"למה שלא תפסיק לרוץ בגילך המתקדם?"

 

אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים

לא פעם ולא פעמיים נשאלתי את השאלה הזו על ידי אנשים שהם שוחרי טובתי.

אמרו לי שבגיל הזה לא בריא לרוץ. 

אמרו לי שבגיל הזה אפשר ללכת ולא לרוץ. גם לא כדאי ללכת מהר מדי.

סיפרו לי על אנשים שלקו בהתקף לב בזמן ריצה וסיימו את חייהם.

מסתבר שגם הסופר היפני הרוקי מורקמי, המבוגר ממני, שממשיך לרוץ ואפילו להתחרות בריצות מרתון ובתחרויות טריאטלון נשאל בדיוק את אותה שאלה. הוא חווה ירידה בהישגים בגלל הגיל וברור לו שכנראה התוצאות של לפני כמה שנים לא יחזרו. 

בגיל 75 (אני) ובגיל 77 (מורקמי) זה מסלול ברור של ירידה בתוצאות. מה שהיה בגיל צעיר יותר כבר לא יחזור. 

בממואר שכתב על ריצה בשנת 2007 מורקמי עונה לשואלים אותו. 

הוא אומר שהוא זה שהחליט לרוץ והוא מחליט להמשיך לעשות את זה ללא קשר לתוצאות. 

מורקמי לגמרי מודע לירידה בתוצאות עם הגיל. כמו שהוא מודע למגבלות אחרות שלו.

שימו לב שהספר מתיחס לריצות שלו בשנים 2005 ו-2006. אז הוא היה בן 55 ובן 56. 
ברור לגמרי שהירידה המשיכה גם בגיל מבוגר יותר. 

הריצה שלי

התחלתי לרוץ לפחות פעם בשבוע מגיל 35. 

הייתה תקופה מתוחה מאוד בהקשר של עבודת המסטר המתמשכת שלי בפסיכולוגיה. 

העבודה נמשכה מספר שנים בגלל שמשרד החינוך לא היה מסוגל לספק לי נתונים ממוחשבים סבירים על ציוני מגן בבחינות בגרות. 

גם כשהיו נתונים סבירים במשרד לא ידעו לתאר נכון את דפוסי הקשר בין רשומות. 

לשם השוואה קיבלתי נתונים ממוחשבים על ציונים באוניברסיטה של אותם יותר מ-2,000 סטודנטים מהאוניברסיטה העברית. 

שבוע עד שבועיים מאז שקיבלתי אותם בפעם הראשונה היו לי נתונים סבירים וקשר ברור בין הרשומות ויכולתי לעבוד איתם. 

הגיתי לרגע האמת. המנחה שלי פרופ' גרשון בן-שחר עמד לסוע חודש אחרי זה לשנתת שבתון בקנדה. 

הןא הבטיח לעזור לי גם משם, אבל אני ידעתי שאם לא אסיים באותו חודש, לא אסיים לעולם.

לקחתי חופשה מעבודה ועבדתי באינטנסיביות. 

אז היה לחבר שלי התקף לב. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להגיע למצב דומה והתחלתי לרוץ. 

הייתי מסוגל לרוץ רק כ-2 ק"מ. 

עם השנים הגדלתי את המרחק לכ-5 ק"מ כשאני רץ לבדי. 

בגיל 62 הציע לי בני הבכור שנרוץ ביחד 5 ק"מ במרתון ירושלים. ריצת ה-5 ק"מ אינה ריצה תחרותית ולא מודדים בה זמנים. 

רצתי את המרחק בקלות.

שנה אחרי זה השתתפתי במירוץ התחרותי ל-10 ק"מ ומאז אני רץ כל שנה (למעט שנה אחת) 10 ק"מ במרתון ירושלים. 

פעם בשבוע אני רץ 8 ק"מ בהר איתן, עין לבן או יער ירושלים. 

לפני מרתון ירושלים אני רץ 3 פעמים 10 ק"מ כאימון לריצה. במסלול שאני מתאמן בו למרתון ירושלים יש עליות קשות יותר מאשר במרתון ירושלים.

לפעמים הריצה קשה לי וכמו הרוקי מורקמי אני חווה ירידה מתמשכת בתוצאות הריצה עם הגיל.

כמעט תמיד אני נהנה מהריצה והיא אחד הכלים לשמירה על מצב בריאות תקין בשנות ה-60 ועכשיו באמצע שנות ה-70 של חיי.

אני נהנה מהטבע והרבה רעיונות בתחומי עיסוק שונים שלי ובתחומים אישיים הבשילו במהלך הריצות, כולל הסיפור הקצר הראשון שכתבתי. כתבתי אותו השנה. 

אי אפשר לומר שנהניתי בריצה הקשה בגיל 72 במרתון ירושלים. רצתי 10 ק"מ כחצי שעה יותר מאשר בשנה שלפניה ובשנה שאחריה. 

נרטבתי כולי מגשם זלעפות וכל גן סאקר היה עיסת בוץ אחת גדולה. 

בגלל הקור העז התקשיתי אחרי הריצה לפתוח את שרוכי הנעליים שלי באמצעות האצבעות הקפואות שלי על מנת להחליף גרביים רטובים בגרביים יבשים. 

גם מורקמי כותב על ריצה שהייתה לו קשה במיוחד.  

אני מתחרה רק עם עצמי ומנסה למצות את יכולתי. 

השנה הוספתי גם ריצת 10 ק"מ במרתון תל-אביב . הנחתי שב-2 או 3 הק"מ האחרונים אוכל להגביר מהירות, כפי שעשיתי שנה לפני כן במרתון ירושלים הקשה יותר. לא הצלחתי. שמרתי על קצב אחיד. 

גם אני חווה ירידה עם הגיל ולא רק בריצה. 

ב-28 באוקטובר אשתתף בפעם הראשונה בחיי בריצת 10 ק"מ במרתון לילה (או יותר נכון ערב) במרתון לילה בתל-אביב. 

אני לא חולם על השתתפות בטריאלטון. אין שום סיכוי שברמת השחייה המאוד ירודה שלי אוכל לעשות את זה.

הערת שוליים

מורקמי כותב שהממואר שכתב על ריצה הוא הספר האישי הראשון שלו. אין לו נסיון בסוג כתיבה זה. 

הוא חושב כשכותבים ספר זיכרונות חייבים להיות גלויים גם בפרטים המחמיאים פחות. 

הספר שאני התחלתי לכתוב, והזמן יגיד האם אסיים ואפרסם אותו, הוא יותר יומרני ממואר. 

הגישה שלי דומה לגישה שלו. אני משתדל להיות גלוי גם בדברים שאינם מחמיאים לי.

מה אני כותב: ממואר או אוטוביוגרפיה?

אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים 2025

כותרתו של פוסט קודם הייתה מה אני לומד מספרו האוטוביוגרפי של הריקו מורקמי על ריצה למרחקים ארוכים?    

באותו הזדמנות שאני קורא את ספרו של מורקמי החלטתי לעדכן כמה פרטים בערך עליו בויקיפדיה העברית. 

אז הבנתי שמדובר בממואר ולא באוטוביוגרפיה. 

לבושתי הרבה לא באמת ידעתי מה זה ממואר. עכשיו שאני יודע אסביר בקצרה.

אוטוביוגרפיה הוא תיאור מלא של חיים בדרך כלל כרונולוגי. 

לכאורה, הוא לרוב מתאר עובדות ואירועים ופחות נוגע באספקטים אישיים ורגשיים. 

נדמה לי שיש לא מעט חריגים 

ממואר מתמקד  בתקופה מסוימת בחיים או באספקט מסוים בחיים. 

במקרה של ספרו של מורקמי הספר מתמקד בריצת מרתון ובטריאלטון.  

הוא נוגע מעט גם באספקטים אחרים בחייו בעיקר בכתיבה.

האם אני כותב אוטוביוגרפיה או ממואר?

ראשית, אני נהנה מכל רגע של כתיבה וכבר כתבתי טיוטה ראשונה של חלק מהפרקים. כרגע בהיקף של כ-35 עמודים.

בנוסף יש לי ראשי פרקים לספר, שאני קורא להם שערים ולא פרקים.

מבנה הספר

הספר מורכב מכ-15 שערים. לא במקרה אני קורא להם שערים ולא פרקים. 

למעט השער הראשון (שאולי עוד יפוצל לשני שערים) אין משמעות לסדר קריאת השערים האחרים.

השער הראשון עוסק בשני צירים מנוגדים שהשפיעו וממשיכים להשפיע עלי אחד מרגע הולדתי ועד היום והשני מתחילת שנות ה-20 של חיי עד היום. 

הם למעשה מעצבים את חיי לטוב ולרע. 

כל שער אחר עוסק  בתקופה או באספקט מרכזי בחיי. 

כך למשל, אחד השערים עוסק בילדות המוקדמת שלי בשכונת רסקו. שער שני בתקופת בית הספר היסודי.

שערים נוספים לדוגמה: ריצה למרחקים ארוכים (כמו בממואר של מורקמי מהזווית השונה לגמרי שלי), משברים, שחמט, ברידג'. 

בשערים יש עובדות אבל גם התיחסות אישית ורגשית שלי. שזורים בהם סיפורים קצרים ושירים רלוונטיים.

ממואר או אוטוביוגרפיה שלי?

נראה לי שהספר יהיה קרוב יותר לאוטוביוגרפיה מאשר לממואר, אבל...

אפשר לראות בשערים בודדים מיני ממוארים, על אף שעשוי להיות בהם קשר הדוק לשערים אחרים במיוחד לשער הראשון. 

כך למשל השער העוסק בריצה למרחקים ארוכים הוא מיני ממואר בנושא דומה לממואר של מורקמי. 

השורה התחתונה

כשיוצאים לדרך לא יודעים כיצד זה יסתיים. זה נכון גם לגבי כתיבת הספר שלי. 

בינתיים אני נהנה מכל רגע וחושב על מה שייכתב. זה קורה גם מעבר לזמן בו אני יושב וכותב חלקים מטיוטה ראשונה.

מה אני לומד מספרו האוטוביוגרפי של הריקו מורקמי על ריצה למרחקים ארוכים?

 

הרוקי מורקמי, מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: נחלת הכלל

בראש הפוסט בדידותו של הסופר הרץ למרחקים ארוכים מופיעה תמונה שלי רץ בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים. 

כל קורא סביר מבין מקריאת הפוסט שהסופר עליו אני מדבר בפוסט הוא הסופר היפני הרוקי מורקמי. 

אני כמובן אינני סופר ולא חשבתי לרגע לקרוא לעצמי סופר.

נכון שכתבתי חמישה ספרי ברידג', סיפור קצר אחד וכמה שירים.

נכון שכתבתי הרבה פוסטים בבלוגים שלי ולא מעט מאמרים, חלקם מאמרים מקצועיים. 

כל זה לא הופך אותי לסופר. 

נכון שהתחלתי לכתוב ספר אוטוביוגרפי, אבל רק אחד מעשרה כותבים מסיים את ספרו ומוציא אותו לאור ואני רק בהתחלת הכתיבה. 

מה משותף לי ולהריקו מורקמי?

אני מסתמך רק על חלק שקראתי מספרו האוטוביוגרפי  "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" בתקווה שלא תהיה בהמשך תפנית משמעותית בעלילה

1. שנינו רצים למרחקים ארוכים

אני רק למרחק של עשרה ק"מ הוא גם במרתונים ותחרויות טריאלטון.

2. אנחנו מתאמנים בריצה באופן עקבי

אני פעם בשבוע הוא כל יום.

3. שנינו התחלנו לרוץ בגיל מאוחר יחסית

הוא התחיל לרוץ בשנות ה-30 של חייו כשמכר בר או מסעדה והתחיל להיות סופר. 

אני התחלתי לרוץ בגיל 35 כשחבר טוב שלי קיבל התקף לב ואני הייתי בחופשה מעבודה, שמטרתה סיום עבודת המסטר המתמשכת.

ההבדל הוא, שהוא התחיל לרוץ למרחקים גדולים, כולל מסלול המקורי בין מרתון לאתונה. 

אני הייתי מסוגל לרוץ 2 ק"מ, שבהדרגה הפכו ל-5 ק"מ. רק בגיל 63 רצתי בפעם הראשונה 10 ק"מ במרתון ירושלים.

4. הריצה חשובה לנו

יש לה חשיבות על אורח חיים בריא. 

התזונה שלו, שאותה הוא מתאר בספרו, מזכירה החלט את התזונה שלי מאז שחזרתי ממסע לימודי באיקריה.

סלטי ירקות ודגים הם מרכיב עיקרי בתזונה של שנינו. 

אצל מורקמי הריצה והתזונה מונעים השמנה בגלל הישיבה הרבה ליד מחשב לצורך כתיבה. 

אותי זה פחות מטריד והאמת שאני לא ממש משמין.

5. במהלך הריצה מבשילים רעיונות המתורגמים לכתיבה

מורקמי מציין שבמהלך אימוני הריצה צצו והבשילו רעיונות שהיוו בסיס לספרים שכתב. 

הסיפור הקצר הראשון שכתבתי הבשיל במהלך שני אימוני ריצה למרחק של 8 ק"מ בהר איתן וביער ירושלים. 

גם רבים מהפוסטים שכתבתי בבלוגים שלי נוצרו על בסיס רעיונות ועיבוד רעיונות במהלך ריצות. 

6. שנינו קמים בשעות מוקדמות בבוקר

מורקמי כותב שהוא איש של בוקר, כלומר: השעות הטובות שלו בהן הוא מתפקד טוב יותר הן שעות הבוקר. 

זה משליך כמובן על שעת שינה מוקדמת ולפעמים על ויתור על אירועים חברתיים בשעות הערב.

בגילי המתקדם, אני לא תמיד מצליח לישון מספר שעות רב. 

התוצאה היא קימה בשעת בוקר מוקדמת. 

את חוסר השינה אני משלים באמצעות תרגול של מדיטציה טרנסנדנטלית ולפעמים גם באמצעות שינה בשעה מוקדמת יחסית. 

מעולם לא הייתי אדם של שלפשטונדה (שינה בצהריים). המקרים החריגים היו מקרים בהם היו חסרות לי יותר מדי שעות שינה והייתי הרוג מעייפות. 

לאחרונה התחלתי לסגל לעצמי גם שינה בצהריים בחלק מהימים. 

המנגנון מבוסס על שכיבה במיטה וקריאת ספר ואז הירדמות לשעה עד שעתיים. זה קורה לי אחת לשבוע.

מה אני לומד מספרו האוטוביוגרפי על ריצה?

1. כיצד כותבים אוטוביוגרפיה?

הספר שאני כותב כעת הוא סוג של אוטוביוגרפיה. אני לומד ממנו כיצד לכתוב ספר מסוג זה.

2. כיצד להתמקד במה שעושים?

מורקמי מתמקד בשני דברים עבודת הכתיבה שלו ובריצה. 

הוא מוותר על דברים אחרים כמו אירועים חברתיים אם הם פוגעים בתפקוד שלו בדברים החשובים עבורו.

אני טיפוס פחות ממוקד ועושה הרבה דברים. חשובים פחות או יותר. 

עכשיו כשהגעתי לגיל 75 יש סוג של עייפות החומר ואני מבין שעלי לצמצם חלק מהדברים הפחות חשובים. 

זה תהליך לא פשוט עבורי שאני מתחיל ליישם בהדרגה. 

יש לי מה ללמוד בהקשר זה ממורקמי.

3. ריצה עלולה להיות קשה

מורקמי כותב על הקושי בהתמדה בריצה כשלפעמים תנאי מזג האוויר קשים, לפעמים סתם עייפים.

הוא מתאר שיחה שלו עם רץ מרתון יפני מקצועני שהתאמן באותו מקום שהוא התאמן בטוקיו. 

מורקמי שאל אותו: האם לא קשה לו לפעמים לקום ולהתאמן בריצה? 

מאחורי השאלה עמדה ההנחה, שלפחות מוכשרים בריצה כמו מורקמי וכמוני, זה קשה אבל לא בהכרח זה קשה למקצוענים עתירי כישרונות וניסיון. 

המרתוניסט היפני המקצוען הגיב בכעס ואמר לו: "אין אף אחד שזה לא קשה לו".

בהרבה מקרים זה לא קשה לי לקום מוקדם ולרוץ, אבל כמובן גם לי יש ימים קשים, שבהם הריצה עצמה קשה לי יותר ו/או תנאי מזג האוויר קשים. 

כבר נרטבתי לגמרי מגשמים צפויים או לא צפויים בזמן ריצה. 

ריצת 10 ק"מ הקשה בחיי הייתה במרתון ירושלים בשנה השנייה אחרי גירושיי המאוחרים.

היה מזג אוויר קר וגשום במיוחד. 

זו הייתה הפעם היחידה שלקחתי איתי בגדים להחלפה ומעיל והשארתי אותם במלתחה לפני ריצה.

עשיתי טעות אחת: שכחתי להביא כפפות. 

כל גן סאקר היה עיסת בוץ אחת ולא היו דוכנים ואירועים אחרי הריצה.

מארגני המרתון הודיעו שבמהלך המקצה שלי בריצת 10 ק"מ לא צפוי גשם. 

זו התבררה כאמירה שגויה לחלוטין. 

רצתי במשך חצי שעה יותר מהזמן הרגיל שלי. כשבאתי למלתחה אצבעות ידיי היו קפואות והתקשיתי לפתוח את שרוכי הנעליים לצורך החלפת הגרביים הרטובים. 

כהרגלי אחרי ריצות במרתון ירושלים, הלכתי ברגל לביתי. 

בשונה לכל הפעמים האחרות בעיקר סבלתי מההליכה הביתה. 

רק תחת מי המקלחת החמים נפסק הסבל.

4. כתיבה עלולה להיות קשה

מורקמי מעיד על עצמו שכתיבה אינה קולחת אצלו יש לו קושי בכתיבה. 

בדיוק כפי שהריצה לפעמים קשה למרתוניסט מקצועני. 

לפעמים כתיבה אינה קשה לי והיא ממש זורמת, אבל אני צריך ללמוד ממורקמי שבכתיבה של הספר שלי יהיו גם חלקים שיהיו קשים לי בכתיבה ואצטרך להקדיש להם זמן רב.

בדידותו של הסופר הרץ למרחקים ארוכים

 

אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים בשנת 2025

כתבתי לא מעט על חשיבותה של ריצה למרחקים ארוכים עבורי ועל ההשלכות שלה על תחומים אחרים בחיי.

למשל: לרוץ אחרי גיל 70 ומה אפשר ללמוד ממרתון תל אביב על התנהלות כלכלית ועל התנהלות בכלל?

הרוקי מורקמי

לעיתונאי יוסי מלמן ריצה למרחקים ארוכים חשובה מאוד ולכן כתב ספר בשם אוטוביוגרפיה של ריצה..

 

גם לסופר היפני הרוקי מורקמי (יליד שנת 1949) ריצה למרחקים ארוכים חשובה. 

מורקמי נתן לזה ביטוי בספר שכתב שכותרתו היא: על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה. 

ספרו המפורסם ביותר של מורקמי הוא יער נורווגי. 

יער נורווגי אחד אהבתי. זהו שירו של ג'ורג' האריסון שהביטלס שרו, אותו אתם יכולים לשמוע ב-You Tube, אם תלחצו על התמונה בתחילת פיסקה זו. 

ל"יער נורווגי" של מורקמי לא ממש התחברתי. זנחתי אותו אחרי מספר מצומצם של עמודים. 

אתמול התחלתי לקרוא את הספר הכי אוטוביוגרפי של מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה".  לספר הזה אני מתחבר יותר וקרוב לוודאי שאקרא אותו עד לעמוד האחרון.

מורקמי יושב שעות רבות וכותב ספרים. 

הריצה משחררת אותו מעודף ישיבה ליד מחשב.  

בהחלט דומה למה שקורה לי. 

ההבדל הוא שמורקמי יותר דומה ליוסי מלמן ממה שהוא דומה לי. 

אני התחלתי לרוץ 10 ק"מ בגיל 63 כשרצתי בפעם הראשונה בחיי 10 ק"מ. זה קרה במרתון ירושלים. 

מאז אני רץ 10 ק"מ במרתון ירושלים כמעט בכל שנה. השנה הוספתי גם ריצה ל-10 ק"מ במרתון תל-אביב. 

מורקמי, כמו יוסי מלמן, התחיל לרוץ בגיל צעיר יותר. הם רצו מרתון מלא ובהמשך גם טריאלטון. 

בגיל 75 קשה לי לחשוב על התחלת ריצת מרתון, אם כי אינני פוסל על הסף לנסות פעם להתמודד עם ריצת חצי מרתון.

איני רוכב על אופניים, למרות שבשנות ה-20 של חיי הייתי פעם באמסטרדם והצטרפתי לטיול אופניים של כ-40 ק"מ ללא הכנה מוקדמת. 

המכשול המהותי היא השחייה. רמת השחייה שלי ירודה במיוחד ומאוחר מדי לשפר אותה לרמה שמתאימה לתחרות. 

למדתי לשחות לבד אחרי שבגיל 7 או 8 בקייטנה בי.מ.ק.א מדריך דחף אותי למים בבריכה. 

בעקבות החוויה הלא נעימה הזו בבריכה עתירת כלור,  לא נכנסתי יותר למיים על מנת ללמוד שחייה במשך שנים ארוכות. 

התובנות של מורקמי מהריצה

במעט הדפים שקראתי נתקלתי בכמה תובנות של מורקמי. 

היחס שלו לריצה ולשילוב שלה עם ענפי ספורט אחרים שונה מההתיחסות של יוסי מלמן. 

מורקמי מודע יותר למגבלות שלו. 

כסופר היושב שעות ארוכות לבד וכותב הוא גם רץ לבד. הוא רואה דימיון בין שני הדברים האלה שהוא עושה בתדירות גבוהה. 

על פי הספר הוא רץ למרחקים ארוכים כשש פעמים בשבוע. 

על פי תיאורו, הריצה עבורו דומה במידה מסוימת למדיטציה שלי. הוא כותב על כך שבמהלך הריצה יש לו לעיתים חוסר מחשבה והוא אינו משתמש בריצה כדרך למחשבות מעשיות על החיים ועל הכתיבה שלו. 

אצלי זה לגמרי אחרת. במהלך הריצה, אני נהנה מהטבע בו אני רץ אבל גם מתבשלים בראשי רעיונות בנושאים של כתיבה, עבודה, הרצאות ויחסים עם בני אדם. 

גם אני אדם שיושב הרבה לבד וכותב וגם אני אדם שרץ לבד. 

יוסי מלמן הוא יותר עיתונאי מאשר סופר. על פי ספרו, הריצה אצלו קשורה יותר ביחסים עם בני אדם אחרים. 

כמוני, מורקמי מודע למגבלות הגיל. הגיל מביא לירידה במהירות הריצה. 

הוא כותב על שנים בעבר שבהן שאף לשפר את תוצאות הריצה. גם בשנים אלה התחרה עם עצמו ולא עם אחרים. 

בדיוק כפי שאני עשיתי בשלושה שנים הראשונות בהן רצתי. עד שהשגתי את זמן היעד ששאפתי אליו.

הוא כותב על הקושי של מי שמתחרה מול יריב (לא מדובר על רצים בצמרת העולמית שאכן עושים זאת). 

על הקושי המנטלי כאשר היריב שמולו הוא מתחרה לא משתתף בריצה.

הוא מבין שהתוצאות הולכות ונעשות טובות פחות ככל שעולה הגיל.  

זו גם ההבחנה שלי בריצה הצנועה שלי למרחק 10 ק"מ.

הערת שוליים

כפי שכתבתי בבלוג זה, יצאתי לפני מספר ימים לדרך של כתיבת ספר אישי. 

בינתיים זה הולך טוב. 

ראשית, אני נהנה מכל רגע. 

בנוסף סיימתי טיוטות של שני שערים מתוך כ-15 שערים מתוכננים בספר. 

אני מעדיף ראת המונח שערים על פני המונח פרקים משום שפרקים מעידים על סדר מסוים בכתיבה ובקריאה. 

אחד מהשערים יעסוק בריצה ובמשמעות שלה בחיי. לא ספר שלם כפי שכתבו מורקמי ויוסי מלמן, אבל בכל זאת משמעותי עבורי.