שנה חדשה - שונה, קשה ומאתגרת

  

אני במקום גבוה בהר פיץ רוי בפטגוניה

שנה חדשה מגיעה. שונה מקודמותיה. אומרים ש"השטן נמצא בפרטים הקטנים". 

אחרי שתיארתי את משבר שנות ה-70 שלי בקווים כלליים ואחרי שתיארתי במבט על את דפוסי ההתמודדות שלי בעבר עם מצבים, שבהם הייתי עם הגב לקיר, מתקרב זמן ההתמודדות עם השטן. כפי שצטטתי בתחילת הפוסט, אני מתכוון במונח "שטן" לפרטים הקטנים.

יש כבר טיוטת הסכם גירושין. תוך ימים, אולי שבוע או שבועיים, יהיה הסכם חתום. 

בקרוב אצא לדרך חדשה: מפחידה ומאתגרת עבורי. 

 

דירה שכורה

 

בתחילת השנה אעבור לדירה שכורה. 

מעולם לא ממש התמודדתי עם שכירת דירה. זו למעשה הפעם הראשונה בחיי. 

נכון, שכרתי חדר קטן בבית הכרם כסטודנט. שירותים בחצר ללא מקלחת. מרחק הליכה מבית הוריי. כמעט כל יום הייתי מבקר שם. הייתי מתקלח בבית הוריי. סוג של הצהרת עצמאות של חצי יציאה מהבית. זה לגמרי לא דומה לשכירת דירה היום. 

אני חלש מאוד בהתארגנות בדירה. בקניית כל הפריטים הבסיסיים הקטנים. בהיערכות לנוחות מקסימלית. ההתארגנות שם מציקה לי. כל פעם אני מגלה פריט קטן זה או אחר שאצטרך לארגן. פרטים קטנים: רשת סינון  בכיור המטבח, נייר טואלט, נוזל שטיפת כלים וכיו"ב. 

שיפוץ דירה

במחצית השנייה של השנה תתפנה הדירה המושכרת  בבית הכרם בה גדלתי אחרי המעבר משכונת רסקו. אשפץ אותה ואעבור לגור בה. 

גם שיפוץ דירה הוא אתגר חדש ומפחיד עבורי. 

לגור לבד

גרתי במשך כמעט 35 שנים עם משפחה. מתחילת השנה אגור לבד. לא קל. בוודאי לא בגילי המתקדם. 

אי אפשר להגיד שלגור לבד זה משהו שלא התנסיתי בו בעבר. אי אפשר לומר שלא היו תקופות ארוכות של בדידות בחיי. 

גם באותו חדר שכור קטן בבית פרטי בבית הכרם, שבו למדתי, קראתי (בעיקר, אבל לא רק, ספרים של פרידריך ניטשה) ואפילו כתבתי מעט. 

גם בדירה שקניתי בכוחות עצמי אחרי שסרבתי להצעתה של אימי ז"ל, שהוריי יקנו לי דירה, ואמרתי שאעבוד ואקנה אותה בכוחות עצמי. 

יש הבדל גדול בין דפוס של בדידות הנקטע מדי פעם לתקופות קצרות יותר או פחות של מגורים עם בת זוג לבין כמה עשורים של מגורים עם משפחה.

 

להמציא את עצמי מחדש

אצטרך לבנות את עצמי מחדש: אורח חיים שונה, שכונה חדשה, שירותים סביבתיים חדשים, דפוסי חניה ונסיעה חדשים מסלולי הליכה חדשים ואלי אפילו מסלול ריצה חדש. כל אלה הן רק דוגמאות ממכלול גדול יותר של פרטים קטנים שלחלקם אחשף בהדרגה.

אצטרך להיפתח לדברים חדשים. אזדקק ליותר ביחד עם אנשים ממה שהתרגלתי. אצטרך ליצור קשרים חדשים עם אנשים.

The Path of Least resistence 

האסטרטגיה הנוכחית שלי היא בתקופה קשה ללכת בדרך הקלה: The Path of Least Resistence. 

את האנרגיות שיש לי להשקיע במקומות שקשים וחשובים לי. למזלי הרב, עבדתי קשה והרווחתי לא מעט. התנהלתי כלכלית היטב לאורך  שנים. אני יכול להרשות לעצמי לשלם קצת יותר במקום להשקיע אנרגיה בהתמקחויות על מחיר או בבחירת פריטים זולים. 

בחרתי לחזור לשכונה בה גדלתי החל מכיתה ו'. שכונה בה מתגוררת אחותי ואני מכיר בה לא מעט אנשים. שכונה בה ממילא אני מבצע הרבה פעילויות כגון: עבודה בהוראת ברידג', תחרויות במועדון הברידג' הירושלמי הנמצא בה, ספרייה שאני מנוי בה וכיו"ב.  

בינינו, אני גם הרבה יותר אוהב אותה מאשר את שכונת מלחה בה אני מתגורר. 

האסטרטגיה שלי בקליפת אגוז

1. למצוא עוגנים

אנשים. פעילויות מוכרות, למשל כתיבה.

הפרטים הקטנים מתחילים בחיבור לאינטרנט ותו חניה איזורי.

2. לבנות לי את הפינה שלי

בית שארגיש בו שהוא המקום שלי.

3. לזרום

להיות עם מה שקורה.

 

4. להיפתח

ללמוד דברים חדשים. להכיר אנשים חדשים. לעשות פעילויות פנאי חדשות וכיו"ב.

לסיום הפוסט

אני רגיל להיות בצד שעוזר לאחרים. שלא יהיה ספק, אני אמשיך להיות בצד הזה גם לאחר השינויים הקשים בחיי.

בקרוב תוכלו לקרוא באחד הבלוגים שלי על פעילות מסוג זה שמתוכננת למחר.

אני לא רגיל לבקש עזרה או לקבל עזרה. עכשיו אצטרך להיות גם בצד הזה. 

לא במקרה בחרתי בתמונה שלי במעלה ההר פיץ רוי בפטגוניה. אחד ההרים הקשים לטיפוס באותו אזור נרחב. 

כמו שטיפסתי על ההר הזה, אני מקווה לעמוד באתגרים ואף מעבר לזה: אולי מעז יצא מתוק ויהיה אף טוב יותר מבעבר.

שנה אזרחית טובה לכל חבריי, תלמידיי ונועציי. לכולנו צפויים אתגרים בשנה הזו.

 

 

חופש מהידוע

 

ג'ידו קרישנמורטי (1895-1986). מקור התמונה: ויקיפדיה

"זה תלוי רק בכם ולא במישהו אחר. בימים אלה אין מורה ואין תלמיד. אין מנהיג, אין גורו, אין מאסטר ואין משיח. אתם לבדכם הינכם המורה והתלמיד, המאסטר, הגורו, המנהיג. אתם הכל!" ג'ידו קרישנמורטי

בפוסט הקודם תיארתי דמויות במחלקה סיעודית בבית חולים. סיימתי את הפוסט בשיר פרי עטי, העוסק בצעירה ממדינה במערב אירופה, שעבדה או התנדבה באותה מחלקה. 

את פוסט זה העוסק בבית חולים אחר, שגם בו אנשים הגיעו ל"ישורת האחרונה" אתחיל בשיר שכתבתי המתייחס אליו.

שיר

 

חופש מהידוע

 

במסדרונות ארוכים קראנו

את "החופש מהידוע".

רצינו לא לדעת

באופן קבוע.

אך חופש לא היה

והכל נשאר ידוע.

אחרית האדם.

 

ירושלים, 1974

לא תמיד בגיל מבוגר

המושג "ישורת אחרונה" מתייחס לרוב לאנשים זקנים.

בבלוג זה כבר עסקתי באדם, שלצער רבים סיים את חייו בגיל 56 ולא הרבה שנים קודם. 

לצער רבים, יש גם כאלה שמסיימים את חייהם בגיל צעיר. 

אסונות טבע, תאונות, מחלות, מלחמות ופיגועי טרור הם גורמים המביאים את אותם אנשים  ל"ישורת האחרונה" בטרם עת. 

מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע כזה בו יותר מ-2,000 ישראלים, רובם מבני דורי, סיימו את חייהם בטרם עת. 

כשקוראים את תאריך כתיבת השיר אולי מנחשים שיש קשר כלשהו בינו לבין המלחמה הזו.

הרקע לשיר

בשנת 1974 התנדבתי בבית החולים "הדסה" בעין כרם. במהלך התקופה הזו הקדשתי שני לילות בשבוע להתנדבות. תפקידי היה להפוך פצועים במיטתם. 

מדובר בכאלה שלא היו מסוגלים לשנות תנוחה במהלך השינה. 

