הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם והאדון שנפל לים

 

עטיפת הספר. מקור התמונה: ויקיפדיה

המשותף בין סיפרו הידוע של הסופר השוודי יונס יונסון (יצא בשנת 2009) לבין סיפרו הנשכח של הרברט קלייד לואיס הבריטי "האדון שנפל לים" (פורסם בשנת 1937)  הוא, ששניהם מתארים אירועים חריגים במיוחד.

 

הזקן בן 100 שקפץ מהחלון

 

אנחנו נוטים לקטלג בני אדם. גם לפי גיל. מקומו של זקן בן מאה הוא בדיור מוגן לקשישים. 

המציאות יותר מורכבת. הזקן בן מאה הרגיש כלוא. הוא הרגיש שכוחו עדיין במותניו ויצא להרפתקאות. 

מחקרים מראים כי השונות ברמת התפקוד בין אזרחים ותיקים היא השונות הגדולה ביותר בתפקוד בין בני גיל כלשהו. 

כך למשל, ב"אזורים הכחולים" יש אנשים רבים שממשיכים לתפקד גם בגיל מופלג.

בין המסרים של הספר, אפשר למצוא גם את המסר, שלא בהכרח גיל קובע תפקוד. 

באופן אישי, גם אני הרגשתי מקוטלג על פי גיל בתחילת מגפת הקורונה. לפרטים קראו: הקורונה היכתה בי קשות.

 

האדון שנפל לים

עטיפת הספר בהוצאת זיקית. כל הזכויות שמורות להוצאה על הספר ועל תמונה זו

"האדון שנפל לים" פורסם בשנת 1937 ותורגם לעברית בהוצאת "זיקית" בשנת 2013. אחרי שפורסם כתב יוני רז-פורטוגלי מאמר על הספר במדור הספרות של "הארץ". הכותרת: "יצירת מופת מיניאטורית שעלתה ממצולות השכחה".   

הנפילה של הנרי פרסטון סטנדיש, ניו יורקי "מרובע" מבוסס כלכלית, מספינת תענוגות לים, לא הייתה קפיצה מכוונת. היא נבעה משרשרת של טעויות מקריות. כמעט כולן לא של סטנדיש עצמו.

גם האיחור בזיהוי הנפילה על ידי צוות ונוסעי הספינה נבע מאוסף אירועים מקריים. 

מי יודע לולי זה הספינה אולי הייתה מגיעה אליו בהקדם ומצילה את חייו? 

בני אדם הם שבירים: לרגע אחד הם במצב מעולה ואז מספיק אירוע קטן, לא צפוי, על מנת שחייהם יהיו בסיכון או אולי יאבדו אותם.

מרבית הספר היא תיאור מצב מנקודת הראות של אדם הנמצא ב"ישורת האחרונה של חייו" בשנות ה-30 או אולי תחילת ה-40 של חייו. 

היכולות יוצאות הדופן שלו לשרוד באוקיינוס שעות רבות אינן מספיקות. 

סטנדיש עובר במהלך הספר את השלבים שעוברים אנשים הנמצאים על סף המוות, כמתואר, למשל בספרה של הפסיכיאטרית אליזבט קובלר-רוס. 

גם לקראת הסוף הוא מתקשה להבין איך יקיריו ואיך אחרים יחיו בעולם נטול הנרי פרסטון סטנדיש. 

כמו סטנדיש, רבים מאיתנו רוצים להאמין שהטבענו חותם כלשהו ולא נישכח. 

קרוב לודאי שהמעגל הקרוב (אשתו וילדיו הקטנים ואולי בני משפחה קרובה נוספים) יחוש בהיעדרו ויזכור אותו. 

התחושה שלי מקריאת הספר וניסיון החיים שלי ושל אחרים, מצביעים על כך, שברוב המקרים, אלה שלא במעגל הקרוב שוכחים.

יהונתן דיין, שתירגם לעברית, כתב אחרית דבר ארוכה. הוא קושר בין מה שקרה לסטנדיש לבין תפיסה אקזיסטנציאליסטית. 

איני חולק עליו, אבל אני מקשר את זה יותר לתפיסה של זן בודהיזם ודאואיזם.