יום שישי, 27 במאי 2022

סע לאט בעל כורחך

 


יש הבדל משמעותי בדפוסי החיים של צעירים ושל אזרחים ותיקים.

 

דפוסי החיים של צעירים




צעירים עשויים להיות תזזיתיים ולא יציבים. 

הם מחליפים מקומות עבודה. 

הם מחליפים דירות שכורות בהן הם גרים. גם שותפים לדירה. 

הם מחליפים תחומי עיסוק ו/או תחומי לימודים. 

הם מחליפים חברה או חבר אישיים. הם מוצאים קבוצות  חברתיות חדשות לבילויים.  

הם מגלים מקומות בילוי ונופש חדשים ועיסוקי פנאי שטרם נחשפו אליהם קודם. 

לרוב עדיין אינם מבוססים כלכלית ולא תמיד חוסכים אם הם יכולים לחסוך.

הרבה עניין. הרבה אנרגיות. פחות יציבות. 

 

דפוסי החיים ב"ישורת האחרונה"

 

השיר שצירפתי קישור אליו מתאר את השוני במקום בחיים בין אב לבן. הבן עונה להגדרה של צעיר בפסקה הקודמת. 

האב בוודאי אינו אזרח ותיק, אבל ממרום 40 או 50 שנותיו כבר נמצא במצב של יציבות. 

בגיל 60 או 70 או 80 מרבית האנשים נמצאים במצב יציב יותר. 

רובם גרים בדירה משלהם. 

ברוב המקרים מצבם הכלכלי יציב: גובה ההכנסות וההוצאות פחות או יותר ידוע. יש נכסים פיננסיים. 

כנראה שהם כבר לא יתעשרו ולא יתרוששו.

חלק גדול מהם נמצאים בזוגיות רבת שנים, שהדפוסים שלה פחות או יותר קבועים. לפעמים לטוב, לפעמים לרע. במקרים רבים גם וגם, ואז מקבלים את הטוב ומסתגלים לרע. 

אלה שלא מצאו זוגיות כבר הסכינו עם חיים לבד.

לאלה שעדיין עובדים יש לרוב עבודה יציבה במקצוע שבו צברו ניסיון רב שנים.

החברים ו/או החברות הם חברים ותיקים. המפגשים איתם הם בתבניות פחות או יותר קבועות וידועות. 

גם תחביבים ופעילויות פנאי הם בדפוסים פחות או יותר קבועים. 


כשהכל מתערער


לאנשים הנמצאים ב"ישורת האחרונה" קורה שהמסגרת היציבה מתערערת. 

במידה מסוימת, כמו צעירים, צריך לבנות את העולם האישי מחדש. כמובן שזה הרבה יותר קל לבנות עולם שלא התמוטט בגיל 20 או 30 כתהליך טבעי מאשר לבנות אותו מחדש בגיל 60 או 70.

בפוסט אישי זה אני עוסק בעצמי ובמשבר גיל ה-70 שלי. ליתר דיוק במה שמתרחש לאחר תחילת המשבר. 

במקרה שלי העולם היציב שלי התמוטט והייתי צריך לנסות לבנות לעצמי עולם חדש. 

בפוסט חודשיים ראשונים לבד: אנרגיות תיארתי את המצב שלי לאחר הגירושים. ציפיתי לגרוע במיוחד והתמודדתי הרבה יותר טוב ממה שציפיתי.

בפוסט שלושה חודשים וחצי לבד: התייצבות, תיארתי את ההתיצבות הזמנית שלי בדירה שכורה. 

 

היה חשוב לי לבנות עוגנים יציבים על מנת שניתן יהיה לבנות עולם חדש עבורי ביתר קלות. היציבות חוסכת אנרגיה מבוזבזת ומאפשרת הפניית אנרגיה לבנייה וליצירה של דברים חדשים בכל התחומים: עבודה, תרומה לחברה, פעילויות פנאי חדשות, חברויות חדשות וחברויות ישנות עם כאלה, שעדיין טרם חצו את "הישורת האחרונה". גם זוגיות חדשה.

ליציבות הזו כיוונתי מתחילת החיים לבד.

כמעט חמישה חודשים לבד אני מגלה, לצערי הרב, שיצירת העוגנים הבסיסיים עלולה לקחת יותר זמן ממה שחשבתי בתחילת דרכי החדשה. 

עדיין אפנה, זמן רב ממה ששיערתי, אנרגיות להתיצבות זמנית ולכיוונים שרק מבזבזים את האנרגיה שנותרה לי אחרי שאני מטפל במטלות היומיום שהיום גדולות ממה שהיו לפני הפרידה. 

בפוסט זה אתמקד בשני אפיקים הגוזלים ממני יותר אנרגיות ויותר זמן ממה ששיערתי. הם צפויים להימשך יותר זמן ממה שחשבתי בתחילת דרכי לבד.


שיפוצים


דירה בבעלותי שאני מתגורר בה היא עוגן חשוב בגילי. המציאות כפתה עלי לגור בדירה שכורה ובינתיים להיערך למעבר לדירה בבעלותי. 

אני בהחלט אוהב לגור בדירה שכורה ברחוב דגניה השקט בבית הכרם. במקביל חיכיתי לפינוי הדירה שהשכרנו בבית הכרם. זוהי הדירה בה גדלתי מכיתה ו' ועד שעמדתי ברשות עצמי. 

גם שכונת בית הכרם היא עבורי סוג של עוגן.

קניתי מאחותי את החצי שהיא ירשה מההורים והתחלתי להיערך לשיפוצים. יש לומר, שיפוצים גדולים בהתחשב בכך שזו דירה, שנבנתה בסוף שנות ה-50 של המאה שעברה.

מעולם לא עשיתי שיפוץ לבדי (את שני השיפוצים הקטנים בתקופת הנישואים שלי, יזמה והובילה גרושתי). אני אדם שאינו מבין בשיפוצים ויעשה כמעט הכל על מנת להימנע מהם. 

הפעם אין ברירה. בפוסט קודם כתבתי על Path of Least Resistence

בהקשר של שיפוצים, המשמעות עבורי של Path of Least resistence היא לבחור אנשי מקצוע טובים ולסמוך עליהם. הרצון שלי היה להיות כמה שפחות מעורב וכמה שיותר מהר להגיע אל המנוחה והנחלה בדירה המשופצת. 

למדתי שזה לא עובד כך. גם אחרי שבחרתי אנשי מקצוע מעולים, המעורבות שלי צריכה להיות הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי שהיא תהיה.

זה לא צריך להיות לי חדש. קראו למשל את מה שצטטתי מדבריו של ד"ר גדעון בן נון בתשובה לשאלה: דבר אחד שלמדת מניסיון של שנים רבות

את מה שאמר ד"ר בן נון אני מכיר גם מניסיוני כיועץ כלכלי ליחידים ולמשפחות, מניסיוני כיועץ מחשוב וטכנולוגיות מידע ומניסיוני כמורה לברידג'

השורה התחתונה היא, שלא משנה כמה טוב יהיה זה שמייעץ לך או מבצע את העבודה עבורך המעורבות שלך בתהליך היא קריטית.

אני צריך לשנות מהותית את הגישה שלי: אני כבר לא יכול להיות זה שלא יודע ולא מבין כלום בשיפוצים ומסתמך על בעלי מקצוע וחברים. 

כפי שנהגתי בתחומים רבים אחרים, לאו דווקא בתחומי ההתמחות שלי, הגישה שלי צריכה להיות: 

אני אדם שיודע ומבין משהו בתחום הזה ולומד כל הזמן. אני אדם שצריך לעמוד על דעתו בדברים החשובים, עם כבוד לאנשים מקצועיים שמבינים יותר ממני, אבל ללא קבלה אוטומטית של מה שהם אומרים לי. 

המציאות היא שתהליך השיפוץ ייקח יותר זמן ממה שחשבתי בבורותי עד היום.

המציאות היא שאיאלץ להיות מעורב בשיפוץ הרבה יותר ממה שחשבתי ורציתי. 

מי יודע אולי גם אהנה מזה, כפי שיש אנשים שאומרים לי?


ביורקרטיה נוראית


בעוד שבשיפוץ דירה אפשר לראות מטרה ועתיד טוב יותר, בביורוקרטיה נוראית בישראל קשה לראות עתיד טוב יותר.

הפוסט: האם הכנסיה הקתולית השתלטה על ארגונים עסקיים וציבוריים במדינת ישראל? מתאר את הסבל ואת בזבוז האנרגיה הרב שנגרם לי בעטיים של ארגונים או מחלקות בארגונים, שבחלקם קשה לדמיין תפקוד גרוע יותר משלהם. 

שיאנית הביורוקרטיה הכושלת, על פי ניסיוני, היא מחלקת הארנונה של עיריית ירושלים. 

אציין שאיני מתייחס לכלל השירותים הניתנים על ידי עובדי עיריית ירושלים. כבר קיבלתי שירות טוב ואפילו כתבנו (אשתי לשעבר ואני) מכתב תודה לעובדת, שעשתה הרבה מעבר לנדרש ממנה.

אם תקראו בעיון את הפוסט על הכנסיה הקתולית או על אי היעילות של ביורוקרטיה במדינת ישראל, תבינו שהאופן שמחלקת הארנונה בעירייה פועלת עלול, חס וחלילה, למנוע מזון מילדים עניים.


הערת שוליים


כשבפוסט Relocation כתבתי על שנת הסתגלות, חשבתי שזה ייקח הרבה פחות משנה. 

עכשיו אני מבין שצדקתי כשכתבתי על שנה כזו.



 

יום שישי, 6 במאי 2022

בעל הקיוסק: שורדי שואה או ניצולי שואה?

 


עדיין נותרו ניצולי שואה. הם דור הולך ונעלם. בשנים האחרונות רוב אלה שאנחנו שומעים אותם, בזיכרון בסלון או במסגרות אחרות, היו ילדים בזמן השואה. כמעט כל אלה שהיו מבוגרים כבר נמצאים מעבר לישורת האחרונה.

 

זיכרון בסלון בשנת 2022 

 

שלום הוא ניצול שואה, ששמעתי את סיפורו בבית הועד הישן בשכונת בית הכרם. הוא איש מרשים.  

איש צלול המתקרב לגיל 90. שרד את השואה כילד קטן בליטא. עם הרבה תושיה של אימו. עם לא מעט תושיה שלו. 

הקים משפחה: אישה, ילדים, נכדים. נדמה לי שגם נינים. הייתה לו קריירה אקדמית מוצלחת. כתב ספר על מה שעבר בתקופת השואה ואחריה.

הוא התעקש על כך שאסור להשתמש בביטוי "ניצולי שואה". במקום זה יש להשתמש בביטוי "שורדי שואה". שורדים הם אקטיביים. הם עצמם תרמו להישרדות שלהם. המונח ניצולים מתאר כאלה שנשארו בחיים אחרי אסון לאו דווקא בגלל תושיה ומאבק. 

גם הוא אינו מכחיש, שאין די בתושיה ובתעצומות נפש וגוף. נדרש גם מזל. 

כך למשל, הוא מתאר כיצד הנאצים חיפשו ילדים יהודים שהוסתרו ומצאו את רובם ורצחו אותם. הם לא היו רחוקים מלמצוא גם אותו כשניכנסו למחסן או חדר שבו הסתתר. מנורה שנפלה על ראשו של קצין גרמני גרמה לו להפסיק את החיפוש ולעזוב את החדר. במקרה הגרמנים לא חזרו לחפש באותו חדר. 

 

פרימו לוי  - "הזהו אדם" 

 

פרימו לוי (1919-1987) היה כימאי וסופר איטלקי יהודי.  על פי הויקיפדיה העברית, "ב-1987 נפל לוי אל מותו מן הקומה השלישית בבניין מגוריו. קיימת סברה שהתאבד." 

 אני נוטה לחשוב שהוא אכן התאבד. אני לא היחיד שחושב כך. בויקיפדיה מצוטטים הביוגרפית שלו מרים אניסימוב ושני ביוגרפים נוספים החושבים כך. גם אלי ויזל שותף לאותה דעה.

לוי היה ניצול ממחנה אושוויץ. בספרו "הזהו אדם" הוא מתאר כיצד, כמדען, ניסה להבין מה מאפיין את אילו ששרדו זמן רב במחנה? 

הוא גילה שהמספרים שצרבו הנאצים על ידי היהודים היו סדרתיים. מי שהיה לו מספר נמוך שרד כבר זמן רב יחסית. הוא בחן את התנהלותם של שלושה אנשים כאלה. 

הוא הבחין בתכונות ראויות להערכה רבה אצל שניים מהאנשים הללו. השלישי דווקא היה ההיפך הגמור. אדם לא שפוי בדעתו, שלא התחבר למציאות. חוסר הבנת המציאות הנוראה הקטין את הקושי שלו. 

בהנחה שאותם שלושה שרדו אחרי השואה, אין ספק שההגדרה של שלום כשורדים ולא כניצולים רלוונטית לשני הראשונים.

האם היא מתייחסת גם לזה שלא הבין ולא באופן הקלוש ביותר את המציאות באושוויץ?

 

עובד חדש

 

אדם שהיכרתי, אבל לא היה לי קשר איתו מעבר לאמירת שלום, הגיע לעבוד כמתכנת במקום בו עבדתי מספר רב של שנים. יחד איתו הגיע מישהו שהייתי מיודד איתו. המלווה ביקש לדבר איתי בארבע עיניים.

הוא ביקש שאעזור לבחור להשתלב במקום העבודה. נעניתי לבקשתו והתנהגתי בהתאם. לאט, לאט התידדתי איתו ומדי פעם ביקרתי אותו בביתו אחרי שעות העבודה.

לא נדרש זמן רב עד שהבנתי את הסיבה לבקשה החריגה לעזרה. העובד החדש היה חולה במניה-דפרסיה. כבר פיטרו אותו לאחר אשפוז פסיכיאטרי. 

הסיפור הזה נגמר רע. כמה צעירות טיילו ביער ירושלים. אחת הצעירות הסתכלה על אחד העצים ונחרדה לראות אדם תלוי במרומי העץ. כך בחר אותו אדם לסיים את חייו בהתאבדות.

 

מניה ודפרסיה

 

מניה

ישבתי איתו פעם בביתו ובמהלך הפגישה הוא קיבל התקף של מניה. הוא התחנן שאשאר איתו ולא אלך לביתי. הוא אפילו התקשר בנוכחותי לער"ן

התנהגותו בזמן מניה נראתה לי מרתקת. כל הגבולות נפתחו והוא דיבר על הכל ללא בקרה. הייתה הרבה יצירתיות. לא היה חיבור למציאות. 

דפרסיה

ביקרתי אותו בכמה אשפוזים בגלל דפרסיה. בעוד שבזמן מניה ראיתי אדם שמח שאינו סובל, בדפרסיה הוא סבל קשות. תופעות לוואי קשות של התרופות שקיבל אימללו אותו עוד יותר.

 

קיוסק 

 

באחד האשפוזים בבית החולים כפר שאול הוא כנראה היה במניה. כשביקרתי אותו הציע לי שיערוך לי סיור מודרך במחלקות בית החולים.

במהלך הסיור הציג לי כמה מחבריו לאשפוז ושוחחנו מעט. 

השיא של הסיור היה כשסיפר לי על קיוסק לא רשמי, שמנהל אחד החולים. בקיוסק הזה החולים קונים ממתקים, סיגריות ושתייה קלה. 

הגענו למיטה של איש מבוגר מאוד. "מדריך הסיור" הסביר לי שאת המוצרים האיש מחזיק במזוודה נעולה מתחת למיטתו. 

ראיתי את האיש מוכר בחדות כמו בעל קיוסק שפוי ונחרץ. 

הבעיה הייתה שהקיוסק היה הקשר היחיד שלו למציאות

האיש היה ניצול שואה. מאושפז כרוני במשך שנים רבות. המיטה והקיוסק בכפר שאול היו הבית שלו.

 

הרצף של שורדי שואה/ניצולי שואה

 

אנחנו רואים את אותם שורדי שואה אנשים חזקים ומופלאים, כמו שלום, שהוזכר בפסקה הראשונה של פוסט זה. אנשים שמתפקדים באופן מלא חרף עברם הנורא. יש לנו הרבה מאוד הערכה וכבוד לאנשים האלה. 

לא כל ניצולי השואה נמצאים בחלק הזה של הרצף. יש כאלה שנמצאים במקומות הרבה פחות טובים.

את אלה בקצה השני של הרצף, כמו הקיוסקאי מכפר שאול, שכבר הלך לעולמו, אנחנו לא רואים בדרך כלל. 

אסיים בעוד משהו שאמר שלום ב"זיכרון לסלון", כלפי חוץ הוא ואחרים מתפקדים היטב אבל הקשיים הנוראים שעברו עדיין מייסרים אותם.

 

יום שלישי, 3 במאי 2022

יום הזיכרון: "ישורת אחרונה" מוקדמת מדי

 


בבלוג זה עסקתי לא מעט בשואה. למשל: חותם של ניצולי שואה, קנאה. טרם עסקתי במלחמות. המכנה המשותף לשואה ולמלחמות הוא, שבשניהם רבים הגיעו ל"ישורת האחרונה" של חייהם מוקדם מדי. 

לא מדובר רק בנופלים. מדובר גם בכאלה שנפגעו קשה ולא הצליחו מאז לשקם את עצמם במידה כלשהי, שתחזיר אותם לחיים עם משמעות כלשהי ו/או הנאות כלשהן ו/או סיפוק כלשהו ו/או עשייה כלשהי.

ערב יום הזיכרון (3.5.2022) החלטתי לעסוק גם בנושא של מלחמות במדינת ישראל.
כמובן, שזהו בלוג אישי ואעסוק בו רק מזווית אישית שלי. לא אעשה ניתוחים היסטוריים ואחרים. 
 

הטראומה של הדור שלי

 
הדור שלי נמצא כבר ב"ישורת האחרונה". אין ספק, שבראיה של בני דורי, הטראומה המלחמתית המשמעותית היא מלחמת יום הכיפורים
בהסתייגות אחת: בתנאי שמדובר בכאלה המשתייכים לתרבות חוות טראומות.

ההיסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה נולדה שנה לפני. בספרה "ילדים בסדר גמור - ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1948-1955" היא מתארת היטב את הדור שלנו, כולל הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. 

היכרתי אנשים שנפלו. זה עצוב שמישהו מסיים את חייו בשלב כל כך מוקדם. 
ברמה האישית זה עצוב יותר ככל, שיש קשר קרוב יותר עם הנופל.
 
כשיש מעט חברים, יש גם פחות חברים שנופלים. אני יכולתי להגדיר שניים מהנופלים במלחמת יום כיפורים  כחברים שלי. 
לא חברים קרובים, כמו אלה, שכתבתי עליהם בפוסטים אחרים בבלוג זה, אבל כן חברים.

מתי מגדירים מישהו כחבר?


אין הגדרה חד משמעית. יש תפיסות סובייקטיביות. יש לפעמים גם פעולות המבוצעות כלפי חברים ולא כלפי אחרים.
בהקשר הספציפי שלי ושל מלחמת יום הכיפורים אני מגדיר כחבר מישהו, שאחרי הסערה ניסיתי לברר, האם הוא לא נפגע במלחמה?

חבר לזמן קצר

אחד מאלה שניסיתי לברר מה עלה בגורלו היה יוליאן.הוא היה חבר במשך זמן קצר. אולי שבועות, אולי חודשים ספורים.
עבדנו באותו מקום עבודה. לא ממש היכרתי אותו, אבל נפגשנו בסדנת יחסי אנוש של מקום העבודה, שמשתתפיה לנו כמה ימים ברמת אפעל. 
במרכז העניין שלי באותה סדנה הייתה מי שמאוחר יותר הייתה החברה השנייה שלי או בהגדרה אחרת האהבה הראשונה שלי.
 
כמו בחלק המערבי של המסע למזרח, זה היה מקום יפה ושקט. 
כמו שם, זו הייתה קבוצה קטנה של אנשים, שנוצרו יחסים טובים ביניהם וגילו דברים, לאו דווקא צפויים, על משתתפים אחרים. 
כמו שם, אנשים נוטים להיפתח במצב שיש בו קירבה ויכולת הכלה. 
 
יוליאן, דיבר בכנות על השירות שלו, בסדיר ובמילואים, כטנקיסט. על הדילמות והפחדים. גם בגלל זה, אבל לא רק בגלל זה, נוצרה בינינו סוג של חברות.
כבר סיפרתי לכם כיצד זה נגמר.

