יום ראשון, 20 בפברואר 2022

ספי: הגלוי והנסתר

 

איקירו. סרט משנת 1952. מקור התמונה: ויקיפדיה

מה שאנחנו רואים אצל אנשים אחרים הוא תמיד חלקי ותמיד מוטה.

ראשית כל בגלל הסיפור של כל אחד על עצמו. כפי שתוכלו לקרוא, למשל בפוסט: יום 1: The Ultimate Breakthrough 2022 Challenge מנקודת המבט שלי. כל אחד מאיתנו בונה לעצמו מעין סיפור או תדמית של עצמו ופועל כאילו זו המציאות. 

התוספת שלי היא שהוא תופס אנשים אחרים בסביבתו כ"שחקנים" בסיפור שלו. הם לא. הם משהו שונה והרבה יותר מורכב. 

גורם מעוות נוסף הוא, שרב הנסתר מהגלוי. אנחנו רואים אנשים מהחוץ ומנסים להתאים אותם לתבניות. לו היינו יודעים דברים מסוימים שלא ידענו היינו תופסים את אותם אנשים באופן שונה. 

שתי סיבות גרמו לי להיזכר דווקא היום בחברי ספי, שנמצא כבר הרבה זמן אחרי "הישורת האחרונה". 

הסיבה הראשונה היא, שהיום הוא יום הולדתו על פי התאריך הלועזי. 

הסיבה השנייה היא שיחה עם חברי ללימודים בבית הספר התיכון, שפגשתי אתמול ברחוב בשכונת מלחה. 

דיברנו על ריצה ,תחביב משותף לשנינו. סיפרתי לו על גירושיי מאשתי לשעבר, אחרי יותר משלושים ושלוש שנים ביחד. 
הוא סיפר לי על אשתו, שמעוררת עניין רב בחוקרי רפואה. לדבריו, תוחלת החיים לחולי סרטן מהסוג שיש לה, היא שנה. היא ממשיכה לחיות כבר יותר מעשר שנים. 

גם ספי ז"ל היה חולה סרטן. לפי מה שסיפרה לי אלמנתו, תוחלת החיים של חולי סרטן מהסוג בו לקה הייתה ארבע שנים. הוא חי כחמש עשרה שנים. 

"הסיפור" שלי בצעירותי


כבר אז היו לי יותר ידידות מחברים. לרוב, נשים רגישות יותר מגברים ופתוחות לדבר על נושאים אישיים. הן יותר תומכות ויותר זקוקות לתמיכה כשהן במצוקה אישית. הן גם פחות כבולות לתדמית המאצ'ו הקשוח, שאוסרת גילוי חולשות.  
 
ידידות שלי היו מצלצלות אלי בשלוש לפנות בוקר, באותם לילות נדירים, בהם סבלו ממצוקה אישית. הייתי מנהל איתן שיחה ארוכה ותומכת עד שהמצוקות היו נכנסות לפרופורציה והן היו יכולות להירדם. 

גם אני חשפתי בפני ידידות קרובות מצוקות אישיות שלי, אם כי לא בשלוש בלילה.
ברקע היה גם החיפוש שלי אחרי בת זוג. לא ראיתי סתירה בין קשר מונוגמי עם בת זוג, לבין ידידות עם נשים אחרות. 

כאשר ידידה הייתה יוצרת קשר מחייב עם בן זוג, היא הייתה מתרחקת ממני. 
 
מדוע התרחקו?
 
1. היו מקרים של ידידות, שבעצם רצו יותר מידידות איתי וכשזה לא צלח יצרו קשר עם בן זוג אחר.
 
2. היו מקרים שבן הזוג לא ראה בעין יפה המשך קשר ידידותי בלבד של בת הזוג שלו עם גבר אחר.
 
3. היו מקרים שהידידה חשבה, שבן הזוג לא יראה בעין יפה המשך קשר, ידידותי בלבד, של בת הזוג שלו עם גבר אחר.
 
4. הידידות השקיעו יותר במערכת היחסים הזוגית החשובה להן ולכן היו פחות פנויות רגשית וטכנית.

5. גם אני הרגשתי פחות בנוח לשמור על קשר ידידותי עם אישה נשואה.

נוצר דפוס קבוע: ידידות היו מתרחקות ממני כאשר נכנסו למערכת יחסים זוגית מחייבת.


היוצא מהכלל


את ספי לא הכרתי. הייתי, ואני עדיין אחרי 40 שנים של היכרות, מיודד עם אשתו שתחיה. 

כשהיא הציגה לי ולזוג חברים שלה את החבר החדש שלה, הבנתי שעוד ידידה מתרחקת ממני על פי הדפוס המתואר בפסקה הקודמת. 

לא רק שזה לא קרה, אלא קרה בדיוק ההיפך. גם ספי הפך לחבר טוב שלי. 

התכונות היפות שלו היו גורם משמעותי בכך שבמקרה זה נוצר דפוס שונה.

ראשית כל, רגישות לאנשים והרבה אכפתיות. 

שנית, חוש הומור יוצא דופן.   

שלישית, פתיחות.

יכולתי לשתף אותו ואת זוגתו גם במסעותיי בחיפוש אחר בת הזוג הנכספת. 

קיבלתי התייחסות אוהדת ולפעמים גם עצה טובה. נהגתי להביא אליהם בנות זוג, כשהקשר התפתח ליותר מקשר התחלתי. 

ספי ביוזמתו, הציע כמה פעמים, בהתלהבות, להכיר לי מישהי שנראתה לו בת זוג פוטנציאלית עבורי.


הגלוי


חוש הומור נדיר, שגרם להרבה צחוק בסביבתו. כולל חיקויים של דיבור של דמויות והתחזות לקשיש, מה שבדיעבד, הוא לא זכה להיות. 
הרבה סיפורים מלאי פנטזיות.

אדם רגיש ופתוח שכחילוני יצר זוגיות יפה עם אישה דתיה.

אדם עם הרבה חברים, המתחבר בקלות גם לצדדים האישיים של אנשים במקום העבודה, בו עבדנו שנינו. 

אדם הממצה את החיים ללא פחד כיצד הוא ייראה בעיני אחרים.


הנסתר


הנסתר הייתה מחלת הסרטן שקיננה בגופו ובמשך הרבה שנים לא סיפר עליה.

היה לו חשוב להסתיר את המחלה מהילדים שלו ומההורים שלו.

הוא היה הולך לטיפולים של ימים שלמים בבית חולים וחוזר בערב הביתה ולא נשאר לאשפוז מתמשך, על מנת שהילדים שלו לא ידעו שהוא חולה. 

אני זוכר את הביקור האחרון שלי אצלו בבית החולים הדסה, במכון האונקולוגי, כשהוא כבר לא רצה לראות אנשים והסכים בכל זאת שאבקר אותו. 

הוא סיפר לי שכשאימו ביקרה אותו, הוא הצליח להסתיר ממנה שזו מחלת סרטן. מדהים שהיא קנתה את הסיפור, למרות כל השלטים המצביעים בבירור שמדובר במכון אונקולוגי.

יום אחד, אחרי הרבה שנות מחלה שלו, עבורי ועבור אשתי, זה הפך לגלוי.

ספי ואשתו סיפרו לנו על המחלה שלו וביקשו לא לספר לאף אחד. אני בדיוק אדם שלא מספר דברים כאלה לאף אחד כשמבקשים ממני. 

נתתי לעצמי את החופש לא לספר לאף אחד גם במקרים, שמישהו או מישהי בחר/ה להיחשף בפני, על אף שלא היינו בידידות, ועל אף שלא ביקש/ה ממני לשמור על כך בסוד.


כשמגלים את הנסתר


בפרספקטיבה לאחור אחרי שמגלים את הנסתר או לפחות חלקו, מוצאים שלא ממש הבננו אנשים אחרים ודפוסי התנהגות שלהם. 

אדם שיודע שהוא ב"ישורת האחרונה" בגלל מחלה סופנית, עשוי למצות את החיים עם הרבה פחות פחד מאדם, שאינו נותן את הדעת על סופיותם של החיים. 


איקירו


"איקירו" זה לחיות ביפנית. "איקירו" הוא גם שמו של סרט נפלא של במאי הסרטים היפני אקירה קורוסאווה. מדובר בסרט שחור-לבן משנת 1952. 

גיבור הסרט הוא פקיד בכיר רע ונוקשה, המתעלל באזרחים הפונים אליו. הכל משתנה כשהוא מקבל תוצאות בדיקה, המגלה שיש לו גידול סרטני ותוחלת חיים של מספר חודשים. 

האיש נלחם לטובת הקהילה ולטובת אנשים. מקרה בולט היא הקמת גינה ציבורית, שמשפחת פשע (כנראה, היאקוזה) מתנגדת להקמתה. 
כולם מפחדים להתמודד עם האיומים. רק הפקיד אינו מפחד ומצליח לגרום להקמת אותה גינה. 

כשהוא נפטר סופדים לו ומהללים את מחויבותו חסרת הפחד לטובת הקהילה.
כמובן שמדובר באלה שראו רק את הגלוי ולא הכירו אותו קודם.

גם לו היה בריא, ספי לא היה דומה לאותו פקיד נוקשה וחסר התחשבות. אין לי ספק שהיה מתנהג ברגישות כלפי אנשים וחוש ההומור המופלא שלו לא היה נעלם, אבל יש דברים אחרים שניתנים להסבר בהקשר, שבו הנסתר גלוי, לפחות בחלקו.


יום חמישי, 10 בפברואר 2022

גירושין מאוחרים: מזווית הראייה שלי

 


ב-27.3.1988 התחתננו. ב-6.2.2022 התגרשנו. כמעט 34 שנים ביחד, בלי לספור את תקופת החברות של כחצי שנה או אולי קצת יותר לפני הנישואים. 

כשהתחתננו הייתה לי הרגשה של התעלות. אושר. התחלה של בנייה משותפת.

ב-6.2.2022 הייתה לי הרגשה של עצב וצער. הרגשה של סיום פרק בחיים והרגשה שזה היה יכול להימשך טוב, אם היינו מתקנים את הדברים בעוד מועד.

כשהתחתנתי הייתי כמעט בן 37. מספיק בוגר בשביל לדעת ולהבין מה אני עושה. מספיק מנוסה בקשרים שלא הביאו לזוגיות בונה ומתמשכת. הקשרים נכשלו לפעמים בגללי, לפעמים בגלל בת הזוג המיועדת. בפעמים אחרות לשנינו היה בכך חלק. 

מבין כל אלה שהיו מעונינות לפתח זוגיות איתי בחרתי בזאת שרצתה יותר. 

בחרתי בזאת שחשבתי, שנוכל לפתח קשר שאינו תלוי רק במשיכה גופנית. קשר זוגי יפה לכל החיים.  

חשבתי על ילדים משותפים מאושרים. במשך שנים רבות הקשר ענה על הציפיות שלי. היו כ-25 שנים טובות ושלושה ילדים נפלאים. 

מפתה להגיד שכשהתחילו השנים הרעות החלטתי לעזוב, אבל זה מאוד רחוק מהאמת. 


האמת: לא אני זה שמיצה את הקשר


כבר נכתב ונאמר בלא מעט מקומות, שיש שוני מהותי בין גברים לבין נשים

תוסיפו לזה כיווני התפתחות שונים של שני בני הזוג ותגלו שבלא מעט מקרים, הקשר הזוגי נשחק במהלך השנים. 

במקרה שלנו, האמת היא שבת זוגי כבר לא הייתה מעוניינת בקשר זוגי איתי בשנים הרעות, שהגיעו אחרי השנים הטובות. 

גם אני הייתי מודע לכך שלא הכל ורוד, אבל אני רציתי לתקן ולהמשיך הלאה ביחד כמתוכנן. 

כפי שנכתב, ב"אמנות הזוגיות", ולא רק שם, קשרים זוגיים מוצלחים אינם נטולי חיכוכים ופגיעות. הם שונים מקשרים אחרים בכך, שלכל אחד מבני הזוג, השני הוא האדם החשוב ביותר בחייו. גם אם הוא מעדיף לעשות חלק מהדברים עם אנשים אחרים. כשהשדר הזה עובר ויש התחשבות בדברים המהותיים לבן הזוג או לבת הזוג הקשר נמשך.


דפוסי זוגיות 


1. זוגיות מאושרת או מושלמת לכל החיים

אין לי אלא לקנא במעטים שהצליחו לעשות זאת.


2. זוגיות אחרת בה בן הזוג/בת הזוג נשאר/ת הדמות החשובה בחיים

ראו פסקה קודמת.


3. חיים ביחד אבל כל אחד לחוד

נישואין או קשר משותף אחר של נוחות. אולי יש ילדים משותפים. חלקת תפקידים. עזרה הדדית. לכל אחד יש את העיסוקים שלו את החברים או החברות שלו. פה ושם יש נקודות השקה. עושים דברים מסוימים ביחד בגלל אינרציה או בגלל נוחות.

בימים אלה כשאני מספר, שאנחנו מתגרשים או שאנחנו כבר התגרשנו, אני שומע הרבה אנשים המספרים על זוגיות שלהם מהסוג השלישי. לדעתם זה רע פחות מפרידה אחרי הרבה שנים ביחד.


המרחב שתואר באמצעות שלושת המצבים האלה הוא רצף. יש הרבה מצבי ביניים שיש בהם משהו מהמצבים השונים. 


השנים האחרונות לנישואים


כאמור השנים האחרונות לא היו טובות. כל אחד מאיתנו רצה דפוס זוגיות אחר. 

אני רציתי כמה שיותר קרוב לדפוס הראשון. עשיתי כל מה ישכולתי על מנת לחזור לדפוס הזה.  

היא רצתה את הדפוס השלישי של חיים ביחד אבל כל אחד לחוד.

אני רציתי לתקן, הצהרתי על זה שוב ושוב באופן חד וברור ועשיתי מאמצים לתקן את מה שאני קלקלתי. 
היא רצתה להישאר ביחד בדפוס הקשר השלישי שתואר בפסקה הקודמת ולא לתקן. המסר היה ש"האשמה" כולה שלי.

כמעט שאין דברים כאלה במציאות, שרק אחד מבני הזוג "אשם". כמעט תמיד שני הצדדים פעלו לא נכון וכל אחד מהם צריך לתקן, אם יש רצון לתקן.
 
אני הייתי איתה כשהייתה צריכה תמיכה. שמרתי כמיטב יכולתי על העיקרון, שבת הזוג היא האדם החשוב ביותר בחיי
 
היא שידרה לי שאני בעדיפות נמוכה ביחס לאנשים אחרים. כל החברות שלה חשובות יותר. בשונה ממני, יש לה הרבה חברות, שטרם חצו את "הישורת האחרונה" לעולם שכלו טוב או רקב. 

כמובן, שמה שמתואר לעיל אינו מדויק. כפי שציינתי בפסקה הקודמת, מערכות זוגיות נמצאות על רצף שבין דפוסי הזוגיות שתיארתי.
מדי פעם היה גם רצון מצידה לקשר שאינו רק חיים זה לצד זה. דוגמה בולטת: נחל כזיב כמשל.
 
 

ההחלטה שלי


כפי שציינתי, לא אני זה שרצה להיפרד, אבל אני הייתי זה שבחר להיפרד. 
הבחירה שלי הייתה בין חיים ביחד אבל כל אחד לחוד  לבין פרידה. אחרי הרבה לבטים בחרתי באפשרות השנייה. ניסיתי להיאחז בכל רצון לקשר, כאילו הוא פתח לתיקון. התאכזבתי שוב ושוב. 

הדפוס השלישי, עם מי שהיינו כבר ביחד בדפוס הראשון בעבר, רע עבורי. הוא שואב ממני הרבה אנרגיות וגורם לי לסבל מתמשך. 
העדפתי ללכת לקשה עבורי וללא נודע ולהשאיר סיכוי לקשר עתידי טוב מאשר להמשיך כך. 
 

פרידה ברוח טובה

 
תהליך הפרידה הייה קצר והוגן. לשנינו חשוב לשמור על ידידות ועל מערכת יחסים שתיטיב עם שלושת ילדינו האהובים החשובים מאוד לשנינו.  

שיר של התעלות


בְּיָדַיִם קְטַנּוֹת אֱמוּנָה

 

בְּיָדַיִם קְטַנּוֹת אֱמוּנָה,

נוֹגְעוֹת לֹא נוֹגְעוֹת,

קֵרְבָנוּ אֶל קִרְבִי הַחֲלוֹם.

הֲלוּמֵי אֵי-הִכָּחֲדוּת.

מִשְׁתָּאִים וּמִשֶּׁהַיָּם

אֶת טִפְטוּף הַשָּׁעוֹת.

מְקַפְּדִים אֶת חֻקֵּי הַבְּרֵרָה,

הַטִּבְעִית לִכְאוֹרָה,

שֶׁמְּקוֹמָם לֹא יַכִּירֵם

עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל הַר

עָטוּף בְּשִׁכָּרוֹן.


ירושלים, 1987



שיר של בדידות


בפסקה זו תוכלו לשמוע הקלטה של השיר Five Hundred Miles. השיר מתאר את בדידותו של מי שנמצא רחוק מביתו.



תוכלו לקרוא גם את הגרסה שלי משנת 1972 בעברית.

500 מיילים

 

אם תאחרי את הרכבת,

תדעי שאני רחוק.

אם תשיגי את הרכבת,

תדעי שאני רחוק.

חולצה לבנה לגבי

וריקנות בחובי

בכיסי אין גרוש,

אך חשבון הבנק גדוש.

הוי אלוה ז"ל,

אני נמצא מאה מייל

מאתיים מייל, שלוש מאות מייל

ארבע מאות מייל, חמש מאות מייל

מביתי רחוק, רחוק

אך בביתי כחוק.

 

ירושלים, 1972

 
מה שכתבתי בשנת 1972 מתאר את הבדידות לאו דווקא כריחוק פיזי.
המטייל בשיר המקורי, לכאורה, פחות בודד מזה הספון בביתו. יש לו למה להתגעגע כאשר יצומצם המרחק הפיזי. יש לו גם אלוהים לפנות אליו.

השיר הזה תיאר את מה שהרגשתי בשנת 1972. 
 
היום המצב שונה מהותית. גם אם אני לבד, אחרי הרבה שנים של זוגיות, אינני לגמרי בודד.
יש לי שלושה ילדים נפלאים. יש לי גם כמה חברות וחברים שעדיין לא חצצו את "הישורת האחרונה" והם עדיין איתנו.



 

 




 

לא רק פולנים לאומניים: לסלף את השואה במתכוון בויקיפדיה

  אימי ותלמידים באירופה אחרי השואה אימי רינה רוזנטל ז"ל איבדה את כל משפחתה בשואה . אימי גדלה בעיירה בשם  קרושצ'נקו נא דונייץ  בפולי...