 |
| אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים בשנת 2025 |
כתבתי לא מעט על חשיבותה של ריצה למרחקים ארוכים עבורי ועל ההשלכות שלה על תחומים אחרים בחיי.
למשל: לרוץ אחרי גיל 70 ומה אפשר ללמוד ממרתון תל אביב על התנהלות כלכלית ועל התנהלות בכלל?
הרוקי מורקמי
לעיתונאי יוסי מלמן ריצה למרחקים ארוכים חשובה מאוד ולכן כתב ספר בשם אוטוביוגרפיה של ריצה..
גם לסופר היפני הרוקי מורקמי (יליד שנת 1949) ריצה למרחקים ארוכים חשובה.
מורקמי נתן לזה ביטוי בספר שכתב שכותרתו היא: על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה.
ספרו המפורסם ביותר של מורקמי הוא יער נורווגי.
יער נורווגי אחד אהבתי. זהו שירו של ג'ורג' האריסון שהביטלס שרו, אותו אתם יכולים לשמוע ב-You Tube, אם תלחצו על התמונה בתחילת פיסקה זו.
ל"יער נורווגי" של מורקמי לא ממש התחברתי. זנחתי אותו אחרי מספר מצומצם של עמודים.
אתמול התחלתי לקרוא את הספר הכי אוטוביוגרפי של מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". לספר הזה אני מתחבר יותר וקרוב לוודאי שאקרא אותו עד לעמוד האחרון.
מורקמי יושב שעות רבות וכותב ספרים.
הריצה משחררת אותו מעודף ישיבה ליד מחשב.
בהחלט דומה למה שקורה לי.
ההבדל הוא שמורקמי יותר דומה ליוסי מלמן ממה שהוא דומה אלי.
אני התחלתי לרוץ 10 ק"מ בגיל 63 כשרצתי בפעם הראשונה בחיי 10 ק"מ. זה קרה במרתון ירושלים.
מאז אני רץ 10 ק"מ במרתון ירושלים כמעט בכל שנה. השנה הוספתי גם ריצה ל-10 ק"מ במרתון תל-אביב.
מורקמי, כמו יוסי מלמן, התחיל לרוץ בגיל צעיר יותר. הם רצו מרתון מלא ובהמשך גם טריאלטון.
בגיל 75 קשה לי לחשוב על התחלת ריצת מרתון, אם כי אינני פוסל על הסף לנסות פעם להתמודד עם ריצת חצי מרתון.
איני רוכב על אופניים, למרות שבשנות ה-20 של חיי הייתי פעם באמסטרדם והצטרפתי לטיול אופניים של כ-40 ק"מ ללא הכנה מוקדמת.
המכשול המהותי היא השחייה. רמת השחייה שלי ירודה במיוחד ומאוחר מדי לשפר אותה לרמה שמתאימה לתחרות.
למדתי לשחות לבד אחרי שבגיל 7 או 8 בקייטנה בי.מ.ק.א מדריך דחף אותי למים בבריכה.
בעקבות החוויה הלא נעימה הזו בבריכה עתירת כלור, לא נכנסתי יותר למיים על מנת ללמוד שחייה במשך שנים ארוכות.
התובנות של מורקמי מהריצה
במעט הדפים שקראתי נתקלתי בכמה תובנות של מורקמי.
היחס שלו לריצה ולשילוב שלה עם ענפי ספורט אחרים שונה מההתיחסות של יוסי מלמן.
מורקמי מודע יותר למגבלות שלו.
כסופר היושב שעות ארוכות לבד וכותב הוא גם רץ לבד. הוא רואה דימיון בין שני הדברים האלה שהוא עושה בתדירות גבוהה.
על פי הספר הוא רץ למרחקים ארוכים כשש פעמים בשבוע.
על פי תיאורו, הריצה עבורו דומה במידה מסוימת למדיטציה שלי. הוא כותב על כך שבמהלך הריצה יש לו לעיתים חוסר מחשבה והוא אינו משתמש בריצה כדרך למחשבות מעשיות על החיים ועל הכתיבה שלו.
אצלי זה לגמרי אחרת. במהלך הריצה, אני נהנה מהטבע בו אני רץ אבל גם מתבשלים בראשי רעיונות בנושאים של כתיבה, עבודה, הרצאות ויחסים עם בני אדם.
גם אני אדם שיושב הרבה לבד וכותב וגם אני אדם שרץ לבד.
יוסי מלמן הוא יותר עיתונאי מאשר סופר. על פי ספרו, הריצה אצלו קשורה יותר ביחסים עם בני אדם אחרים.
כמוני, מורקמי מודע למגבלות הגיל. הגיל מביא לירידה במהירות הריצה.
הוא כותב על שנים בעבר שבהן שאף לשפר את תוצאות הריצה. גם בשנים אלה התחרה עם עצמו ולא עם אחרים.
בדיוק כפי שאני עשיתי בשלושה שנים הראשונות בהן רצתי. עד שהשגתי את זמן היעד ששאפתי אליו.
הוא כותב על הקושי של מי שמתחרה מול יריב (לא מדובר על רצים בצמרת העולמית שאכן עושים זאת).
על הקושי המנטלי כאשר היריב שמולו הוא מתחרה לא משתתף בריצה.
הוא מבין שהתוצאות הולכות ונעשות טובות פחות ככל שעולה הגיל.
זו גם ההבחנה שלי בריצה הצנועה שלי למרחק 10 ק"מ.
הערת שוליים
כפי שכתבתי בבלוג זה, יצאתי לפני מספר ימים לדרך של כתיבת ספר אישי.
בינתיים זה הולך טוב.
ראשית, אני נהנה מכל רגע.
בנוסף סיימתי טיוטות של שני שערים מתוך כ-15 שערים מתוכננים בספר.
אני מעדיף ראת המונח שערים על פני המונח פרקים משום שפרקים מעידים על סדר מסוים בכתיבה ובקריאה.
אחד מהשערים יעסוק בריצה ובמשמעות שלה בחיי. לא ספר שלם כפי שכתבו מורקמי ויוסי מלמן, אבל בכל זאת משמעותי עבורי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה