קנאה

  

אני בגיל חמש וחצי

כילד וכנער קינאתי בילדים אחרים. קינאתי בהם על מה שהיה להם ולא היה לי.

היו להם סבים וסבתות. לי לא היו. 

היו להם דודים ודודות. לי לא היו. 

בעיקר קינאתי באלה, שהיו להם בני ובנות דודים. לי לא היו.

הצד של אבי

אבא-יצחק רוזנטל

סבי, אבא-יצחק רוזנטל, היה מנהיג ציוני בעיר מריאמפול שבליטא. 

הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. בין השאר  ד"ר ברוך בן יהודה, עלה לארץ בהשפעתו וניהל את גימנסיה הרצליה. בן יהודה הקדיש לו את ספרו האוטוביוגרפי. 

גימנסיה הרצליה היה בית הספר התיכון הראשון, שבו לימדו בעברית. 

הגימנסיון העברי במאריאמפול, בו למד אבי, אימץ את המודל של גימנסיה הרצליה והיה בית הספר התיכון הראשון מחוץ לארץ ישראל, שבו שפת הלימוד הייתה עברית. 

לאבי היה אח יחיד, שנפטר בילדותו. הרבה לפני שנולדתי. 

בשנות ה-30 עלו סבי וסבתי לאה (לבית גפן) לארץ וגרו בתל אביב. 

סבי נפטר לפני שנולדתי. סבתי נפטרה זמן קצר אחרי שנולדתי. 

אבי ז"ל היה בצרפת והצליח לברוח במהלך מלחמת העולם השנייה לארצות הברית.

הצד של אימי

משפחתה של אימי הייתה משפחה חרדית בעיירה קרושצ'נקו בפולין. מישהו אמר לי שהם היו חסידי בעלז. אינני יודע האם זה נכון.

סבתא רבא שלי (האם של אימה של אימי) חיה יותר מ-90 שנים. קרה לה משהו רע, במושגים חרדיים. היו לה הרבה בנות ובן אחד. הבן זה נפטר לפניה. 

לא היה לה בן שיאמר "קדיש" כשנפטרה.

אימי הייתה הבת הצעירה ביותר והתייתמה משני הוריה כנערה. סבא וסבתא מהצד הזה של המשפחה לא היו לי.

תחילה נפטרה האם, ממחלה. כנראה, שהיום היו יודעים לטפל במחלה, והיא אולי הייתה מגיעה ל"ישורת האחרונה" בגיל הרבה יותר מאוחר. 

אביה חלה בסרטן ונפטר אף הוא. היא נסעה לעיר גדולה (איני בטוח האם ורשה או קרקוב?) ומימנה בכוחות עצמה לימודי תיכון ומחיה בעיר. היא גם התרחקה מהדת. 

אחיותיה, למעט הצעירה מביניהן, נשארו חרדיות. נישאו וילדו ילדים. 

כל אחיותיה ומשפחותיהן נרצחו במחנות השמדה.

אימי הייתה היחידה ששרדה את השואה. 

השורה התחתונה: גם מהצד של אימי לא היו לי דודים, דודות ובני דודים, אם לא סופרים כאלה שמתו לפני שנולדתי.

הייתה לי רק משפחה גרעינית קטנה: הורים ואחות.

הילדים שלי

אחד הדברים היותר חשובים עבורי הוא האושר של הילדים שלי.

רציתי שיהיה להם טוב יותר מאשר היה לי בכל היבט אפשרי. 

בהיבט של קרובי משפחה, מצבם טוב ממצבי. היו להם שתי סבתות וסבא אחד (גם סבתא רבא, לא ביולוגית, מהצד של אבא של אשתי לשעבר. היא שרדה את השואה ואימצה את אביה של אשתי לשעבר שהיה היחיד ממשפחתו הגרעינית ששרד את השואה). 

עדיין יש להם סבתא אחת. את אימי אפשר היה לספור כסבתא עד גיל חמש של בני הבכור, גיל שלוש של ביתי וגיל שנה של בני הצעיר. אחרי זה היא אמנם הייתה בחיים כאחת עשרה שנים, אבל הייתה אחרי "הישורות האחרונה" המנטלית.

יש להם שתי דודות. דוד (הגרוש של אחותה של אשתי לשעבר, שעדיין ילדיי שומרים איתו על קשר גם אחרי הגירושים.) ושלוש בנות דודות. 

כילדים וכנערים לא היה להם חוסר שעלול לגרום להם לקנא בילדים אחרים כפי שהיה לי.

החולצה מסאמבורו

 

יש כאלה הקונים בגדים מפוארים ויקרים, למשל שמלה ממדריד. אני קשור דווקא לחולצת T-shirt מסאמבורו.

 

האם זו חולצת ה-T-shirt היחידה שלי? 

 

הסירו דאגה מליבכם. בכל פעם שאני רץ 10 קילומטרים במרתון ירושלים אני מקבל T-shirt מנדף זיעה עם כיתוב של "מרתון ירושלים". 

בפעמיים שרצתי גם למען בית החולים "אלין" קיבלתי שתי חולצות. 

בכל פעם שהשתתפתי בפסטיבל הברידג' הבינלאומי באילת קיבלתי T-shirt עם כיתוב וציור של הפסטיבל. 

גם כשמביאים לי מתנות מנסיעות לחו"ל, שאיני מבקש שיביאו, בלא מעט מקרים מביאים לי T-shirt המתאר מאפיין של ארץ הביקור. 

כבר תרמתי, למי שזה יכול לעזור לו, חולצות שלא הוצאתי מהניילון, שהן היו בתוכו. 

 

מה מיוחד בחולצה מסאמבורו?

 

את החולצה רכשתי בסאמבורו שבקניה.לטעמי, המקום המעניין ביותר בו ביקרתי במדינה זו.

החולצה היא  המזכרת שלי משם. בכל פעם שאני לובש אותה אני נזכר במקום ממנו באה.

זה היה טיול בר מצווה או בת מצווה לקניה. בעיקרו טיול של סאפארי. לראות חיות בסביבת החיים הטבעית שלהן. 

לכל נערה או נער הצטרף הורה או שניים או סב או סבתא או שניהם.

גם הבת שלי, אז בת 12, ואני היינו חלק מהטיול המאורגן הזה. 

בדרך חתחתים, ללא אספלט, נסענו באיזור צחיח. מישהו כינה את הדרך הזו, כנראה בציניות, "האוטוסטראדה לכיוון אתיופיה". לא בכיתי בגלל קפיצות גלגלי האוטובוס שהטלטל. גברים אינם בוכים בדרך כלל. בטח לא בגלל טלטלות לא נעימות של אוטובוס. ילדות בנות 12 כן בוכות. כך שלאורך הדרך נשמע בכיין, ביחד עם ניסיונות הרגעה של המבוגרים שליוו אותן. 

עד שנגמר המדבר והגענו לסאמבורו.

סאמבורו

הכניסה לשמורת סאמבורו. מקור התמונה: ויקיפדיה 

‏by Snowmanradio.  ב 9 בינואר 2014‏, 11:47  This image, which was originally posted to Flickr, was uploaded to Commons using Flickr upload bot on that date, it was confirmed to be licensed under the terms of the license indicated.

הייחוד של סאמבורו נובע מזה שהיא ליד גדת נהר באזור מדברי צחיח. 

התנאים הייחודיים חייבו בעלי חיים להסתגל אליהם. כך למשל, הזברות המקומיות הן עם אזניים גדולות יותר. האוזניים הגדולות משפרות את השמיעה שלהן על מנת שישמעו התקרבות של טורפים. 

בסוואנות האחרות הזברות רואות היטב. הגנו שומעים היטב. הזברות והגנו מזהירים זה את זה. בסאמבורו אין גנו. 

 

צבי ג'יראפי. מקור התמונה: ויקיפדיה

Steve Garvie from Dunfermline, Fife, Scotland - Gerenuk male

• CC BY-SA 2.0
• File:Flickr - Rainbirder - Gerenuk male.jpg
• נוצר: ‏7 ביולי 2010‏, 09:52

חיה ייחודית היא הצבי הג'יראפי, בתמונה מעל שורות אלה, הנקרא גם גרנוק. 

צבי בסוואנה אפריקאית רגילה יכול לאכול עשבים. בסאמבורו, צריך להגיע לעלים על העצים משום שאין כמעט עשבים. לפיכך, הצבי המקומי פיתח צוואר ארוך על מנת שיוכל להגיע לעלים שהוא אוכל. משהו שבין ג'ירפה לצבי. ממראהו נגזר השם צבי ג'יראפי. 

על ה-T-shirt השחור שלי כתוב בכתום באנגלית: SAMBURU. מתחת לאותיות עומד על שתי רגלייו האחוריות צבי ג'יראפי. הוא מחזיק את ה-S בכיתוב בשתי רגליו הקדמיות ומלחך אותה כאילו הייתה עלים.

פחד הוא תלוי תרבות

שני בני שבט סמבורו המקומי הסתובבו בלודג' בו התארחנו. הם חגרו חניתות. פניהם צבועים בצבעי קרב. אוזניהם משתלשלות כלפי מטה כשבקצהן מטילי מתכת גדולים וכבדים. לא אכחיש, שהם עוררו בי פחד מסוים. לך תדע, האם אחד מהם לא ישפד מישהו על חניתו.

מדריך הטיול, הקשור בכל נימי נפשו לקניה, ניגש אליהם והציע להם לראות משהו. הוא ביקש מאחת הנערות בנות ה-12 בקבוצה לפתוח את פיה. כשהם ראו את הפירסינג על הלשון שלה, הם נמלטו בזעקות אימה.

מה ל-T-shirt ול"ישורת האחרונה"?

אז מה הקשר של ה-T-shirt מסאמבורו ול"ישורת האחרונה"? כפי שכבר ראינו, לא רק אני ובני אדם נוספים נמצאים בישורות האחרונה, גם תנים. 

מאז שקניתי את החולצה עברו כבר יותר משמונה עשרה שנים. אתמול שמתי לב שגם החולצה נמצאת ב"ישורת האחרונה" שלה. 

חלק מהצבע הכתום זלג ככתמים לא מזוהים. כבר לא ממש ראוי ללבוש אותה, למעט לעבודות בית ואולי לטיולי הליכה ארוכים בטבע.

 

שלושה חודשים וחצי לבד: התייצבות

 

בפוסט קודם תיארתי את מצבי אחרי חודשיים ראשונים לבד. 

כשנפרדנו חשתי שעולמי קרס וחששתי שלא אצליח לתפקד בדברים יומיומיים בתחומי החולשה שלי. המציאות הפריכה את החששות האלה. 

השלב הראשון היה מנטלי. הזכרתי לעצמי מצבים קשים קודמים בהם התמודדתי טוב יותר מהציפיות. 

את השלב שבא אחר כך תיארתי בפוסט המתאר את מצבי אחרי חודשיים. 

אחרי חודש וחצי נוסף אני כבר במקום אחר: תחילת תהליך התייצבות בעולמי החדש.  

בפוסט זה אציג כמה מהמאפיינים של השלב הנוכחי.

הביטואציה

 

לפני כמעט חמישים שנה (לא להאמין כמה זמן עבר) למדתי כסטודנט לפסיכולוגיה על הביטואציה. 

בני אדם וגם בעלי חיים משקיעים מאמץ ואנרגיה רבים בהתמודדות עם גירוי לא מוכר או עם מצב חדש ולא מוכר. 

אי אפשר להמשיך כך לאורך זמן רב. הביטואציה היא תהליך הסתגלות שבו הרגלים מקטינים את המאמצים המושקעים. האוטומציה של ההרגלים דורשת פחות ומאפשרת הפניית מאמצים, קשב ואנרגיה לצרכים אחרים.

זה בדיוק מה שקורה לי בימים אלו. כבר הסתגלתי לדירה המושכרת ולמעבר לשכונה חדשה. הסתגלתי לצורך לטפל במטלות שלא טיפלתי בהן שנים רבות או לפחות לא הייתי צריך לטפל בהן באופן שיטתי ולשינויים נוספים בחיי. 

 

לגור לבד

 אני כבר לא גר עם בני משפחה. יש לזה השלכות בהקשרים רבים. נדמה לי שהצלחתי להתמודד עם זה לא רע.

הילדים שלי ראויים לשבחים מיוחדים על המשך שמירה על קשר עקבי איתי, על אף שאינם גרים איתי.

קניות וטיפול בבית

זה כבר הפך לשגרה מוכרת. כולל טיפול בתקלות קטנות ובחוסרים של דברים שאני מגלה מדי פעם. 

ניקיון בבית 

אני מנקה לבד את הבית. זה נעשה באופן סביר. יש כבר שגרה של טיפול בנושא זה.

אוכל 

אני מכין לעצמי ארוחות. בדרך כלל פחות מורכבות ויותר פשוטות. הן טעימות לי והן גם יותר בריאות: 

 

א. יותר דגים ופחות בשר. 

הקנייה השבועית שלי של דגים בשוק מחנה יהודה, שהתחלקה בין מספר נפשות, היא עכשיו רק עבורי, כלומר: גם שני דגים מספיקים למספר ימים. 

 

ב. יותר ירקות

הכי פשוט זה לחתוך ירקות להוסיף לימון, שמן זית או טחינה. כמות הירקות שאני אוכל עלתה. גם הגיוון בהם התרחב.

יותר ירקות זה גם פחות מזון פחות בריא.

כמובן שאני גם אוכל יותר מחוץ לבית ונהנה מהאוכל,  כפי שנהניתי מכך גם לפני הפרידה. 

לפעמים חסרים לי שותפה או שותף שישבו איתי במסעדה. 

 

נושא האוכל ראוי לפוסט ייעודי שאכתוב בעתיד.

ספורט

כמו לפני הפרידה אני רץ פעם או פעמיים בשבוע והולך ביתר הימים. אני משלים את הפעילות הספורטיבית שלי בדיווש על אופני כושר כשאני צופה בטלוויזיה ובתרגילים במתקני כושר בפארק. 

הייתי צריך למצוא מסלולי הליכה וריצה חדשים ופארק עם מתקני כושר. 

הקושי העיקרי היה במציאת מסלול ריצה. 

אינני רץ על אספלט משום שזה פוגע בברכיים. חיפשתי תחליף למסלול הנפלא בטבע לכיוון עין לבן. 

מסלול ארוך מספיק ומתאגר מספיק (עם עליות). מסלול עם טבע פורח ונוף יפה. 

בסופו של דבר את מבוקשי מצאתי ביער ירושלים.

התניידות אחרת

הקלות שבה אפשר להגיע ברגל כמעט לכל מקום, רלוונטי עבורי, היא אחד היתרונות של שכונת בית הכרם בהשוואה לשכונת מלחה.   

כך למשל, אני מגיע ברגל לאוניברסיטה העברית ללמד ברידג' את גמלאי הארגון. אני מגיע ברגל למתנ"ס שגם בו אני מלמד ברידג'. 

לשוק ולמרכז העיר אני מגיע ברכבת הקלה במקום לסוע לחניון, שאינו ממש במרכז העיר ומשם ללכת ברגל. 

התוצאה היא: פחות נסיעות ברכב ויותר הליכה ברגל. חסכוני בדלק ובכסף וגם הרבה יותר נעים.

חזרה מלאה לפעילויות שבהן הורדתי פרופיל

גם בתקופות הקשות שלפני הפרידה תפקדתי בעבודה. צמצמתי את היקף הפעילות שלי בנושאים אחרים  כמו התנדבות ופעילויות פנאי. 

בהדרגה חזרתי לפעילות כמעט מלאה. יש גם, פה ושם, פעילויות חדשות.

חזרתי גם לכתיבת ספר הברידג', שאני מקווה שיצטרף לשלושת קודמיו.

 

ביורוקרטיה

 

החזון ההומוריסטי של אפרים קישון ז"ל הוא חלק מהמציאות שכולנו חווים בעשור השלישי של המאה ה-21. סוג של תעלות בלאומילך רבות.

כשמתגרשים, ועוד יותר חמור כשנפרדים ללא גירושין, חווים את הקשיים הללו הרבה יותר קשה. 

אזכיר כאן שתי דוגמאות קיצוניות: מחלקת הארנונה של עיריית ירושלים, שרדפתי אחריה שלושה שבועות רק משום שרציתי לשלם ארנונה על הדירה ששכרתי ואת חברת סלקום.

חברת סלקום, בחוסר תבונה ראוי לציון מיוחד, עשתה את כל מה שהיא יכולה על מנת לפגוע בי, בגרושתי ו...בחברת סלקום עצמה. 

