צער גידול הורים: ישורת אחרונה מנטלית נוספת

 

רינה רוזנטל ותלמידים אחרי מלחמת העולם השנייה

בפוסט "הישורת האחרונה" המנטלית: לחיות או לסיים את החיים? תיארתי מחלקה סיעודית בה שהה אבי ז"ל בתקופה האחרונה של חייו. 

פוסט זה מתייחס למחלקה סיעודית בה עברו על אימי ז"ל אחת עשרה שנים עגומות. 

 

מדוע עגומות? 

1. היא סבלה מדמנציה חמורה ולא תיפקדה מבחינה מנטלית.

היא חזרה לדבר בפולנית (שפת האם שלה). חברה שלה שדוברת את השפה אמרה שגם בפולנית היא לא מדברת לעניין.

2. כשאבי ז"ל היה במצב של חוסר תפקוד מנטלי, 12 שנים לפני שזה קרה לה, היא אמרה לנו שהיא לא רוצה לחיות במצב כזה. 

אמרה ועשתה: כתבה מכתב שבו ביקשה שלא ישמרו עליה בחיים והכינה כדורים על מנת להתאבד, אם תגיע למצב כזה. 

הנפילה לסוף "הישורת האחרונה" המנטלית הייתה פתאומית. גם אם רצתה לסיים את חייה, היא כבר לא הייתה יכולה לעשות זאת.

כמובן, שכשהמשפחה אינה נוטשת את החולה הסיעודי, כפי שקרה אצלנו, גם בני המשפחה האחרים חווים קשיים. כשזה נדרש, לא הססנו גם לטפל באמא שלנו, ששמה אותנו במשך שנים ארוכות בראש העדיפויות שלה.

11 שנים זהו זמן ארוך למי שנמצא בשתי הישורות האחרונות.  

מרבית המאושפזים האחרים כבר הלכו לעולמם ואת מקומם תפסו אחרים. 

במהלך התקופה הזו פגשתי הרבה אנשים מעברי הרחוק. גם הם הגיעו לבקר ו/או לעזור לקרובי משפחה סיעודיים. בחלק מהמקרים ניהלנו גם שיחות עמוקות יותר, שהשלימו את הפער של שנים ללא קשר.

 

בפוסט זה אציג כמה מהתובנות שלי במשך אותה תקופה ארוכה וכואבת. 

 

תובנות

חוקי מרפי פועלים: תמיד יכול להיות גרוע יותר 

אנחנו, כמו קרובי משפחה של מאושפזים אחרים, גילינו שעלול להיות תמיד גרוע יותר. המצב הפיזי של אדם סיעודי לא פעיל ממשיך להתדרדר. כשגם במצב המנטלי קשה זה מעצים את הקשיים הפיזיים. כך למשל, עלולים להתקשות באכילה ועלולים להיווצר פצעי לחץ.

 

היחס תלוי גם בהתנהלות לפני "הישורת האחרונה"

 ראיתי הרבה אנשים ב"ישורת האחרונה" המנטלית, שאף לא אחד ביקר אותם, למעט קרובי משפחה מדרגה ראשונה. 

את אימי ביקרו גם אנשים שאינם קרובי משפחה. הם ביקרו אותה על אף שהיה ברור להם שאינה מבינה דבר ולא ניתן לתקשר אותה. 

הגיעו חברות שלה מירושלים. הגיע ידיד מאז תקופת מלחמת העולם השנייה מחדרה.

הגיע מהנדס מחיפה רק משום שבעבודתה במשרד החינוך, טיפלה בו באופן יוצא דופן לטובה. 

המהנדס הזה לא היה יוצא דופן מבחינת האופן בו התייחסה אימי לאנשים: היא ראתה גם אחרים וניסתה לעזור להם כשזה היה אפשרי.

 

 תמיד יש גם צד טוב

כפי שנאמר "אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב". גם במהלך שנים ארוכות אלה פגשתי אנשים מעניינים מעברי ושלא מעברי, אנשי צוות הראויים להערכה רבה על עבודתם המסורה לטובת המאושפזים ומתנדבים שהקדישו מזמנם לטובת אלה שגורלם כבר לא שפר ב"ישורת האחרונה".  

להיות צלול בין הנמצאים ב"ישורת האחרונה השנייה"

 

קשה מאוד להיות במצב סיעודי כשהמוח צלול. כך לפחות התרשמתי, מהמעטים שהיו כאלה, בשנים הארוכות שאימי הייתה במחלקה סיעודית, וגם בתקופה של יותר משנה שבה אבי היה במחלקה כזו. 

