‏הצגת רשומות עם תוויות בהוטן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בהוטן. הצג את כל הרשומות

יום שני, 27 באפריל 2026

נעלם באזור באר אורה

 .

באר אורה - מבט לכיוון מזרח אל עבר הערבה מקור התמונה: ויקיפדיה.
הרשאת שימש: 

נוצר על ידי: Eliran t 
 בתאריך: 19.10.2014 



אני קורא את ספרו של מנחם מרקוס "נעלם בבהוטן - מסע חיפושים בהרי ההימלאיה". 

יש לי סיבה מעשית טובה לקרוא את הספר הזה. 

אני מרצה על מגוון רחב של נושאים. אחד התחומים עליו אני מרצה הוא מדינות עולם שלישי בהן ביקרתי (ואי ייוני ייחודי בשם איקריה). 

בכל המדינות הללו התמקדתי בכלכלת המשפחה, לרוב ללא פנסיה וללא תשלומים סוציאליים, וניסיתי לקשור בינה לבין התרבות המקומית. 

כמובן שהתייחסתי גם להיבטים אחרים של אותן מדינות. 

אם תלחצו על הקישור סדרת הרצאות על מדינות ותרבויות אחרותתקבלו מידע מינימלי על המדינות עליהן אני מרצה. 

אחת המדינות האלו היא בהוטן. 

אני מתחבר אליה יותר מאשר למדינות אחרות עליהן אני מרצה והיא הרבה פחות מוכרת. 


יש הרצאה מוקלטת על בהוטן בערוץ היוטיוב שלי

לאחרונה גדל הביקוש להרצאה הזו ולכן אני מעוניין לשדרג את ההרצאה הפרונטלית שלי, שהיא יותר ארוכה מההרצאה בזום. 
השדרוג הוא באמצעות הוספת תמונות, שיש לי מהביקור שלי בבהוטן, ובהתיחסות לאספקטים שלא נכנסתי אליהם בהרצאות הקודמות. 


אחד הנושאים שעלה באופן לא מדויק בהרצאות שלי היה סיפור היעלמותו של קצין צה"ל בחופשת שחרור ניב כורך ז"ל בבהוטן.  

על מנת לדייק בהרצאות הבאות החלטתי לקרוא את ספרו של מנחם מרקוס, שהשתתף באחד החיפושים אחריו בבהוטן. 

העשרה נוספת של ההרצאה שלי באמצעות קריאת הספר היא ציר הזמן. 

מדובר בחיפושים שהיו כ-15 שנים לפני הטיול שלי בבהוטן. 

את המגמה של השינויים בבהוטן אני מכיר. את הפרטים פחות.


יוזם החיפושים אחרי ניב היה אביו שלמה כורך, שקיבל סיוע משלטונות בהוטן בחיפושים.


בעלייה מהירה מדי לגבהים של 4,000 מ' ומעלה של אנשים, שאינם מורגלים לגבהים של ההימלאיה, קורה שהתפקוד רחוק מלהיות מיטבי. 

כך גם קרה למנחם מרקוס המתאר שהוא רואה מישהו בין העצים בבהוטן והוא בטוח שזה קצין צה"ל אשר פרי ז"ל, שגם בחיפושים אחריו באזור באר אורה, מנחם מרקוס השתתף. 

ברור שזו הזיה כי אשר פרי כבר לא היה בין החיים. 


לסיפור של אשר פרי, שנקרא אושי על ידי חבריו ובני משפחתו, גם אני מתחבר. 



איך אני מתחבר לאושי פרי?



אושי פרי למד שלושה מחזורים מתחתיי. הוא התעניין בשחמט ובא לשחק במועדון הפועל ירושלים בבית ההסתדרות ברחוב שטראוס בו שיחקתי. 

הקשר העיקרי שלי אליו היה דרך אחיו נחי. 

נחי למד איתי מכיתה ז' בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה והיה חבר טוב שלי. 

ביקרתי אותו לא מעט בביתו ברחוב החבצלת במרכז ירושלים. 

גם  בתקופה שאחיו נעלם הייתי בקשר איתו ועם המשפחה וניסיתי להקל על מצוקתם ככל שיכולתי. 

כמו במקרה של ניב כורך, המשפחה פעלה לביצוע חיפושים אחריו. 

צה"ל ערך חיפושים.

במהלך החיפושים הסתיעו במומחים שונים, למשל צפרים שהיו יכולים לזהות ציפורים החגות סביב גופה. בין המומחים היה גם מנחם מרקוס טייל מנוסה ובעל ידיע רב, שמאותה סיבה השתתף בחיפושים אחרי ניב כורך בבהוטן.



היעלמותו של אושי והחיפושים אחריו



ההיעלמות


אושי היה המפקד של רכב בו נסעו אנשי חיל אוויר, שאינם אנשי שדה. 

לקראת הערב הרכב נתקע ומכשיר הקשר התקלקל. 

מי שמבין בשדאות היה שואל שאלה עיקרית אחת: האם יש מספיק מים? 

אם התשובה לשאלה הזו הייתה חיובית, ובמקרה הזה היו מספיק מים, היו נשארים ברכב ומחכים לבוקר. באזור הזה קל מאוד למסוק לאתר רכב בשולי הכביש. 


לצערנו, הצוות הזה לא ידע זאת ולא הבין. 


אושי, הרגיש אחראי, והחליט ללכת עד לכביש לאילת להזעיק עזרה. התלווה אליו אחד מחברי הצוות. 

הרעיון של ללכת ברגל כמה קילומטרים בחשיכה באזור לא מוכר ומלא בורות אינו רעיון מוצלח.

במהלך ההליכה, זה שהלך איתו אמר שאינו יכול להמשיך. 

זה הגדיל את הלחץ על אושי, שאמר שימשיך לבד ויביא מישהו שיחלץ אותו. 

בבוקר התעורר אותו בחור ובאור היום הגיע לכביש לאילת. כשהתקשר ליחידה התברר שאושי לא הגיע. 



החיפושים


היות שאחיו שירת בסיירת גולני, מילואימניקים מאותה יחידה השתתפו בחיפושים. 

בלט במיוחד מפקד לשעבר של אותה סיירת שאחיו נפל בזמן שירותו הצבאי. 

גם אני השתתפתי באחד החיפושים בהם התפרסנו בשטח וחיפשנו סימנים כמו שרידי לבוש או פריטים אחרים. 
שנתיים אחרי היעלמותו הודיע הצבא שזהו החיפוש האחרון. 

באותו חיפוש מישהו מיחידה 669 ירד לאחד מהבורות המרובים שהיו שם ומצא שם את גופתו. 

במהלך החיפושים הסתיעו במומחים שונים, למשל צפרים שהיו יכולים לזהות ציפורים החגות סביב גופה. בין המומחים היה גם מנחם מרקוס מדריך טיולים מנוסה ובעל ידיע רב. בדיוק מאותה סיבה ששלמה כורך צירף אותו לחיפושים אחרי בנו ניב בבהוטן.




סוף החיפושים



לא לסוף הזה מייחלות משפחות שיקירם נעלם. 

כנראה שהוודאות של גילוי גופה עדיפה, על חוסר וודאות וניסיון להיאחז ברעיונות, שהנעדר נותר בחיים ווויתר על קשר עם משפחתו וחבריו.










יום חמישי, 22 באוגוסט 2024

"סוכן האושר" - סרט מוטה או שמשהו מהותי השתנה בבהוטן?

אני ולילדים בהוטנים מאושרים עם הבלון הראשון שקיבלו בחייהם. 2014.



לפני עשר שנים כשביקרתי בבהוטן ראיתי תמונה שונה לחלוטין, שלא לומר הפוכה. 

הילדים בתמונה לעיל בכפר נידח בבהוטן נראים מאושרים מאוד עם הבלון הראשון שראו ואפילו קיבלו אותו במתנה.


אני יודע שהיו שינויים בבהוטן במהלך עשר השנים שעברו מאז שביקרתי שם. 

חלקם באים לידי ביטוי גם בסרט עצמו. 

כך למשל, לא תמיד הדמויות בסרט הולכות לעבודתן בלבוש בהוטני מסורתי. 

לפני עשר שנים כמעט שלא ראיתי אנשים ההולכים לעבודתם בבגדים מערביים.

המדינה שהייתה כמעט לגמרי סגורה לתיירים כבר נפתחה חלקית לפני עשר שנים. 

קרוב לודאי שהיום היא פתוחה יותר וההשפעה הזרה,  (בעיקר השפעה אמריקאית, גדולה יותר). 

תופעה דומה של השפעות זרות, שלא מטיבות עם האוכלוסייה, אפשר לראות גם ב"אזורים הכחולים". הם כנראה יפסיקו להיות כחולים עם הזמן. 


האם הסרט מוטה או מתאר מציאות?


הנטייה שלי שלי היא לחשוב שהסרט מוטה נגד בהוטן. 

השם "סוכן האושר" הוא שם שלילי. לאושר אין סוכן. 

גיבור הסרט, נפאלי החי בבהוטן עובד בביצוע סקר של האושר של בהוטנים לטובת משרד האושר הלאומי של המדינה. האיש הוא בדיוק ההיפך ממאושר. 



פרופורציה


1. בהוטן היא מדינה של פחות ממיליון תושבים עם שתי שכנות בלבד: הודו וסין שתיהן רוצות לבלוע אותה.

הודו רוצה לבלוע אותה בדרך חיובית של סיוע ושותפות. בהרי ההימליה היו עוד ממלכות קטנות. כולן נבלעו על ידי הודו. רק בהוטן שרדה כמדינה עצמאית. יש שיתופי פעולה בין בהוטן להודו.

הבהוטנים מסרבים לכל עזרה מסין ולכל שיתוף פעולה עם סין, שגם היא זוממת לבלוע אותם. יש להם סיבה טובה. 

הבהוטנים הם קרובים תרבותית, דתית וגזעית לטיבטים. הם לא רוצים לגמור כמו הטיבטים בסין.

להרחבה תקראו את הפוסטים:  



2. בהוטן היא מדינה ענייה בהרי ההימלאיה

לא קל לחיות בהרי ההימלאיה. הכבישים צרים ותלולים. בחורף רובם נחרבים וצריך לסלול אותם מחדש. 

תלמידי בתי ספר מתקשים להגיע בחורף לבתי הספר בגלל תנאי מזג האוויר. המורים מגיעים לבתיהם. 


3. מדידת אושר גולמי לא מדויקת במדינת עולם שלישי

אין ספק שהמדידה של האושר הגולמי בבהוטן רחוקה להיות מדויקת. 

אילו מדינות עולם שלישי נוספות אתם מכירים שמצהירות שהן מנסות לגרום לאושר לאזרחיהן ואפילו מקימות משרד אושר לאומי ומנסות למדוד אותו?

כנראה  שאין כאלה. 

במדינות עולם שלישי כמו אתיופיה, קניה, מדגסקר ואינדונזיה, שיש כאלה שיגידו שאינה מדינת עולם שלישי, ראיתי קושי בניהול מרשם תושבים. מספר התושבים הוא הערכה שיכולה להיות מוטית, קרוב לוודאי כלפי מטה. 

סין אינה מדינת עולם שלישי, אבל גם במרשם האוכלוסין שלה טעו בגדול במספר הגברים גילאי 20-30. 


משרד האושר הלאומי ומדד האושר הגולמי


קל ללעוג לסקר האושר הלאומי הבהוטני. תנסו לבנות בעצמכם סקר אושר לאומי ותראו שזה הרבה יותר מסובך מהמדדים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל בונה במסגרת הסקרים שלה. 

מדד האושר הלאומי הגולמי (א.ל.ג) נהגה על ידי המלך הקודם של בהוטן, ג'יגמה סינגייה ואנגצ'וק

איש מופלא, שהייתי בשמחה נותן את בנימין נתניהו לבהוטנים ומקבל אותו במקומו. 

הייתי גם מוסיף לבהוטנים מענק כספי ענקי. זה שווה כל גרוש. 

כמה מילים על המלך הקודם של בהוטן:

1. המציא את מדד האושר הגולמי שהאו"ם אימץ אותו.

2. פרש בגיל 50 מכסא המלוכה והעביר את המלוכה לבנו. הנימוק: הוא התקשה לתפקד כמלך צעיר שהתייתם מאביו. הוא רוצה למנוע מהבן שלו את הקושי על ידי העברת המלוכה אליו  כשהוא עדיין לצידו ויכול לעזור לו.

