בפוסט קודם עסקתי בסוג של Relocation ב"ישורת האחרונה". אחת מתופעות הלוואי של מעבר לדיור מוגן או למחלקה סיעודית הוא פירוק הבית.
איני מתייחס כאן לתשתית הפיזית של בניין, המפורקת בפרוייקטיי "פינוי בינוי", השכיחים בימינו בישראל .
אני נוגע כאן קלות בכל מה מרכיב את המושג "בית" לאלה שגדלו בו כילדים או כנערים ואחרי זה חזרו אליו לביקורים כגוזלים שכבר עפו מהקן.
אוסף של הרבה פריטים וזכרונות הקשורים אלה באלה, שכבר לא יהיו עוד.
הפירוק הוא תהליך ארוך איטי, שבו ממינים פריטים. חלק גדול מהם הם פריטים אישיים. אחרים אינם אישיים, אבל הזכרונות מוסיפים להם נופך אישי. צריך לזרוק את רובם. צריך לבחור את הפריטים המעטים, שימשיכו איתנו גם מחוץ לבית המפורק.
פעמיים בחיי פירקתי בית עם כל הקשיים הכרוכים בכך.
הפעם הראשונה: פרידה מבית ההורים
כשאימי עברה למוסד סיעודי נותר בית. בבית הצטברו אין ספור פריטים מהיסטוריה משפחתית ומההיסטוריה האישית שלי.
כידוע, צרות באות בצרורות. ביום שאושפזה בבית חולים ממנו לא שבה הביתה, אלא עברה למוסד סיעודי, גנבו את המכונית שלי, שחנתה במגרש חניה סמוך לבית החולים. המכונית הייתה נעולה. על ההגה שמתי מנעול פיזי ממתכת שנעל אותו.
זה לא הפריע לגנבים מקצועיים לעלות אותה לרכב גדול להעברת מכוניות. בדיעבד למדתי, שמגרשי חניה של בתי חולים הם מקום המיועד לפריצות לרכבים ולגניבות רכבים. יש בעלי מכוניות שפחות נזהרים ממני. הפרופורציות משתנות כאשר יש בן משפחה מאושפז במצב קשה או במצב בלתי הפיך. גניבת הרכב הפכה למשהו שולי.
תהליך פירוק הבית
המכתב
את המכתב האחרון לא קראתי,
בגלל מגבלות שפה.
בכל זאת ראיתי את זעקת המילים,
מתחברת לסימני קריאה נואשת.
שמישהו יעשה,
את שלא ניתן להיעשות,
בבחינת שלח מכתבך על פני המים,
כי ביום מן הימים תמצאנו,
או לכל הפחות ימצאנו מישהו אחר.
ירושלים, 1994
פעם שנייה: פרידה מאשתי ומעבר לדירה שכורה
על הפעם השנייה, אותה אני חווה בימים אלה, אכתוב פוסט נפרד.
טקסט מרגש מאד
השבמחק