אם אתם יודעים או לא יודעים, כמעט כולנו זזים במיטה  במהלך השינה. ללא תזוזה זו עלולים להיווצר פצעי לחץ. 

דפוס העבודה היה שני הופכים ופיזיוטרפיסטית, שעברו אחת לארבע שעות בין המחלקות והפכו פצועים שלא היו יכולים לנוע בשנתם. 

מדי פעם נקראנו גם למשימות חד-פעמיות של העברת חולה או פצוע לבדיקה דחופה באמצע הלילה.

במשימה הקבועה שלנו, הפיזיוטרפיסטית וידאה שלא נוצרו פצעי לחץ ומרחה חומרים, שמקטינים את ההסתברות להיווצרותם. ההופכים הרימו את הפצוע והניחו אותו בתנוחה שונה מהקודמת. 

כמו במחלקה הסיעודית של "שערי צדק", צפיתי בבני אדם שהיו שם: פצועים, קרובי משפחותיהם,אנשי צוות ומתנדבים. גם שוחחתי איתם.

 

דמויות ותובנות

 

 הלם ראשוני

המפגש הראשוני עם פצועים, שניתן היה לראות את הפגיעה בהם, היה קשה לרוב המתנדבים כהופכים בלילה. היו כאלה שאמרו שהם לא יכולים לעמוד בזה. 

אני לא נכנסתי להלם. ידעתי שאני שם בשבילם לעזור להם ותפקדתי כמיטב יכולתי.

הקושי שלי היה דווקא כשהכל התייצב ונותרו להפיכה בלילות רק משותקים בשתי הרגליים או בארבעת הגפיים. 

זה קרה כשהבנתי מה משמעות הפציעה לחייהם של אנשים צעירים ובריאים, עד זמן קצר לפני כן. 

בבת אחת עולמם השתנה לעולם עם מגבלות קשות והכרח להיעזר באחרים בפעולות יומיומיות פשוטות. 

 

חופן של חוסר מזל

כבר כתבתי במקום אחר, ובהקשר משמעותי פחות, על גרם מזל שווה קילו שכל. 

לאלו שפגשתי שם היה חוסר מזל. ברי מזל יצאו מהמלחמה ללא פגע (או לפחות ללא פגע משמעותי בר הבחנה).

גם חוסר מזל הוא יחסי. 

היו כאלה כמו יורם מינצברג, חבר ילדות שלי משכונת רסקו, שגם למד איתי באותה כיתה בבית הספר התיכון, שנפלו במלחמה. 

גם פציעה עלולה להיות חמורה יותר או חמורה פחות, ארעית או לכל החיים. 

כמה סנטימטרים של מקום חדירת כדור מבחינים בין חסר מזל, שנותר משותק בארבע גפיו, לבין בר מזל יחסית אליו, שרק אינו יכול להניע את ראשו לצדדים אבל כל גפיו תקינים ומתפקדים.

 

התנהלות

כמו בכל סיטואציה בני אדם שונים בהתנהלותם.

יש כאלה שזה היה חוסר מזל נטו במהלך הקרבות. היו גם כאלה שתרמו לחוסר המזל, כשיצאו לצפות במטוסים מצריים בשמי רפידים שבסיני, על אף שקיבלו פקודה להימנע מכך.

 

גם בבית החולים ניתן היה להבחין בדפוסי התנהלות שונים: 

 

היו כאלה שהיו קשובים גם לאחרים והיו כאלה שהתעלמו מאחרים, גם אם מצבם היה חמור הרבה יותר ממצב המתעלמים. 

היו כאלה שהתמודדו בהדרגה עם מצבם החדש והיו כאלה ששקעו במרה שחורה.

שמוליק

פציעה אינה בהכרח "ישורת אחרונה". יש כאלה שמשקמים את עצמם באופן הראוי להערכה רבה מאוד, אולי אפילו להערצה. 

כבר מהתורנויות הראשונות שלי התרשמתי מאוד מהתנהלותו השקטה של שמוליק. קצין צעיר שנותר משותק בשתי רגליו בהתהפכות רכב בפעילות קרבית. 

מאוחר יותר גיליתי שהוא דוגמה לשיקום מעורר הערכה, שהזכרתי מספר שורות למעלה בפוסט זה. 

אשתי (עדיין) סיפרה לי, שהוא למד ביחד איתה גיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. לאחר הלימודים מצא עבודה והקים משפחה.