3. אבי הרעיון של הבידול של בהוטן (לא פתוחה לגמרי לתיירות, חובה לבנות בבנייה בהוטנית מסורתית, חובה ללבוש בגדים בהוטנים מסורתיים בעבודה וכיו"ב) ששמר אותה כעצמאית.


קצת פרופורציה, בהשוואה בין ישראל לבהוטן.

האם במדינת ישראל יש משרד אושר לאומי? האם למרבית השרים בממשלה הנוכחית חשובים אושרם או אפילו חייהם של אזרחים

כמה משרדי ממשלה מיותרים יש היום במדינת ישראל? רוב האזרחים לא יודעים מה הם עושים? מי עומד בראשם ולפעמים אפילו לא יודעים שהם קיימים? 


אפרופו מדד האושר. בדרך כלל המדורגות ראשונות הן מדינות סקנדינביה. בהוטן אינה בעשירייה הראשונה. קצת מפתיע מקומה הגבוה של מדינת ישראל

זה מעורר את החשד, שגם בישראל לא ממש מצטיינים במדידת האושר הלאומי (כפי שציינתי זהו מדד סובייקטיבי הקשה למדידה).


נפאלים בבהוטן


ישבתי בארוחה בירושלים עם כמה אנשים. מישהו שאל אותי על ארצות שטיילתי בהן והתרשמתי מהן. אמרתי:  "בהוטן". 

בין היושבים הייתה אישה נפאלית, שהגיבה קשה לתמונה הפסטורלית והקצת אידיאלית שתיארתי. 

זה לא מפתיע. גם כשביקרתי בשנת 2014 הנפאלים שהגיעו לבהוטן הופלו לרעה. 

במובן זה הסרט מתאר ללא ספק תמונה נכונה ולא מחמיאה לבהוטנים. 

"סוכן האושר" הוא נפאלי שנולד בבהוטן ואזרחותו נשללה ממנו בגיל שנתיים. זה מונע ממנו למצוא אשה להתחתן איתה וזה מונע ממנו לצאת מהמדינה משום שאין לו דרכון. 


על פוליגמיה בבהוטן ועל משפחת המלוכה


גם הקטע בסרט בו מתואר בעל לשלוש נשים לעגני במיוחד. בסרט שלושתן נמצאות באותו בית.

הפוליגמיה בבהוטן היא לא מה שראיתם בסרט. 

מותר לגבר לשאת מספר נשים בתנאי שהוא בעלים של בתים נפרדים לכל אחת מהנשים. כל אחת מתגוררת בנפרד בביתה.

כמובן שידם של מרבית הבהוטנים אינה משגת לרכוש מספר בתים.

לפמיניסטיות שבין הקראות אוסיף שגם לאשה מותר לשאת מספר גברים בתנאי שהיא רוכשת בית נפרד לכל אחד מהם.


פוליגמיה במשפחת המלוכה


ג'יגמה סינגייה ואנגצ'וק נשוי לארבע אחיות. לא נחשפתי בשנת 2014 לשידורי תעמולה נלעגים המדברים על ייחודה של בהוטן ומוזכר בהם ארמון המלך. 

כן נחשפתי לארמון צנוע המזכיר יותר את הצריף של בן-גוריון או את צריף הנשיא של יצחק בן-צבי מאשר את הוילה המפוארת של נתניהו בקיסריה. 

למידע נוסף הקוראים מוזמנים לקרוא את הפוסט: 

באותו פוסט תוכלו לקרוא גם על הפרויקטים האישיים של כל אחת מארבע נשות המלך, שויתר על כסאו, לטובת אזרחי בהוטן. אחת מקדמת מנזרים בודהיסטים בדרום המדינה, השנייה מקדמת זכויות נשים וכו'. 
במקרה הגיעה אחת מהנשים לעיירה בה טיילנו וראינו כמה המקומיים אוהבים אותה.

ראיתם פרויקט דומה של אשת ראש ממשלת ישראל הנוכחי? 


עם הפנים לעתיד


בכלל לא בטוח שבהוטן תשמור לאורך זמן על ציביונה הייחודי ועל עצמאותה. 

פרויקט עכשווי שכתבתי עליו בבלוג הזה, מראה שגם המלך הנוכחי, ג'יגמה קיזר נאמגייל ואנגצ'וק, מחויב למורשת הבהוטנית. 