ברור לגמרי שאנשים כאלה תלויים ככמעט לחלוטין מבחינה פיזית באחרים: אנשי צוות, קרובי משפחה ומטפלים שכירים. 

השילוב של תלות ושל מצב שברור, שהוא בלתי הפיך,  מעורר אצל חלקם את אותן תהיות, שציינתי בתחילת הפוסט לגבי אימי: האם יש טעם להמשיך לחיות? או האם יש עדיין משמעות לחיים?

חלקם שמרו לעצמם את התהיות, אם היו כאלה. אחרים ביטאו אותן באופן חד וברור. 

באופן אישי, ניסיתי לעזור לאותם אנשים כאשר הבנתי שהם זקוקים לעזרה פיזית. 

ניסיתי גם לשוחח איתם. ככלות הכל בני המשפחה לא תמיד היו לצידם ואנשי הצוות היו עמוסים בעבודה.

שאלתי את עצמי: האם יש למצבם ולתהיותיהם רלוונטיות לנו, האנשים שטרם הגיעו ל"ישורת האחרונה" ועדיין מתפקדים?

במהלך 17 השנים שחלפו ממותה, כבר הגעתי ל"ישורת האחרונה". עדיין מתפקד. עדיין שואל.

שיר

השיר הבא מתאר את מה שראיתי וחוויתי באותה מחלקה סיעודית.

השיר הבא

 

השיר הבא ריק מעצב

כמו דייסה בה מאכילים

פה חסר שיניים, ולשון

מנופצת מגורסת בינקות מאוחרת.

בתום תרתי משמע,

אם יש משמע,

לרסיסי מסדרונות ומעט שעשועים.

בדרך מיותמת.

ללא תקווה,

אך אולי גם

ללא שיברון מייאש

של מה שיש.

 

ירושלים, 1994

 

"הישורת האחרונה" המנטלית: לחיות או לסיים את החיים?

בית החולים שערי צדק. מקור התמונה: ויקיפדיה

 

בפוסט הישורת האחרונה או אולי שתי הישורות האחרונות תיארתי מצבים שבהם אין כבר יכולת להטביע חותם או ליצור משמעות לחיים. 

המקומות בהם שכיח למצוא אנשים במצב כזה הם בתי חולים ומחלקות סיעודיות בדיור מוגן.  

האנשים שבמצב הזה עשויים להיות כאלה שכבר כמעט ואינם מתפקדים ברמה השכלית או כאלה הסובלים ממחלה קשה, כמעט תמיד סופנית, המקשה עליהם לתפקד. 

השאלה שנשאלת במצבים כאלה היא: האם להמשיך לחיות או למצוא דרך לסיים את החיים?

חולה סופני צלול יכול לענות את התשובה שלו לשאלה. לאלה שכבר אינם עם עצמם ואיתנו מבחינה מנטלית אין אפילו את היכולת הזאת.

לצערי הרב, יצא לי להיות מספר רב של פעמים במקומות כאלה. 

לשמחתי, כאדם המנסה לסייע לאנשים הנמצאים במצב זה ולא כמישהו המאושפז שם. 

בפוסט זה אתאר קצת את המחלקה הסיעודית בבית החולים שערי צדק בירושלים, בשנים 1982-1983. במחלקה זו אושפז אבי ז"ל באותה תקופה. 

כוח העזר 

במצב בו אנשים אינם מתפקדים חשיבות כוח העזר עשויה לפעמים להיות גדולה מחשיבות הצוות המקצועי. 

צוואר הבקבוק של תהליך הטיפול בחולים הסיעודיים היה עזרה בהשכבתם במיטתיהם.

כוח העזר היה מורכב ממספר נשים איכפתיות, שעסקו בחלוקת מזון ועזרה לחולים באכילה. בכל משמרת היה גם גבר אחד, שתפקידו היה הרמת מאושפזים למיטותיהם לשנת הלילה הארוכה שלהם, מיד לאחר ארוחת הערב המוקדמת. 

צוואר הבקבוק גרם לזה שלפעמים, גם כשהעובד עשה את עבודתו נאמנה, מאושפזים ובני משפחותיהם נאלצו להמתין זמן רב. 

אני חסכתי את ההמתנה הזו מאבי ז"ל ומבני המשפחה המטפלים בו. הייתי יוצא ממקום עבודתי קצת אחרי שעה שש בערב ומשכיב אותו בעצמי.  

כהרגלי, הייתי גם צופה הקולט את המתרחש ברמה האנושית.  

פסקה זו מתייחסת לגברים בכוח העזר.

המלאך

הוא היה עורך דין בריטי, שלקח חופשה של שנה מעבודתו וממקצועו ובחר לעבוד ככח עזר בבית חולים בירושלים. איש רגיש, עדין ומתחשב, שביצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר. 

היום שבו הוא היה העובד התורן, היה יום טוב עבור המאושפזים. כאמור, גם מלאך לא תמיד מספיק משום שהוא אינו יכול לטפל בכולם בבת אחת ויש כאלה שנאלצו להמתין זמן ארוך. 

ברור, שלא גובה השכר הנמוך שקיבל, הוא שהניע אותו לעשות הסבה מקצועית לשנה.

מעלים המס

אל תתנו לחזות החיצונית שלו להטעות אותכם. הוא היה רחוק מלהיות טיפש. את העבודה ביצע כפי שנדרש אבל לא מעבר לזה. בשיחה איתו התברר לי שבכלל הוא אינסטלטור. הוא הסביר לי שהוא חלק מקבוצה של שרברבים העובדים ביחד ולא נותנים חשבוניות מס או קבלות. 

העבודה כמטפל סיעודי, בשכר נמוך, שימשה עבורו ככיסוי מול מס הכנסה על מנת שלא ייצר רושם שהוא אינו עובד ובכל זאת יש לו כסף ממקור עלום.

השטן

קראו לו ברוך (שם אמיתי לגמרי). כש"המלאך" עבד זה היה כאמור יום טוב עבור המאושפזים. כשברוך "השטן" עבד זה היה רע. 

משום מה הוא היה נעלם בדיוק בשעה שבה היה צריך להשכיב את החולים.

את פילוסופיית העבודה שלו הסביר לעובדת חדשה, בלי להתבייש מנוכחותה של בת משפחה של אחד המאושפזים: "אם בני המשפחה לא ליד החולה, אל תטפלי בו".

לסיפורו של ברוך יש גם המשך עוד פחות נעים מחוץ לכותלי בית החולים.

קרובת משפחה של אחד החולים, עורכת דין במקצועה, פגשה אותו בבית משפט. הוא נאשם במעשה מגונה בילדה.

 

דמויות אחרות

 

כדרכי, קלטתי את הדמויות מסביב. גם חולים, שהאומללים שבהם היו אותו אחד או שניים, שעדיין היו צלולים בדעתם. גם אנשי צוות אחרים וגם בני משפחות של החולים.

בזמן הרב שבילינו ביחד, התוודעתי לסיפורים מרתקים של בני משפחות וגם של כאלה שכבר היו במצב של חוסר משמעות ב"ישורת האחרונה" ובני המשפחה תיארו את עברם המרתק והמפואר.

דמות נשית

תמיד יצרתי יותר קשרי ידידות עם נשים מאשר עם גברים. בכל "ישורת אחרונה" חסרת משמעות צדו את עיניי, ולפעמים גם יותר מזה, נשים צעירות. 

היו מקרים שזו הייתה מתנדבת זרה מאירופה או ממדינה מחוץ לאירופה. היו מקרים שזו הייתה ישראלית. 

גם בסיעודית של שערי צדק הייתה זרה אחת כזו. עליה כתבתי את השיר הבא.

 

חלוקך הוא ורוד

 

חלוקך הוא ורוד בכל השירים,

אך נראה במציאות כמו החיים:

קצת כחול, קצת עצוב, קצת פסים.

קצת פסים, קצת עוברים, קצת שבים

לעולם שכלו טוב או רקב.

עולם ללא מילים.

בינתיים מילותיך עילגות.

בשפה רחוקה משפתי ומשפתותיי.

בלשון שאינה נוגעת בלשוני.

גם צעדיי שכבדו הם עילגים.

לא פחות מהוססים ואבודים

 ממבטיי הארוכים.

רק חיוכך אינו עילג ואינו אילם

באותם מסדרונות רחבים.

רוויי ריח שתן, צעקות

ומילים לא מילים.

בהם הושטנו יד.

לא זה לזו וזו לזה.

רק לנופלים, לגוועים.

ואני הן לא רציתי לגווע.

 

ירושלים, 1983