אור לגויים: בהוטן מדינה קטנה וענייה עם חזון רוחני ואדריכלי יוצא דופן

 

מעל למנזר בהרים בבהוטן
Copyrights Avi Rosenthal 2014

ילדים באזור כפרי של בהוטן.
Copyrights Avi Rosenthal, 2014

אחד הנושאים שאני מרצה עליו הוא כלכלת המשפחה במדינות מתפתחות - ההיבט התרבותי. 

אני מרצה בסדרה של ארבע הרצאות על ארבע ארצות כאלה שביקרתי בהן: שתי מדינות גדולות וחשובות אינדונזיה ואתיופיה, מדגסקר ובהוטן. 

אני מתחיל תמיד בהרצאה על בהוטן הקטנה והנידחת בהרי ההימלאיה. 

משום שאליה אני מתחבר יותר. 

משום שהיא הוכחה שאפשר לעשות הרבה טוב גם כשהיכולות והמשאבים מוגבלים. 

משום שיש בה ייחוד, יצירתיות וענווה. משום שאין בה שחיתות. 

גם משום שרבים מהמשתתפים בהרצאה שלי לא יודעים עליה דבר ולא שמעו עליה.

אני מתחבר אליה גם בגלל הבודהיזם, דתם של המקומיים. 

אני מתחבר אליה גם כמדינה של 700 אלף תושבים עם שתי שכנות ענקיות, סין והודו, שרוצות "לבלוע" אותה והיא מצליחה לשרוד.

אני מתחבר אליה גם בגלל השאיפה לאושר. משאיפה זו נהגה מדד האושר. 

האיש שהגה אותו הוא המלך הקודם, ג'יגמה סינגייה ואנגצ'וק, והאו"ם אימץ אותו.

אני מתחבר אליה גם בגלל מדיטציה ומיינדפולנס.

אתמול נתקלתי בכתבה מעניינת בעיתון YNET שכותרתה: עיר המיינדפולנס הראשונה בעולם: איך מתכננים ישוב המבוסס על אושר ולא על עושר? 

הוגה הרעיון של העיר הזאת הוא ג'יגמה קיזר נאמגייל ואנגצ'וק, מלך בהוטן הנוכחי. בנו של ג'יגמה סינגייה ואנגצ'וק, שהוזכר בפיסקה הקודמת.

החזון של בניית העיר גלפו ותחילת הדרך לביצוע

על פי הכתבה, הציג המלך הבהוטני את החזון שלו לבניית עיר חדשה בשם גלפו (Gelephu).

העיר תיבנה בדרום המדינה בסמוך לגבול עם הודו. העיר תהיה העיר הראשונה בעולם המבוססת על מיינדפולנס ועל עקרונות התרבות הבהוטנית, על המורשת הרוחנית של המדינה ועל מדד האושר.

מדובר על עיר המשתרעת על שטח דומה לשטחו של גוש דן בישראל.

את האתגר הארכיטקטוני לקח על עצמו ביארק אנגלס.

אנגלס הוא ארכיטקט דני הידוע בחדשנותו. הוא הקים משרד ארכיטקטים בשם Big ועומד בראשו.

מהכתבה עולה שביארק אנגלס לא רק מבצע את הפרוייקט האדריכלי החדשני, הוא גם שותף לרעיונות שמאחוריו.

הניחוש המושכל שלי, כמי שטייל בבהוטן, שמדובר בעיר עם מספר לא גדול של תושבים בבתים קטנים ולא צפופים (אל תחשבו על מגדלים).

הניחוש השני שלי הוא, שמרבית הצמחים במקום בכלל ועצים בפרט, לא יעקרו.

החוק הבהוטני מתיר עקירת עצים רק לצורך בניית בתים בשיטת הבניין המקומית הייחודית.

בכתבה מצוטט אינגלס כמי שאמר את הדברים הבאים: "תוכנית האב של גלפו נותנת צורה לחזונו של הוד מלכותו ליצירת עיר חדשנית תוך שהיא מושתתת על הטבע המקומי ועל התרבות בבהוטן. אנו מדמיינים את עיר המיינדפולנס כמקום שלא יכול להיות בשום מקום אחר מלבד פה. גלפו תחבר בין הטבע לאנשים, בין העבר לעתיד, בין המקומי לעולמי".

בהצלחה לפרויקט הייחודי והמרתק.

זה מזכיר לי משהו

לי זה מזכיר את הניסיונות של דן בוטנר לנסות לשמר את התפיסה של "אזורים כחולים" ההולכים ונעלמים בהדרגה, באמצעות הקמת ערים או "אזורים כחולים" מלאכותיים, המנסים לשמר את עקרונות החיים ב"אזורים כחולים".

עקרונות שהגדילו את תוחלת החיים בהם ולא פחות חשוב גם את תוחלת החיים הבריאים.

לפרטים קראו: "אזורים כחולים" בעתיד?.

אזורים כחולים: החשיבות המיוחדת של Luma Linda

 

האם Luma Linda בקליפורניה, לא רחוק מלוס אנג'לס, היא "אזור כחול"?

יש מחלוקת על נושא זה בין דן בוטנר, האמריקאי שזיהה את המקום כאזור כחול לבין פרופ' מישל פולן הבלגי שחושד שזה אינו אזור כחול. 

ברור שאין לי כלים להכריע במחלוקת, אבל אני רוצה למקד את השאלה החשובה מזווית הראייה שלי. 

השאלה אינה האם יש שיעור גבוה של בני 100 או יותר ב-Luma Linda? אלא האם תוחלת החיים ב-Luma Linda גבוהה משמעותית מתוחלת החיים במקומות אחרים בארצות הברית?

כשהתעלפתי

הסיפור של ההתעלפות שלי קצת מעל גיל 50 יעזור להסביר מדוע דווקא Luma Linda חשובה?

זה היה יום ראשון בשבוע. זה גם היה ל"ג בעומר.

בשעה 6:00 בבוקר יצאתי להליכה רגלית של כשעה. התארגנתי והסעתי במכונית את בני הבכור לבית הספר. משם המשכתי ללוד לבנק לאומי שם נתתי יעוץ במחשוב.

יום רגיל נמשך בערך עד 8:00 בערב. הפעם סיימתי לעבוד בערך ב-6:00 בערב בגלל ל"ג בעומר. 

ביום רגיל הייתי אוכל ארוחת צהריים מסודרת. הפעם לא הספקתי. 

מיד כשחזרתי הביתה יצאנו למדורות ל"ג בעומר עם שלושה ילדים. תוך כדי תנועה פתרנו את הבעיה הלוגיסטית: אני הצטרפתי לבני הבכור במדורה שלו ושל חבריו ואשתי לשעבר הייתה במדורה אחרת עם שני הילדים היותר צעירים. 

במשך יותר משעתיים עמדתי. עד שהתעלפתי. 

אגב, יומיים קודם, כהרגלי במשך כארבעים שנה, תרמתי דם.

אחרי שהתעלפתי

שלחו אותי לסדרת בדיקות מקיפה. כולן חוץ מאחת היו בסדר. נמצא לי עורק קרוטי סתום ברובו. 

שאלתי מומחים, האם אני יכול באמצעות תזונה, ספורט ו/או גורמים אחרים לפתוח את העורק? התשובה שקיבלתי הייתה שלילית ב-99%. 

דיאטנית אמרה לי שהיא מכירה מקרה אחד כזה. אדם שעבר לגור לבד ביער. שתה ממי מעין וליקט פירות יער למאכל. 

זה לא היה תסריט אפשרי עבורי. גם לא לגבי מרבית האנשים החיים בעולם המערבי.

היה לסיפור Happy End. 

בבדיקה חוזרת אחרי כמה שנים נמצא עורק קרוטי שאינו סתום ברובו. 

ידעתי שהייתה טעות באחת משתי הבדיקות. בדיקה שלישית תקינה העידה שהבדיקה הראשונה הייתה שגויה ולא הייתה מלכתחילה בעיה.

ככל הנראה ההתעלפות נבעה מהעומס החריג באותו יום וביומיים שלפניו.

הגורם המבחין בין Luma Linda ו"אזורים כחולים" אחרים

Luma Linda היא במרכז חיים מערביים אורבניים. היא אינה במקום מבודד ואינה במקום גבוה בהרים. 

בדיוק כמו בדוגמה של העורק הקרוטי, רובנו לא יכולים לעבור לגור באוקינאווה או בעיירה מבודדת בסרדיניה. 

תוחלת חיים גבוהה ב-Luma Linda היא הוכחה שזה אפשרי גם לנו במסגרת התרבות המערבית המודרנית, עם התאמות מסוימות.

מאפיינים של Luma Linda לפי הסדרה ב-Netflix

1. קהילה

כמו בשני "האזורים הכחולים" שהוזכרו בפוסטים קודמים, אוקינאווה וסרדיניה, גם Luma Linda היא קהילה. במקרה זה קהילה נוצרית דתית אדוויניסטית.

2. תזונה

כמעט כל תושבי Luma Linda הם צמחונים. הם מרבים לאכול ירקות, פירות, אגוזים, שקדים וקטניות. גם בסרדיניה ובאוקינאווה התזונה נחשבת לגורם התורם לאריכות ימים. 

בכל אחד מהאזורים הללו יש תזונה שונה. 

3. פעילות גופנית בתדירות גבוהה

כמו באוקינאווה ובסרדיניה גם ב-Luma Linda יש פעילות גופנית יומיומית.

ההבדל הוא במהות הפעילות. חלק גדול מהפעילות היא פעילות ספורט המוכרת לכאלה שחיים בתרבות מערבית מודרנית. 

ב-Netflix ניתן היה לצפות במשחקי ספורט תחרותיים. חלקם קבוצתיים. הפעילות הזו גם מחברת אותם זה עם זהמבחינה חברתית.   

התנדבות

חברי קהילת Luma Linda מתנדבים לטובת כאלה הנזקקים לעזרה גם מחוץ לקהילה. 

היו מרואיינים שייחסו גם להתנדבות תרומה לאורך החיים הרב. 

זו יותר הגישה שמאחורי ההתנדבות. האיכפתיות ביחס לאחרים. 
המשמעות שנותנת ההתנדבות לחיי המתנדב. סוג של מקביל חלקי ל-Ikigai באוקינאווה. 

The Helper Principle

כסטודנט לפסיכולוגיה לפני יותר מארבעים שנים למדתי גם על העקרון המופיע בכותרת פסקה זו. 

כשמישהו מתנדב לעזור לאחר זה עוזר גם לו לא פחות מאשר למי שהוא עזר לו. 

ההקשר הראשון שלמדנו על עקרון זה היה חברים ב-AA (עמותה לגמילה מאלכוהוליזם) שמתנדבים בעמותה לעזור לחברים אחרים. 

יותר קל לאלה שעוזרים לאחרים להיגמל בעצמם מההתמכרות לאלכוהוליזם.

כמי שמתנדב והתנדב בעבר בלא מעט מקומות: "הלל", ניצולי שואה, חוסן כלכלי לגילאי 60 פלוס, ב"עולים ביחד" ועוד, הרגשתי שהתנדבות תורמת גם לי. 

מעולם לא חשבתי על זה במונחים של הארכת חיי.

מי יודע אולי גם הרווחתי משהו בהיבט זה?

היבטים אחרים עם התאמה לעולם המערבי המודרני

באופן מקביל לכך שאפשר למצוא דרכים להארכת חיים פעילים גם בהקשר של חיים מערביים, כפי שקורה כנראה ב-Luma Linda, כך ניתן להתאים גם דברים טובים אחרים לעולם המערבי. 

אציין שני דברים כאלה שחוויתי באופן אישי ואולי גם יאריכו את חיי הבריאים ואת חייהם הבריאים של אחרים הנוקטים בגישה דומה.

