כפי שכבר כתבתי בפוסט אחר, אני מונוגמיסט. אני גם אדם הנמצא ב"ישורת האחרונה" של חייו.
גם הוריו של אוהד מילשטיין, המבוגרים ממני, נמצאים ב"ישורת האחרונה".
שני הדברים שציינתי כאן הביאו אותי לכתוב על סרטו הדוקומנטרי המרתק של אוהד מילשטיין "מונוגמיה", בו צפיתי ב-14.8.24.
הסרט עסק בנישואים המונוגמיים רבי השנים של הוריו.
לאחר הסרט הייתה שיחה של הבמאי עם הקהל, שגם היא העשירה את הידע הדל שלי בקולנוע.
כמו בסרט הנפלא "יומני הזן", עליו כתבתי את הפוסט
רובד ראשון: הנישואים של הורי הבמאי
התופעה הזו קיימת בהרבה מערכות זוגיות.
קצב השחיקה במקרה זה היה מהיר יחסית.
רובד שני: מונוגמיה ללא פרידה
כשאין קשר משמעותי לאורך זמן עולה השאלה: האם חושבים להיפרד ולחפש קשר זוגי אחר?
התשובה של הזוג בסרט היא ששניהם לא מצאו אדם אחר שרצו לקשור את גורלם בגורלו.
הם העדיפו בדידות ביחד מאשר חיפוש של בן זוג חדש.
הם כמובן לא חריגים. זוגות שחוקים רבים חיים ביחד אבל לחוד.
רובד שלישי: מונוגמיה עם יחסי מין עם אחרים
התשובה האישית שלי הייתה שלילית.
גם כשנישואיי כבר היו רחוקים מלהיות טובים לא באמת הרגשתי נוח לחפש קשר מיני, שאינו קשר עם מישהי שאני רוצה לצור איתה קשר זוגי מונוגמיסטי.
במהלך הסרט מתברר כי להורי הבמאי היו פה ושם יחסים כאלה.
הם לא הרגישו שיש לזה משמעות עבורם ועל פי דבריהם, לפחות לכאורה, לא הפריע להם שבן או בת הזוג שלהם קיימו יחסים כאלה.
הבמאי בסרט מסביר את זה בכך שהם היו מהדור של "ילדי הפרחים" בגרסתו הישראלית האילתית.
אני אולי שייך לדור הזה אבל לא הייתי שם.
"המסע"הלא פיזי שלי היה לתרבויות המזרח הרחוק עם דגש על זן בודהיזם.
יחסי מין עם אחרים/ות כשהזוגיות טובה
הדילמה הזו עולה במהלך הסרט ברמה האישית של הבמאי ובת זוגו. שם עולה השאלה של יחסי מין בשלישייה עם מישהי נוספת או מישהו נוסף.
בהקשרים אחרים, יש כאלה המדברים ולפעמים מבצעים חילופי זוגות.
הסדרה הדוקומנטרית ב-Netflix העוסקת בנפילתה של חברת אשלי-מדיסון הקנדית חושפת סיכונים של אתר היכרויות לנשואים ונשואות, שרוצים לחיות עם בן או בת זוגם ולקיים קשרים מיניים מחוץ לנישואים.
בחלק מהמקרים מתברר כי הנישואים הטובים היו טובים רק לכאורה.
רובד רביעי: טיפול זוגי
כסטודנט לפסיכולוגיה נגמלתי מהרצון לעסוק בפסיכולוגיה קלינית ופניתי לכיוונים קוגניטיביים.
בסופו של יום בחרתי להישאר בתחום המחשבים שבו עסקתי במקביל ללימודיי ולא לנסות לפתח לקריירה אקדמית בפסיכולוגיה.
שתי סיבות הביאו אותי לוותר על החלום הקליני. הראשונה, ההתרשמות שלי שאני לא מתאים לעיסוק בתחום הזה, והשנייה המגבלות של הדיסיפלינה הזו.
הצלחה בטיפולים אינה נובעת משיטות מוכחות אלא נובעת במידה רבה מאינטראקציה אישית בין מטפל למטופל.
הטיפול הזוגי שגרושתי ואני היינו בו היה כישלון מוחלט.
הבמאי אינו מטפל זוגי מוסמך, שבחר לטפל דווקא בהוריו.
הוא אדם שמערכת היחסים הזוגית הלא-טובה, בלשון של המעטה, בין הוריו הפריעה לו.
למרות שלא נעשה בסרט טיפול זוגי מוצהר, התוצאה היא מעין טיפול זוגי שהיה יותר אפקטיבי מהרבה טיפולים זוגיים פורמליים.
רובד: כלכלת המשפחה
הסיפור העצוב על ההתמכרות של אימו של הבמאי לקניות בגדים, חיבר אותי לעיסוק נוסף שלי: יעוץ בכלכלת המשפחה.
לרוב הצופים הרובד הזה הוא סיפור עצוב של התמכרות כתחליף למשהו שחסר.
אצלי הוא גם מתקשר למקרים של ניהול לא נכון של כלכלת משפחה שנתקלתי בהם באופן ישיר ובאופן עקיף.
העיקרון הבסיסי בכלכלת המשפחה הוא, שלא ניתן להוציא באופן עקבי יותר מההכנסות.
שמעתי על יעוץ כלכלי למשפחה של רופא שלא עמדה בעיקרון הזה.
הרופא, הרוויח למעלה ממאה אלף שקלים נטו לחודש, ולמרות זאת נעזר כל חודש בכסף שאימו העבירה לו.
אחד המאפיינים של הוצאות המשפחה שלו היה קניית בגדים מופרזת בעליל של אשתו.
הבגדים מילאו את הבית ואשת הרופא לבשה רק פעם אחת כל בגד שקנתה.
עשיית הסרט
בשיחה של מילשטיין עם הקהל הוא אמר שהסרט מתאר תקופה של ארבע שנים של עשייתו.
הרבה יותר זמן ממה שצופה ממוצע חושב שהסרט מתאר.
למדתי דבר נוסף. מי שעושה סרט דוקומנטרי לא בהכרח רק מתעד דברים שקורים. במקרה הזה הוא גם עשה סוגים שונים של התערבויות בתהליך.
זה נשאר דוקומנטרי משום שתגובות "השחקנים" להתערבויות אינן נקבעות מראש על ידי הבמאי.
לא אעשה לכם Spoiler לכן לא אספר על התערבות יצירתית במיוחד ועל תוצאותיה.
במקום זה ממליץ בחום לצפות בסרט.
