הוספיס: בסוף "הישורת האחרונה"

  

מסדרון בהוספיס במרכז רפואי שיבא 
זכויות יוצרים: תמונה זו צולמה/הוכנה על ידי הצלם מיכאל יעקובסון

 הרשאת שימוש: ייחוס

מגיל צעיר נושא המוות העסיק אותי. חשבתי עליו, דיברתי עליו, קראתי עליו וכתבתי עליו. 

בשונה מרבים אחרים, חשבתי שלצערנו, הוא יכול לקרות לכל אחד בכל עת. 

מדוע? אולי משום שאימי ז"ל הייתה היחידה ששרדה ממשפחתה בשואה. 

גם בבלוג זה התייחסתי לא מעט למוות. למשל: 

בין החיים למוות, זן ואמנות המוות: "יומני הזן" סרט מעולה. 

קראתי לא מעט גם על הוספיס. אבל מעולם לא ביקרתי בהוספיס עד אתמול (24.7.25).

מהו הוספיס?

הוספיס הוא מעין מחלקה, בדרך כלל בבית חולים, שבה נמצאים חולים סופניים שהרפואה נואשה מלטפל בהם. 

מנסים להנעים, ככל שניתן את ימיהם הספורים של אלה שבחרו להיות שם באמצעות טיפול תומך.  

אם יש להם כאבים שקשים להם, נותנים להם את כל מה שיחסוך מהם כאבים. כולל הרדמה וסמים העלולים להזיק לטווח זמן ארוך. 

זו ההזדמנות שלהם לעשות דברים שהם אוהבים ועדיין מסוגלים לעשות אותם.

זו הזדמנות שלהם להיפגש עם אנשים משמעותיים בחייהם שבאים לבקר אותם. 

אם הם צלולים לפחות באופן חלקי, זו גם הזדמנות לסיכום חייהם והעברת מסרים חשובים לאחרים, בדרך כלל לאנשים שהם משפחתם הקרובה.

מה חשבתי על הוספיס?

חשבתי על חדר יפה ואסתטי לכל חולה. חדר שבו הוא יכול לשבת עם קרוביו וחבריו או לשכב במיטתו ולדבר איתם. 

חשבתי גם על סביבה ידידותית מחוץ לחדרים. 
 

זוהי התמונה שהצטיירה לי ממה שקראתי.

מפגש מאתגר עם הוספיס בהדסה הר הצופים

את מועד ביקורי תיאמתי עם אשתו של חברי הנמצא שם. 
הגעתי במועד פחות מתאים לצוות שהיה עסוק בדיון. 
שאלתי מישהי מהצוות באיזה חדר נמצא חברי? 
קיבלתי את מספר החדר. 

מה שראיתי בחדר היה שונה לרעה ממה שחשבתי. זה גם לא תאם את מה שאמרה לי שעה וחצי לפני כן אשתו של החבר.

בחדר לא גדול היו שלוש מיטות. כל אחת מוקפת במחיצת וילון. מיטה אחת ריקה עם מחיצה פתוחה. 

הינחתי שבה אין חולה. 

היות שליד המחיצות או במקום אחד בחדר לא היו שמות נאלצתי לפתוח את אחת המחיצות. 

האיש המורדם, המחובר לצינורות, הרזה להחריד והלא מגולח נראה קרוב מאוד ל"ישורת האחרונה". הוא לא הזכיר לי במראהו במאום את חברי. 
סגרתי את המחיצה ופתחתי את המחיצה השנייה. 
מראה זהה לאחרי המחיצה הראשונה. 

תהיתי האם עד כדי כך התדרדר חברי תוך זמן קצר? 

אני כבר למוד ניסיון. היה לי חבר שההידרדרות במצבו תוך שבוע לא הייתה רחוקה בהרבה ממה שראיתי שם, למעט מידה גדולה של צלילות מחשבתית כשהיה ער. 

רציתי לשאול את הצוות מי מהם הוא חברי? 

ענו לי שהם עסוקים בדיון חשוב. אמרתי שאמתין. בתוך תוכי הייתי מזועזע מהאפשרות שחברי נמצא במצב הזה.

Happy End יחסי

פתאום אומרת לי אחת העובדות "הנה אשתו". ניגשתי אליה והיא אמרה לי: "אנחנו יושבים במרפסת בחוץ". 

מסתבר שהמיטה הריקה הייתה המיטה של חברי. הוא בהחלט דמה לאיש שאני מכיר והיה לגמרי צלול. 