מדיטציה

הרבה יותר קל למדוט כאשר אתה נזיר במנזר מבודד. המהרישי מהש יוגי התאים את המדיטציה לעולם המערבי.

לא מדיטציה של שעות בישיבת לוטוס. 20 דקות פעמיים ביום.

גם המיינדפולנס של היום מותאם לאילוצי ומגבלות החיים בעולם המערבי המודרני. 

למידע נוסף קראו: למדוט או לא למדוט.

זן בודהיזם

לכאורה, קל יותר לעסוק בזן בודהיזם במנזר זן נידח. 

האמנויות השונות שלומדים ביפן הן דרך למימוש זן מחוץ למנזר. כמעט כל דבר שלומדים בגישה נכונה על פי הזן יכול להיות אמנות כזו, למשל: יריה בחץ וקשת וטקס תה מסורתי. 

גם אני בחרתי ללמוד וליישם בחיי משהו מהגישה שבזן בודהיזם בלי להתגורר במנזר זן ביפן או במקום אחר.

חרדים בישראל

מחקרים מראים שתוחלת החיים של שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות בישראל נמוכה מתוחלת החיים של שכבות סוציו-אקונומיות גבוהות.

זהו ממצא לא מפתיע. 

כך למשל, אלה שמבוססים כלכלית יכולים לאכול אוכל בריא יותר ויקר יותר. 

קל וחומר, במקרה הקיצון של רבים בשכבות סוציאליות נמוכות במיוחד הסובלים מחוסר ביטחון תזונתי. 

הממצא המפתיע הוא שזה לא נכון לגבי חרדים. על אף שרובם שייכים לקבוצות סוציו-אקונומיות נמוכות תוחלת החיים שלהם לא יותר נמוכה. 

האם זה בגלל זה שהם חיים בקהילות בהן עוזרים החברים בקהילה זה לזה בדומה ל"אזורים הכחולים"? 

האם יש השפעה לכך שחלקם מצאו משמעות לחייהם? 

האם יש השפעה לכך שיש בניהם כאלה המתנדבים בדומה לאדוויניסטים ב-Luma Linda?  

דבר אחד ברור: המודל שבו כל צעיר חרדי בריא שרוצה בכך לומד בישיבה במקום לעבוד אינו ישים בעולם המערבי המודרני. נדמה לי שגם לא בעולמות אחרים.

השורה התחתונה

תוחלת חיים גבוהה ב-Luma Linda באזור עירוני גובל בלוס אנג'לס היא הוכחה שגם אחרים החיים בעולם המערבי המודרני יכולים להאריך את החיים הבריאים באמצעות התנהלות נכונה יותר. 

לא נוכל לחיות כמו שחיים בעיירות או כפרים מבודדים ב"אזורים כחולים" בהם מיישמים מכלול של אורח חיים בריא במיוחד, אבל כל אחד מאיתנו יכול ליישם לפחות חלקים מאורח חיים כזה.

למדוט או לא למדוט?

 

אני חוגג (בשקט ללא חגיגה פורמלית) בשנה זו חמישים שנים של תרגול מדיטציה טרנסנדנטלית.

הסיבה שנזכרתי בזה דווקא בימים אלה ביובל שלי, היא מאמר של דני בר-און במוסף הארץ מ-14 באפריל 2023. 

כותרת המאמר: "השאיפות שלנו ברורות האמנם?" 

המאמר הוא על פרופ' ריצ'רד דיווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון.

ריצ'רד דיווידסון הוא יהודי אמריקאי בן 71, שנולד בברוקלין ועשה דוקטורט בהארוורד.

הכתב כותב שהמונח "בעל שם עולמי" קטן עליו. "הוא מהחלוצים הבודדים שיסדו את מדע ההתבוננות". 

בהשראתו פורסמו כ-3,000 מחקרים מדי שנה על מיינדפולנס.  

מאז שפגש את הדלאי למה הוא JuBu. 

הוא מתרגל מדיטציה בודהיסטית וחוקר מדיטציה במסגרת עבודתו האקדמית.

יש הבדל מהותי בין אורח החיים של נזירים בודהיסטים במזרח הרחוק לבין אורח החיים במערב. 