 

הרבה שנים אחרי זה צפיתי בו במהדורת חדשות. הראו אותו מצטרף לטיול במזרח הרחוק לבנו הצעיר ולחבריו של בנו. 

הצעירים סייעו לו בעליות בהרים כשהוא בתוך כסא הגלגלים שלו.

סוזן

סוזן לא לקחה אותי לביתה שליד הנהר, אם בכלל היה כזה. גם לא היה בינינו רומן, אבל לא יכולתי שלא להבחין ביופיה. 

 

בפוסט הקודם, כמו בנוכחי, היו "מסדרונות ארוכים". כמו בבית החולים שתואר בפוסט הקודם, גם בבית החולים המתואר בפוסט זה הייתה צעירה מאירופה, שצדה את עיניי. 

 

הפיזיוטרפיסטית סוזן הייתה האירופאית הזו. כאמור רומן לא היה, אבל צעדנו ביחד במסדרונות בדרכנו בין המחלקות.

הייתי בשבילה באותו לילה, שכמעט ולא תפקדה בגלל העייפות המצטברת והייתה קרובה לאבד את דרכה במסדרונות. הלכתי קרוב אליה: וידאתי שאינה נופלת ובכל פעם שכמעט סטתה מהמסלול כיוונתי אותה בחזרה למסלול הנכון.

בין ההפיכות

כשהופכים אחת לארבע שעות, יש גם הפוגות ארוכות בעבודה. 

ההפסקות נוצלו למנוחה, לשיחות עם אחרים וגם לקריאת ספרים. 

הספר שהכי הרשים אותי באותם לילות נטולי שינה היה "החופש מהידוע" של ג'ידו קרישנמורטי. במקור האנגלי, אותו קראתי, שם הספר הוא: Freedom from the Known. 

 

כפי שאתם בוודאי מנחשים השיר בתחילת הפוסט כולל התייחסות לספר הזה.

 

 

 

 

 

"הישורת האחרונה" המנטלית: לחיות או לסיים את החיים?

בית החולים שערי צדק. מקור התמונה: ויקיפדיה

 

בפוסט הישורת האחרונה או אולי שתי הישורות האחרונות תיארתי מצבים שבהם אין כבר יכולת להטביע חותם או ליצור משמעות לחיים. 

המקומות בהם שכיח למצוא אנשים במצב כזה הם בתי חולים ומחלקות סיעודיות בדיור מוגן.  

האנשים שבמצב הזה עשויים להיות כאלה שכבר כמעט ואינם מתפקדים ברמה השכלית או כאלה הסובלים ממחלה קשה, כמעט תמיד סופנית, המקשה עליהם לתפקד. 

השאלה שנשאלת במצבים כאלה היא: האם להמשיך לחיות או למצוא דרך לסיים את החיים?

חולה סופני צלול יכול לענות את התשובה שלו לשאלה. לאלה שכבר אינם עם עצמם ואיתנו מבחינה מנטלית אין אפילו את היכולת הזאת.

לצערי הרב, יצא לי להיות מספר רב של פעמים במקומות כאלה. 

לשמחתי, כאדם המנסה לסייע לאנשים הנמצאים במצב זה ולא כמישהו המאושפז שם. 

בפוסט זה אתאר קצת את המחלקה הסיעודית בבית החולים שערי צדק בירושלים, בשנים 1982-1983. במחלקה זו אושפז אבי ז"ל באותה תקופה. 

כוח העזר 

במצב בו אנשים אינם מתפקדים חשיבות כוח העזר עשויה לפעמים להיות גדולה מחשיבות הצוות המקצועי. 

צוואר הבקבוק של תהליך הטיפול בחולים הסיעודיים היה עזרה בהשכבתם במיטתיהם.

כוח העזר היה מורכב ממספר נשים איכפתיות, שעסקו בחלוקת מזון ועזרה לחולים באכילה. בכל משמרת היה גם גבר אחד, שתפקידו היה הרמת מאושפזים למיטותיהם לשנת הלילה הארוכה שלהם, מיד לאחר ארוחת הערב המוקדמת. 

צוואר הבקבוק גרם לזה שלפעמים, גם כשהעובד עשה את עבודתו נאמנה, מאושפזים ובני משפחותיהם נאלצו להמתין זמן רב. 

אני חסכתי את ההמתנה הזו מאבי ז"ל ומבני המשפחה המטפלים בו. הייתי יוצא ממקום עבודתי קצת אחרי שעה שש בערב ומשכיב אותו בעצמי.  