מדוע לא ביקרתי בעבר בהוספיס?

 

לצערי, היו לי שני חברים שסיימו את חייהם בהוספיס. את שניהם לא ביקרתי שם.

מדוע לא ביקרתי את הראשון בהוספיס?

האיש היה חולה בסרטן לאורך זמן. הוא אושפז במצב לא טוב בבית חולים.

שאלתי את אשתו האם אפשר לבקר אותו? 

התשובה הייתה שהוא כבר לא רוצה שיבקרו אותו, אבל היא תשאל אותו. 

היא חזרה עם התשובה שהוא מוכן שאני אבקר אותו. כמובן שביקרתי. 

לא היה טעם לנסות לבקר אותו שוב בהוספיס.

מדוע לא ביקרתי את השני בהוספיס?

הוא אושפז במצב לא טוב בית חולים. רוב הזמן ישן. קיבלתי שיחת טלפון מהבן שלו שהוא רוצה שאבקר אותו מיד לאחר שיחת הטלפון. 
אני ועוד חבר ואשתו של החבר השני הגענו. גם שני בניו של החבר. 

זאת הייתה פגישה של מעין אמירת צוואה והקלטתה בטלפון סלולרי של הבן לבקשתו. 

התבקשתי בפגישה ללוות כלכלית את ילדיו שהסתמכו בעיקר על הבנתו הכלכלית של החבר. 

מאז אני מלווה אותם, כמובן ללא תשלום, בכל נושא כלכלי שהם מתקשים לנהל ופונים אלי.

מהר מאוד בית החולים דרש, שתוך מספר ימים יצא מבית החולים משום שאי אפש לעזור לו רפואית.

לא היה טעם לבקר אותו שוב בהוספיס כשרוב הזמן הוא לא היה ער.

"לחיות לנצח" באמצעות בינה מלאכותית?

הפוסט חיים דיגיטליים ניצחיים? נכתב לפני קצת יותר משנה. 

הפוסט תיאר את האופנים בהם אנשים, שיקיריהם הלכו לעולמם, מנסים להנציח אותם באופן דיגיטלי, למשל: באמצעות נוכחות של המתים ברשתות חברתיות.

קצב ההתקדמות בתחום הAI מהיר מאוד. 

הסרט "לחיות לנצח" מציג דרכים מתקדמות יותר מאשר אלו שציינתי באוצו פוסט, למעין קומוניקציה עם מתים. 

מיזמי Startup יוצרים דמויות של המתים, הדומות להם כשתי טיפות מים. הדמויות מדברות כמו אותם אנשים שחצו את ה"ישורת האחרונה". 

הכוונה היא הן באופן בו נשמע הדיבור והן בתוכן ובסגנון. 

הכל מבוסס על יכולות דיבור וניתוח של התוכנה ועל הרבה נתונים זמינים שנאספו על ידי התוכנות. 

מקרה 1: צעיר המדבר עם בת זוגו שהלכה לעולמה

הוא מדבר כמובן עם תוכנת AI המציגה יצוג של בת זוגו. 

הצעיר הנרגש מאוד מרוצה מהשיחה ואומר שההתנהגות בדפוסי השיחה ובהבעות ממש מחקה את ההתנהגות של בת הזוג.

רק צריך להיזהר שלא יאמץ את הדמות המלאכותית כתחליף לבת זוג אמיתית. 

מקרה 2: נוצרייה דתייה משוחחת עם בעלה שאיננו

הגברת המבוגרת מאמינה בעולם הבא. היא אומרת ל-Avatar של בעלה כמה שהיא מתגעגעת אליו ושואלת אותו: "איך החיים בגן עדן?".

התשובה של התוכנה היא: "אני בגהינום ולא בגן עדן ואני סובל".  

הנזק הנגרם לגברת שמרואיינת אחרי זה בסרט הוא גדול.

היא לא מבינה כיצד איש טוב הגיע לגהינום. היא גם שואלת את עצמה האם זה לא עונש על החטא שלה לנסות לצור קשר עם מתים באמצעות תוכנה? 

סיכונים ותועלות

הסרט מעלה את השאלה של סיכונים בשימוש בתוכנות AI. 

אין ספק, שבנוסף לתועלות של AI יש גם הרבה סיכונים, שבכלל לא בטוח שיודעים לטפל בהם, כפי שגם עולה מדבריו של סם אלטמן, אחד מאנשי המקצוע המובילים בעולם בתחום, בדיון בקונגרס האמריקאי. 

הזווית האישית שלי

כמו רבים אחרים גם אני רוצה להשאיר חותם אחרי מותי. 

הדרכים שלי הן אחרות. לא באמצעות העלאת דמותי באמצעות AI. 

הבלוג הזה הוא אחת הדרכים ובו גם תוכלו לקרוא על דרכים אחרות שלי לנסות להשאיר אחריי חותם, כאשר אלך לעולמי. 

נדמה לי שאני מתחיל לעשות שימושים מכוונים ביכולות של כלי AI מובילים באופן יזום, אבל כמומחה לניהול סיכונים, אני גם מודע לסיכונים. 

סיכונים הם סובייקטיביים, כמי שאינו מאמין בגן עדן ובגהינום איני חשוף לסיכונים של אותה גברת נוצרייה שהוזכרה בפיסקה קודמת.

זן ואמנות המוות: "יומני הזן" סרט מעולה

 

לא בכל יום אני יוצא מסרט ואומר וכותב שהוא אחד מהסרטים הכי טובים שראיתי בחיי.

זה קרה לי היום (27.1.24) כשיצאתי מהסרט היפני "יומני הזן". 

את הסרט ביים הבמאי היפני יוג'י נקאה והשחקנים הראשיים הם קנג’י סוואדה, טקאקו מאטסו. 

הסרט: התפתחות איטית ועדינה וריבוי רבדים

גיבור הסרט הוא סופר יפני בשם טוסוטומו החי לבדו באזור נידח. כותב ספרים ומכין מזון מצמחים  שהוא מגדל ואוסף בטבע.

לאט, לאט מתפתחת העלילה ברבדים השונים. דברים שכבר הופיעו קודם מקבלים משמעות ומשתלבים בתמונה הכוללת על כל רבדיה.

רובד ראשון: יופיו של הטבע

צילומי הטבע באזור מגוריו של הסופר פשוט יפים באופן יוצא דופן.

בין אם מדובר בתמונת נוף מרחוק ובין אם מדובר בפרטים של צילומו של עצם קטן מקרוב, למשל: פרי.

רובד שני: חודשים בשנה

כל חלק מתייחס לחודש אחר בשנה. כמובן גם הטבע שברובד הקודם משתנה בהתאם לחודשי השנה.

התחלת כל חלק היא בתמונה אחת, שבה גם מצוין שם החודש וגם מופיע אימרה של מורה זן או איש זן  נחשב.  

האימרה כנראה מתייחסת באופן מורכב לאותו חודש. 

זיהיתי שניים מאנשי הזן הללו: דוגן ובאשו.

רובד שלישי: אוכל

פעם בחודש מגיע מישהו לאכול איתו. 

טוסוטומו מכין אוכל נפלא, וכמקובל ביפן גם יפה ואסתטי. 

רואים גם את המתארחים אצלו נהנים מהאוכל ומעניקים לו מחמאות.

רובד האוכל קשור גם לעברו הרחוק. הוריו שלחו אותו למנזר זן כנער משום שלא היה מספיק אוכל בבית.

רובד רביעי: זוגיות

תמונה של אישה בביתו מתבררת במהלך הסרט כאשתו  שהלכה לעולמה. 

האוכלת העיקרית ביחד איתו היא עורכת בהוצאת הספרים שבאה לבקר אותו במסגרת עבודתה. 

יש גישושים בהקשר של זוגיות. 

לא אעשה ספוילר המגלה מה קורה ביניהם.

רובד רביעי: מוות

לא רק אשתו המתה. 

גם אימה של אשתו ההולכת לעולמה במהלך הסרט. גם ההתיחסות של הסופר המבוגר למותו הצפוי בעתיד הלא רחוק.

ההתיחסות של הסופר למוות שלו ושל אחרים היא חלק מרובד זה.

רובד חמישי: אמנויות וזן

הדרך להבנת העולם של אנשי זן עשויה לעבור דרך אמנות.זו יכולה להיות אמנות לחימה. זה יכול להיות גם טקס תה. כמעט כל דבר עשוי להיות אמנות זן. 

חשוב היחס לאמנות שבסופו של דבר עשוי להביא למעין מיזוג בין ישות המתרגל לבין האמנות. 

דוגמה לכך הוא ספר מרתק ששמו Zen in the Art of Archery. 

הספר המרתק הזה נכתב על ידי אויגן הריגן, פרופסור גרמני לפילוסופיה, שדרך אמנות זו ניסה להבין את הזן בודהיזם.  

רכישת המיומנות אינה טכנית. היא בעיקר תפיסתית. רק כשהתלמיד תופס את עצמו ואת החץ והקשת כישות אחת הוא מצליח לדייק בירי החיצים.

על פי המתרחש בסרט, הכנת אוכל היא אמנות זן של הסופר גיבור הסרט. הוא מנסה להגיע לשלמות בהכנת האוכל וקושר את זה להיבטים אחרים של החיים. 

אמנות זן מפתיעה לקראת סופו של הסרט

ככל שמתקרבים לסוף לוח השנה (ברובד השני) כך גם גדל העיסוק בשאלת המוות.

הסופר מדבר על זה שכל אחד מפחד למות והוא מתכוון להתמודד עם זה. רק כשהמוות הופך לחלק ממך אינך מפחד ממנו.

ההתמודדות עם שאלת המוות הופכת לאמנות זן. מכאן  צמחה הכותרת שלי לפוסט.

נושא מרתק שלא היכרתי קודם. היכרתי את התמקדות בהווה גם על סף המוות.

התמקדות שעולה מסיפורי זן שעל אחד מהם כתבתי בפוסט טראומה בסין.

כמובן שיש הבדל בין אמנויות זן לבין אמנויות זן. באמנויות זן יש מסטר ממנו לומדים אורך תקופה ארוכה. במקרה זה אין מסטר. 

ההבדל היותר מהותי הוא כשלומדים אמנות אחרת רוכשים יכולות שנשארות עם התלמיד. 

למשל, מי שלומד קארטה כאמנות זן, הופך למומחה בתחום. 

במקרה של מוות לא נשארת יכולת כלשהי.

 

מדוע אני מתחבר יותר מאחרים לסרט הזה?

1. יש לי חיבור משנות העשרים של חיי עם הזן בודהיזם. 

למעשה, אני משתדל לאמץ לעצמי תפיסת זן במגבלות של אדם החי בתרבות מערבית ומנסה לעשות זאת רק באמצעות קריאה והתנסות. 

החיבור הזה עולה גם בכמה פוסטים בבלוג זה, למשל: 

לאן נעלם קולו של יואל הופמן?, היבטים מעשיים: מה אפשר ללמוד מהדאואיזם ומהזן בודהיזם?

היות שבסרט יש כמה רבדים, יש רבדים שמי שחווה זן בודהיזם באופן כלשהו יכול לקלוט גם רבדים עמוקים יותר. 

למשל אמירות קצרות של מורי זן ואנשי זן חשובים אחרים, שמוצגות. 

זיהיתי במהלך הסרט אימרה המיוחסת לדוגן ואימרה המיוחסת לבאשו (באשו הוא מורה זן שנחשב גם לאחד מגדולי כותבי שירי הייקו).

הערת שוליים: התרשמתי כמעט בוודאות שגם במאי הסרט יוג'י נקאה חווה זן באופן כלשהו, שאם לא כן לא היה מצליח לצור את הסרט כפי שהוא.

2. עיסוק במוות וב"ישורת האחרונה"

כל קורא של בלוג זה נתקל בלא מעט פוסטים שנגעו בשאלות אלו. למשל: בין החיים למוות, "לחיות" - שם קצת אירוני לסרט, הישורת האחרונה או אולי שתי הישורות האחרונות.

גם הסרט מתפתח לכיוון של עיסוק במוות.

3. עיסוק בזוגיות

בינואר לפני שנתיים התגרשתי. אני עסוק גם בחיפוש זוגיות חדשה. הפוסט האחרון בנושא זה בבלוג האישי שלי: 

הקשר בין מתמטיקאי צרפתי שירד מהרכבת לבין זוגיות בפרק ב'

גיבור הסרט, הסופר  טסוטומו, היה נזיר זן בודהיסטי. בשונה ממני אינו מחפש באופן אקטיבי זוגיות חדשה. הוא כן מנסה להציע זוגיות למישהי כשהמציאות מרמזת על היתכנות של קשר כזה. 

4. כתיבה

גיבור הסרט הא סופר. בלא מעט מזמנו בבקתה מבודדת הוא עוסק בכתיבה.

כידוע גם אני מרבה לכתוב. בבלוג זה. בבלוג על כלכלת המשפחה, בבלוג על ניהול סיכונים, בבלוג על ברידג', בבלוג על מחשבים ובאתר Jokopost.