יום שלישי, 6 בפברואר 2024

אור לגויים: בהוטן מדינה קטנה וענייה עם חזון רוחני ואדריכלי יוצא דופן

 

מעל למנזר בהרים בבהוטן
Copyrights Avi Rosenthal 2014




ילדים באזור כפרי של בהוטן.
Copyrights Avi Rosenthal, 2014

אחד הנושאים שאני מרצה עליו הוא כלכלת המשפחה במדינות מתפתחות - ההיבט התרבותי. 

אני מרצה בסדרה של ארבע הרצאות על ארבע ארצות כאלה שביקרתי בהן: שתי מדינות גדולות וחשובות אינדונזיה ואתיופיה, מדגסקר ובהוטן

אני מתחיל תמיד בהרצאה על בהוטן הקטנה והנידחת בהרי ההימלאיה. 

משום שאליה אני מתחבר יותר. 

משום שהיא הוכחה שאפשר לעשות הרבה טוב גם כשהיכולות והמשאבים מוגבלים. 

משום שיש בה ייחוד, יצירתיות וענווה. משום שאין בה שחיתות

גם משום שרבים מהמשתתפים בהרצאה שלי לא יודעים עליה דבר ולא שמעו עליה.

אני מתחבר אליה גם בגלל הבודהיזם, דתם של המקומיים. 

אני מתחבר אליה גם כמדינה של 700 אלף תושבים עם שתי שכנות ענקיות, סין והודו, שרוצות "לבלוע" אותה והיא מצליחה לשרוד.

אני מתחבר אליה גם בגלל השאיפה לאושר. משאיפה זו נהגה מדד האושר

האיש שהגה אותו הוא המלך הקודם, ג'יגמה סינגייה ואנגצ'וק, והאו"ם אימץ אותו.

אני מתחבר אליה גם בגלל מדיטציה ומיינדפולנס.


אתמול נתקלתי בכתבה מעניינת בעיתון YNET שכותרתה: עיר המיינדפולנס הראשונה בעולם: איך מתכננים ישוב המבוסס על אושר ולא על עושר? 

הוגה הרעיון של העיר הזאת הוא ג'יגמה קיזר נאמגייל ואנגצ'וק, מלך בהוטן הנוכחי. בנו של ג'יגמה סינגייה ואנגצ'וק, שהוזכר בפיסקה הקודמת.


החזון של בניית העיר גלפו ותחילת הדרך לביצוע


על פי הכתבה, הציג המלך הבהוטני את החזון שלו לבניית עיר חדשה בשם גלפו (Gelephu).

העיר תיבנה בדרום המדינה בסמוך לגבול עם הודו. העיר תהיה העיר הראשונה בעולם המבוססת על מיינדפולנס ועל עקרונות התרבות הבהוטנית, על המורשת הרוחנית של המדינה ועל מדד האושר.

מדובר על עיר המשתרעת על שטח דומה לשטחו של גוש דן בישראל.

את האתגר הארכיטקטוני לקח על עצמו ביארק אנגלס.

אנגלס הוא ארכיטקט דני הידוע בחדשנותו. הוא הקים משרד ארכיטקטים בשם Big ועומד בראשו.

מהכתבה עולה שביארק אנגלס לא רק מבצע את הפרוייקט האדריכלי החדשני, הוא גם שותף לרעיונות שמאחוריו.

הניחוש המושכל שלי, כמי שטייל בבהוטן, שמדובר בעיר עם מספר לא גדול של תושבים בבתים קטנים ולא צפופים (אל תחשבו על מגדלים).

הניחוש השני שלי הוא, שמרבית הצמחים במקום בכלל ועצים בפרט, לא יעקרו.

החוק הבהוטני מתיר עקירת עצים רק לצורך בניית בתים בשיטת הבניין המקומית הייחודית.


בכתבה מצוטט אינגלס כמי שאמר את הדברים הבאים: "תוכנית האב של גלפו נותנת צורה לחזונו של הוד מלכותו ליצירת עיר חדשנית תוך שהיא מושתתת על הטבע המקומי ועל התרבות בבהוטן. אנו מדמיינים את עיר המיינדפולנס כמקום שלא יכול להיות בשום מקום אחר מלבד פה. גלפו תחבר בין הטבע לאנשים, בין העבר לעתיד, בין המקומי לעולמי".


