 |
רינה רוזנטל ותלמידים אחרי מלחמת העולם השנייה
|
בפוסט "הישורת האחרונה" המנטלית: לחיות או לסיים את החיים? תיארתי מחלקה סיעודית בה שהה אבי ז"ל בתקופה האחרונה של חייו.
פוסט זה מתייחס למחלקה סיעודית בה עברו על אימי ז"ל אחת עשרה שנים עגומות.
מדוע עגומות?
1. היא סבלה מדמנציה חמורה ולא תיפקדה מבחינה מנטלית.
היא חזרה לדבר בפולנית (שפת האם שלה). חברה שלה שדוברת את השפה אמרה שגם בפולנית היא לא מדברת לעניין.
2. כשאבי ז"ל היה במצב של חוסר תפקוד מנטלי, 12 שנים לפני שזה קרה לה, היא אמרה לנו שהיא לא רוצה לחיות במצב כזה.
אמרה ועשתה: כתבה מכתב שבו ביקשה שלא ישמרו עליה בחיים והכינה כדורים על מנת להתאבד, אם תגיע למצב כזה.
כמובן, שכשהמשפחה אינה נוטשת את החולה הסיעודי, כפי שקרה אצלנו, גם בני המשפחה האחרים חווים קשיים. כשזה נדרש, לא הססנו גם לטפל באמא שלנו, ששמה אותנו במשך שנים ארוכות בראש העדיפויות שלה.
מרבית המאושפזים האחרים כבר הלכו לעולמם ואת מקומם תפסו אחרים.
במהלך התקופה הזו פגשתי הרבה אנשים מעברי הרחוק. גם הם הגיעו לבקר ו/או לעזור לקרובי משפחה סיעודיים. בחלק מהמקרים ניהלנו גם שיחות עמוקות יותר, שהשלימו את הפער של שנים ללא קשר.
בפוסט זה אציג כמה מהתובנות שלי במשך אותה תקופה ארוכה וכואבת.
תובנות
חוקי מרפי פועלים: תמיד יכול להיות גרוע יותר
אנחנו, כמו קרובי משפחה של מאושפזים אחרים, גילינו שעלול להיות תמיד גרוע יותר. המצב הפיזי של אדם סיעודי לא פעיל ממשיך להתדרדר. כשגם במצב המנטלי קשה זה מעצים את הקשיים הפיזיים. כך למשל, עלולים להתקשות באכילה ועלולים להיווצר פצעי לחץ.
היחס תלוי גם בהתנהלות לפני "הישורת האחרונה"
ראיתי הרבה אנשים ב"ישורת האחרונה" המנטלית, שאף לא אחד ביקר אותם, למעט קרובי משפחה מדרגה ראשונה.
את אימי ביקרו גם אנשים שאינם קרובי משפחה. הם ביקרו אותה על אף שהיה ברור להם שאינה מבינה דבר ולא ניתן לתקשר אותה.
הגיע מהנדס מחיפה רק משום שבעבודתה במשרד החינוך, טיפלה בו באופן יוצא דופן לטובה.
המהנדס הזה לא היה יוצא דופן מבחינת האופן בו התייחסה אימי לאנשים: היא ראתה גם אחרים וניסתה לעזור להם כשזה היה אפשרי.
תמיד יש גם צד טוב
כפי שנאמר "אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב". גם במהלך שנים ארוכות אלה פגשתי אנשים מעניינים מעברי ושלא מעברי, אנשי צוות הראויים להערכה רבה על עבודתם המסורה לטובת המאושפזים ומתנדבים שהקדישו מזמנם לטובת אלה שגורלם כבר לא שפר ב"ישורת האחרונה".
להיות צלול בין הנמצאים ב"ישורת האחרונה השנייה"
קשה מאוד להיות במצב סיעודי כשהמוח צלול. כך לפחות התרשמתי, מהמעטים שהיו כאלה, בשנים הארוכות שאימי הייתה במחלקה סיעודית, וגם בתקופה של יותר משנה שבה אבי היה במחלקה כזו.
ברור לגמרי שאנשים כאלה תלויים ככמעט לחלוטין מבחינה פיזית באחרים: אנשי צוות, קרובי משפחה ומטפלים שכירים.
השילוב של תלות ושל מצב שברור, שהוא בלתי הפיך, מעורר אצל חלקם את אותן תהיות, שציינתי בתחילת הפוסט לגבי אימי: האם יש טעם להמשיך לחיות? או האם יש עדיין משמעות לחיים?
חלקם שמרו לעצמם את התהיות, אם היו כאלה. אחרים ביטאו אותן באופן חד וברור.
באופן אישי, ניסיתי לעזור לאותם אנשים כאשר הבנתי שהם זקוקים לעזרה פיזית.
ניסיתי גם לשוחח איתם. ככלות הכל בני המשפחה לא תמיד היו לצידם ואנשי הצוות היו עמוסים בעבודה.
שאלתי את עצמי: האם יש למצבם ולתהיותיהם רלוונטיות לנו, האנשים שטרם הגיעו ל"ישורת האחרונה" ועדיין מתפקדים?
במהלך 17 השנים שחלפו ממותה, כבר הגעתי ל"ישורת האחרונה". עדיין מתפקד. עדיין שואל.
שיר
השיר הבא מתאר את מה שראיתי וחוויתי באותה מחלקה סיעודית.
השיר הבא
השיר הבא ריק מעצב
כמו דייסה בה
מאכילים
פה חסר שיניים,
ולשון
מנופצת מגורסת
בינקות מאוחרת.
בתום תרתי משמע,
אם יש משמע,
לרסיסי מסדרונות
ומעט שעשועים.
בדרך מיותמת.
ללא תקווה,
אך אולי גם
ללא שיברון מייאש
של מה שיש.
ירושלים, 1994
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה