המשחק המושלם שלא היה מושלם

 

הראשונים באליפות הפועל דרגה א' ודרגה ב' בשמחט 1968.
אני מקום השני באליפות לדרגה ב'

אחרי שהזמינו אותי לשחק שחמט במועדון של "הפועל" ירושלים, תפס השחמט מקום מרכזי בחיי בתקופת לימודיי בבית הספר התיכון. 

אחד האירועים החשובים של השחמט הישראלי של שנות ה-60 היו תחרויות שהתקיימו בנתניה בקיץ. 

בשנת 1968 התקימו ארבע תחרויות:

1. תחרות בינלאומית ראשית

בתחרות השתתפו שחקנים מחו"ל ברמה גבוהה ובעלי דרגות גבוהות ובכירי השחקנים בישראל. 

הכוכב הבולט ביותר היה בובי פישר. פישר נחשב אז לשחקן הטוב בעולם.

2. תחרות בינלאומית משנית 

בתחרות זו השתתפו אמנים ישראלים ושחקנים בכירים פחות מחו"ל.

3. אליפות "הפועל" דרגה א'

בעלי דרגות גבוהות ממועמד לאמן ומעלה.

4. אליפות "הפועל" דרגה ב'

בעלי דרגות מתחת לרב אמן. 

תוכלו למצוא אותי כנער בדרגה א+ שסיים במקום השני. 

רבים מהמשתתפים היו בעלי דרגה א++ הגבוהה מדרגתי באותה עת.

בפוסט הקודם כתבתי על הסרט "ימים מושלמים". 

כמובן שהימים המושלמים בסרט, לא היו באמת מושלמים.

בפוסט הזה אני כותב על משחק שחמט ששיחקתי באותה תחרות. 
בדיעבד, התברר לי שהוא לא היה מושלם. 

בחירת ההגנה

שחקני שחמט יכולים לבחור את ההגנה שהם משחקים ואת הוריאנט באותה הגנה שהם משחקים.  

אחרי ה4 (חייל לבן ממשבצת ה2 נע למשבצת ה4), אחד משני מסעי הפתיחה הכי מקובלים בשחמט, השחור בוחר באחת מההגנות האפשריות.

אם המסע הראשון של השחור הוא ג5 (חייל שחור ממשבצת ג7 נע למשבצת ג5) הוא בחר בהגנה סיציליאנית. 

זוהי בחירה נפוצה, אבל אחרי הבחירה הזו יש מספר רב של הסתעפויות (וריאנטים). 

כנער השואף להצליח בחרתי ברוב המקרים בוריאנט לא שכיח.

הוריאנט הלא שכיח הזה נקרא סיצאליוכין או וריאנט נימצוביץ. 

הוא נקרא על שם אלוף העולם לשעבר אלכסנדר אליוכין (1892-1946) או על שם אחד מגדולי התיאורטקנים אהרון נימצוביץ (1886-1935). 

המאפיין אותו זה שאחרי המסע השני המקובל של הלבן פו3 משחק השחור מסע לא מקובל פו6. 

בתוך אותו וריאנט בחרתי בהסתעפות חריפה במיוחד ולמדתי אותה היטב. 

הרציונל לבחירת הוריאנט

נערים מוכשרים הם לא פעם בעלי עודף ביטחון. גם אני הייתי כזה (בשחמט. היו גם תחומים שהייתי בהם חסר ביטחון). 

הם חושבים שאם הם משחקים וריאנט לא מוכר היריבים יתקשו לשחק נגדם משום שאינם מכירים אותו. 

הבעיה היא שכשהתבגרתי הבנתי מדוע הוריאנט פחות נפוץ מוריאנטים אחרים? 

הסיבה היא שהוא פחות טוב לשחור. 

רציונל דומה לבחירת מוסכמת הכרזה בברידג' אבל...

בגיל 54 התחלתי לשחק ברידג'. ברור שהייתי הרבה יותר בוגר. 

לאחר כמה שנים ששיחקתי בחרתי לשחק (ביחד עם שותפים שהסכימו לכך) כמה מוסכמות הכרזה והגנה נפוצות פחות עם הרציונל הדומה, שליריבים שאינם מכירים אותן יהיה קשה יותר להתמודד איתן אבל... 

והאבל הזה הוא מאוד חשוב. 

לא בחרתי מוסכמות פחות טובות. 

בחרתי מוסכמות שיש גם שחקנים בצמרת הברידג' העולמי שמשתמשים בהן. 

אני מתכוון בעיקר ל-XYZ ול-UDCA.

 

המשחק המושלם לכאורה 

אם תסתכלו על הטבלה של תוצאות התחרות (תודה לשמואל פרידמן, שנתן לי אותה) תראו במקום השביעי שחקן בשם יעקב סימון, שסיים במקום השביעי אם 7 נקודות.

סימון נחשב לאחד השחקנים החזקים ביותר בתחרות הזאת. 

ניצחתי אותו כשאני משחק בשחור בכ-15 מסעים. 

שיחקתי את את וריאנט סיצאליוכין, שכמו רבים אחרים הוא לא הכיר. 

הוא ביצע טעות קטנה שניצלתי אותה (לא היה לי ניתוח ידוע מראש שהבאתי מהבית לאחר טעות כזו). 

הקרבתי צריח על רץ בערוגה ד3. 

הצריח השני שלי איים בשח מערוגה ד8 ודחק את המלך הלבן לערוגה ג2. 

הרץ שלי איים על המלך בשח נוסף כשזז מערוגה ה6 לערגה ו5. המלכה השחורה הייתה בערוגה ב6 הלבן נכנע. למלך לא היה לאן לזוז. 

המשחק פורסם בירחון השחמט הישראלי עם הניתוח שלי. 

כנער שזה היה המשחק הראשון שלו שפורסם הייתי מאוד גאה.

מה גיליתי יותר מאוחר?

גיליתי דרך יפה יותר לתת מט. 

ללבן היה רגלי בערוגה א2. 

במקום לשחק רץ מ-ה6 ל-ו5 יכולתי לשחק ר-ב3 שח!!!

למלך הלבן אין לאן לזוז. הלבן חייב להכות את הרץ עם הרגלי בא2. 

הרגלי בב3, אחרי הקרבת רץ, מונע מהמלך בריחה לערוגה הזו. המסע הבא שהייתי יכול לשחק הוא מה-ז6 מט. כשהרץ זז משורה 6 נפתחה השורה למלכה בערוגה ב6.

לקח גם לאלה שאינם משחקים שחמט

אני מניח שמה שכתבתי עד עכשיו לא מאוד עניין את אלה שאינם משחקים שחמט. 

הלקח יכול לעניין גם אותם: 

אין דברים מושלמים ואין אנשים מושלמים.

שירים כמשחקי מילים

 

בפוסט שפירסמתי ב-22 בנובמבר כתבתי על שני ספרים: הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם והאדון שנפל לים. 

אל הספר המפורסם והחדש מבין השניים "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" הייתי מגיע בקלות בעצמי. ספק גדול אם הייתי מוצא את הספר השני, שהוא יצירת מופת של סופר לא ידוע, שפורסמה בשנת 1937. 

זה מביא אותי לערך מוסף נוסף של קשרים עם נשים. לא רק זוגיות. גם ידידות מעשירה. 

בהקשר של ספרים מרתקים ששמעתי עליהם מידידות אני יכול לציין שלושה ספרים.

בנוסף לספר שהוזכר כאן, שני ספרים שהמליצו לי ידידות נבונות ורחבות אופקים בשנות ה-20 של חיי. 

 

איש הקובייה

 

השני כרונולוגית, נקרא אז The Dice Man. 

מחבר הספר הוא Luke Rhinehart. אל תתנו לשם ההולנדי של המחבר להטעות אתכם. למעשה זה סופר אמריקאי ששאל לעצמו שם עט הולנדי. שם העט הוא כאילו שמו של פסיכיאטר המנהל את חייו על פי הטלות קוביה. מראש קובעים שש אפשרויות החלטה. לפחות אחת מהן מסוכנת. הקובייה היא זו שמחליטה. 

במקרה אחד בספר החליטה הקובייה, שהפסיכיאטר יוציא קבוצת חולי נפש לבושים בפיג'מות לראות סרט קולנוע באולם קולנוע רגיל. 

לא בכדי השתמשתי במושג "נקרא אז". אחרי שקראתי אותו יצא תרגום לעברית ששמו: איש הקובייה. 

ההתייחסות שלי לספר מתחברת עם התפיסה, שהחלטות רבות שלנו אינן החלטות רציונליות. אי רציונליות של החלטות מוכרת לנו מכלכלה התנהגותית ממגוון רחב של תחומים אחרים.

היא מוכרת לי ולאחרים גם מהזן בודהיזם. לי היא מוכרת גם מסדנת EST, שהשתתפתי בה בשנות העשרים של חיי.

האדם המשחק

יוהאן הויזינחה (1872-1945). מקור התמונה: ויקיפדיה

 

                                                                          נחלת הכלל

• נוצר: בין 1930 ו- 1945 date QS:P,+1950-00-00T00:00:00Z/7,P1319,+1930-00-00T00:00:00Z/9,P1326,+1945-00-00T00:00:00Z/9

הספר הזה היה הראשון כרונולוגית. הוא השפיע עלי יותר מהאחרים. עד היום אני עושה שימוש ברעיונות מתוכו בהרצאה ייחודית שלי הנקראת: ברידג' כראי החיים. 

את הספר כתב ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינחה. על פי הויקיפדיה העברית: "הויזינחה נחשב לאחד ההיסטוריונים החשובים במאה העשרים". 

בנוסף, היה מתנגד מובהק לנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה ולפניה. בתקופת כיבוש הולנד על ידי הנאצים  היה במעצר בית.   

הרעיון שהתחברתי אליו

הויזינחה מראה את הקשר בין משחק ויצירה או בין משחק ויצירתיות. 

הוא מתאר את תחילת היווצרות השירה ממשחקי מילים. השירה העתיקה היתה במבנים מסוימים של שורות, עם חריזה ועם צלילים קרובים של מילים או עם אונומטופאה.

נדבכים מאוחרים יותר ומורכבים יותר של שירה מודרנית הם כבר לא בהכרח כאלה.

הקשר אחר הוא לשוני. 

למילה Play בשפה האנגלית יש כפל משמעויות לא מקרי: לשחק ולנגן. נגינה היא דרך לביטוי יצירתיות. 

את הרעיון של יצירתיות במשחק ייחסתי בעבר הרחוק לשבירת סימטריות במשחק השחמט. 

היום אני קושר את זה ליצירתיות במשחק הברידג'. משחק שאני כותב עליו, מלמד אותו ומשחק אותו.

שירים

כמו רבים אחרים גם אני "חטאתי" בכתיבת שירים. בעיקר בשנות העשרים והשלושים של חיי. 

חלק מהשירים שכתבתי עונים על התיאור של משחקי מילים של הוייזינחה.

בחלקם עשויות להיות גם משמעויות מורכבות יותר.

בפוסט זה אביא כמה מהשירים הללו.

 

פרק 45 

 

פֶּרֶק אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ

וְגַם פֶּרֶק אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ

לֹא הִצִּיל חֲלוֹם שֶׁהִתְמַמֵּשׁ

הִשְׁתַּבֵּשׁ, הִתְיַבֵּשׁ

לֹא מִשֶּׁמֶשׁ.

מִשִּׁמּוּשׁ יוֹמְלִילִי  וְחוֹזֵר.

נִמְעַךְ, נִפְרַט, נִלְמַד,

שֶׁשִּׁמּוּשׁ בּוֹ לֹא יִמְצֶה

אֶת עַצְמוֹ לָעַד.

בְּאַנְגְּלִית:

Yet its use

cannot be exhausted

בְּסִינִית?

תִּשְׁאֲלוּ אֶת Chu Ta-kao

 

ירושלים, 1984

 

הערה: מעבר למשחקי המילים מסתתרת התיחסות לתוכנו של פרק 45 באחד מהספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה.

 

 מבט אחד

מַבָּט אֶחָד

מַבָּט אֶחָד אָרֹךְ,

מַבָּט אֶחָד אָבוּד,

קִפֵּל יוֹמַיִם שֶׁל שָׁנִים.

עַם אַתָּה אַהֲבָה

שֶׁאָבְדָה וְעוֹדָהּ,

זוּג עֵינַיִם חוֹמוֹת בְּפָנִים

וּצְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל

עַל אֲגַם וְעַל הַר

וְעָגָה שֶׁל דִּבּוּר

קְצָת שׁוֹנֶה וּמוּזָר.

מַגַּע יָד בְּיָד

וְלָשׁוֹן בְּלָשׁוֹן

יוֹם שְׁנֵי בְּעִקְבוֹת יוֹם רִאשׁוֹן.

כָּה שׁוֹטַטְנוּ

בִּרְחוֹבוֹת זָרִים וּקְרוֹבִים

מַשִּׁיקִים חֲלוֹמוֹת אוֹהֲבִים.

 

אדינבורו, 1979

האויר מלא את דמותך

הַאֲוִיר מַלֵּא אֶת דְּמוּתֵךְ

 

הַאֲוִיר מַלֵּא אֶת דְּמוּתֵךְ

בְּשִׂמְלָה מְפֻסְפֶּסֶת.

כְּמוֹ הַהֹוֶה שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי,

שֶׁהוּא כְּלוּ מִין חִיּוּךְ אֱוִילִי,

בְּסִבּוּב מִסָּבִיב לִדְבָרִים,

שֶׁאֵינָם וְיֶשְׁנָם

בְּדָלֶת אַמּוֹת וּבַדֶּלֶת דְּמוּתְךָ,

שֶׁיָּשׁוּר כְּמוֹ טִפָּה בְּגֶשֶׁם,

וְיוֹתִיר אֶת מוֹתִי וּמוֹתֵךְ

בְּפַעַם נוֹסֶפֶת.

 

ירושלים, 18.4.1983

וריאציות על טחינה

וַרְיַאצְיוֹת עַל טְחִינָה

 

וְהָאִישׁ שֶׁטַּחַן קָמַח כָּה דַּק

צָחַק.

צְחוֹק גָּדוֹל וְחַזֵּק,

לֹא מְרֻסָּק.

נִשָּׂא עוֹד שַׂק

שֶׁל תִּקְוָה כְּאוֹבֶה

שֶׁאוֹבֶה שֶׁהוֹוֶה

מַיִם צְלוּלִים

לְאֻמְלָלִים שֶׁבְּאֻמְלָלִים

טוֹחֲנֵי הַמִּלִּים.

 

יְרוּשָׁלַיִם, 13.3.1984

הערה: לא רק משחקי מילים. זו גם אינטרפרטציה שלי לסיפור זן.