בין החיים למוות

 

אליזבת קיבלר רוס. מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט האם המוות הוא סופי? בחנתי את האפשרויות שלאחר המוות. 

אם להאמין לפסיכיאטרית ד"ר אליזבת קובלר-רוס (8.7.1926-24.8.2004), אז יש אפשרות נוספת: אפשר לחצות את המוות הקליני ולחזור בחזרה לחיים. 

אליזבת קובלר-רוס שוויצרית, שחייה חלק גדול מחייה הבוגרים בארצות הברית, חקרה את התהליכים שעוברים אנשים המתקרבים למותם. 

היא ליוותה אנשים שחלו במחלות סופניות וראיינה אותם במהלך שלבים שונים של "הישורת האחרונה" של חייהם.

החלק הפיקנטי יותר עוסק באנשים, שהיו במצב של מוות קליני וחזרו ממנו לחיים. 

היא מצאה מאפיינים משותפים בסיפוריהם של אנשים שונים שחוו את החוויה הזאת, למשל: אור שהם ראו, חוויה נעימה ומשהו שגרם להם, למרות ההרגשה העילאית, לרצות לחזור לעולם, הרחוק ממושלם, שלנו.

למשל: ילדים שהם לא רצו להיפרד מהם.

איני בטוח האם יש תקפות מדעית כלשהי לדיווחים שלה מפיהם של אותם אנשים.

האם המדגם מספיק גדול?

האם המדגם מייצג?

האם יש הטיות שיטיות בדיווח של אותם אנשים החוזרים מהמוות?

מה שבטוח זה, שהדברים הפחות פיקנטיים, שעליהם היא כותבת בספרה On Death and Dying הם חשובים. 

תהליך אופייני במהלך מחלה סופנית

שלב 1: הכחשה

בשלב הזה החולה וברוב המקרים גם בני משפחתו, מתייחסים למצב כאילו שהוא אינו חולה במחלה סופנית. הוא חולה. הוא לא מרגיש טוב אבל ברור לגמרי שהוא יצא מהמצב הזה ויחזור לאיתנו.

 

שאלה בפני עצמה: האם לספר לחולה ולמשפחתו את האמת או לתת להם להכחיש?

לעניות דעתי, אין תשובה אחידה לשאלה זו. 

 

יש כאלה שחשוב להם לדעת את האמת על מנת למצות באופן מיטבי את הזמן שנותר להם.

יש כאלה שהידיעה הזו תגרום להם נזק מנטלי ועדיף להם להשלות את עצמם ולחיות בהכחשה.

שלב 2: כעס

זהו השלב שבו חולה שואל את השאלה: למה דווקא אני? מדוע אני חליתי ולא מישהו אחר? 

כמובן, ששאלה זו מבוססת על סיום ההכחשה והכרה בעובדה שהוא חולה במחלה סופנית.

שלב 3: השלמה

בשלב זה החולה מקבל את מצבו כעובדה. הוא מתמקד במיצוי מה שנותר לו.

בחלק מהמקרים זה התמודדות מיטבית עם המחלה. בחלק מהמקרים זה עשוי לכלול גם רצון לעשות דברים או לסיים דברים.

שלב 3: לקראת פרידה

זה השלב בו החולה מבין שסופו קרוב. 

שלב שבו מפסיקים להיאבק במחלה. 

שלב בו נפרדים מהאנשים הקרובים והמשמעותיים בחייו. 

שלב שבו מוצגת "צוואה". לאו דווקא צוואה חוקית,  המתייחסת לחלוקת רכוש. 

"הצוואה" עשויה לכלול הנחיות ובקשות כיצד להמשיך לחיות בלעדיו. 

חוויתי אישית פרידה כזו עם שני חברים: עוזי וספי. הפגישה האחרונה שלי עם כל אחד מהם הייתה שונה: כל אחד לפי אופיו ורצונותיו.

שלב 4: המתנה לסוף

אחר כך מגיע השלב, שאחרי הפרידה מהאנשים החשובים לו. 

שלב של הקטנת הסבל והמתנה לסוף הקרוב.

שלב שבו לאנשים מסוימים מתאים הוספיס. לאחרים אשפוז ביתי. לאחרים עשויות להתאים אפשרויות אחרות. יש גם כאלה שירצו להיפרד באופן יזום מהחיים.

חשיבות הבנת השלבים

הבנת השלבים מאפשרת לאנשי מקצוע ולבני משפחה וחברים קרובים לעזור באופן אפקטיבי יותר לחולה סופני.

חשוב להיות ערים להבדלים בין בני אדם שונים.

לבטים

על הלבטים של אופן ההתמודדות עם השלבים סופיים קראתי הרבה, ממה שכתב בפייסבוק אילן ז"ל. 

אילן לא היה חבר שלי, אבל דרכינו המקצועיות הצטלבו אצל שני ארגונים, שהיו לקוחות שלי בייעוץ במחשוב וחברות בהן עבד עשו עבורן פרוייקטי מחשוב. 

 

אילן חלה ב-ALS בגיל צעיר יחסית. בחודשים האחרונים של חייו כתב פוסטים ארוכים בפייסבוק באמצעות מצמוץ עיניים. הוא כבר לא היה יכול להקליד.

קראתי כמעט כל מה שכתב וניסיתי להתייחס באופן תומך. 

הוא דיבר על הסבל ועל הלבטים שלו ושל אחרים במצבו שהכיר: האם לבקש לסיים את החיים? 

האם להמשיך לחיות? 

האם לצפות לאיזושהי פריצת דרך מחקרית שתמצא תרופה למחלה? 

במובן מסוים זו תמונת ראי הפוכה למה שאליזבת קובלר-רוס תיארה ביחס לאלה החוזרים ממוות קליני: 

הם נמצאים במקום טוב עם אור גדול ובכל זאת בוחרים לחזור לעולם הלא מושלם שלנו.

חולים במחלה ניוונית קשה, הצלולים בדעתם, חווים סבל רב עם סיכוי לסבל רב יותר, אבל למרות זאת שואלים את עצמם את השאלה: האם להמשיך לחיות?

המוות ואני

 

 

כבר בגיל צעיר העסיק אותי הנושא של מוות. כך גם הגעתי לקרוא את ספריה של קובלר-רוס או כפי שאייתו את זה אז קיבלר-רוס. 

כפי שאתם רואים בתמונות לעיל בחרתי לכתוב על העיסוק שלה במוות מאמר, לא ממש מקצועי.

האכסנייה שבה כתבתי את המאמר

בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוקם בתל אביב מועדון לאקדמאים פנויים ופנויות. המטרה הייתה בילויים משותפים ובעיקר אפשרות להכיר בני או בנות זוג.  

הבילויים המשותפים כללו גם הרצאות, נסיעות לטיולים ולנופש ופעילויות חברתיות נוספות. 

המועדון הזה נקרא "קצת אחרת". כמו זוגות, אבל קצת אחרת. 

מאוחר יותר הוקם מועדון דומה בירושלים. הוא נקרא "אותו דבר", כלומר: "אותו דבר" כמו "קצת אחרת". מסעות חיפוש בת זוג שלי הביאו אותי גם למועדון זה. 

הייתי ממוקד מטרה. הגעתי לשם על מנת למצוא מישהי שאבנה איתה קשר זוגי עם ילדים משותפים. 

במשך כמה שנים שביקרתי שם, היכרתי לא מעט נשים. עם כמה מהן התידדתי והיו לי גם כמה בנות זוג, לתקופות קצרות או לתקופות קצרות פחות. 

זה נגמר ב-Happy End מפתיע. 

לא בפוסט זה אספר על המפגשים שלי באותו מועדון.

אספר דווקא על הגבר היחיד שהתידדתי איתו. בין המוזמנים המעטים לחתונה שלי ושל גרושתי היום, היו כמה מידידותיי שהכרתי שם. עופר היה הגבר היחיד מאותו מועדון שהזמנתי לחתונה. 

גם עופר, אדם אינטליגנטי במיוחד, שהייתי משוחח איתו על נושאים רבים, כבר איננו איתנו. בערוב ימיו, הלא ארוכים (נפטר בשנות ה-60 של חייו) הספקתי לשבת איתו בבית קפה לא הרבה זמן לפני מותו. 

בתקופה שהוא היה בהנהלת אותו מועדון יזם הוצאת עיתון, שבו חברים במועדון כתבו מאמרים. 

אני תרמתי את המאמר על אליזבת קובלר רוס, המצולם כאן. 

כשפירקתי את הבית שלי לקראת הגירושים ומעבר למגורים לבד, מצאתי חומרים רבים, שלא ידעתי ששמרתי. ביניהם גם את אותו עיתון.