למדתי רק באוניברסיטה אחת. האוניברסיטה העברית בירושלים.
לא למדתי אף קורס במסגרת החוג למתמטיקה באוניברסיטה.
היו לי רק שלוש נקודות מפגש עם מרצים בחוג למתמטיקה:
1. למדתי מתמטיקה לסטטיסטיקאים במסגרת החוג לסטטיסטיקה במדעי החברה. המרצה הגיע מהחוג למתמטיקה.
2. אחרי שסיימתי את עובדת ה-Master שלי בפסיכולוגיה, פרסמנו, המנחה שלי ואני מאמר במגמות על ממצאי העבודה הזו.
לאחר הפרסום פנה אלי המנחה שלי בעבודת המסטר, פרופ' גרשון בן-שחר, ואמר לי שפרופ' עזריאל לוי מהחוג למתמטיקה מעוניין לקרוא את העבודה שלי ושאל האם אני יכול להעביר לו העתק?
ראיתי בזה כבוד גדול וכמובן שהעברתי לו העתק של העבודה.
העבודה לא עסקה במתמטיקה.
3. כשהילדים שלי היו בני נוער נסענו עם כמה משפחות צעירות לטייל בארץ בשבתות. מרצה אחד למתמטיקה ומשפחתו השתתפו בטיולים האלה.
אז מדוע כשאני פוגש אנשים שהכירו אותי בתקופת לימודיי בתיכון ומאז לא פגשו אותי במשך עשרות שנים יש ביניהם כאלה שבטוחים שסיימתי תואר במתמטיקה באוניברסיטה?
בפוסט זה אתאר את התהליך הפחות מקצועי לפיו פעלתי ואת ההיגיון שמאחוריו.
הפוסט הבא הוא עם מבט קדימה לקראת הוצאת ספר או ספרים שלי באופן מקצועי בעתיד.
האופן בו נוצרו שלושה מתוך חמשת הספרים שלי
שלושה מתוך חמשת הספרים שלי מתאימים לפלח שוק ספציפי של אנשים שעושים צעדים ראשונים בלימוד משחק הברידג'.
אנשים כאלה צריכים ללמוד את חוקי המשחק ואת היסודות.
אפשר ללמוד ברידג' כל החיים ולהתקדם.
גם אני, מורה לברידג' במשך 15 שנים ושחקן בדרגת רב אמן ארד, לומד דברים חדשים.
קל וחומר, שגם אנשים שיודעים פחות ממני יכולים ללמוד בקורסים למתקדמים, בקורסים לשחקני תחרויות, מספרים, מאתרי ברידג' ועוד.
חלק גדול מהם לא צריכים את שלושת הספרים הראשונים שלי משום שהם כבר יודעים את רוב מה שכתוב בהם.
התחלתי בזה שכמורה שלחתי לתלמידים כל שיעור באופן אלקטרוני.
לאחר תקופה בה שלחתי מספר שיעורים החלטתי ניתן לאגד אותם לספר.
בהמשך נוצר באופן דומה הספר השני. הספר החמישי הוא בעצם בסיסי יותר משני הספרים הראשונים, אבל חיכיתי עד שיהיה לי ניסיון ויכולת להגיד משהו שחורג מהדברים הטריוויאליים ביותר.
הגהה
את ההגהה עשיתי לבד.
גם בספרים שעברו הגהה על ידי מספר אנשים ונמכרו במאות העתקים כבר מצאתי טעויות איות. קל וחומר, שאחרי ההגהה שלי נותרו שגיאות.
כמה העתקים להדפיס ובאיזה פורמט?
החלטתי להדפיס בפורמט זול שאוכל להרוויח סכום קטן על כל ספר.
המשמעות הייתה: הדפסה בשחור-לבן, משני צידי הדף וכריכה כמו עבודות סטודנטים וחיבור בסליל.
בחרתי להדפיס בפעם הראשונה רק 10 העתקים.
תלמידים שלי היו היחידים שקנו אותם.
ההחלטה הייתה החלטה נבונה משום שגיליתי שגיאות שתיקנתי אותן לפני ההדפסה הבאה של 10 העתקים. גם ניסוחים לא מדויקים שתלמידים רבים לא הבינו שופרו.
גם בהמשך בכל פעם הדפסתי מהספרים שלי 10 העתקים בלבד וניהלתי רישום של בעיות שתיקנתי.
בשלב מסוים החלטתי לעשות על פי הפידבק מהתלמידים שינויים גדולים יותר, כגון: פרק חדש, יותר דגמאות וחלוקה של פרק לשני פרקים על מנת להקל על התלמידים.
כשהצטברו מספיק שינויים גדולים הוצאתי מהדורה שנייה. לספר הראשון יש כבר מהדורה רביעית.
הפצה, פרסום ושיווק
ההפצה הייתה רק על ידי. מי שרצה לרכוש ספר היה צריך להיפגש איתי לשלם, לקבל קבלה/חשבונית ולקבל את הספר.
להיות דור שני לניצולי שואה השפיע עלי, וגם על מלמן על פי הספר.
ההשפעה שונה. אני צבר ולא הרגשתי צורך להיות כמו הצברים.
יוסי מלמן מתאר את הצורך להיות כמו הצברים בתקופת צעירותו. הצורך הזה היה אחד המניעים לכמה החלטות שקיבל.
דן בן-אמוץ, שהיה ניצול שואה, מתאר בספרו צורך להיות כמו הצברים, שהיה הרבה יותר חזק.
ספורט
יוסי מלמן מתאר את עצמו כנער שהיה שחקן כדורגל טוב בבית הספר, בשכונה ובקיבוץ שבו בילה כמה שנים בנערותו כשהחליט, בניגוד לרצון הוריו לעזוב את בית הספר ולעבור לקיבוץ.
הכדורגל עזר לו מבחינה חברתית. במיוחד בקיבוץ שבו , על פי תיאורו, ילדי חוץ נחשבו למעמד נחות יחסית קיבוצניקים המקוריים.
אני הייתי פטור מספורט חובה בלימודי ה-B.A. שלי באוניברסיטה העברית, כספורטאי בנבחרת המייצגת את האוניברסיטה.
במקרה שלי היה מדובר בנבחרת השחמט. לא בדיוק ספורט קלאסי.
כנער, הייתי רחוק מלהצטיין בענפי ספורט אחרים משחמט.
אהבתי לשחק כדורסל אחה"צ בשכונה. הייתה לי קליעה לא רעה מרחוק ולפעמים יכולתי לראות מישהו חופשי ולמסור לא כדור. חוץ מזה הייתי שחקן מתחת לבינוני.
הבדלי גישות ביחס לריצה
כפי שכבר ציינתי בפיסקה קודמת הריצה חשובה גם ליוסי מלמן וגם לי.
התחלתי לרוץ בגיל 35. חבר טוב שלי המבוגר ממני בכמה שנים קיבל התקף לב. לא רציתי להסתכן בהתקף דומה והחלטתי לרוץ.
הייתי בנקודה קריטית בעבודת המסטר שלי בפסיכולוגיה שנגררה במשך כ-5 שנים.
המנחה שלי פרופ' גרשון בן-שחר (זרו), שליווינו אותו בדרכו האחרונה החודש, אמר לי שהוא נוסע לשנת שבתון בקנדה ויעזור לי משם אם אצטרך.
הבנתי שאם לא אסיים את העבודה שנגררה (נגררה בעיקר באשמת משרד החינוך שלא היה מסוגל לספק נתונים אמינים על ציוני המגן בבחינות הבגרות, אבל על כך אכתוב בפוסט אחר) לא אסיים את התואר השני.
לקחתי חופשה של 4 ימים כל שבוע מהעבודה ועבדתי על עבודת המסטר.
רצתי גם כדי לשחרר את המתח מהישיבה הארוכה בבית על העבודה.
רצתי לבד. בקושי יכולתי לרוץ שני קילומטרים.
בשנים שאחרי זה הגדלתי את מרחק הריצה עד ל-5 ק"מ פעם בשבוע.
כשהייתי בן 62 הבן שלי הציע לי לרוץ ביחד 5 ק"מ במרתון ירושלים.
נעניתי להצעתו וסיימתי זמן רב אחריו.
הריצה הלא תחרותית ל-5 ק"מ הביאה אותי לקבל את ההחלטה לרוץ בשנה שאחרי זה 10 ק"מ במרתון ירושלים.
מאז אני רץ בכל שנה 10 ק"מ במרתון ירושלים.
אני לא רץ תחרותי השואף לסיים במקום גבוה או מחפש להגדיל את מרחק הריצה.
אני מתחרה עם עצמי ביחס ליכולות שלי.
טריאלטון לא רלבנטי עבורי.
לרוץ אני יכול. עם רכיבה על אופניים אוכל להסתדר אבל בשחייה אני מאוד חלש.
כירושלמי מלידה לא התחברתי לשחייה. בגיל 7 או 8 הייתי בקייטנה ב-י.מ.ק.א.
בשיעור השחייה הראשון המדריך זרק אותי למים, שהיו מלאי כלור. מאז לא נכנסתי למים בקייטנה.
הרבה שנים אחרי זה למדתי לשחות לבד. הסגנון שלי נורא ואני מבזבז הרבה כוח ולא שוחה למרחקים ארוכים.