ביקשנו להעביר את החשבון ממני לגרושתי, שנשארה בדירה בה גרנו. התהליך הביורוקרטי מייגע, חסר היגיון ובלתי נסבל. כשסוף סוף נפרדתי מחברת סלקום, לפחות על פי הודעת ה-SMS שהחברה שלחה לי והביעה את צערה על עזיבתי, היא ממשיכה להתייחס אלי כאל לקוח של החברה. 

ועוד הם מספרים לי (מצאו למי לספר את זה), שזה נובע מהאינטגרציה שיש להם בין מערכות המחשוב שלהם. 

אבל גם לביורוקרטיה האינסופית יש הביטואציה. הסתגלתי. אני מבין שהרבה תהליכים יתבצעו לאט, אם בכלל.

כמה מהאתגרים הצפויים לי בעתיד הקרוב

האתגר המידי והלא פשוט עבורי, כאדם שמתנסה בו בפעם הראשונה בחייו, הוא שיפוץ הדירה בשכונת בית הכרם, שבה גרתי כנער.

גם כאדם, שרחוק כמזרח ממערב, מפרוייקטים כאלה ומפחד מהם.

זה יהיה פרויקט מרכזי שלי בחודשים הקרובים. המעצבת ואני כבר יצאנו לדרך של הגדרת הפרויקט. 

אתגרים נוספים מצפים לי בתחומים רבים. אני רק בתחילת דרך חדשה. 

אם שואלים בפסח זה, מה נשתנה? 

התשובה האישית שלי היא הרבה. עוד הרבה שינויים צפויים בהמשך.

 

 

 

גם התנים אינם אותם תנים "בישורת האחרונה"

 

תן זהוב. מקור התמונה: ויקיפדיה

 

 CC BY-SA 2.0

תאריך יצירה: 4 בדצמבר  2010

מקור: Sri Lankan Jackal

יוצר: Thimindu

מתחת לרחוב שמעוני בשכונת רסקו בירושלים היה ואדי. בהמשך הואדי היו שדות בגבעות מוריקות וריקות מבניינים. 

בלילות שמענו תנים עזי נפש מיללים בואדי. כילדים,  חששנו מללכת בחשיכה בואדי שמא נפגוש את אותם תנים. 

גם בשכונת בית הכרם, בה אני מתגורר היום, שומעים את יללת התנים. 

אנשים "בישורת האחרונה" של חייהם כבר אינם מי שהיו בצעירותם. יש כאלה שאיבדו משהו או יותר משמהו מכוחם, מחיונותם ומצלילותם.

גם התנים שהם פוגשים אינם אותם תנים אימתניים מילדותם. 

כשהתנים בוואדי שבין בית הכרם לגבעת שאול מיללים בלילות הם לא ממש מפחידים. לי הם משדרים מצוקה של דור הולך ונעלם. 

המרחבים בהם הם חיים הולכים ומצטמצמים עקב בניית בתים למגורים, מתקנים שונים ולאחרונה גם  כביש 16 החדש, שטרם נפתח. 

כשהמרחבים מצטמצמים, מצטמצמים גם מקורות המזון של התנים. 

התנים המקומיים אינם ברי מזל כמו התנים בפארק דרום או בפארק הירקון בתל אביב או התן בו פגשתי בריצה באיזור עין לבן. 

 

לפגוש תן 

 

באחד מהטיולים הרגליים שלי בשכונת בית הכרם יצא כלב מוזר מחצר ברחוב ביאליק. כשראה אותי ברח בפחד בחזרה לחצר. במחשבה שנייה הבנתי שהוא אינו כלב. הוא תן. 

לרוב, המוח האנושי מתרגם את מה שהוא רואה למשהו צפוי ומוכר. כך פעל גם המוח שלי עד שהבנתי, שמדובר בתן בלתי צפוי. 

גם אנשים אחרים פוגשים בלילות מדי פעם תן מפוחד זה או אחר ברחובות בית הכרם. אפילו בשדרות הרצל. רחוב ראשי בו נוסעת גם הרכבת הקלה. 

עד כדי כך גדולה מצוקת  הדור ההולך ונעלם של תני האזור הסמוך לשכונה. 

קורטוב של אופטימיות

לא רק יללת תנים, נשמעת ברחוב דגניה, בו אני מתגורר. שומעים גם ציוץ ציפורים. זהו אותו ציוץ ציפורים הזכור לי מילדותי ללא סימני מצוקה.