כתבתי גם ארבעה ספרי ברידג' וערכים בויקיפדיה העברית.

"לחיות" - שם קצת אירוני לסרט

 

קורסוואה בעת צילומי הסרט "שבעת הסמוראים" בשנת 1954. מקור התמונה: ויקיפדיה

זכויות יוצרים: נחלת הכלל

הסרט הבריטי החדש והמרגש "לחיות" עוסק באופן אירוני דווקא באדם שמגלה פתאום שהוא "בישורת האחרונה" של חייו. 

התסריטאי קאזואו אישיגורו, הסתמך על סרט מופת של אקירה קורוסאווה (1910-1988) הנקרא "איקירו" או בעברית לחיות. 

הסרט של קורוסאווה משנת 1953 הוא סרט בשחור-לבן. 

צפיתי בו בשנות ה-70 של המאה הקודמת בהקרנה לסטודנטים באוניברסיטה העברית בגבעת רם. 

התייחסתי אליו בפוסט ספי: הגלוי והנסתר. 

סרטים מפורסמים יותר של קורוסאווה הם ראשומון ושבעת הסמוראים.

צפיתי בלא מעט סרטים של קורוסאווה ואת רובם אהבתי.

 

קאזואו אישיגורו

 

 

קאזואו אישיגורו. מקור התמונה: ויקיפדיה.

 by Kubik

 Cracow (Poland), October 29, 2005

 Cppyrights: CC BY 2.5

 

קאזואו אישיגורו הוא סופר ולא תסריטאי. לא סתם סופר, אלא סופר שזכה בפרס נובל בשנת 2017. 

משמו אתם מבינים שהוא יפני ולכן לא מפתיע שהוא מכיר את סרט המופת הנ"ל דובר היפנית. 

אישיגורו אינו יפני החי ביפן. הוא חי בבריטניה ונשוי לאישה אנגליה. 

הוא זה שהעלה את הרעיון לעשות גרסה חדשה של הסרט של קורוסאווה.

"לחיות"

גם הסרט לחיות בו צפיתי הוא סרט נפלא. השלד המהותי של הסרט זהה לזה של סרטו של קורוסאווה.

פקיד עירייה נוקשה וחסר התחשבות באזרחים, אותם הוא אמור לשרת, משתנה בבת אחת והופך למישהו שמקדם פרויקט של הקמת גן שכונתי.

בגרסה החדשה זהו גן משחקים לילדים.  

זה קורה כשהוא מגלה שהוא חלה בסרטן וימיו ספורים. כשהוא מגלה את זה הוא מתחיל לחיות במקום לחזור על דפוס חיים ישן ואפור. 

באמצעות פרויקט הגן הציבורי, שעל קידומו הוא נלחם במתנגדים הביורוקרטים (בסרט של קורוסאווה מדובר במשפחת פשע המתנגדת לפרויקט) הוא מעניק משמעות לחיים שלו. 

הסוף הוא חמוץ-מתוק: הגן מוקם והתושבים, שכל השנים שנאו אותו, מדברים עליו בהערכה, שלא לומר הערצה. 

החלק החמוץ זו הפטירה שלו.

 

אירוניה 

השם "לחיות" בהקשר של אדם שנושק ל"ישורת האחרונה" הוא שם אירוני.

הוא חי הרבה שנים ועכשיו הוא חולה סופני שתוך זמן קצר כבר לא יחיה. 

מצד שני דווקא בסוף "הישורת האחרונה" הוא חוזר לחיות חיים מלאים יותר הוא נלחם להשגת מטרה. 

בגרסה הנוכחית של הסרט הוא גם מנסה להינות מהחיים. הוא מזמין בחורה צעירה, שעבדה תחתיו ועזבה למקום עבודה אחר, למסעדה מפוארת ומדבר איתה ועם אחרים באופן אישי יותר וגלוי יותר.

הוא מתחיל לראות אנשים אחרים כבני אדם ולא עוד כחלקים ממכונה ביורוקרטית. 

ההבנה שמה שחשוב בחיים היא לאו דווקא כסף, מעמד וכוח אופיינית לאנשים הנמצאים בשלבים מסוימים של הפרידה מהחיים.

תוכלו לראות את זה בספרים העוסקים בשלב זה של החיים. למשל בספרה של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס.

לא חיקוי של המקור

היפה ב"לחיות" הוא שאינו חיקוי של המקור אלא גם מציג זוויות נוספות.

"איקירו" הוא סרט מהתרבות היפנית. המתנגדים להקמת הגן הציבורי הם כנופיות פשע. כנראה היאקוזה. כולם מפחדים מהם, פרט לגיבור הסרט.

"לחיות" ממוקם בבריטניה של שנת 1953 (שנה אחרי שיצא לאקרנים הסרט המקורי של קורוסאווה). 

התרבות היא אנגלית. השחקנים אנגלים. המבטא הוא אנגלי. הנימוסים אנגליים. גם ה-Under Statement. 

איני זוכר בסרט המקורי של קורוסאווה, דמות רגישה ומרגשת כמו העובדת הצעירה, שעזבה את מקום עבודתה ככפיפה של גיבור הסרט.

אותה צעירה שלה הוא מגלה את סודו. אותה צעירה שהוא מזמין למסעדה. 

 

נגיעה קלה בתרבות היפנית ובתרבות הבריטית

גם בתרבות הבריטית, לפחות עד לפני כמה עשורים, וגם בתרבות היפנית יש נוקשות, סגירות, נימוס ופורמליות אבל ההבדלים הם גדולים מאוד. 

יפן כמעט ואינה קולטת מהגרים. היא מאוד הומוגנית מבחינה תרבותית. 

האימפריה הבריטית, שכבר מזמן אינה אימפריה, התקשתה להתאים את עצמה למציאות וראתה באזרחי מדינות שבהן שלטה בעבר כנתינים של המלכה או היום המלך ואיפשרה להם להגר אליה.

התוצאה היא מדינה רב תרבותית. 

לולא הייתה מדינה רב תרבותית, בריטניה הייתה קרובה לסוג של אסון קולינארי.

הבריטים הקלאסיים שומרים על פרטיות ולכל היותר ישאלו מישהו שהם לא מכירים את דעתו על מזג האוויר. 

היפנים יותר מדויקים ויותר אובססביים ואין להם את ההומור הבריטי המיוחד והשנון.

האוכל שלהם מעניין וטעים לחיכי. התרבות שלהם ייחודית ומעננינת, על פי שאינה חפה מהשפעות של תרבויות זרות בעיקר של מדינות  במזרח אסיה..

 

הערת שוליים

במובן מסוים נוהגים יוצרי הסרט באופן דומה לאקירה קורוסאווה. 

הם עושים אינטרפרטציה בתרבות אחרת של יצירה קלאסית. בדיוק כמו קורוסאווה.

"כס הדמים" שלו הוא אינטרפרטציה יפנית של "מקבת" של ויליאם שקספיר. 

סרט אחר הוא אינטרפרטציה יפנית של ספר של דוסטוייבסקי.

גם איקירו מבוסס על "מותו של איבן איליץ" של לב טולסטוי.

הקארמה החמקמקה

 

 

אם תקראו את הערך קארמה בויקיפדיה העברית תחשבו כנראה על סיבה ותוצאה. אולי גם על חטא ועונשו. אולי גם על מעשים טובים ששכרם בצידם. 

זה לא כל כך פשוט. יש כאלה שיחשבו שמדובר דווקא במשהו הקרוב יותר לגורל. משהו שאינו נשלט על ידי המעשים שלנו.

 

הגדרת המושג קארמה

להלן ההגדרה בויקיפדיה העברית: 

"קַארְמָה (מסנסקריט: कर्म (מידע • עזרה) - "פעולה" או "מעשה") הוא מושג פילוסופי-מיסטי, שמקורו בדתות הודיות, שמתאר מחזור מלא של יחסי סיבה-תוצאה. זהו סך כל מעשיו של האדם - בעבר, בהווה ובעתיד. עקרון מרכזי הוא שהכוונה והמעשים של בן אדם (סיבה) משפיעים על העתיד של אותו בן אדם (תוצאה), כאשר מעשים טובים ישפיעו על קארמה טובה ועל האושר העתידי של האדם, לעיתים בחייו הנוכחיים ולעיתים בלידתו הבאה במעגל הסמסרה בעוד מעשים שליליים יבטיחו שלידתו הבאה תהיה רעה מזו הנוכחית.

"חוק הקארמה" הוא עיקרון תאולוגי מרכזי בדתות ההינדואיזם, בודהיזם, סיקהיזם וג'ייניזם (כולן נוסדו בהודו)."

נתקלתי כבר במושג קארמה בהקשר של הינדוהיזם עליו קראתי בתחילת דרכי הארוכה כמי שמתרגל מדיטציה טראנסנדנטלית כבר יותר מארבעים וחמש שנים.

הרבה פחות, אם בכלל, נתקלתי במושג הזה בהקשר של זרמים בודהיסטים הקרובים לתפיסתי כמו זן בודהיזם.

מיינמאר

אונג סן סו צ'י. מקור התמונה: ויקיפדיה

זכויות יוצרים:CC BY-SA 3.0

Remise du Prix Sakharov à Aung San Suu Kyi par Martin Schultz au Parlement européen à Strasbourg le 22 octobre 2013.

בבלוג אחר שלי שאלתי: מה אנחנו לא יודעים על אינדונזיה? ומה אנחנו לא יודעים על אתיופיה? 

באופן אישי, הייתי יכול לשאל את אותה שאלה על בורמה או בשמה הנוכחי מיינמאר. 

עד לפני  כשבועיים כל מה שידעתי על המדינה הזו, שמעולם לא ביקרתי בה, היה:

1. שמעתי על ראש ממשלתה או נו שהיה חברו של דוד בן גוריון.

2. ידעתי שהדת העיקרית שם היא בודהיזם. 

3. שמעתי על המשטר הדיקטטורי האכזר של חונטת גנרלים.

4. שמעתי על אונג סן סו צ'י כלת פרס נובל לשלום, שהתנגדה לחונטה. 

מה השתנה בשבועיים האחרונים?

אני קורא את ספרו של יאן פיליפ סנדקר "הדרך הארוכה לחוכמה". הכותב גרמני, הקשור בכל נימי נפשו למיינמאר והרבה לבקר בה.

בספר יש הקדמה ארוכה בה הוא מתאר את התפיסה והתרבות המקומית. את הגנרלים ובעיקר את האנשים הפשוטים והטובים שפגש שם.

המשך הספר הוא אוסף סיפורים בורמזיים קצרים ויפים שליקט ביחד עם אנשים אחרים, שעזרו לו.

התפיסה של המיינמארים שונה לחלוטין מהתפיסה שלנו במערב.

הסיפורים משקפים את התפיסה הזו.

 

אסטרולוגים

הרבה החלטות גורליות במיינמאר מתקבלות באמצעות התיעצות עם אסטרולוגים.

גם החלטות מדיניות של גנרלים מהשלטון.

דוגמה להחלטה כזו, לאו דווקא גורלית, מובאת להלן. הכותב מספר שנסע בכביש משובש וצר ופתאום היה קטע קצר של כביש מצוין עם ארבעה מסלולים ואחריו שוב כביש צר ומשובש. 

הוא שאל מדוע?

הסבירו לו שהגנרל שהיה אחראי על האזור התייעץ עם אסטרולוג. האסטרולוג אמר לו שמספרי המזל שלו הם 4 ו-5. 

עכשיו כבר הבנתם מדוע נסלל קטע כביש בן 4 מסלולים.

אורכו של הכביש המשופר היה 500 מטר. 

אני מניח שהבנתם מדוע הורה הגנראל לסלול כביש באורך של 500 מטר.

נוטים

נוטים הן רוחות המסתתרות בכל מיני מקומות, למשל בתוך עצים.

מצד שני הם דומים לבני אדם ונמצאים איתם באינטראקציות. 

במקרים רבים הם עוזרים לבני אדם ומצילים אותם מצרות. 

המיינמארים צריכים להתחשב לא רק באסטרולוגים, אלא גם בנוטים.

"עוצמת הקארמה"

 

אחד הסיפורים הקצרים בספר נקרא "עוצמת הקארמה". לפני שאצלול אליו אביא סיפור קצר נפלא עם מוסר השכל.

 

סיפור על ילדה חרוצה ולא מוכשרת

גיבורת הסיפור הייתה ילדה חרוצה, אבל תלמידה גרועה. חרף חריצותה נכשלה שוב ושוב.

כשישבה בביתה וניסתה לעשות שיעורי בית קשים במיוחד ידעה שתיכשל. היא הרימה ידיים ובמקום לעשות שיעורים הסתכלה על חילזון.

החילזון ניסה לטפס. באמצע הדרך נפל. הוא ניסה שוב ושוב. 

הילדה ציפתה שימשיך ליפול אבל... באחת הפעמים היא ראתה אותו מצליח לעלות את כל הדרך בלי ליפול.

מיד אחרי זה היא ניגשה לעשות את שיעורי הבית ו... הצליחה.

למחרת המורה ציינה, שלהפתעתה, העבודה של אותה תלמידה הייתה הטובה ביותר בכיתה.

