הקורונה היכתה בי קשות

 

מקור התמונה: ויקיפדיה

לא נדבקתי בנגיף הקורונה. לא הייתי אפילו בבידוד. כשחזרתי מפטגוניה ב-2 למרץ חזרתי דרך לונדון. מי שחזר בטיסה מלונדון לא היה חייב בבידוד. אפילו לא נפגעתי כלכלית באופן משמעותי. 

בכל זאת נפגעתי קשה. פתאום הפכתי לחלק מאוכלוסייה בסיכון. אפילו דיברו על האפשרות למנוע ממני ומאנשים במצבי לצאת בכלל מהבית. 

אני אדם בריא ופעיל שעובד, כותב, מתנדב, משחק ועושה ספורט בכל יום. יש רק סיבה אחת לפגיעה בי: הגיל. בעוד חצי שנה אהיה בן 70. 

האסימון, שכמעט כבר ירד קודם, ירד בעוצמה: אני כבר לא בן 20, לא בן 30 ולא בן 40. אני כבר בישורת האחרונה. 

נזכרתי בכמה מחבריי הטובים שכבר אינם איתנו. חשבתי על אחרים ממכריי וחבריי בני דורי, שכבר אינם מתפקדים באופן מלא בגלל מחלות. 

מספרם הולך וגדל.

נזכרתי גם בביקור אצל חברי לספסל הלימודים בבית הספר התיכון, כשישב שבעה על אימו. האיש אמר "שעכשיו מגיע התור של הדור שלנו".  

איש מאיתנו אינו מחוסן. זה הזמן למצות את מה שאפשר לפני שיהיה מאוחר מדי. 

 

בלוג זה שונה מהבלוגים האחרים שלי. הבלוגים האחרים הם בלוגים מקצועיים על נושאים בהם עסקתי או אני עוסק.

SOA Feeling The Gaps עוסק במחשבים ובטכנולוגיית המידע.

ברידג' שלא היכרתם במשחק הברידג'.

לכלכל בתבונה עוסק בכלכלת המשפחה בהקשר רחב מאוד. הוא נוגע בנושאים שיש להם השקה כלשהי לתחום הזה ויש נושאים רבים כאלה. גם בנושאים הקשורים בגיל מבוגר.

הבלוגים הוצגו בסדר כרונולוגי על פי מועד תחילת כתיבתם. לאחרונה התווסף בלוג הנקרא Risk and Crisis ועוסק בניהול סיכונים ובניהול משברים.

לפעמים נכנסתי גם להיבטים אישיים שלי הקשורים לתחומים שבהם עוסקים בלוגים אלה. 

הכניסה לתחום האישי חרגה לפעמים מתחום העיסוק של הבלוג.

הבלוג האישי פותר את הבעיה הזו. באמצעות הבלוג האישי הזה אנסה להטביע חותם כלשהו לפני שיהיה מאוחר מדי. 

בפוסט זה כבר נגעתי מעט ב"ישורת האחרונה". בפוסטים הבאים תכירו את הכיוונים והזרימה שלו, שאולי יפתיעו גם אותי. גם תבינו גם מדוע בחרתי להכניס גם את לאו דזה לכותרת של בלוג זה.