דני לביא אינו איש רעים להתרועע. בן יחיד לניצולי שואה, שגדל בקרית יובל הירוקה.
דני למד לתואר ראשון ושני בספרות באוניברסיטה העברית בגבעת רם.
מסוף הלימודים ועד לפרישתו לגמלאות היה מורה נערץ לסיפרות בבית ספר תיכון בירושלים.
חייו האישיים היו מוצלחים פחות. רותי, חברתו ללימודים באוניברסיטה הייתה אהבת חייו וחברתו האחת והיחידה. אחרי שזנחה אותו לטובת אחר, נמנע מקשרים אישיים עם נשים.
דני המשיך לגור עם הוריו כשעל השידה שליד מיטתו מונח הספר שאהב: "החיים כמשל" של פנחס שדה.
שגרת חייו נמשכה, גם אחרי שהוריו עברו לעולם שכלו טוב או רקב, עד שפרש לגמלאות.
לאחר הפרישה, חי בבדידות מצמיתה ללא תכלית. גמלת הפנסיה הנמוכה הספיקה בקושי לקיום.
עד שיום אחד, מבלי להתכוון, נחלצה לעזרתו שרת התחבורה מירי רגב. הורדת גיל הנסיעה חינם לגיל 67 אפשרה לדני להשתמש בתחבורה ציבורית ללא תשלום.
דני החליט לנצל את זה ונסע כל בוקר בקו האדום של הרכבת הקלה של חברת "כפיר".
הוא היה עולה בתחנה הסמוכה לביתו בקרית היובל, נוסע עד לתחנה הסופית בנוה יעקב צפון, וחוזר עד לתחנה הסופית בבית החולים הדסה בעין כרם.
משם היה חוזר בנסיעה קצרה עד לביתו בקרית יובל.
הנסיעות היומיות היו הפוגה קלה מבדידותו. הוא פגש מגוון רחב של אנשים: צעירים, ילדים, מבוגרים וקשישים.
הוא פגש חרדים, דתיים, חילוניים, ערבים, עובדות ועובדים זרים, ותיירים. הוא צפה בהם ובדפוסי האינטראקציות ביניהם.
לעיתים נדירות היו גם נגיעות קטנות הקרובות לאושר. זה קרה כשפגש תלמידים שלימד בעבר והביעו את חיבתם והערכתם אליו.
הוא החל לכתוב סיפורים קצרים על האינטראקציות האנושיות שצפה בהן ברכבת. בכל יום אחרי שחזר לביתו מהנסיעה כתב על מה שחווה בנסיעה.
הוא החליט לקרוא לאנקדוטות הכתובות "משלי כפירים". שם הקשור לשם משפחתו, לשם החברה המתפעלת את הקו האדום של הרכבת הקלה, ולא פחות חשוב, לשם הספר האהוב עליו "החיים כמשל".
הוא כתב על בני זוג צעיר שלא הסתירו את אהבתם זה לזו וזו לזה במהלך הנסיעה.
הוא כתב על אבות ואימהות לילדים קטנים שנסעו ביחד עם ילדיהם ברכבת.
ביום אחד כתב על זקן בן 95 שעלה לרכבת מלאה ואף אחד לא קם. עד שיוצא אתיופיה, שעמד אף הוא, פנה בכעס לבחורה צעירה וביקש ממנה לקום לפני שיבה.
ביום אחר כתב על צעיר חרדי שהציע לאיש מבוגר לשבת במושב לידו ואז קם והלך. דני ראה אותו ניגש לקשישה בקצה המרוחק של הקרון, לוקח ממנה את כרטיס הרב קו שלה, מחתים אותו ומחזיר לה. כשישב אמר לו האיש המבוגר: "כל הכבוד" והצעיר ענה שזו מצווה.
ביום שלישי כתב על שלושה תלמידי ישיבה וילקוט של אחד מהם, שתפסו ארבעה מושבים ברכבת מלאה בה עמדו כמה נכים וקשישים.
כמה ימים מאוחר יותר תיאר שיחה בין אם וביתה הבוגרת ואיש מבוגר שישב ליד הבת.
המבוגר שאל אותן: האם הבת יכולה לעבור לשבת ליד האם, על מנת שקשיש חרדי בן 80 יוכל לשבת לידו? האם השיבה בכעס בשלילה והוסיפה "הם לא מתגייסים לצבא".
"אבל בגילו הוא לא צריך להתגייס לצבא" היקשה המבוגר. האם והבת התעלמו מדבריו.
שבוע מאוחר יותר תיאר תיירים דוברי צרפתית שמישהו הסביר להם באיזו תחנה עליהם לרדת ואפילו טרח ללוות אותם.
בערבים חשב על חוויות הנסיעה בבוקר וחיכה בערגה לנסיעה בבוקר למחרת.
נגה אלון גדלה בגבעתיים היא הייתה חניכה בתנועת "הנוער העובד והלומד" בקן בורוכוב הידוע.
שירתה בצבא בגרעין נח"ל ואחרי זה למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ונשארה בעיר.
עבדה כעובדת סוציאלית עד פרישתה לגמלאות שנים רבות לפני פרישתה הגוזלים פרשו כנפיים ועפו מהקן הביתי שלה ושל בעלה.
במקרה זה הם עפו רחוק. אחד לארצות הברית, השני לאוסטרליה והשלישית לחיפה.
לאחר פרישתה לגמלאות בעלה נפטר. לאחר פטירתו, נגה החליטה להתנדב במחלקת הילדים בבית החולים הדסה בעין כרם ומימשה את החלטתה.
באחת הנסיעות של דני לכיוון בית החולים "הדסה" בעין כרם קמה בחורה צעירה, שישבה ליד נגה, והציעה את מקום הישיבה שלה לדני.
דני קיבל את הצעתה.
נגה אמרה לו את שמה, סיפרה שעבדה כעובדת סוציאלית ושאלה עליו.
דני לא איש רעים להתרועע, אמר את שמו ושהיה מורה לסיפרות עד לפרישתו לגמלאות.
הנסיעות של דני בקו האדום נמשכו. משלי הכפירים המשיכו להיכתב.
סיפרה שהיא מתנדבת במחלקת ילדים בבית החולים בעין כרם ונוסעת מספר פעמים בשבוע לשם.
היא שאלה לפשר מעשיו ברכבת הקלה. כך הייתה נגה היחידה שדני סיפר לה על משלי כפירים.
היא אמרה שמעניין אותה לקרוא או לשמוע את דני מקריא את מה שכתב, והזמינה אותו לארוחת צהריים למחרת בביתה.
כמו רוב הכותבים, דני שמח לקוראת ראשונה. למחרת הגיע לביתה עם כתבי היד של "משלי כפירים".
כך החל להיכתב בישורת האחרונה, ואולי גם הארוכה, פרק א' של דני ופרק ב' של נגה.
מי יודע אולי הם עדיין ביחד? אולי אפילו צמחה שם זוגיות טובה או מופלאה? או אולי זוגיות המסתפקת במה שיש?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה