השם הוא הודי והאיש אכן נולד בהודו.
הקורא עשוי לחשוב, בטעות, שהגותו היא עוד וריאציה של הינדוהיזם או בודהיזם עליהם כתבתי בפוסטים קודמים.
על פי הויקיפדיה, קרישנמורטי נולד בכפר קטן במדינת אנדרה פרדש שבדרום הודו. בגיל 14, פגש בכיר האגודה התיאוסופית שיצא מטעם נשיאת התיאוסופיה דאז, אנני בזאנט לחפש את הנביא שיעמוד בראש התנועה ויהיה למורה העולם.
לאחר מספר שנים בודדות בהכשרתו באנגליה העמידו אותו בראש מסדר אשר יוסד במיוחד בשבילו וכונה "מסדר הכוכב מן המזרח" ("The order of the star from the east").
האגודה התיאוסופית צמחה מתרבות מערבית ולא מהינדוהיזם או בודהיזם.
בכל מקרה, מהגותו המערבית של קרישנמורטי ומחשיבתו הפילוסופית הנקיה התרשמתי מאוד לפני כמעט חמישים שנים.
אתמקד כאן באופן שבו הגעתי בכלל לספר של קרישנמורטי או ליתר דיוק באיש שהציע לי לקרוא את הספר. האיש הזה הוא חברי הטוב בלימודיי בתיכון אורי.
כמו כמה מחבריי המעטים, לצערי, גם הוא כבר אחרי "הישורת האחרונה".
 |
משחק שחמט סימולטני של ויקטור צ'וקלטייה בשנת 1965 אורי עומד מאחוריי
| |
|
התמונה לקוחה מתוך "במועצה" ביטאון של מועצת פועלי ירושלים. על המשחק הסימולטני המתואר בתמונה, בו סיימתי בתיקו בגיל 14, עם השחקן הטוב ביותר ברומניה באותן שנים כבר כתבתי בפוסט אחר.
אורי היה שונה מאוד ממני. הוא היה נער חזק ואחרי כן צעיר ובוגר חזק, ספורטאי, לוחם בסיירת מטכ"ל. נער, ואחרי זה איש, שעמד על דעתו בתקיפות.
אני הייתי נער מופנם וביישן, שכמעט שלא דיבר עם בנות. רק פינטז וחלם עליהן.
אם לא מחשיבים שחמט כספורט, קשה היה לדבר עלי במונחים של ספורטאי.
בשיחה אחת עם בת מחזור מהתיכון, שפגשתי במקרה, דיברתי איתה יותר מאשר דיברתי עם כל בנות המחזור שלי במשך שש שנות לימוד בבבית הספר (כיתה ז' עד כיתה יב').
אולי המשותף בינינו היה יכולת שכלית ורצון ללמוד ולהכיר תפיסות עולם לאו דווקא שגרתיות.
אולי העובדה, שלכל אחד מאיתנו היה משהו שמייחד אותו.
בכל מקרה נוצרה חברות קרובה. מסוג החברויות שגם כשלא נפגשים במשך שנים רבות היא נשמרת.
דרכינו הצטלבו בצמתים שונים: שנינו עבדנו במלם מערכות. הבת שלי, נטע, והבן שלו נורי למדו בבית הספר למדעים ואמנויות באותו מחזור. דיברנו לא מעט באסיפות ההורים הארוכות, שארכו לרוב יותר משלוש שעות.
מדובר בבית ספר עם פנימייה, שילדים מוכשרים מכל רחבי הארץ למדו שם. לא מביאים הורים מהדרום הרחוק או מהצפון הרחוק לחצי שעה או שעה. אסיפת הורים ערכה כשלוש ארבע שעות, כולל ארוחה וכולל חשיפה של ההורים לאופן הלימוד ולחומרי הלימוד.
נפגשנו גם ככותבים בדה מרקר קפה עד שנסגר. הוא כתב שם שירים. הכינוי שלו היה "אבו טהיר". טהיר הוא שמו של בנו הצעיר.
אגב, הכינויים שלי הם תמיד השם האמיתי שלי. גם בדה מרקר קפה.
בדרך שלו
בזמן הלימודים בתיכון אורי היה הקומוניסט היחיד במחזור. הוא הגן בעוצמה רבה על תפיסת עולמו.
בצבא היה לוחם בסיירת מטכ"ל. גם שם כמו בכל תעסוקה אחרת שלו, ביצע היטב את המטלות שהטילו עליו והשאיר מקום גם לתשוקה אמיתית של לימוד המציאות מהזווית שלו.
המסע הרוחני שלו היה רציני בהרבה ומעמיק בהרבה מ"המסע למזרח הרחוק" שלי. המסע הרוחני הפילוסופי תפס מקום מרכזי בחייו. עבודה נועדה לאפשר את המסע הזה. הוא ביצע אותה היטב אבל ללא שאיפות להצלחה ולהתקדמות וללא השקעת זמן ללא גבולות.
את הייחוד שלו מדגימה רשימת המוזמנים לחתונה הראשונה שלו (הוא התחתן והתגרש שלוש פעמים).
לא הופתעתי כשהוא הזמין אותי לחתונתו. אבל הופתעתי ממספר הנעלבים שלא הוזמנו. אורי הזמין רק שני אנשים: את אחד מחבריו בסיירת מטכ"ל ואותי. יתר המוזמנים הוזמנו על ידי אשתו הראשונה, הוריו והוריה.
במשך שנים הלך ברגל מביתו למקום העבודה מרחק של יותר מחצי שעה הליכה. הוא הלך במהירות ובצעדים גדולים. אנשים זכרו אותו כזה שהלך באופן שתיארתי כשתוך כדי הליכה הוא קורא ספר.
