אלי לנצמן : חיים עשירים ומרתקים שהסתימו לפני גיל 90

מקור התמונה: ויקיפדיה.
זכויות יוצרים: אלי לנצמן.

הרשאת שימוש:   

• CC BY-SA 3.0

אלי לנצמן היה בן דוד שני שלי. אימו ואבי היו בני דודים, אבל אימו התחתנה בגיל צעיר ואבי התחתן בשנות ה-40 של חייו. כך שאלי נולד בשנת 1936. אני נולדתי בשנת 1951. 

ב-3.12.2024 התבשרתי על מותו. עוד אדם קרוב אלי, שחצה את "הישורת האחרונה". 

כמו כמה מחבריי הטובים ביותר, שחצו את הישורת הזו בגיל הרבה יותר צעיר ממנו.

לפני מספר חודשים התקיימה הלוויתה של אחותו בלהה הלפרין. 

אלי לא הגיע ללוויה.

לא מזמן התקיים ערב לזכרה שיזמו וארגנו בנותיה סמוך למועד שבו חל יום הולדתה ה-90  שלא נחגג. 

אלי לא הגיע לאותו ערב.

יש משפחות שכשאח לא מגיע לאירועים כאלה זוהי עדות ליחסים עכורים במיוחד במשפחה.

לא במקרה הזה. 

במקרה הזה היה מדובר במצב בריאותו הרעוע שמנע ממנו לסוע מחיפה לתל אביב. 

חלק מהפרטים "היבשים" על תרומתו הגדולה בהקשר של אמנות יפן וסין מופיעים בערך עליו בויקיפדיה העברית. 

אשאיר לכם לקרוא אותם שם ואספר עליו מנקודת מבטי האישית. 

בינואר 2022 כתבתי פוסט לזכר חברי אורי שהלך לעולמו כותרת הפוסט: אורי: תמיד בדרך שלו. 

הכותרת של אותו פוסט מתאימה גם לאלי ז"ל. גם אלי הלך בדרך שלו, ללא פחד וללא רצון לרצות את הנורמות המקובלות. 

טיולים שאחרי הצבא

היום מקובל שצעירים המסיימים שירות צבאי נוסעים לטיול ארוך בחו"ל, לרוב לדרום אמריקה או להודו. בשנות ה-50 של המאה הקודמת זה היה הרבה פחות מקובל.   

מעטים בכלל נסעו לטיולים בחו"ל. 

אחרי שאלי סיים את שירותו הצבאי בצנחנים הוא נסע לטייל לבד באירופה. טיול של "תפרנים". עצר טרמפים במקומות שונים באירופה. 

הטיול הבא שלו היה למזרח הרחוק. הוא נשאר כמה שנים ביפן ולמד שם באוניברסיטאות. 

כמובן שלמד את השפה היפנית ואת המאפיינים התרבותיים היחודיים של יפן. 

הוא התמחה באוצרות ובשימור אמנות יפנית.   

אני לא הייתי כזה אמיץ. פחדתי לסוע לבד לחו"ל. בגיל 25 נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל. בחרתי בבריטניה. מדינה מפותחת ודוברת אנגלית. מסוג המדינות שקל יותר להסתדר בהן. 

בחרתי להתחיל את השהות שם בקורס של מספר שבועות, הכולל גם לינה במקום. 

"המסע" שלי למזרח הרחוק לא היה מסע פיזי, אלא לימוד תרבויות, שענינו אותי, ותרגול תפיסות וטכניקות מביתי בישראל. הנסיעה לקורס על מדיטציה טרנסנדטלית בבריטניה הייתה המקום הכי רחוק, שהגעתי אליו באותה תקופה. 

כמובן ש"המסע" שלי היה הרבה פחות מעמיק מהמסע האמיתי של אלי והיה גם הרבה פחות מקיף. 

וייטקונג

לא רבים בישראל של תחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת ידעו על קיומו של הוייטקונג ועל מלחמת וייטנאם שהתחילה. 

שלא בטובתו, אלי לנצמן היה האיש שהביא למודעות בציבור הישראלי את קיומו של הארגון הזה, שלחם נגד ארצות הברית ודרום וייטנאם מאז הקמתו בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, ואולי גם את קיומה של מלחמת וייטנאם. 

מלחמה של כעשרים שנים משנת 1955 ועד 1975.

אלי טייל לבדו בוייטנאם. נתפס על ידי אנשי וייטקונג ונכבל. הוא הצליח להשתחרר, להרוג את השומר שלו ולברוח. 