 

חזרה ל"עוצמת הקארמה"

הסיפור הוא על איכר, עני במיוחד, שבגלל עוניו אשתו נטשה אותו. 

האיכר עזב את ביתו וביקש למות. הוא ביקש מאנשים שימצאו לו את מלאך המוות על מנת שיהרוג אותו.

הוא פגש זקן וסיפר לו על רצונו למות. הזקן אמר לו שזה בלתי אפשרי. 

כשפנה ללכת הניח הזקן את ידו על כתפו ואמר לו שהוא המוות.

לבקשת האיכר שיטול ממנו את חייו אמר לו שזה לא יקרה עכשיו. זה יקרה עשר שנים אחרי שהאיכר יתעשר. הוא נתן לו במתנה חץ וקשת. 

האיכר ירה בציפור וכשנפלה מצא שהיה בה הרבה זהב. כך התחילה דרכו לעושר ואושר.

שלושה חודשים לפני תום עשר השנים, נזכר האיכר בדברי המוות ולא רצה להיפרד מחייו. 

הוא ביקש שיבנו לו תיבה אטומה למים ומצוידת במזון ושתייה, המספיקים ליותר משלושה חודשים החליט להסתתר באמצעותה מפני מלאך המוות. 

הוא נכנס לתיבה והתיבה הוכנסה למקום עמוק במים. משרתיו קשרו אותה באמצעות חוט תיל ארוך שקצהו האחד חובר לתיבה והשני לעץ דקל על החוף. 

כשמלאך המוות בא עם הרשימות שלו ליום מותו של האיכר שהתעשר הוא מצא את כל אלה שעליו להמית, למעט האיכר. 

אבל אז הגיע לחוף הים ונתקל בתיל. כך גילה את התיבה. תחנוניו של האיכר לא הועילו והמוות הסביר לו שזאת הקארמה שלו למות באותו יום ולכן אינו יכול להימלט ממנה.

הערות מערביות שלי לסיפור

1. למעט מקרים חריגים לא כדאי להתאבד

מי שחווה משבר צריך להבין שיש חיים אחרי המשבר והמשבר עובר. 

הפוך ממה שעשה האיכר כשאשתו עזבה אותו.

אני מכיר את זה באופן אישי יותר מפעם אחת. קראו למשל:

משבר כלכלי אישי: קשים חייו של עצמאי ומשבר גיל ה-70 שלי.

אגב, גם בתפיסות של הזן והדאואיזם משברים אינם סוף העולם. 

מקרים חריגים שאני מכיר ומבין זה סרטן סופני ומחלות כמו ALS.

כמובן יש כאלה שיעדיפו לא לסיים את חייהם גם במצב כזה ויש כאלה שלא. 

הייחוד של המצבים הללו שהם כנראה בלתי הפיכים.

2. אהבה נכזבת אינה מצדיקה התאבדות

בלא מעט מקרים עשויה להיות בעתיד אהבה חדשה. שונה אבל לא בהכרח טובה פחות.

3. כל דבר מסתיים. גם דברים טובים

השם של הבלוג הזה, "הישורת האחרונה", בהחלט מייצג את הטענה הזו.

הקונטקס בבלוג הוא דווקא אופטימי. הישורת האחרונה עשויה להיות ארוכה ואפשר לעשות בה דברים מועילים, כפי שמעידה הסיפא של שם הבלוג "לאו דזה וזקנים אחרים". 

גם תקופת העושר והאושר של האיכר המאיינמרי צריכה להסתיים. הקושי הוא דווקא בידיעה החריגה מתי היא תסתיים.

 

האם שולטים בקארמה או שהיא גורל?

ההגדרה של קארמה היא חמקמקה: מצד אחד יכולת לשנות מצד שני גורל שאינו ניתן לשינוי.

נראה כי מחבר הסיפור המאיינמרי עלום השם נוטה דווקא לפרשנות של קארמה כגורל. 

היכולת לשנות את הקארמה עלולה להיות מוגבלת ברוב המקרים משום שהיא תוצר מצטבר של התנהגות במספר גדול של גלגולים.

כמובן, שיש מקרים חריגים בהם זה נעשה בכל זאת. 

אנלוגיה מערבית היא הקשר בין מיצוב כלכלי לבין מצבם הכלכלי של ההורים. 

הניידות בין עשירונים נמוכים לעשירונים גבוהים קטנה מאוד בכלכלות מערביות קפיטליסטיות.