במנזר מבודד יש הרבה זמן והרבה קשב. 

בעולם המערבי המודרני אנחנו מתקשים להתמקד. לא רק שאנחנו נעים מפעילות לפעילות, התווספו לנו גם טלפונים חכמים.

הוואטסאפים הרבים מספור והודעות ה-SMS הרעשניות גוזלים מאיתנו את שארית היכולת להתמקד. 

גם בבמנזרים מבודדים וגם בעולם המערבי המודרני התזזיתי, תרגול סדיר של מדיטציה משפר תפקודים  שונים ומגדיל את היכולת להתרכז ולהתעלם מרעשי רקע, למשל הודעות וואטסאפ לא דחופות. 

מדיטציה מותאמת לעולם המערבי

העולם המערבי אינו מנזר בו יש לנזיר זמן פנוי למכביר למדיטציות ארוכות.

צריך להתאים את טכניקת המדיטציה למגבלות הזמן. 

הטכניקה המותאמת צריכה לאפשר זמני תרגול קצרים בהרבה מזמני התרגול במנזר. 

הקושי הוא להתמיד במדיטציות קצרות לאורך זמן של שנים.

זה מה שעושים פרופ' דיווידסון ועמיתיו. הטכניקות המוצעות הן לזמנים קצרים יחסית במהלך היום. לפעמים תוך שילוב עם עבודה רוטינית. 

זה גם מה שעשה מהרישי מהש יוגי כשיצר את המדיטציה הטרנסנדנטלית, שאני מתרגל. 

שינויים במוח

המחקרים של דיווידסון ועמיתיו מגלים שינויים במוחם של נזירים בודהיסטים טיבטים. גם בחומר וגם בדפוסי הפעילות של גלי המוח. 

שינויים מבניים נוצרים רק אחרי שנים של תרגול. שינויים בדפוסי פעילות נוצרים יותר מהר. 

על פי הכתבה בטווח הזמן הארוך:

"המחקר מצא שהחומר האפור שלהם (הנזירים א.ר) דחוס כמו טראפל מובחר, המוח צעיר מגילו הכרונולוגי ועוד ועוד. הם גם ניחנים ביכולת התאוששות מדהימה מחוויות שליליות". 

בטווח זמן קצר יותר בנבדקים מערביים נמצאה עלייה במיקוד וביכולת הקשב אחרי תרגול מדיטציה. 

סיכום ממצאי מחקרים על כ-30 אלף נבדקים מצא כי התערבויות מבוססות מיינדפולנס יעילות לטיפול במגוון רחב של בעיות, למשל: כאב כרוני. 

הקושי הוא בהתמדה במדיטציה. 

במאמר מצטט אנלוגיה של פרופ' דיווידסון בין תרגול מדיטציה ורחיצת שיניים. 

גם אני השתמשתי באותה אנלוגיה לפני מספר רב של שנים כשניסיתי להסביר לחברים את התרגול המתמשך שלי במדיטציה. 

האנלוגיה לא מלאה הרבה יותר קל להתמיד בשלוש דקות של רחיצת שיניים פעמיים ביום מאשר למדוט 20 דקות פעמיים ביום.

 

מקריות 

חלק גדול מדברים חשובים בחייהם של בני אדם מבוסס על מקריות: פגישה לא מתוכננת שמביאה לזוגיות ארוכת שנים, החלטה על בחירת מקום עבודה או תחום לימוד ואפילו דחייית טיסה או איחור לטיסה למטוס שהתרסק.

גם התחלת התרגול שלי במדיטציה הייתה כזו. 

ידידה סיפרה לי שהיא מתרגלת מדיטציה טרנסנדנטלית. לא ממש התחברתי לתרגול ולתיאוריה. 

כן התלהבתי מקורסי המגורים למודטים. קורסי סוף שבוע עם לינה. עם מפגשים מעניינים עם אנשים ועם אוכל (לרוב צמחוני) משובח במקומות שקטים. 

החלטתי ששווה לי להשקיע זמן וכסף על מנת ללמוד כדי לסוע מדי פעם לקורסי מגורים.

הרצאת המבוא ששמעתי רק הגדילה את הספקנות שלי. 

המורה למדיטציה, שהעבירה אותה, הייתה רחוקה מלהיות מרצה מעולה או בעלת חשיבה מבריקה. 

כסטודנט צעיר לתואר ראשון לפסיכולוגיה הייתי פתוח להתנסות בחוויות כאלה ובכל זאת למדתי והתחלתי למדוט. 

מהר מאוד הגיעו התוצאות הראשונות. הזדקקתי לשעתיים פחות שינה בלילה. 

את ההסבר קראתי מספר שנים מאוחר יותר: דפוס גלי המוח במדיטציה דומה לדפוס גלי המוח בשינה עמוקה. 

 

בנוסף, קורסי המגורים ומפגשים אחרים עם אנשים ענו על הציפיות שלי. 

זאת שהשפיעה עלי כבר מזמן הפסיקה לתרגל מדיטציה. 

אני ממשיך להתמיד בתרגול. בנוסף למדתי קורסים תיאורטיים ומעשיים על הנושא וקראתי לא מעט מחקרים.

התועלות האישיות שלי מהמדיטציה

בנוסף להיותה תחליף לשעות שינה גם בגיל הצעיר וגם ב"ישורת האחרונה" עם פרוסטטה מוגדלת הפקתי תועלות לא מעטות ממדיטה:

1. סוג של רענון או ניקוי ראש במצבים של מתח או עייפות.

2. שיפור ושימור יכולות שכליות

ממצאי המחקרים על מודטים במערב מתאימים למה שאני חווה באופן אישי.

קשה לי ליחס את מצבי הטוב יחסית לאחרים בגילי ביכולת חשיבה ובזיכרון רק לזה. 

זה תמיד תלוי במכלול גורמים. גם אצלי. 

כך למשל, גם משחק הברידג' ופעילו גופנית משפרים את מצבי.

3. דחיית או מניעת דמנציה

4. מצב בריאות טוב יותר.

הערה לסיום

אני מעריך שהממצאים ביחס לשינויים במוח אצל נזירים בודהיסטים המתרגלים בהתמדה מדיטציה לאורך זמן תקפים, לפחות במידה חלקית, גם לגבי אנשים במערב העושים זאת.

אם ההערכה הזו נכונה ועם קצת מזל, נותרו לי עוד לא מעט שנים של תפקוד טוב ופוטנציאל לאושר.

 

 

החלק המערבי של "המסע" למזרח

 

סמל העיר ניו יורק. מקור התמונה: ויקיפדיה.

 

 

בפוסט קודם עסקתי במסע המטאפורי או התפיסתי שלי למזרח הרחוק. "המסע" הזה בא לידי ביטוי בנסיעה הראשונה שלי מחוץ למדינת ישראל בשנת 1976. נסיעה לבריטניה. 

נסעתי בעיקר על מנת להשתתף בקורס על התפיסה הפילוסופית, ואולי גם המעשית, שמאחורי המדיטציה הטרנסנדנטלית. 

 

המקום והאווירה

 

 

אוניברסיטת קיל. מקור התמונה: ויקיפדיה

כל הקורסים והפעילויות התקיימו בקיץ באוניברסיטת קיל. 

האגודה הבינלאומית למדיטציה שכרה את כל הקמפוס בזמן החופשה. 

הייתה שלווה. היו עצים ופרחים. המפגש עם אנשים מארצות שונות היה מרתק. כמעט כולם מארצות המערב ולא מארצות המזרח הרחוק. 

היו גם הרצאות שהיו מיועדות לכל המשתתפים. זכורה לי במיוחד הרצאה מרתקת של מרצה צרפתי לתיאטרון. הנושא היה גבולות ההזדהות של שחקן עם הדמות שהוא מציג. 

