מי שחשב שהייתי בצעירותי ספורטאי, כנראה חשב גם ששחמט הוא ספורט. פרט לשחמט, שיחקתי מעט כדורסל בשכונה. בגיל 16 הלכתי ברגל מירושלים לתל אביב. זהו, פחות או יותר, סיכום של הפעילות הספורטיבית המשמעותית שלי בגיל צעיר.
עבודת המסטר שלי
כשלמדתי לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חשבתי שאסיים את התואר אחרי מספר שנים גדול מהרגיל, אבל לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה שנים.
את הקורסים ואת מרבית החובות האחרות סיימתי תוך ארבע שנים במקום תוך שנתיים.
זה לא ממש מפתיע. עבדתי במקביל במשרה מלאה במחשבים וגם בכל השנים, פרט לראשונה, הייתי עוזר הוראה בקורס לתלמידי M.A בחוג.
חוץ מזה באתי ללמוד ולהינות מהלימודים ולא כחלק ממירוץ לתואר.
נותרה עבודת המסטר. הציעו לי נושא מעשי וחשוב ואמרו לי, שהכישורים שלי בתחום המחשבים יהפכו אותו לקל יחסית עבורי. הנושא היה: "תוקפם של ציונים שנתיים בבית הספר התיכון ושל ציוני בחינות הבגרות בניבוי הצלחה בלימודים באוניברסיטה". סיימתי אחרי ארבע שנים.
מדוע הנושא חשוב?
1. כשבוחרים יותר מועמדים שמצליחים ופחות מועמדים שנכשלים, המדינה עשויה לחסוך כסף.
2. כשבוחרים יותר מועמדים שמצליחים ופחות מועמדים שנכשלים, זה טוב יותר לאוניברסיטאות.
3. כשלא בוחרים באופן טוב ככל שניתן, מועמד שסיכוייו להיכשל גבוהים, עלול לבזבז את זמנו ואת כספו.
4. כשלא בוחרים באופן טוב ככל שניתן, מועמד שסיכוייו להצליח גבוהים, עלול לא לקבל הזדמנות ללמוד.
מדוע זה נראה פשוט עבורי?
צריך היה לקחת קובץ ממוחשב של פרטי סטודנטים וציונים שלהם באוניברסיטה העברית בשנים הרלוונטיות.
צריך היה לקחת את נתוני ציוני המגן בבתי הספר התיכוניים ואת ציוני בחינות הגרות ממשרד החינוך.
לאחד את הקבוצים ואז גם להשמיט את הפרטים המזהים של הסטודנטים לצורך שמירה על פרטיותם.
עם הכישורים שלי זה עניין של לא יותר משניים-שלושה שבועות.
השלב הבא הוא קריאת חומר תיאורטי גיבוש השערות ובחינתן באמצעות עיבודים סטטיסטיים על הקובץ המשולב.
מדוע זה היה מסובך ולא רק עבורי?
התיאוריה שהוצגה בפסקה הקודמת הייתה נכונה לגבי נתוני האוניברסיטה העברית. אחרי שבועיים היה לי קובץ נתונים.
היא ממש לא עבדה לגבי נתוני משרד החינוך. לקח לי כמה שנים לבנות קובץ נתונים על מנת שאוכל לבצע עליו עיבודים.
מדוע זה לקח שנים?
לא תמיד היה קשר בין הנתונים לבין מה שנאמר לי עליהם. כך למשל, בחלק מהמקצועות ציון בחינת הבגרות היה שקלול של כמה בחינות נפרדות בנושאים שונים באותו תחום. נאמר לי אילו צירופים של נושאים אפשריים ואילו צירופים בלתי אפשריים. זה לא מה שמצאתי בחומר.
סכסוך פנימי מתמשך בין אגף הבחינות ואגף המחשוב במשרד החינוך, הביא לדיווחים חלקיים, שלא לומר חוסר דיווח, ביחס לציוני בחינות הבגרות.
המטלה המתמשכת היה טיוב הנתונים שעשיתי. בדיעבד, הבנתי שיש בעיה, כשקראתי מאמרים וספרים במסגרת הטפול שלי בצד התיאורטי. כשקראתי חומר באמצע שנות ה-80 של מהאה העשרים, המחקר האחרון שמצאתי, שעסק בנושא זה, נעשה בשנת 1954 (כשאני הייתי בגן ילדים). הוא נעשה על מספר מצומצם של נבדקים, ללא שימוש במחשב.
איך קשורה עבודת המסטר שלי לריצה?
כמובן, שבמהלך ארבע השנים, שבהן עבדתי על עבודת המסטר שלי, עשיתי במקביל הרבה דברים אחרים: עבדתי במשרה מלאה בתחום המחשבים, לימדתי במכללות ובנוסף לכך מגוון רחב של תחביבים ועיסוקים.