בשבעה שלו, שמעתי מחבריו לסיירת מטכ"ל שהוא היה מגיע מירושלים לבסיס ברכיבה על אופניים.
אין לי צל של מושג היכן נמצא הבסיס ואין לי שום רצון לדעת את זה.
מה שאני כן יודע זה, שבדרך ממוצא לבסיס היו בוודאות עליות תלולות.
המסע הרוחני שלו
הוא שיתף אותי בחלקים מהמסע הרוחני שלו. כך קראתי לא מעט ספרי מיסטיקה ופילוסופיה, שכנראה לא הייתי מגיע לקרוא אותם.
לאחר הצבא, נסע לארצות הברית ושם נחשף ליהדות והתחבר לאמונה באלוהים בדרכו הייחודית.
כשחזר כבר הפליג למחוזות אחרים.
גורדייף ואוספנסקי
גורדייף הוגדר כפילוסוף, מיסטיקן ומורה רוחני. תלמידו אוספנסקי, עזב אותו בשלב מסוים והמשיך בדרך עצמאית משלו.
סופים
גורדייף דיבר על מורים עתיקים שמהם שאב את תפיסתו. אורי חשב שהם הסופים. זאת הייתה התחנה הבאה במסע שלו.
מעט מידע על הזרם המיסטי של הסופים באיסלם תוכלו לקרוא בויקיפדיה העברית בערך סופיות.
אצטט כמה שורות מהערך בויקיפדיה העברית:
"הסוּפיות או סוּפיזם (בערבית: صوفية; בתעתיק מדויק: צופיה) היא זרם מיסטי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. בעוד ששאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד
מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הסופים סבורים כי הנביא
מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת
מיסטית אל מוחמד והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר. הם שאפו להתאחד עם האל
("איתיחאד") תוך ביטול המהות העצמית שלהם, ולצורך כך פיתחו סוג מדיטציה הנקרא מוראקבה המזכיר את מסורות המדיטציה של המזרח הרחוק."
האם היו תחנות נוספות?
יתכן. כשפגשתי את אורי הוא סיפר לי שהוא כמעט ולא נפגש עם אנשים מחוץ לעבודתו, למעט ילדיו, שהקשר איתם היה חשוב לו, ולגבי שניים מהם התרשמתי ב"שבעה", שגם להם.
הוא סיפר לי שהוא ממשיך בעבודה הרוחנית המעשית שלו, שתופסת מקום מרכזי בחייו.
אני כבר הייתי במקום אחר בחיים. מקום שבו הילדים ואשתי היו מרכז חיי. הייתה גם עבודה קשה כעצמאי ובשלב מסוים גם משחק הברידג'. לא היו לי משאבים ואנרגיות לדיוני עומק רוחניים מיסטיים.
כך שאיני יודע האם היו תחנות רוחניות נוספות או משלימות או שהסופיות הייתה דרכו עד הסוף.
תודה
אני בהחלט יכול להודות לאורי על הפתיחות הגדולה והשיתוף של ההתנסויות הרוחניות והתפיסות אליהן נחשף.
בלעדיו כנראה שלא הייתי קורא רבים מהספרים שהמליץ וקראתי ולא הייתי נחשף לאותם הוגים, פילוסופים ומורים רוחניים.
בהמלצתו קראתי בין השאר את ספריו של אוספנסקי וספרים סופיים. הם העשירו אותי ותרמו לעיצובי על אף שמסעי הרוחני התמקד בזן בודהיזם היפני.
הסוף
ל"ישורת האחרונה" יש סוף. אצל אורי קצת אחרי תחילת המחצית השנייה של שנות ה-60 של חייו. באחת הפעמים בהם ישבתי ביחד עם חברי עוזי, שגם הוא כבר איננו איתנו, ב"קפה בצלאל" הוא סיפר לי ששמע שאורי נפטר.
הייתי בהלם. לא ציפיתי שהאיש החזק הזה, שחי חיים פעילים, עסק בספורט והתזונה שלו הייתה בריאה למדי, ילך לעולמו כל כך מוקדם.
הפריע לי שלא ידעתי ולא ביקרתי אותו בבית החולים. הפריע לי שאולי יכולתי לעזור במשהו ולא עזרתי משום שלא ידעתי.
אורי חלה במלנומה ומת תוך מספר חודשים.
המנהל הישיר שלו במלם ספד לו בלוויה ואמר שגם על מיטת חוליו בבית החולים בימיו האחרונים עזר בפתרון בעיה במערכת מחשוב עליה היה אחראי.
בהחלט התנהגות אופינית לאורי ז"ל.
שיר
גם את הפוסט הזה אסיים בשיר. לא נותרו לי שיריו של אורי ואין שיר מתאים שכתבתי.
בחרתי להביא שיר, שכנראה היה מדבר אליו לו היה עדיין איתנו.
מדובר בשיר של סופי בשם שייח מוזאפר, המצוטט בערך סופיות בויקיפדיה העברית.
עִזְבוּ הַכֹּל וּלְכוּ בְּעִקְבוֹת הָאַהֲבָה בִּלְבַד, הוֹ לִבִּי,
אַנְשֵׁי מְצִיאוּת מְצַיְּתִים לָאַהֲבָה,
עֲבוּרָם הָאַהֲבָה עַתִּיקָה יוֹתֵר מִכָּל הַיָּדוּעַ לָנוּ.
הֵם חִפְּשׂוּ אֶת רֵאשִׁיתָה שֶׁל הָאַהֲבָה,
אַךְ גִּלּוּ שֶׁאֵין לָהּ רֵאשִׁית.