לדברי המרצה, שחקן צריך למצוא פשרה בין כניסה מוחלטת לדמות לבין האופציה שלא יזדהה איתה ולכן משחקו לא יהיה משכנע. הוא הביא דוגמה של שחקן המגלם דמות של רוצח. הזדהות מוחלטת עלולה להפוך אותו לרוצח. 

המרצה עשה אנלוגיה בין השחקן והמודט. בזמן תרגול מדיטציה: צריך למצוא פשרה בין התמקדות מלאה במדיטציה לבין קשב מינימלי לעולם החיצוני. 

הקורס בו השתתפתי

בין 20 משתתפי הקורס היו 15 דוברי אנגלית כשפת אם. ארבעה ישראלים וצרפתי. לישראלי, שעשה דוקטורט בלונדון, לא היו קשיי שפה. שלושת האחרים התקשו. 

גם אני לא הצלחתי להבין את האנגלית של גברת מהעיר בירמינגהם. 

אל תמהרו להסיק שגם אני התקשיתי באנגלית. לא הייתי היחיד שהתקשה. גם דוברי אנגלית שפת אם התקשו. האנגלית שלה הייתה מעין קוקני מקומי של בירמינגהם.

השלווה והאווירה תמכו לפתיחות ויצירתיות. את עבודת הגמר של הקורס כתבתי על יצירתיות ושבירת סימטריה בשחמט כאנלוגיה ליצירתיות בתחומים שנלמדו בקורס, ובהמשך למאמר של פרופסור לפיזיקה בו ערך אנלוגיה בין היווצרות חומרים לבין שבירת סימטריה. לבין יצירתיות כשבירת סימטריה. 

שיר 

במהלך השהות שם כתבתי מספר שירים. בפסקה זו אביא את אחד מהם ובפסקה אחריה את הסיפור המעניין של גיבורת השיר. 

  

וּבַלַּיְלָה הַהוּא

וּבַלַּיְלָה הַהוּא נִבְעֲטָה לָהּ דַּלְתְּךְ

וְחִיַּיכְתְּ לִי מִשְּׁחוֹר סְתִימוֹתֶיךְ.

וְיָדַעְתִּי זֹאת עִיר אֲרוּרָה,

שֶׁנָּטְלָה לָהּ מִמָּךְ ח"י שְׁנוֹתֶיךְ.

וּבְנֶשֶׁף אִחַרְנוּ הִשַּׁרְנוּ עֵיינַיִם,

וְאָמַרְּתְְְּּ:

"כָּה שׁוֹנִים וְדוֹמִים וְשָׁנִים הֵם הַשְּׁנַיִם"

וְרָחֲפוּ הַגֵּוִוים וְקַלּוּ הָרַגְלַיִם

מֵעַל יָם תּוּתִי בַּר,

שֶסְּאוֹן הָמוֹן רָץ יַגְוִיעַ.

עַד שַׁחַר יִפָּצַע וְיַפְצִיעַ.

 

קיל (אנגליה), 1976

 

הסיפור של גיבורת השיר

בעיטת דלת אכן ארעה. זה היה בשעת ערב מאוחרת. משום מה, בחר נער בן 17, ממשתתפי הקורס, לבעוט בדלתה של גיבורת השיר. הדלת נפתחה לרווחה. 

באופן מקרי, עברתי במסדרון סמוך לדלת. הצעירה גערה בנער על התנהגותו ואחרי זה הזמינה אותי להיכנס לחדרה. 

קרה משהו, שהיה יותר מאשר הקשר הטוב שבין משתתפי הקורס. זה כבר התפתח כנראה אצל שנינו עוד לפני הפגישה הלילית הלא מתוכננת. 

במהלך השיחה הלילית הארוכה היא סיפרה לי על עצמה בעומק ובכנות.

היא גדלה בניו-יורק ולא ממש התחברה עם העיר הזאת: יותר מדי מתח, יותר מדי רעש, יותר מדי צפיפות ויותר מדי לחצים. 

כבר בגיל 8-9 רצתה לעזוב. זה לא היה ריאלי. בגיל 18 עזבה את ניו יורק לתמיד ועברה לגור בעיר קטנה באירופה.