יורם

יורם ואני עברנו דרך משותפת ארוכה. הוא היה טיפוס של מהנדס.הוא באמת למד הנדסה בטכניון. 
לא מישהו שחלקתי איתו רגשות וחוויות. לא מישהו שעשינו ביחד דברים מחוץ למסגרות. 
בפסקה הבאה אתאר את התחנות המשותפות שעברנו ואת הרגע שבו הראה לי שהוא היה חבר. 
 

תחנות משותפות

 
התחנה הראשונה הייתה מגורים בשכונת רסקו ברחוב שמעוני. 
אחר כך למדנו באותו גן ילדים ובאותה כיתה בבית ספר יסודי עד שכל אחד מאיתנו עבר לגור בשכונה אחרת. אני כבר לא זוכר מי עזב את השכונה קודם. 

חלק מאלה שלמדו בתיכון ליד האוניברסיטה למדו כמוני שש שנים. מכיתה ז ועד כיתה יב'. המתכונת הזו הייתה חריגה.
חטיבת ביניים לא הייתה אז. רק יסודי (עד כיתה ח') ותיכון. 
בכיתה ט' הצטרפו שתי כיתות לשתי הכיתות שכבר היו במחזור שלי מכיתה ז'. 
יורם למד באחת הכיתות הללו. 
 
כשחולקנו למגמות, היינו שנינו בכיתה ריאלית-מתמטית ולמדנו שוב באותה כיתה. 
התחנה המשותפת האחרונה הייתה טירונות בצבא. 
אחרי הטירונות נפרדו דרכנו. יורם המשיך לקורס מכ"ים ולקורס קצינים.
אני, שלא ממש הצטיינתי, הפכתי לחייל מהשורה. 

הקושי שלי בצבא


כמו רוב חבריי למחזור רציתי להגיע ליחידה קרבית. יש כאלה, שהיכולות והתכונות שלהם מתאימות ליחידה כזו.   

שני דברים הפריעו לי לתפקד באופן טוב: 
 
1. אף פעם לא הייתי "אחד מהחברה"  
 

בהקשרים שהיו שם, החוזקים שלי ביכולת חשיבה אנלטית לא באו לידי ביטוי. 
ביחידה מקצועית, למשל: בתחום המחשבים, הייתי יכול להצליח ולתרום הרבה יותר.  
 
במאמר מוסגר, קיוויתי ועשיתי את כל מה שהיה ביכולתי שלשני הבנים שלי יהיה יותר טוב. רציתי שיגיעו ליחידות שינצלו את כישורי החשיבה שלהם ולא ליחידות, שדווקא הדברים שהם פחות טובים בהם הם אלה נדרשים על מנת להצליח. 
שניהם הגיעו ליחידות מחשב נחשבות. היה להם יותר טוב ממה שהיה לי והם גם כמובן תרמו הרבה יותר.

במסגרת של 24 שעות ביחד, במשך שבועות ללא יציאה הביתה, עם הרבה לחץ, קשה למי ששונה לתפקד. 
לא תמיד קבוצה של טירונים מתייחסת כראוי למי שאינו משתלב חברתית. זה מגדיל את הקושי, שקיים בלאו הכי. 
 

האירוע שאני זוכר בו את יורם

 
במהלך הטירונות חליתי ונעדרתי מספר קטן של ימים. כשחזרתי לבסיס הייתה הפסקה. כל הטירונים ישבו בחוץ ונחו. שלחו אותי לקחת את כל הציוד שלי שאופסן בהיעדרי.
הייתי עדיין חלש והרגשתי רע. היה לי קשה במיוחד לסחוב את הציוד. 
כולם ראו אותי מתקשה.
 
למי שלא מכיר אותי קל לי לעזור לאחרים (למשל:  התנדבות בעזרה ליוצאי אתיופיה בעבר, עזרה לניצולי שואה והתנדבות ב"הלל"). 

הרבה יותר קשה לי לבקש עזרה. גם באותו אירוע בטירונות לא ביקשתי עזרה. נגררתי בקושי עם הציוד שלי.
 
כמעט אף אחד לא חשב לעזור לי.
יורם היה היחיד שקם לעזור לי בלי שביקשתי עזרה. 
 

יום ראשון, 1 במאי 2022

מבחן חג הפסח

 


שאלתי את אחד ממכריי: האם היה קשה בחג הפסח? לפני שענה ידעתי מה תהיה התשובה. "היה קשה מאוד" הוא ענה לי. 

פסח, כמו חגים אחרים, הוא חג משפחתי. האיש התאלמן בשנה האחרונה וזהו פסח ראשון ללא אשתו. 

לאנשים החיים לבד החג עלול להיות קשה משום שהוא מבליט את בדידותם. 

לאלה שהתרגלו להיות ביחד והם לבד זה עלול להיות קשה שבעתיים. 

לאנשים החיים לבדם עשויים להיות דפוסי התמודדות שונים עם החג המשפחתי.

חלקם טסים לטייל בחו"ל דווקא בפסח. אחרים נוסעים לנופש בארץ, הכולל גם ליל סדר במקום האירוח. יש כאלה המוזמנים להתארח בליל הסדר ויש כאלה הנותרים לבד בביתם.


זהו הפסח הראשון שאני גר לבד אחרי 33 שנות נישואים היה מעין מבחן למידת ההסתגלות שלי למצב החדש אחרי שלושה וחצי חודשים לבד

השורה התחתונה היא שלא היה לי קשה להיות לבד בפסח. מבחן הפסח עבר בהצלחה.
 
 

בצעירותי


ערכנו ליל סדר של המשפחה המצומצמת. לפעמים גם עם מספר קטן של אורחים. 

מהיום שהתחלתי לעבוד, ועד היום שבו חייבו עובדים לקחת חופשה מרוכזת בחול המועד, עבדתי בחול המועד. 

היו לזה כמה סיבות טובות, בנוסף לתחושה שאני לבד, ללא משפחה גרעינית שהקמתי עם בת זוג:

1. רוב העובדים היו בחופשה ולכן יכולתי להיות יותר פרודוקטיבי בעבודה.
תמיד היו באים להתייעץ איתי בקשר לבעיות טכניות שהיו לעובדים אחרים בתחום המחשוב. בחול המועד כמעט לא באו. המשמעות: הרבה זמן התפנה לביצוע מטלות עבודה.

2. חוייבנו בפחות ימי חופשה על עבודה בחול המועד.
המשמעות היא שנותרו לי יותר ימי חופשה. 
 
3. פחות צפוף ויותר זול לצאת לחופשה אחרי החג. 
אינני חובב צפיפות יתר ולכן זה יותר מהנה.


אחרי שהתחתנתי


לילות הסדר היו במסגרת משפחתית מצומצמת או מורחבת. 

כשהיו לי ילדים קטנים לקחתי חופשות בפסח. לא ממש אהבתי "לבלות" בפקקים עם כל עם ישראל. בכל זאת נסענו, עם שתי משפחות של חברים עם ילדים,  לחופשה בפסח. כמעט תמיד לצימרים בקיבוצים בגליל. טיילנו במקומות לא עמוסים במטיילים. לרוב בטבע.  

לפעמים הצליחו לפתות אותי בכל זאת לסוע לכיוון הכינרת. זה נגמר רע. פקקים כמעט אינסופיים בהם נהגתי פגמו בהנאה. 


הפסח המקולל בו לא השתתפתי בליל סדר

לא שהיו לי טענות נגד המסעדה בטוסקנה בה אשתי לשעבר, בני הבכור ואני אכלנו במקום להיות בליל הסדר. 

זה היה בטיול בר מצווה שלו לאיטליה. כל אחד מילדיי נסע לטיול בר מצווה או בת מצווה ללא אחים.

עדיין לא היו טלפונים חכמים ולא הייתה לנו גישה לאינטרנט. לא הייתה לנו גם גישה לעיתונים או טלוויזיה באנגלית.

באחת מהחנויות, שעברנו לידן ברומא, ראיתי בטלוויזיה את השופרסל בקריית יובל בירושלים. את האיטלקית לא הבנתי, אבל הבנתי שהיה פיגוע במקום לא רחוק ממקום מגוריי בירושלים. זה עורר את החשש לילדיי הקטנים שנותרו בארץ בהשגחת סבא וסבתא.
בדיעבד, למדתי שזה הסתיים בפצוע קל אחד.

