כמה מחבריי וממכריי, אומרים לי שאני משתמש יותר מדי במושג "ישורת אחרונה".
הם אומרים שזה נותן להם הרגשה לא טובה.
הם אומרים גם שאני לא על סף מוות.
שלא במפתיע, רובם שייכים לדור שלי. אנשים אינם אוהבים לחשוב על האפשרות של מוות. ההסתברות של מוות בטווח זמן לא ארוך של זקנים גבוהה יותר.
למרות שאני אדם פעיל ובריא, כמו כל אחד אחר, אינני יודע כמה זמן אחיה.
הגיע הזמן לכתוב פוסט, שיסביר את תפיסת "הישורת האחרונה" שלי. היא דווקא אופטימית ולא פסימית.
"הישורת האחרונה" מושג ניטרלי
"הישורת האחרונה" אינו מושג פסימי ואינו מושג אופטימי הוא מושג ניטרלי מבחינה רגשית.
הוא מושג המתאר עובדה: לאנשים זקנים יש סטטיסטית פחות שנים לחיות מאשר לאנשים צעירים מהם.
"הישורת האחרונה": הגרסה האופטימית
מי שקורא את הפוסטים בבלוג האישי שלי, שכותרתו כוללת את המושג "הישורת האחרונה", נפגש עם גירסה אופטימית של מושג ניטרלי.
האינדיקציה הראשונה לאופטימיות היא שמו המלא של הבלוג "הישורת האחרונה - לאו דזה וזקנים אחרים".
בזקנתו כתב החכם הסיני לאו דזה את אחד מנכסי צאן הברזל של התרבות האנושית. זהו הספר דאו דה ג'ינג. לדברי פרופסור בריטי נכבד, זהו הספר שתורגם להכי הרבה שפות, אולי פרט לתנ"ך.
הספר הזה הוא הבסיס של הדאואיזם אבל גם רבים אחרים, שאינם דאואיסטים, למדו ממנו הרבה.
אפשר ללמוד ממנו בעקיפין גם כיצד להתייחס באופן לא פסימי ל"ישורת האחרונה".
"הישורת האחרונה" היבטים אישיים
בלוג זה הוא בלוג אישי שלי. אפשר לקרוא בו גם על מצוקות אישיות ומשברים אישיים שלי אבל.
אפשר לקרוא בו גם על אחרי המשברים.
בפוסטים רבים תקראו על תפיסת עולם של אדם הרוצה למצות באופן חיובי לעצמו ובאופן התורם לאחרים סביבו את "הישורת האחרונה", שאני מקווה שתהיה ארוכה.
הערת שוליים
אם תקראו פוסטים כגון: ספי: הגלוי והנסתר, תיווכחו שכשסוף "הישורת האחרונה" מוחשי יותר, יש כאלה הממצים באופן חיובי ומיטיב עם הסביבה ועם עצמם את הזמן שנותר להם לחיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה