הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם והאדון שנפל לים

 

עטיפת הספר. מקור התמונה: ויקיפדיה

המשותף בין סיפרו הידוע של הסופר השוודי יונס יונסון (יצא בשנת 2009) לבין סיפרו הנשכח של הרברט קלייד לואיס הבריטי "האדון שנפל לים" (פורסם בשנת 1937)  הוא, ששניהם מתארים אירועים חריגים במיוחד.

 

הזקן בן 100 שקפץ מהחלון

 

אנחנו נוטים לקטלג בני אדם. גם לפי גיל. מקומו של זקן בן מאה הוא בדיור מוגן לקשישים. 

המציאות יותר מורכבת. הזקן בן מאה הרגיש כלוא. הוא הרגיש שכוחו עדיין במותניו ויצא להרפתקאות. 

מחקרים מראים כי השונות ברמת התפקוד בין אזרחים ותיקים היא השונות הגדולה ביותר בתפקוד בין בני גיל כלשהו. 

כך למשל, ב"אזורים הכחולים" יש אנשים רבים שממשיכים לתפקד גם בגיל מופלג.

בין המסרים של הספר, אפשר למצוא גם את המסר, שלא בהכרח גיל קובע תפקוד. 

באופן אישי, גם אני הרגשתי מקוטלג על פי גיל בתחילת מגפת הקורונה. לפרטים קראו: הקורונה היכתה בי קשות.

 

האדון שנפל לים

עטיפת הספר בהוצאת זיקית. כל הזכויות שמורות להוצאה על הספר ועל תמונה זו

"האדון שנפל לים" פורסם בשנת 1937 ותורגם לעברית בהוצאת "זיקית" בשנת 2013. אחרי שפורסם כתב יוני רז-פורטוגלי מאמר על הספר במדור הספרות של "הארץ". הכותרת: "יצירת מופת מיניאטורית שעלתה ממצולות השכחה".   

הנפילה של הנרי פרסטון סטנדיש, ניו יורקי "מרובע" מבוסס כלכלית, מספינת תענוגות לים, לא הייתה קפיצה מכוונת. היא נבעה משרשרת של טעויות מקריות. כמעט כולן לא של סטנדיש עצמו.

גם האיחור בזיהוי הנפילה על ידי צוות ונוסעי הספינה נבע מאוסף אירועים מקריים. 

מי יודע לולי זה הספינה אולי הייתה מגיעה אליו בהקדם ומצילה את חייו? 

בני אדם הם שבירים: לרגע אחד הם במצב מעולה ואז מספיק אירוע קטן, לא צפוי, על מנת שחייהם יהיו בסיכון או אולי יאבדו אותם.

מרבית הספר היא תיאור מצב מנקודת הראות של אדם הנמצא ב"ישורת האחרונה של חייו" בשנות ה-30 או אולי תחילת ה-40 של חייו. 

היכולות יוצאות הדופן שלו לשרוד באוקיינוס שעות רבות אינן מספיקות. 

סטנדיש עובר במהלך הספר את השלבים שעוברים אנשים הנמצאים על סף המוות, כמתואר, למשל בספרה של הפסיכיאטרית אליזבט קובלר-רוס. 

גם לקראת הסוף הוא מתקשה להבין איך יקיריו ואיך אחרים יחיו בעולם נטול הנרי פרסטון סטנדיש. 

כמו סטנדיש, רבים מאיתנו רוצים להאמין שהטבענו חותם כלשהו ולא נישכח. 

קרוב לודאי שהמעגל הקרוב (אשתו וילדיו הקטנים ואולי בני משפחה קרובה נוספים) יחוש בהיעדרו ויזכור אותו. 

התחושה שלי מקריאת הספר וניסיון החיים שלי ושל אחרים, מצביעים על כך, שברוב המקרים, אלה שלא במעגל הקרוב שוכחים.

יהונתן דיין, שתירגם לעברית, כתב אחרית דבר ארוכה. הוא קושר בין מה שקרה לסטנדיש לבין תפיסה אקזיסטנציאליסטית. 

איני חולק עליו, אבל אני מקשר את זה יותר לתפיסה של זן בודהיזם ודאואיזם.

 

המשפט השלישי

 

 

התרבות הנוכחית מעודדת חוסר סבלנות. 

הודעות קצרות ב-Twitter או ב-Whatsapp. 

התעשרות מהירה דרך הלוטו או דרך תוכניות ריאליטי וכיו"ב. 

בתרבות הזאת לפעמים קוטעים אדם אחרי המשפט הראשון משום, שלכאורה, הבננו או משום, שלכאורה, הוא אינו מדבר לעניין. 

לפעמים באופן מנומס ולפאמים באופן בוטה.

ממרום שנותיי ב"ישורת האחרונה" אני מציע לכם (ולפעמים גם לעצמי) להקשיב גם למשפט השלישי. 

 

קורס תיאורטי (וגם קצת מעשי) על מדיטציה

 

 

מהארישי מהש יוגי. מקור התמונה: ויקיפדיה

בשנת 1976 יצאתי לראשונה ממדינת ישראל. נסעתי לבריטניה להשתתף בקורס על התפיסה הפילוסופית, תיאורטית (ואולי גם מעשית), שמאחורי המדיטציה הטרנסנדנטלית. 

 

מבנה שיעור כלל האזנה לוידאו של המארישי מהש יוגי על נושא ידוע מראש.  

חלק זה היה מעניין. מהרישי מהש יוגי היה איש נבון בעל ידע והבנה מעמיקים בתרבות ההינדית וכבעל תואר אוניברסיטאי בתחום הפיזיקה הייתה לו גם היכרות טובה עם החשיבה המערבית. 

 

החלק שאחרי ההאזנה לוידאו היה פחות מעניין. כל אחד מהמשתתפים נשאל שאלה על ההרצאה והיה צריך לענות עליה.

השאלות היו פשוטות ועם חומר פתוח. מטרתן הייתה וידוא הבנה של הדברים הבסיסיים, שנאמרו בהרצאה. 

התשובות היו חזרה, מילולית או כמעט מילולית,על מה שאמר המהרישי.

המשפט השלישי

באחת הפעמים, כשהתבקשתי לענות על שאלה, חרגתי מהדפוס. עניתי תשובה של שלושה משפטים הקשורים זה בזה.

אתאר לכם באדום מה חשבו השומעים.

 

משפט 1 

מה קרה לאבי? הוא בחור נבון ובדרך כלל מבין על מה מדבר המהארישי. אין שום קשר בין מה שהוא אומר למה שנאמר בוידאו.

 

משפט 2

יש איזשהו קשר בין מה שאמר המהארישי לבין מה שהוא אומר. לא ממש קרוב אבל יש קשר.

 

משפט 3

וואו!!!! זו בדיוק הפואנטה המרכזית של דברי המהארישי באותו נושא, אבל מכיוון קצת  שונה.

לאחר המשפט השלישי קמו כל המשתתפים בקורס ומחאו כפיים.

זאת הייתה הפעם היחידה במשך הקורס, שזה קרה במהלך החלק הזה של השיעור. 

מה קרה?

חרגתי מדפוס חשיבה קבוע וידוע מראש. החריגה עוררה התנגדות. 

אחרי שהתברר כי ניתן להגיע לאותו פיתרון גם בדרך אחרת השומעים אהבו את זה. 

 

מה עושה דפוס חשיבה קצת (או הרבה) שונה לחושב? 

 

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט שלי, המציג מחקר שתיאר פרופסור אדם גרנט בספרו "מיוחדים". 

לקריאת הפוסט: מה הקשר בין הדפדפן בו אתם משתמשים לבין ילדים עניים באתיופיה?. 

פרופ' גרנט מדבר על חשיבה עצמאית בעבודה. אני מקביל את זה לחשיבה עצמאית של ילדים ונערים עניים באתיופיה המנסים להתפרנס. 

בשני ההקשרים החושבים מחוץ לקופסה מגיעים להישגים טובים יותר.

חשיבה ב"ישורת האחרונה" 

התנסות במטלות הדורשות שינוי בחשיבה משמרת יכולות שכליות אצל אזרחים וותיקים. היא מקטינה את ההסתברות ללקות בדמנציה ובהלצהיימר. 

כשחקן ברידג' ומורה לברידג' אני נוטה להמליץ על ברידג' בגיל השלישי (ולא רק בגיל השלישי). בנוסף להנאה ולצד החברתי של המשחק, מחקרים מראים שההסתברות למחלות הללו קטנה יותר אצל אלה המשחקים ברידג'.

כמובן, שיש גם לא מעט עיסוקים אחרים, הדורשים חשיבה לא רוטינית, התורמים תרומה דומה.

 

מהכפר אל העיר

 

אני שוב בתקופת הסתגלות למקום חדש. השיפוץ הסתיים, למעט מספר ספיחים, שלפחות אחד מהם משמעותי. 

הפעם עברתי למקום קבוע. לדירה בבעלותי. בימים הראשונים אני חי על ארגזים. 

מדובר במעבר מדירה לדירה באותה שכונה. המרחק בין שתי הדירות הוא פחות מחמש דקות הליכה.

המרחק קצר אבל ההבדל משמעותי. 

בדירה השכורה

בדירה השכורה ברחוב דגניה הרגשתי כמו אדם הגר בכפר קטן. 

זהו רחוב ללא מוצא עם בתים ישנים רק מצידו האחד. בצידו השני יש עצים גדולים וישנים. 
חלקם מיועדים לשימור ומסומנים במספרים.

עצים אחרים הם עצי פרי. 

מעט מאוד מכוניות נוסעות ברחוב.

מעבר לרחוב יש ואדי וחלק מיער ירושלים. בריזת עמק הר שנשבה כמעט בכל עת מחלון חדר השינה בדירה, שימשה לי כאמצעי קירור בימי יולי-אוגוסט הלוהטים. 

בלילות שומעים את יללות התנים עליהן כתבתי בפוסט אחר. 

לא כתבתי על תרנגול מאי-שם בקרית משה או בגבעת שאול, שגם את קריאתו שומעים בשעות שלפני עליית השחר.

לולא הייתי שומע את הרכבת הקלה העוברת בשדרות הרצל, המקביל לרחוב, ובתדירות נמוכה יותר את האמבולנסים ברחוב איש שלום (רחוב ללא בתים) בדרכם לבתי החולים "הדסה" ואמבולנסים נוספים בשדרות הרצל בדרכם לבית החולים "שערי צדק", השקט היה נותן תחושה של כפר קטן, הקרוב לעיר הגדולה.

בדירה שלי

פחות שומעים את הרכבת הקלה ואת האמבולנסים, אבל יש בתים משני צידי הרחוב ומכוניות נוסעות בו בתדירות גבוהה בהרבה מאשר ברחוב דגניה. רחוב בית הכרם הוא רחוב חד-סיטרי ולכן כמות התנועה בו מוגבלת. 

בית הכרם היא עדיין שכונה ירוקה עם הרבה עצים וצמחים אחרים. גם ברחוב מגוריי.

בסוף הרחוב יש מרכז מסחרי. באמצע הרחוב יש בית קפה ובית כנסת גדול ובתחילת הרחוב, לא רחוק מדירתי מדירתי, נמצאים מכללת דוד ילין להוראה ובית הספר בית הכרם.

עיר לכל דבר ועניין.

    

מהכפר אל העיר באותה העיר

כמו המשורר הנורווגי האוגה, שחי באותו כפר את מרבית חייו גם אני חי את חיי בעיר אחת: ירושלים.

המעבר הנוכחי שלי הוא במידה מסוימת מעבר מהכפר אל העיר. 

המעבר המכפר אל העיר דורש הסתגלות נוספת על ההסתגלות הנדרשת לדירה חדשה/ישנה עבורי. 

עם הפנים קדימה

אחרי ההסתגלות אהיה פנוי יותר להתחלות חדשות מכל הסוגים. 

כפי שכתבתי בפוסט קודם, "הישורת האחרונה", בתפיסה שלי, היא מושג אופטימי.