בהצלחה לפרויקט הייחודי והמרתק.


זה מזכיר לי משהו


לי זה מזכיר את הניסיונות של דן בוטנר לנסות לשמר את התפיסה של "אזורים כחולים" ההולכים ונעלמים בהדרגה, באמצעות הקמת ערים או "אזורים כחולים" מלאכותיים, המנסים לשמר את עקרונות החיים ב"אזורים כחולים".

עקרונות שהגדילו את תוחלת החיים בהם ולא פחות חשוב גם את תוחלת החיים הבריאים.

לפרטים קראו: "אזורים כחולים" בעתיד?.





יום שני, 26 בספטמבר 2022

מחלת גבהים?

 

אני על הפיץ רוי בהרי האנדים, 2020

אני משתדל להימנע מצריכת תרופות כשזה לא הכרחי. כמעט לכל תרופה יש תופעות לוואי לא רצויות.  

לפני הרבה שנים השתתפתי בקורס על אתיקה ברפואה במכון מגיד של האוניברסיטה העברית. 
אחד הפרופסורים לרפואה, שהירצה בו, סיפר על תרופה שתופעות הלוואי שלה (סיכון למחלת לב) חמורות בהרבה מהבעיה שמנסים לפתור באמצעותה (כאבים. לא זוכר באיזה אזור בגוף).   
 
מקרה, שאירע לפני כמה עשרות שנים, מדגים את ההימנעות מתרופות שלא לצורך. 
עברתי ניתוח להוצאת שתי שיני בינה. 
רופא השיניים והלסת, שניתח אותי, אמר לי לקחת אופטלגין נוזלי. 
ידעתי שיש תרופה הנקראת אופטלגין. לא ידעתי שאפשר לצרוך אותה כתרופה נוזלית. את כדורי האופטלגין, שהיכרתי, מעולם לא צרכתי לפני הניתוח.  
 
שאלתי אותו: "מה יקרה אם לא אקח אופטלגין נוזלי?" הוא ענה: "יהיו לך כאבים שלא תוכל לעמוד בהם". 
קניתי אופטלגין נוזלי, למקרה שהרופא צודק. 
היו לי כאבים אבל יכולתי לעמוד בהם. ויתרתי על אופטלגין.

 

מחלת גבהים

כשמגיעים, לא בהדרגה, להרים גבוהים עלולים לחלות במחלת גבהים. יש כאלה שיחלו בה גם כשמגיעים לשם בהדרגה.

מה שכתבה הד"ר דליה נבות מינצר באתר כללית שירותי בריאות מתאר היטב את המחלה הזו. לקריאה: מחלת גבהים - מדריך הישרדות.

חסר שם רק דבר אחד, שקראתי במקומות אחרים: כל אחד יכול ללקות בה. גם צעירים ובריאים. 

כשהקורונה הייתה משהו זניח במחוז נידח בסין, טיילתי בפטגוניה

אני גאה שטיפסתי עם המדריך וכמה מחבריי לטיול המאורגן על הפיץ רוי עד לגובה המקסימלי אליו מטפסים כאלה, שאינם מטפסי הרים מיומנים.

מסע ארוך וקשה של יותר מ-20 ק"מ (כולל הירידה). הייתי אז בן 69. להרבה יותר הערכה ראוי אחד מחבריי לקבוצה שטיפס כמוני. הוא מבוגר ממני בעשר שנים. 

על אף שגובהו של הפיץ רוי, הוא 3,359 מ' לא היה שם חשש רב למחלת גבהים. 

המעבר שלנו לגובה היה הדרגתי ולא פתאומי. בנוסף, כמה שנים לפני זה הייתי בסין בגובה של מעל ל-4,000 מ'. 
האוויר באותו מקום בסין היה דליל וההליכה הייתה קשה יותר מאשר בגבהים רגילים, אבל במחלת גבהים לא חליתי.


הפעם הראשונה מעל ל-3,000 מ'


דגלי נייר צבעוניים כמו אלה שראינו בדרך למקדש

בהוטן היא מדינה קטנה ומרתקת בהרי ההימאליה. 

באחד הימים בטיול שם טיפסנו לגובה של 3,000 מ' מעל פני הים. לא הכי גבוה בעולם אבל עלינו ישירות מגובה הרבה יותר נמוך.

הוזהרנו מפני מחלת גבהים. הגישה שלי הייתה דומה לגישה שלי בניתוח הוצאת שיני הבינה. 

קניתי תרופות נגד מחלת גבהים אבל לא השתמשתי בהן.

ההשפעה של תרופה כזו אינה מידית. על מנת שתהיה אפקטיבית צריך לקחת אותה ברציפות מספר ימים לפני הטיפוס. לקחתי סיכון מחושב.

הסיכון: במקרה של סימפטומים של מחלת גבהים היה עלי לעצור ואז לרדת בהדרגה. הייתי מפסיד את הביקור במנזר הבודהיסטי המעניין שבראש ההר. 


איך מגיעים לראש ההר?


המקומיים, שהמערכות בגופם כבר הסתגלו לגבהים, מגיעים לפסגה בהליכה ברגל. 

כמעט כל חברי הקבוצה, שאיתה טיילתי, עלו ברכיבה על סוסים מקומיים. מקומיים החזיקו את הסוסים באמצעות חבלים ארוכים על מנת לשלוט בהם. 

העלייה הייתה מספיק תלולה על מנת שלא יהיה חשש שהסוסים ידהרו במהירות.

הסוסים אינם יכולים לעלות בשביל הצר, שבחלק העליון של העלייה, ולכן כולם נאלצו ללכת חלק קטן מהדרך ברגל.

שלושה מאיתנו עלו ברגל, ביחד עם מספר רב של מקומיים: המדריכה הצעירה מחברי הקבוצה, שרובם היו גילאי 60 או יותר, ושניים מחברי הקבוצה, שכבר עברו את גיל 60: מישהו שעסק באינטנסיביות בספורט בצעירותו וכותב שורות אלה.

מי שאינו מורגל באוויר גבהים צריך ללכת בנחת ללא מאמץ. כך עשינו.

במהלך העלייה איבדתי את שני האחרים. חשבתי לפגוש אותם במסעדה הנמצאת ב"תחנה הסופית" של הסוסים. שם היינו אמורים להיפגש עם כל הקבוצה ולאכול.


לבד


הגעתי למסעדה. לא הייתי בטוח שזו המסעדה עליה דובר. שאלתי מקומי. הוא אמר לי שיש מסעדה נוספת בחלק גבוה יותר של ההר. 

המשכתי לטפס עד למסעדה. הגעתי אליה. שאלתי את בעל המסעדה על קבוצה של ישראלים שצריכה להגיע. הוא השיב לי שאין קבוצה כזו.

התברר לי שהמסעדה, שדילגתי עליה, היא המסעדה שבה נפגשה הקבוצה.

טילפנתי למדריכה. היא אמרה לי לחכות לקבוצה בראש ההר.

זה בדיוק מה שעשיתי. ההמתנה הייתה ארוכה.


מקומיים טובים


מקומיים בבהוטן. תמונה שצילמתי בשנת 2012

במקום נידח כזה אי אפשר שלא להבחין באדם זר, שעומד לבדו זמן ארוך. זה בהחלט סביר שהוא איבד את דרכו.

יש מקומות שבהם אנשים כאלה הם יעד לפגיעה מצד מקומיים. לא בבהוטן. 

רוב הבהוטנים הם אנשים פשוטים. כמעט כל הבהוטנים הם אנשים טובים. זה חלק מתפיסת העולם של הזרם הבודהיסטי אליו הם משתייכים. 

הרבה מקומיים ניגשו אלי לשאול האם אני צריך עזרה? מבחינתם הייתי זר שאולי חלה במחלת גבהים ואינו מבין את מצבו.

לחילופין, הייתי זר שאיבד את דרכו בלי לחלות וזקוק לעזרה. 

הודתי להם בנימוס והסברתי להם שאיני זקוק לעזרה. 

מאוחר יותר הגיעה הקבוצה וירדנו במדרגות הרבות למנזר הדבוק לצלע ההר.





 

המדינה הראשונה שנשים צפויות להגיע לתוחלת של 90 שנים

בית בסאולו בסרדיניה שהתושבים בו מעל לגיל 100 זכויות יוצרים: אבי רוזנטל צולם ב -9.2023 זכויות יוצרים: אבי רוזנטל לא מעט עסקתי ב "אזורים ...