הסיפור פורסם ברדיו ובעיתונים בארץ. אז לא הייתה טלוויזיה. 

האנשים הרעים בוויטנאם

בשיחות שלו איתי ועם אחרים הוא לא תייג את השובים מהוייטקונג כאנשים הרעים בסיפור, כמו שרבים היו עושים. 

לתפיסתו, הרעים היו האמריקאים, שלטענתו התייחסו אליו רע, אחרי שסרב להופיע בתקשורת ולדבר נגד הוייטקונג. 

הטינה לאמריקאים נשארה במשך שנים רבות. 

מפגשים איתו בהקשר יפני

אם לחצתם על הקישור לפוסט "המסע" שלי למזרח הרחוק וקראתם את הפוסט, אז קראתם גם על הנסיעה שלי ושל מי שהייתה אשתי לירח דבש ביפן בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. 

ההתעניינות שלי בתרבות יפן בכלל ובאופן בולט בזן בודהיזם התחילה הרבה שנים לפני הנסיעה. אפילו למדתי קורס של 20 שעות בשפה היפנית שפתחה  שגרירות יפן בירושלים. 

ניסיתי ללמוד ולחוות את הזן בודהיזם במגבלות של חיים בעולם המערבי ללא מורה זן. 

אגב, הושפעתי לא מעט גם מהדאואיזם הסיני. לא במקרה מחבר הספר העיקרי של הדאואיזם לאו דזה, מופיע בשם הבלוג האישי שלי. 

במשך מספר שנים אחרי החזרה מירח הדבש שלי ביפן הייתי חבר באגודה לידידות ישראל-יפן. 

השתתפתי בכמה מפגשים של האגודה. שמחתי לפגוש בהם גם את יו"ר האגודה אלי לנצמן. 

אלי הזמין אותי ואת מי שהייתה אשתי לטקס בו קיבל אות כבוד ממשלת יפן על פועלו. 

הטקס התקיים בביתו הפרטי של שגריר יפן בישראל. 

בביתו הצנוע בחיפה

אלי נסע הרבה לחו"ל. בעיקר למזרח הרחוק. עד גיל מתקדם מאוד נשלח על ידי האו"ם לבחון מצבם של אתרי מורשת תרבותיים במדינות המזרח הרחוק.  

גם בגיל מתקדם מאוד נסע בסגנון של צעירים. לא למלונות פאר. 

הוא פחות הסתובב בארץ בכלל ובירושלים בפרט. הוא אמר שהוא יגיע לירושלים רק אחרי ביטול סיפוח מזרח ירושלים. 

הוא חרג מהעיקרון הזה והגיע, לשבעה של אימי ז"ל. 

רוב המפגשים שלי איתו, שלא באירועים משפחתיים מרובי משתתפים, היו בביתו בחיפה. 

זה קרה כשהגעתי בגפי או עם בני משפחה לצפון. 

זה קרה בתדירות גבוהה יותר בתקופה שלימדתי בקורס מחשבים של לימודי החוץ של הטכניון. 

חלק גדול מהשיעורים שלימדתי היו בימי שישי בבוקר. לאחר שסיימתי ללמד הייתי מבקר בביתו. 

היו פעמים שנסענו לחומוסייה האהובה עליו בחוף הים. 

הוא ורעייתו התגוררו בדירה קטנה בקומת קרקע בבית ישן. נכנסים אליה דרך הגינה ולא דרך חדר המדרגות. 

קירות הסלון עמוסים בעבודות אומנות מהמזרח הרחוק והספרייה גדושה בספרים על תרבות ואמנות המזרח הרחוק. 

לפעמים היה לבוש בבגד יפני רחב וקצר, המזכיר שמלה. 

לפעמים היה מציע מאכלים של המזרח הרחוק שהכין בעצמו. 

לפעמים גם משקה אלכוהולי.

לא היה רגע דל שבו השתעממתי בחברתו.

בשבעה בביתו

דיברנו על תולדות המשפחה. בעיקר על שני הדורות שקדמו לו. 

קרובת משפחה צעירה ממני שאלה אותי האם אני מבוגר משני בני דודים שלה שלא נכחו שם? השבתי בחיוב. 

אז היא אמרה שאני כנראה "זקן השבט". תיקנתי אותה כשציינתי שם של קרוב שמבוגר ממני בשנתיים. 

השורה התחתונה היא שמרבית בני הדור של אלי ושל אחותו בלהה כבר לא איתנו והדור שלי הוא הבא לחצות את "הישורת האחרונה".