Relocation

 

בשיחות עם אנשי הייטק ועם אנשי אקדמיה שעשו Relocation חוזר הרבה פעמים אותו סיפור. השנה הראשונה הייתה קשה. השנים שאחריה היו חוויה מעשירה ומהנה.

בשנה הראשונה צריך להסתגל לסביבה חדשה: שפה אחרת, תרבות אחרת, אנשים אחרים, חוקים וכללים אחרים, אמצעי תחבורה אחרים, ביורוקרטיה שונה וכיו"ב.  

כשכבר מפנימים כיצד צריך לפעול בסביבה החדשה, זה הופך לאוטומטי למחצה. יש יותר משאבים להינות, ללמוד להתפתח, לחוות נופים, להעמיק קשרים חברתיים ולמצות את תרבות הפנאי.

 

ה-Relocation שלי

 

אני רואה את ההתמודדות הנוכחית שלי כמעין Relocation. 

סביבה חדשה שצריך לפעול בה באופן שונה ממה שפעלתי קודם. הרבה דימיון למה שקורה ב-Relcation במובן המקובל של המילה. 

בפוסטים עם הגב לקיר ושנה חדשה - שונה, קשה ומאתגרת התייחסתי לכמה מהשינויים המהותיים בחיי. עכשיו, כשאני גר כבר כמה שבועות לבד והרחקתי את הגב כמה סנטימטרים מהקיר, אני מעכל לאט, לאט את הפרטים הקטנים של השינוי. 

נכון, בסך הכל עברתי משכונת מלחה לשכונת בית הכרם. את השפה אני מכיר ויש גם לא מעט אנשים שאני מכיר ומכירים אותי, אבל בכל זאת מדובר בשינוי מהותי באורח חיי. 

מצד שני אני מתמודד עם משבר. רוב אלה שעושים Relocation לא מתחילים אותו מעמדת מוצא של משבר לא קל.

 

Relocation ב"ישורת האחרונה"

בדומה אלי, אנשים קשישים עושים לפעמים מעין Relocation. 

ככל שאתה מבוגר יותר עם יותר זמן בסביבה מסוימת ועברת לסביבה שונה, זה עלול להיות קשה יותר. זה עלול לקרות כשעוברים לדיור מוגן. 

עלות דיור מוגן בישראל גבוהה. לא כל אחד יכול לעמוד בעלות הזו. גם מי שיכול לעמוד בעלות, לא בהכרח יכול לעמוד בעלות של מוסדות יקרים. לפעמים המשמעות היא התרחקות מהסביבה הטבעית שלו, שאותה הוא מכיר ויש בה גם לא מעט אנשים שהוא מכיר. 

כך למשל, זוג שהכרתי עבר מירושלים לדיור מוגן בגדרה. אין להם ילדים ונכדים בגדרה אבל האמצעים הכספיים שלהם הספיקו לדיור מוגן בגדרה ולא לדיור מוגן בירושלים.

כמובן שיש גם מעין Relocation, שהוא קרוב לודאי האחרון בחייו של אותו אדם: מעבר למגורים במחלקה סיעודית. 

ה-Relocation שלי שונה כמובן מהותית מזה של מי שעובר לדיור מוגן או מחלקה סיעודית. בהחלט יכולות להיות לי תחנות נוספות בעתיד. 

בינתיים אני לומד להכיר את הצדדים הטובים של שכונת בית הכרם בהשוואה לשכונת מלחה. 

עושר גדול יותר של מקומות ראויים לאכול בהם, שירותים סביבתיים מגוונים ומוצלחים יותר, המפוזרים בכמה מתחמים בשכונה. פארק גדול עם מתקני כושר ויער ירושלים הסמוך להליכה ולריצה. 

קל להגיע להרבה מקומות ברגל ויש גם אפשרות לסוע ברכבת קלה, הקרובה לבית. 

תוך מספר דקות אגיע ברגל לאוניברסיטה העברית ללמד ברידג'. תוך מספר דקות ברגל אגיע לספרייה ולמקום ההתכנסות של טיולים של החברה להגנת הטבע. 

גם לגבעת שאול הצפופה לחנייה אני מגיע בצעידה. 

אתמול הגעתי לבית המשפט לענייני משפחה ברחוב בית הדפוס. 

בתום דיון קצר וענייני נתן השופט תוקף של פסק דין להסכם הפרידה של אשתי (לשעבר, החל מאתמול) ושלי, שהושג בעזרת מגשרת.

 

 

 

לא רציתי לגמור כמוהו

 

רוב חבריי המעטים, אלה שעדיין ב"ישורת האחרונה" ואלה שאחריה, באו מרקע דומה לשלי. 

לא גדעון. הוא הגיע ממשפחה מבוססת פחות מבחינה כלכלית והשקיע הרבה על מנת לשפר את מצבו ומצב משפחתו, אבל לפני שאספר עליו, אספר על העבודה הראשונה שלי ועל מבחנים בבית הספר התיכון. 

 

העבודה הראשונה שלי

 

כשהייתי תלמיד תיכון בן 16 התקשרו אלי מאיגוד השחמט הישראלי. הציעו לי ללמד חוג שחמט בבית הספר בית הכרם. בית הספר היה מרחק של דקה הליכה מביתי. קיבלתי את ההצעה. לימדתי ילדים נחמדים ונבונים בכיתות ג' וד'. אני נהניתי ויותר חשוב: גם הם נהנו. 

העבודה השנייה שלי הייתה שונה. לאחר בחינות הבגרות הלכתי לעבוד כפועל בניין למשך חודשיים.

הייתי שותף, זוטר מאוד, בבניית שני בתים גבוהים בשכונת יפה נוף בשדרות הרצל.

פועלי הבניין שאלו אותי: האם עברתי בחינות בגרות? השבתי בחיוב. "אז למה אתה לא הולך לעבוד כפקיד?". 

אין ספק, יותר קל להיות פקיד מאשר פועל בניין בשמש הצורבת או בקור המקפיא.

בכל יום עבדתי משעה שבע בבוקר עד שעה ארבע אחה"צ. חזרתי מותש וישנתי כשעתיים.

 

מבחנים בבית הספר התיכון

 

עד בחינות הבגרות לא התכוננתי לבחינות. זה כמעט מדויק. היו בחינות במתמטיקה, שהתכוננתי אליהן. זה קרה באופן עקיף. היו כאלה שהתכוננו לבחינות ושאלו אותי האם הם יכולים לשאול אותי שאלות? השבתי בחיוב. הייתי מסביר להם את מה שלא הבינו.

 

המייצג והחריג

 

העבודה כפועל בניין היא חריגה בקריירת העבודות שלי. להבין ולהעביר לאחרים את מה שאני מבין ואת מה שאני יודע, זה בהחלט דפוס המייצג את עבודתי לאורך השנים. 

ב"ישורת האחרונה" אני מורה לברידג' ומרצה על ניהול סיכונים ומרצה הרצאות העשרה במגוון נושאים. 

אני כותב הרבה ובעבר כתבתי לא מעט מאמרים. בעבר גם הרציתי על מחשבים במכללות, בכנסים ובארגונים.

המייצג חשוב בהקשר של החברות שלי עם גדעון. הוא היווה Trigger. 

קורס תכנות מחשבים

בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת לא ממש ידעתי משהו על מחשבים. לא הייתי חריג. רוב האנשים לא ידעו יותר ממני. 

אמא שלי הציעה לי ללמוד בקורס כזה. לימים זה התפתח לקריירה עשירה ומעניינת של כארבעה עשורים. הקורס היה לי קל. אם הייתי צריך לאפיין את התכנות שלמדתי, הייתי מאפיין אותו כחשיבה דומה לשחמט רק הרבה יותר פשוטה. 

גם גדעון למד באותו קורס. הוא היה יותר מבוגר. נשוי עם ילדות. זה היה חלק מהמאמצים שלו לפרנס היטב את משפחתו ולהתקדם. הוא עבד משרה מלאה ולמד את קורס התכנות בערב.

לגדעון הקורס היה יותר  קשה. כמו אלה שלמדו איתי בתיכון וזיהו את היכולת שלי להבין ולהסביר, גם גדעון זיהה את היכולת הזו. הוא ביקש עזרה וכך התחברנו. 

הוא היה מגיע אלי הביתה לשבת ביחד על החומר הנלמד. בינתיים למדתי ממנו כמה דברים על תפיסת העולם שלו ועל התנהלות משפחה.

יום אחד הוא הגיע אלי ואמר שמצא לי עבודה. אמנם לא ביקשתי שיחפש, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי עובד בעבודה השלישית שלי.

כבחור צעיר שלמד תכנות קיוויתי למצוא עבודה במקצוע החדש. בינתיים עבדתי כמה חודשים כפקיד בבנק "טפחות". עם סיום הקורס התקבלתי לעבודה במלם, אז יחידת סמך ממשלתית.

בעתיד חברה ממשלתית ואח"כ פרטית בשם מלם מערכות. 

כמו כמעט ממחצית משתתפי הקורס, גדעון לא מצא עבודה בתכנות. הוא המשיך לעבוד בבנק "טפחות". הוא המשיך ביוזמות להשיג הכנסות נוספות לטובת משפחתו.

 

מדי פעם הייתי פוגש אותו. הוא סיפר לי גם על אחת היוזמות שלו. הוא היה קונה במחיר זול מכוניות שהוצעו למכירה ונראו במצב רע. 

היה צובע ומתקן אותן ומוכר במחיר גבוה יותר. מה, שלרוע מזלו, הביא אותו לסוף "הישורת האחרונה" בגיל צעיר.

הסוף

ידיעה חדשותית דיברה על איש שנרצח ברחוב בירושלים. זה היה גדעון. גדעון ראה מכונית במצב גרוע שעליה שלט "למכירה". הוא בחן אותה מכל עבריה על מנת לדעת האם הוא מעוניין לרכוש אותה ולשפץ ולתקן אותה. הופיע מישהו עם רובה ובאיומים הוליך אותו מבית הכרם לקריית משה ובסוף ירה בו לאור היום. 

לימים התברר שהיורה, קצין מילואים מעורער בנפשו, נהג לפרוץ למכוניות ולגנוב מהן. הוא חשד שגדעון חושד בו שהוא גונב ממכוניות ולכן רצח אותו. הוא היה בשירות מילואים והשתמש בנשק הצה"לי שלו. 

מאוחר יותר התאבד בכלא.

 

 

לרוץ

 

 

עין לבן. מקור התמונה ויקיפדיה

 

אני רץ במסלול יפהפה ומאתגר לכיוון עין לבן. אינני רץ על אספלט, כדי לא לגרום נזק לברכיים. הייתי הולך מביתי במלחה למלון יהודה. אחרי מלון יהודה יש שביל עפר שבו הייתי מתחיל את ריצת ה-7 ק"מ או 8 ק"מ שלי. 

הייתי מסיים את הריצה לפני החלק הסלול של הכביש לגן החיות, והיום גם לאקווריום. משם הייתי הולך כמה קילומטרים הביתה.

"זה שאינך רואה הוא (כמעט) יפילך"

במשך שנים רצתי ללא טלפון סלולרי וללא כסף בכיסי. מדובר באיזור תפר. הזהירו אותי, שאין שם כמעט אנשים: ומה תעשה אם תיתקל במחבל ערבי? 

הסברתי למזהירים שיש שם רצים כמוני, רוכבי אופניים, הולכי רגל, אנשים המטיילים עם כלבים וגם מדי פעם רכב של משמר הגבול או של הביטחון של רכבת ישראל. 

 

פגשתי גם ערבים רבים אבל, פרט לפעם אחת, לא חשתי בסכנה. 

בפעם הזו לא רצתי ולא הייתי לבד, אבל זה עדיין היה מאוד לא נעים לפגוש מסומם היושב במכוניתו במקום מבודד בשעת חשיכה. במקרה המסומם היה ערבי. 

טייס בדימוס סיפר לי על ביטוי השגור בקרב טייסים: "זה שאינך רואה הוא שיפילך", כלומר: מי שאינו רואה את מטוס האויב אינו יכול להיערך להתמודדות מולו. גם אם הוא טייס מעולה והמטוס משוכלל ביותר. 

 

 זה גם מה שכמעט קרה לי בחזרה מריצה בשבת בבוקר. לא ערבי אלא יהודי. לא ליד עין לבן אלא קצת אחרי בית הלוחם בעלייה לכיוון מלחה. לא הייתי רחוק מסיום "הישורת האחרונה" בשנות ה-60 של חיי. 

לא רציתי לגמור כמוהו

אחרי כמה משפטים שאמר הבחור הצעיר שהתחיל לדבר איתי, הבנתי שאינו שפוי בדעתו. 

הבחור אמר לי שאני טמא ולכן הוא לא יכול לאפשר לי לעלות בעלייה. עלי לרדת למטה לכיוון גן חיות. 

כשניסיתי להמשיך הוא חסם אותי. אז מה עושים? 

הדבר הראשון שעשיתי היה להיזכר בסיפור של גדעון. לא רציתי לגמור כמוהו. חשבתי על אפשרויות הפעולה שלי.

 

עימות פיזי

עימות פיזי עלול להיות מסוכן לכל אחד. הוא מסוכן במיוחד לאנשים שגילם מעל ל-50. כשהעימות הוא עם מישהו צעיר בהרבה, זה מגדיל את הסיכון. כשהעימות הוא עם אדם לא שפוי, הוא עלול לשלוף סכין או שברי זכוכית.

ההחלטה שלי: להימנע מעימות כל עוד זה אפשרי. הכוונה היא להימנע מעימות יזום על ידי וגם מניסיון להמשיך בדרכי כשהוא חוסם אותה.

אם יתקוף אותי פיזית, אצטרך להגיב.

ציות לאיש וירידה לכיוון גן חיות

נראה לי שגוי. זהו בדיוק מה שקרה לגדעון. ירידה לכיוון גן חיות תרחיק אותי מהכביש הראשי ומבני אדם העוברים בו. צריך להביא בחשבון שכשאגיע לשם הוא יכול לנסות לרצוח אותי.

ההחלטה שלי: לא לרדת לכיוון גן חיות.

להרוויח זמן ולהפנות את תשומת לב הנהגים

התערבות של אדם אחר עשויה לפעול לטובתי. צריך להיזהר לא ליצור מצב שהוא יילחץ ויפעל בתוקפנות.

ההחלטה שלי: לדבר ולהרוויח זמן. לנסות למשוך תשומת לב של אחרים. 

 

בחרתי באפשרות השלישית וצעקתי: "עזוב אותי"

נהגים  הבחינו במצוקה שלי. תופעה פסיכולוגית ידועה היא מלכודת הגיבור הנעדר. ככל שיש יותר אנשים גדל הסיכוי שאף לא אחד יפעל. 

 

חששתי שיקרה לי מה שקרה לקטי ג'נובזה. עד שעצרה לידי משאית. הנהג צעיר גדל גוף שאל: "מה קורה?" מהר מאוד מצאתי את עצמי יושב לצידו במשאית. הצעיר הסביר לו שאני טמא. ואני לא יכול לעלות בהמשך הדרך. כשהנהג לא התרשם הוא אמר: "אתה איתו נגדי". 

נסענו משם. אמרתי לנהג שיוריד אותי איפה שמתאים לו רחוק משם. ירדתי בקריית מנחם והלכתי ברגל הביתה. 

ומאז ועד היום

גם בגשם גם בחום כשאני יוצא לרוץ אני לוקח איתי טלפון סלולרי (אולי אצליח להשתמש בו בעת חירום) ושטר של 100 שקלים (למונית הביתה).

 

 

 

 

 

צער גידול הורים: ישורת אחרונה מנטלית נוספת

 

רינה רוזנטל ותלמידים אחרי מלחמת העולם השנייה

בפוסט "הישורת האחרונה" המנטלית: לחיות או לסיים את החיים? תיארתי מחלקה סיעודית בה שהה אבי ז"ל בתקופה האחרונה של חייו. 

פוסט זה מתייחס למחלקה סיעודית בה עברו על אימי ז"ל אחת עשרה שנים עגומות. 

 

מדוע עגומות? 

1. היא סבלה מדמנציה חמורה ולא תיפקדה מבחינה מנטלית.

היא חזרה לדבר בפולנית (שפת האם שלה). חברה שלה שדוברת את השפה אמרה שגם בפולנית היא לא מדברת לעניין.

2. כשאבי ז"ל היה במצב של חוסר תפקוד מנטלי, 12 שנים לפני שזה קרה לה, היא אמרה לנו שהיא לא רוצה לחיות במצב כזה. 

אמרה ועשתה: כתבה מכתב שבו ביקשה שלא ישמרו עליה בחיים והכינה כדורים על מנת להתאבד, אם תגיע למצב כזה. 

הנפילה לסוף "הישורת האחרונה" המנטלית הייתה פתאומית. גם אם רצתה לסיים את חייה, היא כבר לא הייתה יכולה לעשות זאת.

כמובן, שכשהמשפחה אינה נוטשת את החולה הסיעודי, כפי שקרה אצלנו, גם בני המשפחה האחרים חווים קשיים. כשזה נדרש, לא הססנו גם לטפל באמא שלנו, ששמה אותנו במשך שנים ארוכות בראש העדיפויות שלה.

11 שנים זהו זמן ארוך למי שנמצא בשתי הישורות האחרונות.  

מרבית המאושפזים האחרים כבר הלכו לעולמם ואת מקומם תפסו אחרים. 

במהלך התקופה הזו פגשתי הרבה אנשים מעברי הרחוק. גם הם הגיעו לבקר ו/או לעזור לקרובי משפחה סיעודיים. בחלק מהמקרים ניהלנו גם שיחות עמוקות יותר, שהשלימו את הפער של שנים ללא קשר.

 

בפוסט זה אציג כמה מהתובנות שלי במשך אותה תקופה ארוכה וכואבת. 

 

תובנות

חוקי מרפי פועלים: תמיד יכול להיות גרוע יותר 

אנחנו, כמו קרובי משפחה של מאושפזים אחרים, גילינו שעלול להיות תמיד גרוע יותר. המצב הפיזי של אדם סיעודי לא פעיל ממשיך להתדרדר. כשגם במצב המנטלי קשה זה מעצים את הקשיים הפיזיים. כך למשל, עלולים להתקשות באכילה ועלולים להיווצר פצעי לחץ.

 

היחס תלוי גם בהתנהלות לפני "הישורת האחרונה"

 ראיתי הרבה אנשים ב"ישורת האחרונה" המנטלית, שאף לא אחד ביקר אותם, למעט קרובי משפחה מדרגה ראשונה. 

את אימי ביקרו גם אנשים שאינם קרובי משפחה. הם ביקרו אותה על אף שהיה ברור להם שאינה מבינה דבר ולא ניתן לתקשר אותה. 

הגיעו חברות שלה מירושלים. הגיע ידיד מאז תקופת מלחמת העולם השנייה מחדרה.

הגיע מהנדס מחיפה רק משום שבעבודתה במשרד החינוך, טיפלה בו באופן יוצא דופן לטובה. 

המהנדס הזה לא היה יוצא דופן מבחינת האופן בו התייחסה אימי לאנשים: היא ראתה גם אחרים וניסתה לעזור להם כשזה היה אפשרי.

 

 תמיד יש גם צד טוב

כפי שנאמר "אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב". גם במהלך שנים ארוכות אלה פגשתי אנשים מעניינים מעברי ושלא מעברי, אנשי צוות הראויים להערכה רבה על עבודתם המסורה לטובת המאושפזים ומתנדבים שהקדישו מזמנם לטובת אלה שגורלם כבר לא שפר ב"ישורת האחרונה".  

להיות צלול בין הנמצאים ב"ישורת האחרונה השנייה"

 

קשה מאוד להיות במצב סיעודי כשהמוח צלול. כך לפחות התרשמתי, מהמעטים שהיו כאלה, בשנים הארוכות שאימי הייתה במחלקה סיעודית, וגם בתקופה של יותר משנה שבה אבי היה במחלקה כזו. 

ברור לגמרי שאנשים כאלה תלויים ככמעט לחלוטין מבחינה פיזית באחרים: אנשי צוות, קרובי משפחה ומטפלים שכירים. 

השילוב של תלות ושל מצב שברור, שהוא בלתי הפיך,  מעורר אצל חלקם את אותן תהיות, שציינתי בתחילת הפוסט לגבי אימי: האם יש טעם להמשיך לחיות? או האם יש עדיין משמעות לחיים?

חלקם שמרו לעצמם את התהיות, אם היו כאלה. אחרים ביטאו אותן באופן חד וברור. 

באופן אישי, ניסיתי לעזור לאותם אנשים כאשר הבנתי שהם זקוקים לעזרה פיזית. 

ניסיתי גם לשוחח איתם. ככלות הכל בני המשפחה לא תמיד היו לצידם ואנשי הצוות היו עמוסים בעבודה.

שאלתי את עצמי: האם יש למצבם ולתהיותיהם רלוונטיות לנו, האנשים שטרם הגיעו ל"ישורת האחרונה" ועדיין מתפקדים?

במהלך 17 השנים שחלפו ממותה, כבר הגעתי ל"ישורת האחרונה". עדיין מתפקד. עדיין שואל.

שיר

השיר הבא מתאר את מה שראיתי וחוויתי באותה מחלקה סיעודית.

השיר הבא

 

השיר הבא ריק מעצב

כמו דייסה בה מאכילים

פה חסר שיניים, ולשון

מנופצת מגורסת בינקות מאוחרת.

בתום תרתי משמע,

אם יש משמע,

לרסיסי מסדרונות ומעט שעשועים.

בדרך מיותמת.

ללא תקווה,

אך אולי גם

ללא שיברון מייאש

של מה שיש.

 

ירושלים, 1994

 

אורי: תמיד בדרך שלו

  

בפוסט הקודם הזכרתי את הספר החופש מהידוע של ג'ידו קרישנמורטי. 

השם הוא הודי והאיש אכן נולד בהודו. 

הקורא עשוי לחשוב, בטעות, שהגותו היא עוד וריאציה של הינדוהיזם או בודהיזם עליהם כתבתי בפוסטים קודמים. 

על פי הויקיפדיה, קרישנמורטי נולד בכפר קטן במדינת אנדרה פרדש שבדרום הודו. בגיל 14, פגש בכיר האגודה התיאוסופית שיצא מטעם נשיאת התיאוסופיה דאז, אנני בזאנט לחפש את הנביא שיעמוד בראש התנועה ויהיה למורה העולם. לאחר מספר שנים בודדות בהכשרתו באנגליה העמידו אותו בראש מסדר אשר יוסד במיוחד בשבילו וכונה "מסדר הכוכב מן המזרח" ("The order of the star from the east").

האגודה התיאוסופית צמחה מתרבות מערבית ולא מהינדוהיזם או בודהיזם. 

בכל מקרה, מהגותו המערבית של קרישנמורטי ומחשיבתו הפילוסופית הנקיה התרשמתי מאוד לפני כמעט חמישים שנים. 

עכשיו, כשאני אורז את הספרים שלי לקראת המעבר הקרוב לדירה שכורה,  מצאתי ספר אחר של קרישנמורטי: Comantries on Living.

אתמקד כאן באופן שבו הגעתי בכלל לספר של קרישנמורטי או ליתר דיוק באיש שהציע לי לקרוא את הספר. האיש הזה הוא חברי הטוב בלימודיי בתיכון אורי. 

כמו כמה מחבריי המעטים, לצערי, גם הוא כבר אחרי "הישורת האחרונה".

אורי  

 

 

משחק שחמט סימולטני של ויקטור צ'וקלטייה בשנת 1965 אורי עומד  מאחוריי

 

התמונה לקוחה מתוך "במועצה" ביטאון של מועצת פועלי ירושלים.  

על המשחק הסימולטני המתואר בתמונה, בו סיימתי בתיקו בגיל 14, עם השחקן הטוב ביותר ברומניה באותן שנים כבר כתבתי בפוסט אחר.

אורי היה שונה מאוד ממני. הוא היה נער חזק ואחרי כן צעיר ובוגר חזק, ספורטאי, לוחם בסיירת מטכ"ל. נער, ואחרי זה איש, שעמד על דעתו בתקיפות. 

אני הייתי נער מופנם וביישן, שכמעט שלא דיבר עם בנות. רק פינטז וחלם עליהן. 

אם לא מחשיבים שחמט כספורט, קשה היה לדבר עלי במונחים של ספורטאי.

בגילי המאוחר (ב-1 בינואר חגגתי חצי שנה ראשונה אחרי גיל 70) אני אדם שונה מהנער שהייתי. אחרי גיל 63 השתתפתי בכל שנה, למעט שנת הקורונה הראשונה, בריצת 10 קילומטר במרתון ירושלים. 

בשיחה אחת עם בת מחזור מהתיכון, שפגשתי במקרה, דיברתי איתה יותר מאשר דיברתי עם כל בנות המחזור שלי במשך שש שנות לימוד בבבית הספר (כיתה ז' עד כיתה יב'). 

אולי המשותף בינינו היה יכולת שכלית ורצון ללמוד ולהכיר תפיסות עולם לאו דווקא שגרתיות. 

אולי העובדה, שלכל אחד מאיתנו היה משהו שמייחד אותו. 

בכל מקרה נוצרה חברות קרובה. מסוג החברויות שגם כשלא נפגשים במשך שנים רבות היא נשמרת. 

דרכינו הצטלבו בצמתים שונים: שנינו עבדנו במלם מערכות. הבת שלי, נטע, והבן שלו נורי למדו בבית הספר למדעים ואמנויות באותו מחזור. דיברנו לא מעט באסיפות ההורים הארוכות, שארכו לרוב יותר משלוש שעות.

 

מדובר בבית ספר עם פנימייה, שילדים מוכשרים מכל רחבי הארץ למדו שם. לא מביאים הורים מהדרום הרחוק או מהצפון הרחוק לחצי שעה או שעה. אסיפת הורים ערכה כשלוש ארבע שעות, כולל ארוחה וכולל חשיפה של ההורים לאופן הלימוד ולחומרי הלימוד. 

נפגשנו גם ככותבים בדה מרקר קפה עד שנסגר. הוא כתב שם שירים. הכינוי שלו היה "אבו טהיר". טהיר הוא שמו של בנו הצעיר. 

אגב, הכינויים שלי הם תמיד השם האמיתי שלי. גם בדה מרקר קפה.

בדרך שלו

בזמן הלימודים בתיכון אורי היה הקומוניסט היחיד במחזור. הוא הגן בעוצמה רבה על תפיסת עולמו. 

בצבא היה לוחם בסיירת מטכ"ל. גם שם כמו בכל תעסוקה אחרת שלו, ביצע היטב את המטלות שהטילו עליו והשאיר מקום גם לתשוקה אמיתית של לימוד המציאות מהזווית שלו.

המסע הרוחני שלו היה רציני בהרבה ומעמיק בהרבה מ"המסע למזרח הרחוק" שלי. המסע הרוחני הפילוסופי תפס מקום מרכזי בחייו.

עבודה נועדה לאפשר את המסע הזה. הוא ביצע אותה היטב אבל ללא שאיפות להצלחה ולהתקדמות וללא השקעת זמן ללא גבולות. 

את הייחוד שלו מדגימה רשימת המוזמנים לחתונה הראשונה שלו (הוא התחתן והתגרש שלוש פעמים).

לא הופתעתי כשהוא הזמין אותי לחתונתו. אבל הופתעתי ממספר הנעלבים שלא הוזמנו. אורי הזמין רק שני אנשים: את אחד מחבריו בסיירת מטכ"ל ואותי. יתר המוזמנים הוזמנו על ידי אשתו הראשונה, הוריו והוריה. 

 

במשך שנים הלך ברגל מביתו למקום העבודה מרחק של יותר מחצי שעה הליכה. הוא הלך במהירות ובצעדים גדולים. אנשים זכרו אותו כזה שהלך באופן שתיארתי כשתוך כדי הליכה הוא קורא ספר.

 

בשבעה שלו, שמעתי מחבריו לסיירת מטכ"ל שהוא היה מגיע מירושלים לבסיס ברכיבה על אופניים. 

אין לי צל של מושג היכן נמצא הבסיס ואין לי שום רצון לדעת את זה.

מה שאני כן יודע זה, שבדרך ממוצא לבסיס היו בוודאות עליות תלולות. 

 

המסע הרוחני שלו

הוא שיתף אותי בחלקים מהמסע הרוחני שלו. כך קראתי לא מעט ספרי מיסטיקה ופילוסופיה, שכנראה לא הייתי מגיע לקרוא אותם. 

 

לאחר הצבא, נסע לארצות הברית ושם נחשף ליהדות והתחבר לאמונה באלוהים בדרכו הייחודית. 

כשחזר כבר הפליג למחוזות אחרים.

 

גורדייף ואוספנסקי

מחוז כזה היו גורדייף ותלמידו אוספנסקי. 

גורדייף הוגדר כפילוסוף, מיסטיקן ומורה רוחני. תלמידו אוספנסקי, עזב אותו בשלב מסוים והמשיך בדרך עצמאית משלו. 

שניהם מדברים על "הדרך הרביעית". 

 

סופים

 

גורדייף דיבר על מורים עתיקים שמהם שאב את תפיסתו. אורי חשב שהם הסופים. זאת הייתה התחנה הבאה במסע שלו.

מעט מידע על הזרם המיסטי של הסופים באיסלם תוכלו לקרוא בויקיפדיה העברית בערך סופיות. 

 

אצטט כמה שורות מהערך בויקיפדיה העברית: 

"הסוּפיות או סוּפיזם (בערבית: صوفية; בתעתיק מדויק: צופיה) היא זרם מיסטי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. בעוד ששאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הסופים סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר. הם שאפו להתאחד עם האל ("איתיחאד") תוך ביטול המהות העצמית שלהם, ולצורך כך פיתחו סוג מדיטציה הנקרא מוראקבה המזכיר את מסורות המדיטציה של המזרח הרחוק."

האם היו תחנות נוספות?

יתכן. כשפגשתי את אורי הוא סיפר לי שהוא כמעט ולא נפגש עם אנשים מחוץ לעבודתו, למעט ילדיו, שהקשר איתם היה חשוב לו, ולגבי שניים מהם התרשמתי ב"שבעה", שגם להם. 

הוא סיפר לי שהוא ממשיך בעבודה הרוחנית המעשית שלו, שתופסת מקום מרכזי בחייו.  

אני כבר הייתי במקום אחר בחיים. מקום שבו הילדים ואשתי היו מרכז חיי. הייתה גם עבודה קשה כעצמאי ובשלב מסוים גם משחק הברידג'. לא היו לי משאבים ואנרגיות לדיוני עומק רוחניים מיסטיים.

כך שאיני יודע האם היו תחנות רוחניות נוספות או משלימות או שהסופיות הייתה דרכו עד הסוף.

תודה

אני בהחלט יכול להודות לאורי על הפתיחות הגדולה והשיתוף של ההתנסויות הרוחניות והתפיסות אליהן נחשף. 

בלעדיו כנראה שלא הייתי קורא רבים מהספרים שהמליץ וקראתי ולא הייתי נחשף לאותם הוגים, פילוסופים ומורים רוחניים. 

בהמלצתו קראתי בין השאר את ספריו של אוספנסקי וספרים סופיים. הם העשירו אותי ותרמו לעיצובי על אף שמסעי הרוחני התמקד בזן בודהיזם היפני.

 

הסוף

 

ל"ישורת האחרונה" יש סוף. אצל אורי קצת אחרי תחילת המחצית השנייה של שנות ה-60 של חייו. באחת הפעמים בהם ישבתי ביחד עם חברי עוזי, שגם הוא כבר איננו איתנו, ב"קפה בצלאל" הוא סיפר לי ששמע שאורי נפטר. 

הייתי בהלם. לא ציפיתי שהאיש החזק הזה, שחי חיים פעילים, עסק בספורט והתזונה שלו הייתה בריאה למדי, ילך לעולמו כל כך מוקדם. 

הפריע לי שלא ידעתי ולא ביקרתי אותו בבית החולים. הפריע לי שאולי יכולתי לעזור במשהו ולא עזרתי משום שלא ידעתי.

אורי חלה במלנומה ומת תוך מספר חודשים. 

המנהל הישיר שלו במלם ספד לו בלוויה ואמר שגם על מיטת חוליו בבית החולים בימיו האחרונים עזר בפתרון בעיה במערכת מחשוב עליה היה אחראי. 

בהחלט התנהגות אופינית לאורי ז"ל.  

 

שיר

 

גם את הפוסט הזה אסיים בשיר. לא נותרו לי שיריו של אורי ואין שיר מתאים שכתבתי. 

בחרתי להביא שיר, שכנראה היה מדבר אליו לו היה עדיין איתנו.

מדובר בשיר של סופי בשם שייח מוזאפר, המצוטט בערך סופיות בויקיפדיה העברית.

 

 

עִזְבוּ הַכֹּל וּלְכוּ בְּעִקְבוֹת הָאַהֲבָה בִּלְבַד, הוֹ לִבִּי,
אַנְשֵׁי מְצִיאוּת מְצַיְּתִים לָאַהֲבָה,
עֲבוּרָם הָאַהֲבָה עַתִּיקָה יוֹתֵר מִכָּל הַיָּדוּעַ לָנוּ.
הֵם חִפְּשׂוּ אֶת רֵאשִׁיתָה שֶׁל הָאַהֲבָה,
אַךְ גִּלּוּ שֶׁאֵין לָהּ רֵאשִׁית.