אופטימיות בישורת האחרונה

 

כמה מחבריי וממכריי, אומרים לי שאני משתמש יותר מדי במושג "ישורת אחרונה". 

הם אומרים שזה נותן להם הרגשה לא טובה. 

הם אומרים גם שאני לא על סף מוות. 

שלא במפתיע, רובם שייכים לדור שלי. אנשים אינם אוהבים לחשוב על האפשרות של מוות. ההסתברות של מוות בטווח זמן לא ארוך של זקנים גבוהה יותר.

למרות שאני אדם פעיל ובריא, כמו כל אחד אחר, אינני יודע כמה זמן אחיה. 

הגיע הזמן לכתוב פוסט, שיסביר את תפיסת "הישורת האחרונה" שלי. היא דווקא אופטימית ולא פסימית. 

 

"הישורת האחרונה" מושג ניטרלי

 

"הישורת האחרונה" אינו מושג פסימי ואינו מושג אופטימי הוא מושג ניטרלי מבחינה רגשית.

הוא מושג המתאר עובדה: לאנשים זקנים יש סטטיסטית פחות שנים לחיות מאשר לאנשים צעירים מהם. 

בנוסף לכך הגדרת המושג אינה כוללת טווח זמן. 

זו יכולה להיות "ישורת אחרונה", שתארך ימים או חודשים ספורים. 

 

זו יכולה להיות גם "ישורת אחרונה", שתארך כמה עשרות שנים.

במקרה של "ישורת אחרונה" ארוכת שנים היא יכולה להיות טובה, כמתואר בפוסט על אוקינאווה.

היא יכולה להיות אומללה כמתואר למשל בפוסט צער גידול הורים: ישורת אחרונה מנטלית נוספת. 

הבעיה היא שלמושג הזה יש קונטציה שלילית. כאמור בפסקה הקודמת, מזווית הראייה של אזרחים ותיקים, הקונטציה הזו חזקה יותר.

"הישורת האחרונה": הגרסה האופטימית

מי שקורא את הפוסטים בבלוג האישי שלי, שכותרתו כוללת את המושג "הישורת האחרונה", נפגש עם גירסה אופטימית של מושג ניטרלי.

האינדיקציה הראשונה לאופטימיות היא שמו המלא של הבלוג "הישורת האחרונה - לאו דזה וזקנים אחרים". 

בזקנתו  כתב החכם הסיני לאו דזה את אחד מנכסי צאן הברזל של התרבות האנושית. זהו הספר דאו דה ג'ינג. לדברי פרופסור בריטי נכבד, זהו הספר שתורגם להכי הרבה שפות, אולי פרט לתנ"ך. 

הספר הזה הוא הבסיס של הדאואיזם אבל גם רבים אחרים, שאינם דאואיסטים, למדו ממנו הרבה. 

אפשר ללמוד ממנו בעקיפין גם כיצד להתייחס באופן לא פסימי ל"ישורת האחרונה". 

"הישורת האחרונה" היבטים אישיים

בלוג זה הוא בלוג אישי שלי. אפשר לקרוא בו גם על מצוקות אישיות ומשברים אישיים שלי אבל. 

אפשר לקרוא בו גם על אחרי המשברים. 

בפוסטים רבים תקראו על תפיסת עולם של אדם הרוצה למצות באופן חיובי לעצמו ובאופן התורם לאחרים סביבו את "הישורת האחרונה", שאני מקווה שתהיה ארוכה. 

הערת שוליים

אם תקראו פוסטים כגון: ספי: הגלוי והנסתר, תיווכחו שכשסוף "הישורת האחרונה" מוחשי יותר, יש כאלה הממצים באופן חיובי ומיטיב עם הסביבה ועם עצמם את הזמן שנותר להם לחיות.

 

משמעות או השארת חותם

 

בבלוג זה עסקתי כבר נושא של השארת חותם. החותם שמישהו משאיר עשוי להיות חותם אישי בתוך משפחתו, למשל באמצעות גידול וטיפוח ילדים.

אנחנו מדברים לרוב על חותם אוניברסלי. חותם הנשאר לאורך זמן. זהו לרוב חותם ייחודי של אנשים המשיגים הישגים יוצאי דופן. כזהו למשל החותם של החכם הסיני לאו דזה. 

