מאחורי השיר

ילדה שאיבדה דמות אב.

מטרונום

חֲשֵׁכָה

נוֹקְשִׁים צְעָדִים

עַל רִצְפָּה חֲשׁוּכָה

מֶטְרוֹנוֹם אֱנוֹשִׁי

בַּאֲפֵלַת חֲצוֹת סְמִיכָה,

לֹא יוֹתֵר מִבְּצָהֳרֵי יוֹמָהּ.

עִוֶּרֶת מְחַכָּה

לִבְחִיר לֹא בָּא

 

ירושלים, 1985

מאחורי השיר

 יצאתי בשעת לילה מאוחרת לחדר מדרגות בבניין מרובה דירות. התאורה לא פעלה. התחלתי לרדת כמה קומות כשאני אוחז במעקה. מלמטה שמעתי נקישות שהפחידו אותי מעט. כשהתקרבתי ליציאה הבחנתי בעיוורת עם מקל נחיה הצועדת הלוך ושוב בכניסה לחדר המדרגות.