פירוק בתים ב"ישורת האחרונה"

 

בפוסט קודם עסקתי בסוג של Relocation ב"ישורת האחרונה". אחת מתופעות הלוואי של מעבר לדיור מוגן או למחלקה סיעודית הוא פירוק הבית. 

איני מתייחס כאן לתשתית הפיזית של בניין, המפורקת בפרוייקטיי "פינוי בינוי", השכיחים בימינו בישראל . 

אני נוגע כאן קלות בכל מה מרכיב את המושג "בית" לאלה שגדלו בו כילדים או כנערים ואחרי זה חזרו אליו לביקורים כגוזלים שכבר עפו מהקן. 

אוסף של הרבה פריטים וזכרונות הקשורים אלה באלה, שכבר לא יהיו עוד. 

הפירוק הוא תהליך ארוך איטי, שבו ממינים פריטים. חלק גדול מהם הם פריטים אישיים. אחרים אינם אישיים, אבל הזכרונות מוסיפים להם נופך אישי. צריך לזרוק את רובם. צריך לבחור את הפריטים המעטים, שימשיכו איתנו גם מחוץ לבית המפורק.

פעמיים בחיי פירקתי בית עם כל הקשיים הכרוכים בכך. 

 

הפעם הראשונה: פרידה מבית ההורים

 

כשאימי עברה למוסד סיעודי נותר בית. בבית הצטברו אין ספור פריטים מהיסטוריה משפחתית ומההיסטוריה האישית שלי.  

כידוע, צרות באות בצרורות. ביום שאושפזה בבית חולים ממנו לא שבה הביתה, אלא עברה למוסד סיעודי, גנבו את המכונית שלי, שחנתה במגרש חניה סמוך לבית החולים. המכונית הייתה נעולה. על ההגה שמתי מנעול פיזי ממתכת שנעל אותו.

זה לא הפריע לגנבים מקצועיים לעלות אותה לרכב גדול להעברת מכוניות. בדיעבד למדתי, שמגרשי חניה של בתי חולים הם מקום המיועד לפריצות לרכבים ולגניבות רכבים. יש בעלי מכוניות שפחות נזהרים ממני. הפרופורציות משתנות כאשר יש בן משפחה מאושפז במצב קשה או במצב בלתי הפיך. גניבת הרכב הפכה למשהו שולי.

מספר חודשים אחרי זה פוטרתי ממקום עבודתי בגיל 44 אחרי יותר מעשרים שנות עבודה. 

מה שנראה כצרה צרורה עשוי, בפרספקטיבה של זמן,  להפוך להזדמנות. הפיטורים האלה היו פתח לקריירה עשירה ומעניינת. 

 

תהליך פירוק הבית

 

מדובר בתהליך איטי ומתמשך. מגירה אחרי מגירה. כל פריט נבחן. חלקם הגדול של הפריטים מושלכים וכבר לא יהיו איתנו. פריטים מסוימים הם בעלי ערך רגשי רב מכדי להיזרק.  

את הזמן הרב ביותר לוקחים פריטים כתובים אותם קוראים. חלקם מגלים סיפורים עלומים בחייהם של בני המשפחה. 

העובדה שאני ואחותי היינו הדברים החשובים ביותר בחייה של אימי, השליכה גם על כמות החומר למיון. היא שמרה כמעט הכל: תעודות מבית ספר, מכתבים שכתבנו, צילומים שלנו, מכתבים שלנו, דברים אקראיים שכתבנו, ציורים שאחותי ציירה בבית הספר וכיו"ב. 

 

גם אבי, שנפטר הרבה לפניה, שמר הרבה דברים. הוא שמר חומר מקצועי, חומר פוליטי ובעיקר דברים הקשורים במשפחה שלו ובילדותו בליטא: ההורים, הדודים והדודות ובני הדודים שלו, חבריו לבית הספר וכדומה. הוא שמר גם חומרים מהתקופה בה גר בפריז. בפריז סיים לימודי משפטים בסורבון והיה לו משרד עו"ד ביחד עם שותף. כל זה נעלם בשנת 1939. 

אבי הצליח להימלט לארה"ב. עדיין היה אפשר להפליג מצרפת לארה"ב. 

ההפלגה והכניסה לארה"ב הותנו בכך שאזרח אמריקאי, שהוא קרוב משפחה של המפליג, יגיש בקשה בכתב. הייתה לו דודה (או בקרבת משפחה דומה) שהיגרה לארה"ב. היא כתבה מכתב כזה והוא היה בארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה.

בגלל שפוטרתי מעבודתי ולא כל כך מהר מצאתי עבודה חדשה, יכולתי להקדיש זמן רב למיון ולקריאת פריטים. 

זה היה סוג של פרידה מהאמא שעדיין חיה אבל כבר לא הייתה לי.

השיר הבא מתייחס לאחד המכתבים שמצאתי בזמן פירוק הבית.

 

המכתב

 

את המכתב האחרון לא קראתי,

בגלל מגבלות שפה.

בכל זאת ראיתי את זעקת המילים,

מתחברת לסימני קריאה נואשת.

שמישהו יעשה,

את שלא ניתן להיעשות,

בבחינת שלח מכתבך על פני המים,

כי ביום מן הימים תמצאנו,

או לכל הפחות ימצאנו מישהו אחר.

 

ירושלים, 1994

 

המכתב שנשלח לאבא שלי היה כתוב בצרפתית. ידיעת הצרפתית שלי מוגבלת מאוד (אכתוב על כך בפוסט אחר). 

ההקשר היה ברור לי. מישהי שידעה שהוא הפליג לארה"ב ביקשה ממנו שידאג לה לסידור דומה. קרוב לוודאי שאותה יהודיה סיימה את חייה בזמן השואה.

 

פעם שנייה: פרידה מאשתי ומעבר לדירה שכורה

 

על הפעם השנייה, אותה אני חווה בימים אלה, אכתוב פוסט נפרד.