מלמן התפתח לכיוון של טריאלטון ושל "איש ברזל", שהוא טריאלטון ארוך יותר.
אני ממש לא שם.
יוסי מלמן כותב על ריצה אחת שבה כמעט סיים את חייו.
היו סימנים מקדימים לאירוע לבבי, אבל הוא החליט לסיים את הריצה.
לי זה לא היה קורה. אם הייתי מזהה סימנים לאירוע לבבי הייתי מסיים מיד את הריצה ומתפנה לבית חולים.
היה לה סט בגדים אחד או אולי שניים, שהיא הייתה מכבסת.
היא סיפרה לי על בנות המחזור שלה שרובן היו עשירות ואת לימודיהן ואת הבגדים המהודרים שלהן מימנו ההורים שלהן.
הלנה רובינשטיין
הבית ברובע היהודי בקרקוב בו גדלה הלנה רובינשטיין. זכויות יוצרים לתמונה: אבי רוזנטל נובמבר 2025
ברחוב ראשי ברובע היהודי בקרקוב גדלה הלנה רובינשטיין. שמה האמיתי היה חנה רובינשטיין. כצעירה היגרה לאוסטרליה שם היו לה קרובי משפחה. היא לקחה איתה קרמים שהכינה אימה.
לימים מהקרמים הללו תצמח חברת הקוסמטיקה שלה הקרויה על שמה, שתהפוך אותה לאחת הנשים העשירות בעולם.
לסבתי מצד אימי היו הרבה אחיות. אחת מאחיותיה, שאף היא התגוררה בקרושצ'נקו עם משפחתה, התחתנה עם אדם ששם משפחתו רובינשטיין. קרוב משפחה של אותה הלנה רובינשטיין.
שניים מילדיה של אותה אחות של סבתי, רגינה ומרק, היגרו לאוסטריה. שניהם עבדו במפעל הקוסמטיקה של הלנה רובינשטיין.
רגינה ניהלה את הסניף המקומי של חברת הקוסמטיקה של הלנה רובינשטיין. מרק עבד שם.
רגינה
לא היכרתי את רגינה. את סיפור החיים האומלל של רגינה שמעתי מאימי ז"ל שהתכתבה איתה. סיבת האומללות היה בנה היחיד.
מרק
עם משפחתו של מרק אני בקשר טוב למרות הריחוק הפיזי.
את מרק ואשתו, שהלכו כבר לעולמם, פגשתי כשביקרו בישראל. כפי שכתבתי, את בנו פיטר מעולם לא פגשתי. שתי אחיותיו היו בארץ שנה (כל אחת בנפרד) במסגרת פרויקט תגלית.
כמובן שפגשתי אותן לא מעט. גם הנכד והנכדה שלו השתתפו בפרויקט תגלית. את הנכד פגשתי לא מעט. את הנכדה רק פעם אחת, משום שזו הייתה הבחירה שלה.
האחות שלהם שחזרה לקרושצ'נקו
אחת האחיות של רגינה ומרק שרדה את השואה וחזרה לקרושצ'נקו.
היא נרצחה על ידי פולנים.
כפי שתקראו בפוסט הבא, בסדרת הפוסטים שלי על המסע לפולין, זה לא היה מקרה חריג.
אימי אחרי מלחמת העולם השנייה
אימי ז"ל עם תלמידים. לא ברור לי האם זו תמונה מיד אחרי מלחמת העולם ה-2 או לפניה
אני כבר לא זוכר את שם הספר שכתב פרימו לוי ,ניצול אושוויץ, ובו תיאר את אירופה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה.
אני כן זוכר קטע שבו תיאר את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, כיבשת שבה מסתובבים מיליוני אנשים מנסים למצוא לעצמם מקום ובטווח קצר גם מזון וקורת גג.
חלקם מנסים לחזור למקומות שמהם באו.
חלקם ללא תעודות מזהות.
רבים מהם אינם יודעים מה קרה ליקירהם במהלך המלחמה.
אל תטעו. לא מדובר רק ביהודים.
אימי
גם אימי נותרה אחרי המלחמה ללא מסמכים וללא בית לחזור אליו.
היא החליטה לנסות להגיע לפריז על מנת לעבוד במפעל של הלנה רובינשטיין.
לצורך כך, בהיעדר מסמכים מזהים, הייתה צריכה לחצות באופן לא חוקי את הגבול לצרפת.
אחרי שחצתה את הגבול, הגיעה לאחת העיירות ודפקה בדלת של משפחה שלא הכירה. למזלה, זאת הייתה משפחה שרצתה לעזור ולא משפחה שרצתה להסגיר אותה לשלטונות על חצייה לא חוקית של הגבול.
היא קיבלה מזון ולינה והצליחה להגיע לפריז.
בפריז התקבלה לעבודה במפעל של הלנה רובינשטיין. היו לה חיים טובים מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית.
למרות זאת ב-1949 החליטה לעלות למדינת ישראל ממניעים ציוניים.
בפוסט הבא
בפוסט הבא אכתוב על שתי עיירות בהן ביקרנו במסע ובהן בוצע טבח ביהודים.
טרבלינקה, מעין פסי רכבת. זכויות יוצרים: אבי רוזנטל, 11.25.
בפוסט הקודם בסדרת הפוסטים על המסע לפולין עם "יד ושם" עסקתי ברוצח השקט.
פוסט זה מתייחס למבצע 1005 ולפעולות יחידת 1005 במסגרת המלחמה אחרי המבצע.
באמצעות היחידה הזו ניסו הנאצים להסתיר את ממדי ההשמדה שביצעו. היחידה החלה לפעול אחרי שהתחילו תבוסות צבאיות של הנאצים בשנת 1943.
הפוסט מתייחס להיבט זה בהקשר של מה שראינו, או יותר מדויק לא ראינו, במסע לפולין עם "יד ושם" בשנת 2025.
בהתחלה היה רצון להסתיר את ההשמדה ההמונית מטעמים של תגובות של מדינות אחרות ומטעמים של יתר שיתוף פעולה מצד הקורבנות שלא ימהרו להתמרד בהנחה שהם נמצאים במחנה עבודה ולא במחנה השמדה.
כשהחלו תבוסות צבאיות של הנאצים, התחילו לחשוב על היום שאחרי.
תפקיד היחידה היה להעלים, ככל שניתן, את היקף ההשמדה.
בפוסט זה אתיחס למחנה טרבלינקה, אחד המחנות שהושמד על ידי הנאצים.
נעשתה בו העלמת עובדות שיטתית בהקשר של ההשמדה ההמונית של יהודים.
טרבלינקה
מצבה של ינוש קורצ'אק בטרבלינקה שם נרצח. זכויות יוצרים: אבי רוזנטל. נובמבר 2025
היו מחנות ריכוז והיו מחנות השמדה. טרבלינקה היה מחנה השמדה. טרבלינקה היה מחנה השמדה. הוא היה אחד משלושת מחנות ההשמדה הגדולים לרצח יהודי פולין במסגרת מבצע ריינהרד.
זאת הפעם הראשונה שהמרצה לא היה ניצול שואה או שורד שואה.
גיורא אלון הוא דור שני לשואה. ההרצאה שלו הייתה טובה ומעניינת, אבל לא דומה מי שחווה את הזוועה הזו על בשרו למי שאחד או שניים מהוריו (במקרה של גיורא) חוו את זה.
נותרו בישראל רק כ-120 אלף שורדי שואה. רובים במצב בריאותי גרוע במיוחד. רובם כבר אינם יכולים לספר על מה שעברו.
מי יודע, אולי בשנה שעברה אני אספר בזיכרון לסלון כבן דור שני לשואה.
חשיפה שלי לשורדי שואה
1. אימי איבדה את כל בני משפחתה הגרעינית היא התייתמה כנערה משני הוריה. היא היחידה ששרדה את השואה.
אחיותיה בעליהן וילדיהן נרצחו כולם. שמות חלק מהם מופיע באנדרטה בקרושצ'נקו, העיירה בה גדלה, המופיעה בתמונה בתחילת פוסט זה.
היא איבדה גם קרובי משפחה רבים אחרים שנרצחו אף הם.
2. הוריה של מי שהייתה אשתי איבדו את כל משפחתם הגרעינית וקרובי משפחה נוספים.
ב-15 השנים האחרונות אני גם יועץ לכלכלת המשפחה. שורדי שואה מקבלים את אותו היעוץ שמקבלים ממני אחרים. ההבדל הוא שהם אינם משלמים על היעוץ. גם היום ובעתיד מוזמנים לפנות אלי ליעוץ ללא תשלום.
5. הרצאות ללא תשלום
אני מרצה על מגוון רחב של נושאים. חלק מההרצאות שלי הן לשורדי שואה. על הרצאות לשורדי שואה איני גובה תשלום כלשהו.
6. במסגרת לימודיי לתואר שני בפסיכולוגיה
השתתפתי בקורס בו אספנו חלומות של אזרחים ותיקים. חלק מהם היו ניצולי שואה. לפרטים: הדקירה שקהתה.
7. סיור ביזארי בבית חולים פסיכיאטרי
חולה מאושפז בבית חולים לחולי נפש עשה לי סיור פרטי מודרך על ידו במחלקות בית החולים. אחת הדמויות שהוא הציג לי היה שורד שואה.