במוסף של עיתון "הארץ" מ-8 באוקטובר מראיינת איילת שני את הפילוסוף פרופ' עדו לנדאו מאוניברסיטת חיפה. הראיון עוסק בנושאי המחקר שלו הבאים לידי ביטוי בספרו " Finding Meaning in an Imperfect World". 

 

משמעות החיים

 

התפיסה של פרופ' לנדאו ניתנת לתיאור באמצעות ההבהקים הבאים: 

1. אין משמעות מוחלטת אחידה לחיים. כל אחד יכול למצוא את המשמעות שהוא רואה לחיים שלו.

2. התחרויות בחברה המערבית גורמת לאנשים לחשוב, שמשמעות פירושה הישגים יוצאי דופן בהשוואה לאחרים. 

בהגדרה זה מצב נדיר. 

3. אפשר למצוא משמעות אישית.

משמעות אישית היא לא בהכרח בהקשר תחרותי. כדוגמה הביא פרופ' לנדאו גידול ילדים מאושרים. זו יכולה להיות משמעות לחייו של אדם.

 

4. קצת רקע תיאורטי-היסטורי

פרופ' לנדאו מזכיר את פרידריך ניטשה שמדבר על " אדם על". כשמשמעות החיים היא להיות "אדם על", אז זו הגדרה תחרותית. ברור לגמרי, גם לניטשה וגם לקוראים, שרוב בני האדם לא יגיעו למצב הנדיר הזה. 

הוא מזכיר גם את הפילוסוף הדני קירקגור ואת הסופר הצרפתי אלבר קאמי. קאמי חיבר את "הדבר". זה היה הספר היחיד, שהואלתי בטובי לקרוא, בלימודי הספרות בתיכון (הייתי במגמה מתמטית). קראתי אותו רק משום שהתרשמתי ממנו עמוקות. קירקגור, קאמי ובמידה מסוימת גם ניטשה, מזוהים עם האקיסיטנציליזם  בפילוסופיה. 

בהקשר של משמעות החיים, האקזיסטנציאליזם גורס שאין משמעות אוניברסלית אחידה לחיים. אנשים יכולים לצקת משמעות אישית לחייהם. 

איש נוסף המוזכר על ידו הוא ויקטור פרנקל, שורד שואה. פרנקל היה רופא, נוירולוג ופסיאטר. הוא כתב מספר ספרים מעניינים על משמעות החיים בהקשר של השואה ובכלל. הידוע ביותר מביניהם הוא "האדם מחפש משמעות". 

הדימיון בין משמעות החיים והשארת חותם

בשניהם ניתן לצקת משמעות או להשאיר חותם, בדברים קטנים או אישיים ואפשר לדבר על הישגים יוצאי דופן, המשאירים חותם אוניברסלי ארוך טווח או נותנים משמעות. 

כפי שאומר פרופ' לנדאו, בחברה המערבית התחרותית אנחנו נוטים לחשוב יותר על דברים יוצאי דופן המעניקים משמעות. 

במידה דומה אנחנו נוטים לחשוב על חותם אוניברסלי יוצא דופן. 

התנדבות

פרופ' לנדאו דיבר על התנדבות כדבר שעשוי להעניק משמעות לחיים. על סמך ניסיוני האישי כמתנדב אני בהחלט מבין את זה.

 

פרופ' לנדאו אינו עוסק בהקשר זה רק בתיאוריות. הוא בחר להתנדב בליווי חולים סופניים.

בהקשר של בלוג זה, חולים סופניים נמצאים בסופה של הישורת האחרונה. לא תמיד בגיל מבוגר. 

 

המסקנה שלו משיחות איתם היא, שהם שבויים באותה קונספציה שאנשים רגילים שבויים בה. הם מתקשים לראות משמעות לחייהם משום שלא עשו משהו גדול יוצא דופן: ראש ממשלה, חתן פרס נובל וכיו"ב. 

לדבריו, הוא מכוון אותם לדברים קטנים יותר, שהם מאוד משמעותיים עבורם, למשל בהקשר של ילדים ואהבה.

גישה שונה במזרח הרחוק

בפוסטים Ikigai גרסת אוקינאווה,"המסע" למזרח הרחוק והיבטים מעשיים: מה אפשר ללמוד מהדאואיזם ומהזן בודהיזם?  

