לא רציתי לגמור כמוהו

 

רוב חבריי המעטים, אלה שעדיין ב"ישורת האחרונה" ואלה שאחריה, באו מרקע דומה לשלי. 

לא גדעון. הוא הגיע ממשפחה מבוססת פחות מבחינה כלכלית והשקיע הרבה על מנת לשפר את מצבו ומצב משפחתו, אבל לפני שאספר עליו, אספר על העבודה הראשונה שלי ועל מבחנים בבית הספר התיכון. 

 

העבודה הראשונה שלי

 

כשהייתי תלמיד תיכון בן 16 התקשרו אלי מאיגוד השחמט הישראלי. הציעו לי ללמד חוג שחמט בבית הספר בית הכרם. בית הספר היה מרחק של דקה הליכה מביתי. קיבלתי את ההצעה. לימדתי ילדים נחמדים ונבונים בכיתות ג' וד'. אני נהניתי ויותר חשוב: גם הם נהנו. 

העבודה השנייה שלי הייתה שונה. לאחר בחינות הבגרות הלכתי לעבוד כפועל בניין למשך חודשיים.

הייתי שותף, זוטר מאוד, בבניית שני בתים גבוהים בשכונת יפה נוף בשדרות הרצל.

פועלי הבניין שאלו אותי: האם עברתי בחינות בגרות? השבתי בחיוב. "אז למה אתה לא הולך לעבוד כפקיד?". 

אין ספק, יותר קל להיות פקיד מאשר פועל בניין בשמש הצורבת או בקור המקפיא.

בכל יום עבדתי משעה שבע בבוקר עד שעה ארבע אחה"צ. חזרתי מותש וישנתי כשעתיים.

 

מבחנים בבית הספר התיכון

 

עד בחינות הבגרות לא התכוננתי לבחינות. זה כמעט מדויק. היו בחינות במתמטיקה, שהתכוננתי אליהן. זה קרה באופן עקיף. היו כאלה שהתכוננו לבחינות ושאלו אותי האם הם יכולים לשאול אותי שאלות? השבתי בחיוב. הייתי מסביר להם את מה שלא הבינו.

 

המייצג והחריג

 

העבודה כפועל בניין היא חריגה בקריירת העבודות שלי. להבין ולהעביר לאחרים את מה שאני מבין ואת מה שאני יודע, זה בהחלט דפוס המייצג את עבודתי לאורך השנים. 

ב"ישורת האחרונה" אני מורה לברידג' ומרצה על ניהול סיכונים ומרצה הרצאות העשרה במגוון נושאים. 

אני כותב הרבה ובעבר כתבתי לא מעט מאמרים. בעבר גם הרציתי על מחשבים במכללות, בכנסים ובארגונים.

המייצג חשוב בהקשר של החברות שלי עם גדעון. הוא היווה Trigger. 

קורס תכנות מחשבים

בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת לא ממש ידעתי משהו על מחשבים. לא הייתי חריג. רוב האנשים לא ידעו יותר ממני. 

אמא שלי הציעה לי ללמוד בקורס כזה. לימים זה התפתח לקריירה עשירה ומעניינת של כארבעה עשורים. הקורס היה לי קל. אם הייתי צריך לאפיין את התכנות שלמדתי, הייתי מאפיין אותו כחשיבה דומה לשחמט רק הרבה יותר פשוטה. 

גם גדעון למד באותו קורס. הוא היה יותר מבוגר. נשוי עם ילדות. זה היה חלק מהמאמצים שלו לפרנס היטב את משפחתו ולהתקדם. הוא עבד משרה מלאה ולמד את קורס התכנות בערב.

לגדעון הקורס היה יותר  קשה. כמו אלה שלמדו איתי בתיכון וזיהו את היכולת שלי להבין ולהסביר, גם גדעון זיהה את היכולת הזו. הוא ביקש עזרה וכך התחברנו. 

הוא היה מגיע אלי הביתה לשבת ביחד על החומר הנלמד. בינתיים למדתי ממנו כמה דברים על תפיסת העולם שלו ועל התנהלות משפחה.

יום אחד הוא הגיע אלי ואמר שמצא לי עבודה. אמנם לא ביקשתי שיחפש, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי עובד בעבודה השלישית שלי.

כבחור צעיר שלמד תכנות קיוויתי למצוא עבודה במקצוע החדש. בינתיים עבדתי כמה חודשים כפקיד בבנק "טפחות". עם סיום הקורס התקבלתי לעבודה במלם, אז יחידת סמך ממשלתית.

בעתיד חברה ממשלתית ואח"כ פרטית בשם מלם מערכות. 

כמו כמעט ממחצית משתתפי הקורס, גדעון לא מצא עבודה בתכנות. הוא המשיך לעבוד בבנק "טפחות". הוא המשיך ביוזמות להשיג הכנסות נוספות לטובת משפחתו.

 

מדי פעם הייתי פוגש אותו. הוא סיפר לי גם על אחת היוזמות שלו. הוא היה קונה במחיר זול מכוניות שהוצעו למכירה ונראו במצב רע. 

היה צובע ומתקן אותן ומוכר במחיר גבוה יותר. מה, שלרוע מזלו, הביא אותו לסוף "הישורת האחרונה" בגיל צעיר.

הסוף

ידיעה חדשותית דיברה על איש שנרצח ברחוב בירושלים. זה היה גדעון. גדעון ראה מכונית במצב גרוע שעליה שלט "למכירה". הוא בחן אותה מכל עבריה על מנת לדעת האם הוא מעוניין לרכוש אותה ולשפץ ולתקן אותה. הופיע מישהו עם רובה ובאיומים הוליך אותו מבית הכרם לקריית משה ובסוף ירה בו לאור היום. 

לימים התברר שהיורה, קצין מילואים מעורער בנפשו, נהג לפרוץ למכוניות ולגנוב מהן. הוא חשד שגדעון חושד בו שהוא גונב ממכוניות ולכן רצח אותו. הוא היה בשירות מילואים והשתמש בנשק הצה"לי שלו. 

מאוחר יותר התאבד בכלא.

 

 

לרוץ

 

 

עין לבן. מקור התמונה ויקיפדיה

 

אני רץ במסלול יפהפה ומאתגר לכיוון עין לבן. אינני רץ על אספלט, כדי לא לגרום נזק לברכיים. הייתי הולך מביתי במלחה למלון יהודה. אחרי מלון יהודה יש שביל עפר שבו הייתי מתחיל את ריצת ה-7 ק"מ או 8 ק"מ שלי. 

הייתי מסיים את הריצה לפני החלק הסלול של הכביש לגן החיות, והיום גם לאקווריום. משם הייתי הולך כמה קילומטרים הביתה.

"זה שאינך רואה הוא (כמעט) יפילך"

במשך שנים רצתי ללא טלפון סלולרי וללא כסף בכיסי. מדובר באיזור תפר. הזהירו אותי, שאין שם כמעט אנשים: ומה תעשה אם תיתקל במחבל ערבי? 

הסברתי למזהירים שיש שם רצים כמוני, רוכבי אופניים, הולכי רגל, אנשים המטיילים עם כלבים וגם מדי פעם רכב של משמר הגבול או של הביטחון של רכבת ישראל. 

 

פגשתי גם ערבים רבים אבל, פרט לפעם אחת, לא חשתי בסכנה. 

בפעם הזו לא רצתי ולא הייתי לבד, אבל זה עדיין היה מאוד לא נעים לפגוש מסומם היושב במכוניתו במקום מבודד בשעת חשיכה. במקרה המסומם היה ערבי. 

טייס בדימוס סיפר לי על ביטוי השגור בקרב טייסים: "זה שאינך רואה הוא שיפילך", כלומר: מי שאינו רואה את מטוס האויב אינו יכול להיערך להתמודדות מולו. גם אם הוא טייס מעולה והמטוס משוכלל ביותר. 

 

 זה גם מה שכמעט קרה לי בחזרה מריצה בשבת בבוקר. לא ערבי אלא יהודי. לא ליד עין לבן אלא קצת אחרי בית הלוחם בעלייה לכיוון מלחה. לא הייתי רחוק מסיום "הישורת האחרונה" בשנות ה-60 של חיי. 

לא רציתי לגמור כמוהו

אחרי כמה משפטים שאמר הבחור הצעיר שהתחיל לדבר איתי, הבנתי שאינו שפוי בדעתו. 

הבחור אמר לי שאני טמא ולכן הוא לא יכול לאפשר לי לעלות בעלייה. עלי לרדת למטה לכיוון גן חיות. 

כשניסיתי להמשיך הוא חסם אותי. אז מה עושים? 

הדבר הראשון שעשיתי היה להיזכר בסיפור של גדעון. לא רציתי לגמור כמוהו. חשבתי על אפשרויות הפעולה שלי.

 

עימות פיזי

עימות פיזי עלול להיות מסוכן לכל אחד. הוא מסוכן במיוחד לאנשים שגילם מעל ל-50. כשהעימות הוא עם מישהו צעיר בהרבה, זה מגדיל את הסיכון. כשהעימות הוא עם אדם לא שפוי, הוא עלול לשלוף סכין או שברי זכוכית.

ההחלטה שלי: להימנע מעימות כל עוד זה אפשרי. הכוונה היא להימנע מעימות יזום על ידי וגם מניסיון להמשיך בדרכי כשהוא חוסם אותה.

אם יתקוף אותי פיזית, אצטרך להגיב.

ציות לאיש וירידה לכיוון גן חיות

נראה לי שגוי. זהו בדיוק מה שקרה לגדעון. ירידה לכיוון גן חיות תרחיק אותי מהכביש הראשי ומבני אדם העוברים בו. צריך להביא בחשבון שכשאגיע לשם הוא יכול לנסות לרצוח אותי.

ההחלטה שלי: לא לרדת לכיוון גן חיות.

להרוויח זמן ולהפנות את תשומת לב הנהגים

התערבות של אדם אחר עשויה לפעול לטובתי. צריך להיזהר לא ליצור מצב שהוא יילחץ ויפעל בתוקפנות.

ההחלטה שלי: לדבר ולהרוויח זמן. לנסות למשוך תשומת לב של אחרים. 

 

בחרתי באפשרות השלישית וצעקתי: "עזוב אותי"

נהגים  הבחינו במצוקה שלי. תופעה פסיכולוגית ידועה היא מלכודת הגיבור הנעדר. ככל שיש יותר אנשים גדל הסיכוי שאף לא אחד יפעל. 

 

חששתי שיקרה לי מה שקרה לקטי ג'נובזה. עד שעצרה לידי משאית. הנהג צעיר גדל גוף שאל: "מה קורה?" מהר מאוד מצאתי את עצמי יושב לצידו במשאית. הצעיר הסביר לו שאני טמא. ואני לא יכול לעלות בהמשך הדרך. כשהנהג לא התרשם הוא אמר: "אתה איתו נגדי". 

נסענו משם. אמרתי לנהג שיוריד אותי איפה שמתאים לו רחוק משם. ירדתי בקריית מנחם והלכתי ברגל הביתה. 

ומאז ועד היום

גם בגשם גם בחום כשאני יוצא לרוץ אני לוקח איתי טלפון סלולרי (אולי אצליח להשתמש בו בעת חירום) ושטר של 100 שקלים (למונית הביתה).