בהקשר של עבודת המסטר, נעתי בין תקווה לסיים לבין ייאוש, שמשמעותו שנים רבות של לימודים והשקעת משאבים מבלי לסיים את התואר השני.
אז הודיע לי המנחה שלי שעוד חודש הוא טס לשנת שבתון בקנדה. הוא כמובן מוכן לעזור לי, אם אצטרך, גם משם.
הבנתי שזה או עכשיו או לעולם לא. סיימתי את העבודה תוך חודש מאומץ ומתוח.
סיימתי גם את התואר (בהצטיינות).
לקחתי את ימי החופשה שהגיעו לי ממקום העבודה ועברתי לשבוע עבודה בן יום אחד.
עבדתי באינטנסיביות ותחת לחץ של זמן והרבה מתח.
את המתח הפחתתי באמצעות מדיטציה. זה לא הספיק. חשבתי על ריצה כהתרעננות והפחתת מתח וכך מצאתי את עצמי מתחיל לרוץ בגיל 35.
אחרי סיום עבודת המסטר המשכתי לרוץ פעם בשבוע.
התקף לב של חבר טוב, גרם לי לחשוב שזה רעיון טוב לרוץ על מנת שלי זה לא יקרה.
בהתחלה הייתי מסוגל בקושי לרוץ 2 קילומטר. די סבלתי בריצה.
במשך הזמן הגדלתי את המרחק ל-5 ק"מ פעם בשבוע וגם התחלתי להינות.
לרוץ ב"ישורת האחרונה" גילאי 60-69
 |
עין לבן. מקור התמונה: ויקיפדיה
|
כשהתחלתי להתקרב ל"ישורת האחרונה", כלומר: כמה שנים אחרי שעברתי את גיל 60, רצתי עם הבן שלי במירוץ העממי של מרתון ירושלים, למרחק 5 ק"מ. אפילו לא הייתי צריך להתאמן במיוחד לריצה הזו כי זה המרחק שרצתי פעם בשבוע.
בשנה שאחרי זה החלטתי לנסות לרוץ 10 ק"מ. זה כבר חייב אותי להתאמן. בחרתי מסלול קבוע ומדהים ביופיו לכיוון עין לבן.
ריצה שבועית שלי כבר עלתה ל7-8 קילומטר. לפעמים רצתי פעמיים בשבוע.
לפני מרתון ירושלים, רצתי 3 פעמים למרחק גדול מהרגיל בערך 10 ק"מ.
האתגר שהצבתי לפני היה: לרוץ את כל המסלול, לא לעצור ולא ללכת ברגל. עמדתי באתגר.
כך המשכתי שנה אחרי שנה, פרט לשנת הקורונה הראשונה, בה לא התקיים מרתון ירושלים.
עם הגיל הייתה ירידה הדרגתית בכושרי. הסתפקתי בריצה מהתחלה עד הסוף ולא הצבתי לעצמי יעדי זמן שאפתנים יותר.
אחרי גיל 70
יש כאלה שחושבים שאחרי גיל 70 צריך להפסיק לרוץ. אפשר ללכת (אני הולך חמש שש פעמים בשבוע) ואפשר לעשות התעמלות ופילטיס.
לי זה מרגיש שאפשר גם להמשיך לרוץ. אני ממשיך לרוץ פעם או פעמיים בשבוע וממשיך גם להשתתף במרתון ירושלים.
אתמול (25.3.2022) רצתי את 10 הק"מ הקרים ביותר והרטובים ביותר בחיי במסגרת מרתון ירושלים.
כשסיימתי ורציתי להחליף את הגרביים נוטפות המיים בגרביים יבשות, התקשיתי בגלל אצבעות הידיים החצי קפואות שלי.
משברים
לא רק בחיים יש משברים. גם בריצות ארוכות. בירושלים ההררית זה קורה בדרך כלל בעליות. התגברות על משבר היא כמו בחיים: בדרך כלל זו שאלה מנטלית ולא פיזית. בכל ריצה במרתון ירושלים חוויתי משבר בעלייה זו או אחרת וצלחתי אותי בלי לעבור להליכה ומבלי לעצור.
הריצה אתמול הייתה יוצאת דופן לא רק בגלל תנאי מזג האוויר, אלא גם בגלל שלא חוויתי בה משבר כלשהו.
אולי ההתמקדות בתנאים הקשים, לא השאירה מקום מנטלי למשבר?
פוסטים נוספים על ריצה
_2023.jpg/220px-Kelvin_Kiptum_(KEN)_2023.jpg)