באופן כללי, ההבדל הוא ששם לא מחפשים משמעות הישגית יוצאת דופן. 

 

באוקינאווה מסתפקים בהקשרים צנועים יותר ולפעמים גם קהילתים יותר, המעניקים משמעות לחיים.  

 

בזן בודהיזם ובטאואיזם מתמקדים יותר במה שקורה ופחות במשמעויות ארוכות טווח, שאולי אחרים מחפשים אותן בגלל צורך במשמעות.

 

סיפורי זן מתארים לא אחת מצבים בהם התלמיד מחפש משמעויות נשגבות והמורה שולח אותם לדברים קטנים המתרחשים בהווה, למשל: הקומקום הרותח ולא משמעות מיסטית נשגבת.

 

להשאיר חותם אחרי הישורת האחרונה

ג'ואנג דזה חולם על פרפר, מאת הצייר היפני מהמאה ה -18 איק נו טייגה

בפוסט הראשון בבלוג זה עסקתי בהשלכות הקורונה עלי. אין ספק שהיא היכתה בי קשה על אף שלא חליתי ואפילו לא נזקקתי לבידוד. הפוסט השני עסק בזיכרון בירידה בזיכרון ובזיכרון במשחק השחמט. הפוסט השלישי בלאו דזה. הרביעי ב"מסע" שלי למזרח הרחוק והחמישי בהיבטים מעשיים של זן בודהיזם ובדאואיזם.

הפעם אעסוק מעט במוות או יותר נכון בשאלה: מה משאירים אחרי "הישורת האחרונה"?

מה משאירים אחרי "הישורת האחרונה"?

כשמגיעים לישורת האחרונה נוטים להבין שהקיום שלנו אינו נצחי. יש הרוצים להשאיר משהו אחריהם. סוג של חותם או מורשת. 

בל נשלה את עצמנו, רוב האנשים לא ישאירו חותם לטווח זמן ארוך. הקרובים להם יזכרו אותם ואולי גם את המורשת שלהם. אחרי שניים שלושה דורות, לכל היותר, עשוי להיוותר רק זיכרון עמום. 

יש גם כאלה שמשאירים אחריהם משהו שיישאר אחריהם לדורי דורות. 

נכסי צאן ברזל של תרבות, הישגים מדעיים יוצאי דופן, מפעלי תעשייה יוצאי דופן, חדשנות טכנולוגית המשנה את כללי המשחק, פעילות יוצאת דופן למען קהילה או חלשים בקהילה וכיו"ב.

נקודת המבט האישית שלי

כבר מגיל צעיר חשבתי על האפשרות של ישורת אחרונה קצרה ומוקדמת בעל כורחי. ראיתי כמה מחבריי וממכריי בני גילי מסיימים את חייהם בטרם עת. 

בשונה מאחרים הבאתי בחשבון את האפשרות שקרובים ומכרים בגיל מבוגר ובמצב בריאות רע יסיימו את חייהם במהלך אשפוז בבית חולים. 
בפעמים שזה אכן קרה, לא הייתי מופתע כמו אחרים. 

כבר מגיל צעיר חשבתי על חותם כלשהו, ולו לזמן קצר, שאשאיר אחריי. 

חותם אחד שהיה חשוב לי, ובוודאי גם לאחרים, היו ילדים משלי. 

הילדים שלי היו והינם אחד הדברים המרכזיים בחיי. חשוב לי שהם יהיו מאושרים. חשוב לי שאוכל למנוע מהם מצוקות קשות שחוויתי בגלל טעויות שעשיתי.

גם כשהצלחתי בכך לא השליתי את עצמי: הם יעשו טעויות אחרות וישלמו עליהן. 

אני יודע שילדים גדלים והם הולכים כל אחד בדרך שלו ואין צורך ויכולת לנסות לשלוט בהם. 

דרך נוספת שלי היא כתיבה. אני כתבתי וכותב הרבה במגוון רחב של הקשרים.  

כתיבה על מחשבים וטכנולוגיית המידע

במהלך שנות עבודתי כתבתי מאמרים מקצועיים, מצגות וחומרים אחרים וגם מאמרים פחות מקצועיים עבור אלה שאינם מקצוענים בתחום.  

משהו שהיה כנראה בעל ערך לקוראים אבל לא ישאיר חותם אחרי הישורת האחרונה.