כהרגלי, הייתי גם צופה הקולט את המתרחש ברמה האנושית.  

פסקה זו מתייחסת לגברים בכוח העזר.

המלאך

הוא היה עורך דין בריטי, שלקח חופשה של שנה מעבודתו וממקצועו ובחר לעבוד ככח עזר בבית חולים בירושלים. איש רגיש, עדין ומתחשב, שביצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר. 

היום שבו הוא היה העובד התורן, היה יום טוב עבור המאושפזים. כאמור, גם מלאך לא תמיד מספיק משום שהוא אינו יכול לטפל בכולם בבת אחת ויש כאלה שנאלצו להמתין זמן ארוך. 

ברור, שלא גובה השכר הנמוך שקיבל, הוא שהניע אותו לעשות הסבה מקצועית לשנה.

מעלים המס

אל תתנו לחזות החיצונית שלו להטעות אותכם. הוא היה רחוק מלהיות טיפש. את העבודה ביצע כפי שנדרש אבל לא מעבר לזה. בשיחה איתו התברר לי שבכלל הוא אינסטלטור. הוא הסביר לי שהוא חלק מקבוצה של שרברבים העובדים ביחד ולא נותנים חשבוניות מס או קבלות. 

העבודה כמטפל סיעודי, בשכר נמוך, שימשה עבורו ככיסוי מול מס הכנסה על מנת שלא ייצר רושם שהוא אינו עובד ובכל זאת יש לו כסף ממקור עלום.

השטן

קראו לו ברוך (שם אמיתי לגמרי). כש"המלאך" עבד זה היה כאמור יום טוב עבור המאושפזים. כשברוך "השטן" עבד זה היה רע. 

משום מה הוא היה נעלם בדיוק בשעה שבה היה צריך להשכיב את החולים.

את פילוסופיית העבודה שלו הסביר לעובדת חדשה, בלי להתבייש מנוכחותה של בת משפחה של אחד המאושפזים: "אם בני המשפחה לא ליד החולה, אל תטפלי בו".

לסיפורו של ברוך יש גם המשך עוד פחות נעים מחוץ לכותלי בית החולים.

קרובת משפחה של אחד החולים, עורכת דין במקצועה, פגשה אותו בבית משפט. הוא נאשם במעשה מגונה בילדה.

 

דמויות אחרות

 

כדרכי, קלטתי את הדמויות מסביב. גם חולים, שהאומללים שבהם היו אותו אחד או שניים, שעדיין היו צלולים בדעתם. גם אנשי צוות אחרים וגם בני משפחות של החולים.

בזמן הרב שבילינו ביחד, התוודעתי לסיפורים מרתקים של בני משפחות וגם של כאלה שכבר היו במצב של חוסר משמעות ב"ישורת האחרונה" ובני המשפחה תיארו את עברם המרתק והמפואר.

דמות נשית

תמיד יצרתי יותר קשרי ידידות עם נשים מאשר עם גברים. בכל "ישורת אחרונה" חסרת משמעות צדו את עיניי, ולפעמים גם יותר מזה, נשים צעירות. 

היו מקרים שזו הייתה מתנדבת זרה מאירופה או ממדינה מחוץ לאירופה. היו מקרים שזו הייתה ישראלית. 

גם בסיעודית של שערי צדק הייתה זרה אחת כזו. עליה כתבתי את השיר הבא.

 

חלוקך הוא ורוד

 

חלוקך הוא ורוד בכל השירים,

אך נראה במציאות כמו החיים:

קצת כחול, קצת עצוב, קצת פסים.

קצת פסים, קצת עוברים, קצת שבים

לעולם שכלו טוב או רקב.

עולם ללא מילים.

בינתיים מילותיך עילגות.

בשפה רחוקה משפתי ומשפתותיי.

בלשון שאינה נוגעת בלשוני.

גם צעדיי שכבדו הם עילגים.

לא פחות מהוססים ואבודים

 ממבטיי הארוכים.

רק חיוכך אינו עילג ואינו אילם

באותם מסדרונות רחבים.

רוויי ריח שתן, צעקות

ומילים לא מילים.

בהם הושטנו יד.

לא זה לזו וזו לזה.

רק לנופלים, לגוועים.

ואני הן לא רציתי לגווע.

 

ירושלים, 1983