כשדיברנו קצת עם ישראלים שפגשנו בגלידריה או בפיצריה, הם סיפרו לנו על הפיגוע במלון פארק בנתניה


פסח 2022 


בליל הסדר הייתי אצל גרושתי, הראויה להערכה על שהזמינה אותי למרות הפרידה. חגגנו ביחד עם שני הבנים שלי, אחותי זוג חברים משותפים וחברה של גרושתי שאין לה משפחה. הוזמנתי גם לארוחת צהריים בחג עצמו, שבה היו, בנוסף לבנים שלי, גם הבת שלי  ובן זוגה. 

בחג השני הוזמנתי לצהריים אצל אחותי ובערב למשפחה שכמעט את כולם לא היכרתי קודם. 

המפתח השני לקלות הלבד בפסח היה העומס הרב של דברים שאני צריך או רוצה לעשות. 
היה לי טוב להיות לבד עם עצמי ולהאט קצת את קצב העשייה שלי.
התאים לי לטפל בעוד נושאים שהייתי צריך לסגור.
 

לבד זה לא בהכרח קשה

 
בתקופת הלימודים שלי לתואר ראשון באוניברסיטה היו לי גם תקופות של בדידות.
אמנם היו לי הורים ואחות וחברים לעבודה, שהייתה בינינו ידידות יפה. היו גם חברים קרובים, שבחיי היומיום היה איתם קשר מועט. 
 
שכרתי חדר קטן במיוחד בבית פרטי בבית הכרם. הייתה לי כניסה פרטית לחדר. השירותים היו במבנה קטן בחצר. לעומת זאת, אפשר היה לשבת בגינה הגדולה והיפה וללמוד.
בעלי הבית, אנשים עם עקרונות, סרבו למכור את ביתם וגינתם לקבלנים והעדיפו לחיות בסביבה שהם אהבו עם הרבה פחות כסף.
 
עבורי זו הייתה יציאה חלקית מבית ההורים באותה שכונה. בערבים למדתי לחיות עם הבדידות: קראתי הרבה, חשבתי הרבה וגם כתבתי. 
זו הייתה גם התקופה הניטשיאנית שלי. הושפעתי מספריו של ניטשה כמו "כה אמר זרטוסטרא" ו"מעבר לטוב ולרוע".היו חלקים שקראתי שוב ושוב בתרגומו העברי המעולה של ישראל אלדד. 
כמו בהתעניינות שלי בזן בודהיזם, בדאואיזם ובאסכולות חשיבה אחרות של המזרח הרחוק, ניסיתי לייחס את זה לחיים האישיים שלי. 

זו גם התקופה בה למדתי שלהיות לבד זה לא בהכרח קשה.
את  מה שזרעתי אז אני קוצר היום. לא היה לי קשה להיות בחג לבד.

יום העצמאות


יום העצמאות היה בעבר חג משמעותי יותר בהשוואה לחלק מהחגים היהודיים. הקיטוב בחברה בישראל שחק במידת מה את החשיבות שלו.

בראייה שלי הוא היה חג משפחתי פחות. יותר חג שבו עושים דברים ביחד עם חברים. 
כרווק שאינו יותר מדי מקושר חברתית, מצאתי את עצמי לא פעם מחפש אירוע מתאים. לפעמים חיפשתי לבד. לפעמים ביחד עם 2-3 חברים וחברות בני קבוצת הגיל שלי.

לפעמים הגעתי לאירוע מתאים לי. לפעמים הגעתי לאירוע לא מוצלח עבורי.
"הלא מוצלח עבורי" התייחס בעיקר למסיבות עם ריקודים ומוזיקה רועשת במיוחד. 
מסוג האירועים שחלמתי, שחמש דקות אחרי שאני נכנס אליהם, אמצא מישהי ונצא ביחד מהאירוע לדבר בשקט ואולי גם להתחיל משהו, שאולי יתפתח לקשר זוגי. 

החיים הם דינמיים. השאלות הבאות הן: האם אהיה ביום עצמאות לבדי? ואם כן, האם זה יהיה לי קל?  
אינני עוסק בשאלות אלה. אני נותן לדברים לזרום.


לא רק פולנים לאומניים: לסלף את השואה במתכוון בויקיפדיה

  אימי ותלמידים באירופה אחרי השואה אימי רינה רוזנטל ז"ל איבדה את כל משפחתה בשואה . אימי גדלה בעיירה בשם  קרושצ'נקו נא דונייץ  בפולי...