כמובן, שכתבתי גם בלוג בתחום זה במשך מספר שנים רב.

בתחום המחשבים המשתנה בקצב מסחרר קשה להשאיר חותם ארוך טווח. 

דוגמאות לכאלה שהשאירו חותם, קרוב לוודאי לזמן ארוך (לאו דווקא כשהיו ב"ישורת האחרונה"): סטיב ג'ובס עם הרעיון של טלפון חכם, טים ברנס-לי עם המימוש של האינטרנט וג'ימי ויילס מייסד הויקיפדיה.

הקורא הממוצע מבין כיצד משהו שלא היה זמין לפני 25 שנים (האינטרנט) הוא מרכיב חשוב בחיים שלנו היום. 

כשהוא מוציא את הטלפון החכם ומשתמש בו בתדירות ובמגוון השימושים שלו היום, אפשר אולי לשכוח שלפני 15 שנים חיינו ללא טלפון חכם. 

הויקיפדיה פרויקט שיתופי רב לשוני, ששינה את האופן שבו משתמשים במידע אנציקלופדי התחילה את דרכה בשנת 2001. 

כתיבה בתחומי כלכלת המשפחה וניהול סיכונים

גם בתחומים אלה כתבתי פה ושם מאמרים. 

הבלוג לכלכל בתבונה עוסק בכלכלת המשפחה. 

הבלוג Risk and Crisis עוסק בניהול סיכונים ובניהול משברים.

מידע מועיל ומידע מעניין אני מקווה שהקוראים יוכלו למצוא.

חותם ארוך טווח? ממש לא.

כתיבה אישית

הבלוג שבו אתם קוראים פוסט זה הוא סוג של כתיבה אישית.

בצעירותי כתבתי שירים. בסדנה לשירה בה השתתפתי לפני הרבה שנים, הציג כל משתתף שיר אחד והמשתתפים והמנחה, משורר מכובד בזכות עצמו, הביעו את דעתם והעירו את הערותיהם. 

המנחה אהב את השיר הקצר שהבאתי, הנקרא: "שיעור באושר", אבל מכאן ועד לכתיבת שירה שעומדת במבחן הזמן, המרחק גדול מאוד.  

כתבי גם כמה פוסטים אישיים ב"קפה דה מרקר" מנוחתו עדן.

גורלם של הפוסטים האישיים שכתבתי ב"קפה דה מרקר", שנמחקו עם האתר, ממחיש את הצפוי לכל הכתיבה האישית שכתבתי עד היום.

כתיבה על ברידג'

אני מרבה לכתוב על ברידג'. 

אני כותב בבלוג שלי. 

אני כותב בעיקר עבור כאלה שאינם מכירים את המשחק במדור הברידג של האתר JOKOPOST. 

כתבתי מאמרים בירחון של ההתאגדות הישראלית לברידג' וכתבתי גם שלושה ספרים המיועדים לשחקני ברידג' מתחילים.

בפסקה הבאה תגלו שאני כותב על ברידג' ב"אכסניה" נוספת.

חותם ארוך טווח? 

ממש לא. אין מדובר בספרי מופת. אחרי מספר שנים, כמעט כל מי שמחזיק בירחוני ברידג' זורק אותם. הפוסטים שאני כותב אולי מועילים לקוראים ואולי מהנים אותם אבל  לא חותם מהותי וארוך טווח.

כתיבה וביקיפדיה

בגלל צירוף של נסיבות התחלתי לכתוב בויקיפדיה העברית לפני כ-15 שנים. בני הבכור התחיל להיות פעיל בויקיפדיה בגיל 14 או קצת לפני. אני הייתי הנהג, שהסיע אותו ואת אחיו ואחותו, שהלכו בעקבותיו, למפגשי ויקיפדים, מהסיבה הפרוזאית, שהם היו בגיל מוקדם מדי על מנת להוציא רישיון נהיגה. 

במפגש שאלו אותי אנשים: מדוע שלא תכתוב גם אתה? שאלתי את עצמי: באמת מדוע לא?

התחלתי לתרום מזמני וכישוריי לפרויקט הזה, שבוודאי ישאיר חותם לזמן ארוך. 

הייתי אדם עסוק בעבודה בתחום המחשבים אבל מדי פעם מצאתי זמן לכתוב ערך על נושא, שממילא עסקתי בו, והיו לי ידע והבנה בו. 

הערך הראשון שכתבתי היה על Service Oriented Architecture. 

מאז המשכתי באותה תפיסה: כשאני עוסק תחום כלשהו ונחשף למשהו שעשוי להיות לו ערך אנציקלופדי (ערך במובן של תועלת), אני כותב ערך או מעשיר ערך (במובן של מאמר קצר) קיים. 

מה שהשתנה הם תחומי העיסוק שלי. 

בקצת יותר מחמש עשרה השנים האחרונות אני משחק ברידג', מלמד ברידג' וכפי שראיתם בפסקה קודמת גם כותב על ברידג'. 

כשהתחלתי לכתוב בויקיפדיה העברית, כמעט ולא היו ערכים על ברידג'. ויקיפדיה הוא מיזם קבוצתי בו תורם אחד משלים, מוסיף או מתקן את מה שתורם אחר. 

המקרה של ברידג' בויקיפדיה הישראלית מעט חריג. לצערי, אני התורם העיקרי בתחום זה. אינני ממעיט מערכם של אלה שמתקנים או מוסיפים לערכים שכתבתי או כתבו ערך בודד או מספר מצומצם של ערכים על ברידג', אם ראויים למלוא הכבוד וההוקרה על תרומתם, אבל כמעט את כל הערכים בתחום זה אני כתבתי. 

אם מעניינת אתכם רשימת הערכים שכתבתי בויקיפדיה או תרמתי להם תרומה משמעותית, אתם מוזמנים לקרוא את פרופיל המשתמש שלי בויקיפדיה.

אני גם תורם וגם לומד, כפי שתראו בפסקה הבאה, אבל זה אינו חותם משמעותי, שישאר לטווח ארוך.

ג'ואנד דזה "מתופף על אמבטיה ושיר"

ככותב בויקיפדיה העברית אני משתתף מדי פעם בתחרויות כתיבה הנקראות "מקצרמר למובחר". 

המטרה אינה זכייה בפרסים (למרות שכבר זכיתי בעבר בפרסים בתחרויות כאלה).המטרה היא שיפור מהותי של ערכים קיימים קצרים ולוקים בחסר ו/או הרחבת טווח הערכים.

הפעם קרוב לוודאי שלא אזכה. הערכים שאני כותב במסגרת התחרות אינם בתחום המומחיות שלי. זה לא כמו לשפר ערך על מערכת הפעלה במחשבים שעבדתי בה במשך שנים, הרציתי עליה בקורס במכללה ואני מכיר אותה לעומק. 

הערך הראשון שאני מנסה לשפר במסגרת התחרות יחבר אתכם לפוסטים הקודמים. זהו הערך על הספר דאו דה צ'ינג של לאו דזה, הזכור לכם מפוסטים קודמים בבלוג זה. 

במהלך עבודתי על שיפור הערך נתקלתי בנושאים ובדמויות הקשורים אף הם לדאואיזם. אחד מהם הוא על ג'ואנג דזה. חכם ופילוסוף סיני מהמאה ה-4 לפני הספירה. 

ג'ואנג דזה הוא אולי המשפיע הגדול ביותר על היווצרות הדאואיזם, פרט ללאו דזה. 

ספר המופת שכתב ונקרא על שמו והדאו דה צ'ינג הם שני הספרים החשובים ביותר בדאואיזם. 

בהיעדר ערך על הספר בויקיפדיה העברית, אני מנסה ליצור במסגרת תחרות הכתיבה ערך על הספר,  באמצעות תרגום אינטליגנטי של הערך מהויקיפדיה האנגלית.

אחד הסיפורים בספר נקרא "מתופף על אמבטיה ושיר". הסיפור עוסק במוות.  מה שאני קורא "הישורת האחרונה ומה שאחריה". ג'ואנג דזה לא היה משתמש במינוח הזה. בסיפור הפילוסופי הזה הוא טוען כי "האיש והאישה החכמים מקבלים את המוות בשוויון נפש וכך משיגים אושר מוחלט". 

זוהי  התפיסה הדאואיסטית המקבלת את מה שקורה ולא מייחסת לו טוב או רוע, מיושמת גם בהקשר של המוות.   

אין ספק שג'ואנג דזה השאיר חותם משמעותי ב"ישורת האחרונה".  

קרוב לוודאי שהוא לא חשב במונחים המערביים של להשאיר חותם בישורת האחרונה.

 

"המסע" למזרח הרחוק

תמונה שצילמתי בביקור בסין. איני יודע האם זה חלק מאתר טאואיסטי בו ביקרנו ב-2014

הפוסט הקודם עסק בלאו דזה, ציינתי כי לאו דזה הוא אבי הדאואיזם והשפיע על אנשים כמו אריך פרום וקרל יונג וגם עלי.  

את השפעתו של לאו דזה עלי אתאר באמצעות "המסע" שלי למזרח הרחוק. 

כשהייתי נער וכשהייתי צעיר, טיסה לחו"ל לא הייתה שכיחה כמו בימינו אלה עד הקורונה. 

נסיעות של צעירים לכמה חודשים למזרח הרחוק או לדרום אמריקה לא היו שכיחות. ילדים כמעט ולא נסעו לחו"ל לחופשים עם הוריהם וכמות הדולרים שאזרחים ישראלים היו יכולים לקנות הוגבלה ל-500 דולר.  

"המסע" שלי למזרח הרחוק לא היה מסע פיזי. הנסיעה הראשונה לחו"ל הייתה לבריטניה בגיל 25. הנסיעה הזו הייתה קשורה ל"מסע" שלי למזרח הרחוק. מרבית תקופת הטיול הייתי בקורס תיאורטי על המדיטציה הטרנסנדנטלית. בשבועיים הנותרים טיילתי. 

הנסיעה הראשונה שלי למזרח הרחוק

הנסיעה הראשונה שלי למזרח הרחוק הייתה באמצע שנות ה-30 של חיי. אשתי ואני נסענו לירח דבש ביפן. גם הטיול המופלא הזה היה קשור ב"מסע" שלי. יפן בכלל והזן בודהיזם בפרט עניינו אותי. הם עניינו אותי מספיק עד כדי לימוד של קורס של 20 שעות בשפה היפנית. 

גם אשתי התעניינה ביפן. העניין המשותף הביא אותנו להסתובב חודש שבו כמעט שלא פגשנו דוברי אנגלית. למעשה ממחוץ לטוקיו פגשנו רק דובר אנגלית טובה אחד. הוא היה ניו זילנדי הנשוי ליפנית. 

הנסיעות הבאות למזרח הרחוק

הן היו מרתקות אבל היו אחרי גיל 60. הייתי בסין, אינדונזיה, סינגפור ובהוטן.

"המסע" שלי למזרח הרחוק

"המסע" התחיל באופן מקרי כאשר למדתי מדיטציה טרנסדנטלית. בעקבות זה למדתי מעט על הינדוהיזם, הדת והתרבות שהיא מקור המדיטציה הזו. קראתי בעיון רב את הבהגווד גיטא אחד מספרי הקודש ההינדים הנודעים ביותר, העוסק גם בפילוסופיה, אתיקה ותיאולוגיה ובדהרמה. 

ההתעניינות בתרבות ההודית הביאה אותי להתעניינות בבודהיזם. 

הבודהיזם התפשט מהודו לארצות אחרות במזרח הרחוק, כולל סין. יש הטוענים שהדאואיזם  הסיני התפתח מהבודהיזם. 

המפגש שלי עם "הדרך"

פירוש המילה "דאו" (לפעמים נכתב גם "טאו") הוא דרך. השם "דאואיזם" נגזר מהמושג הזה. 

בעיון בספרים בחנות ספרים נתקלתי בספרון קטן בשפה האנגלית. שמו היה Tao Te Ching. לאחר דפדוף בספר החלטתי לרכוש אותו. מאוחר יותר התברר לי שזהו הספר הקדום ביותר והחשוב ביותר בהגות הדאואיסטית. היום מאייתים אותו בעברית דאו דה ג'ינג. כתיבת הספר מיוחסת למיודענו משם בלוג זה: לאו דזה. 

באמצעות הספר השפיע לאו דזה גם עלי. הספר מורכב מ-81 פרקים. כל פרק הוא שיר פילוסופי של עמוד או חלק מעמוד. 

בשירים הקצרים האלה מצאתי תפיסת עולם מעמיקה ומרתקת שהתחברתי אליה. 

"התחנה הבאה" ב"מסע למזרח הרחוק" הייתה יפן או ליתר דיוק הזן בודהיזם. הזן בודהיזם היפני שבו רואים תערובת של בודהיזם, דאואיזם ומאפיינים יפנים.  

בזן בודהיזם היפני התעמקתי מעט יותר. ניסיתי לממש את התפיסות שלו בחיי האישיים. 

כמובן, שהחיבור שלנו כמערביים לפילוסופיות חיים מהמזרח הרחוק הוא חלקי ומוגבל, כפי שתוכלו לקרוא בספרו של ריימונד סמוליאן "שתיקת הטאו". 
כותרת המשנה שלו היא: "מתמטיקאי ופילוסוף מערבי מתבונן בטאו ובחיים בכלל".  

החיבור שלי היה מפגש של ניגודים: זן בודהיזם ודור שני לשואה. 

שני הדברים האלה השפיעו עלי בכיוונים מנוגדים. דאגה וחרדה קיומית כלקח מהשואה ולמצות את ההווה במלואו כדרך של הזן בודהיזם, ובמאמר מוסגר גם הדאואיזם. 

בסופו של דבר המפגש עם הזן בודהיזם הביא להמשך התעניינות ביפן וכפי שראיתם גם לירח דבש במדינה מרתקת זו.

 

לאו דזה וה-Tao Te Ching

 

לאו דזה רוכב על תאו
מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט הראשון בבלוג התייחסתי בעיקר לקורונה ולישורת האחרונה. בפוסט השני התמקדתי בשתי המשמעויות של הישורת האחרונה.

בפוסט זה אתייחס בעיקר לחלק האחר של שם הבלוג, כלומר: ללאו דזה. 

את אחרית ימיו של לאו דזה מתארים בויקיפדיה באופן הבא: "רכב על תאו מים לעבר המערב ומאז נעלמו עקבותיו". האיור לעיל, מתאר אותו רוכב על גבי תאו. 

גם על חייו רב הנסתר על הגלוי, אפילו שמו האמיתי אינו ידוע. משמעות הכינוי "לאו דזה" היא מורה (master) זקן.

על פי הויקיפדיה האנגלית, הוא היה דמות חצי אגדתית. גם במעט הידוע עליו יש ספקות.

לאו דזה נולד כנראה בכפר קו בסין במאה ה-6 לפני הספירה. הכפר היה תחת שלטון שושלת ג'ו. 

טוענים שהוא עבד בארמון המלך בתקופה שגם קונפיציוס היה שם. 

הוא כתב רק ספר קטן אחד בשם טאו טה צ'ינג, שיש הכותבים את שמו כדאו דה ג'ינג. 

הספר הקטן הזה, המכיל 81 שירים קצרים, הוא הבסיס והמהות של התפיסה של הדת הטאואיסטית.  

לאו דזה הוא בעצם מייסד הדת הטאואיסטית. כמו דתות אחרות במזרח הרחוק, היא לא רק דת אלא פילוסופיה ותפיסת עולם.

על פי הויקיפדיה העברית, הוא עזב את ארמון המלך אחרי שהקיסר העדיף על פניו את קונפיציוס.  

עובדתית, אין ספק, שהתפיסה של קונפיציוס הייתה התפיסה המקובלת על מרבית הסינים. הטאואיזם הייתה פילוסופיה שונה שאומצה על ידי מיעוט.

הקיסר דרש ממנו לכתוב את עיקרי הגותו לפני שהוא עוזב. הוא כתב את הטאו טה צ'ינג ומאז לא ידוע לאן הלך ומה עשה עד, שלפי האגדות רכב על תאו ונעלם.

כשמדברים על "הישורת האחרונה", שבה זקנים מנסים להשאיר איזשהו חותם לפני לכתם, אין ספק שלאו דזה הוא דוגמה מרשימה במיוחד.

אנשים שלאו דזה השפיע עליהם

בצד הערך המאוד צנוע בויקיפדיה העברית מופיעים שמות של כמה אנשים שהוא השפיע עליהם. כמי שלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה, לא התקשיתי לדעת מי היו קרל יונג ואריך פרום.    

לא אסתיר את בורותי. לא שמעתי על יוליוס  אבולה, מיסטיקן, פילוסוף ופוליטיקאי איטלקי.

לא שמעתי על יין שי, מפקד מעבר הרים סיני, שטוענים כי קיבל את הספר טאו טה צ'ינג מידיו של לאו דזה. 

אפילו על ג'ואנג דזה לא שמעתי. ג'ואנג דזה היה פילוסוף סיני רב השפעה שכתב את אחד הספרים החשובים בדת הטאואיסטית. 

גם על הפילוסוף מו דזה, ש"קרא תיגר על משנתו של קונפיציוס", לא שמעתי.

יש עוד מישהו פחות מוכר שהושפע מלאו דזה. המישהו הזה הוא אני. זוהי אחת הסיבות לאזכור שמו בכותרת הבלוג הזה. היא מצטרפת למה שציינתי קודם החותם האדיר שהשאיר ב"ישורת האחרונה" של חייו.

כפי שציינתי זהו בלוג אישי. בפוסט הבא אעסוק באופן בו נחשפתי לספר טאו טה צ'ינג בצעירותי.

 

הקורונה היכתה בי קשות

 

מקור התמונה: ויקיפדיה

לא נדבקתי בנגיף הקורונה. לא הייתי אפילו בבידוד. כשחזרתי מפטגוניה ב-2 למרץ חזרתי דרך לונדון. מי שחזר בטיסה מלונדון לא היה חייב בבידוד. אפילו לא נפגעתי כלכלית באופן משמעותי. 

בכל זאת נפגעתי קשה. פתאום הפכתי לחלק מאוכלוסייה בסיכון. אפילו דיברו על האפשרות למנוע ממני ומאנשים במצבי לצאת בכלל מהבית. 

אני אדם בריא ופעיל שעובד, כותב, מתנדב, משחק ועושה ספורט בכל יום. יש רק סיבה אחת לפגיעה בי: הגיל. בעוד חצי שנה אהיה בן 70. 

האסימון, שכמעט כבר ירד קודם, ירד בעוצמה: אני כבר לא בן 20, לא בן 30 ולא בן 40. אני כבר בישורת האחרונה. 

נזכרתי בכמה מחבריי הטובים שכבר אינם איתנו. חשבתי על אחרים ממכריי וחבריי בני דורי, שכבר אינם מתפקדים באופן מלא בגלל מחלות. 

מספרם הולך וגדל.

נזכרתי גם בביקור אצל חברי לספסל הלימודים בבית הספר התיכון, כשישב שבעה על אימו. האיש אמר "שעכשיו מגיע התור של הדור שלנו".  

איש מאיתנו אינו מחוסן. זה הזמן למצות את מה שאפשר לפני שיהיה מאוחר מדי. 

 

בלוג זה שונה מהבלוגים האחרים שלי. הבלוגים האחרים הם בלוגים מקצועיים על נושאים בהם עסקתי או אני עוסק.

SOA Feeling The Gaps עוסק במחשבים ובטכנולוגיית המידע.

ברידג' שלא היכרתם במשחק הברידג'.

לכלכל בתבונה עוסק בכלכלת המשפחה בהקשר רחב מאוד. הוא נוגע בנושאים שיש להם השקה כלשהי לתחום הזה ויש נושאים רבים כאלה. גם בנושאים הקשורים בגיל מבוגר.

הבלוגים הוצגו בסדר כרונולוגי על פי מועד תחילת כתיבתם. לאחרונה התווסף בלוג הנקרא Risk and Crisis ועוסק בניהול סיכונים ובניהול משברים.

לפעמים נכנסתי גם להיבטים אישיים שלי הקשורים לתחומים שבהם עוסקים בלוגים אלה. 

הכניסה לתחום האישי חרגה לפעמים מתחום העיסוק של הבלוג.

הבלוג האישי פותר את הבעיה הזו. באמצעות הבלוג האישי הזה אנסה להטביע חותם כלשהו לפני שיהיה מאוחר מדי. 

בפוסט זה כבר נגעתי מעט ב"ישורת האחרונה". בפוסטים הבאים תכירו את הכיוונים והזרימה שלו, שאולי יפתיעו גם אותי. גם תבינו גם מדוע בחרתי להכניס גם את לאו דזה לכותרת של בלוג זה.