הוספיס: בסוף "הישורת האחרונה"

  

מסדרון בהוספיס במרכז רפואי שיבא 
זכויות יוצרים: תמונה זו צולמה/הוכנה על ידי הצלם מיכאל יעקובסון

 הרשאת שימוש: ייחוס

מגיל צעיר נושא המוות העסיק אותי. חשבתי עליו, דיברתי עליו, קראתי עליו וכתבתי עליו. 

בשונה מרבים אחרים, חשבתי שלצערנו, הוא יכול לקרות לכל אחד בכל עת. 

מדוע? אולי משום שאימי ז"ל הייתה היחידה ששרדה ממשפחתה בשואה. 

גם בבלוג זה התייחסתי לא מעט למוות. למשל: 

בין החיים למוות, זן ואמנות המוות: "יומני הזן" סרט מעולה. 

קראתי לא מעט גם על הוספיס. אבל מעולם לא ביקרתי בהוספיס עד אתמול (24.7.25).

מהו הוספיס?

הוספיס הוא מעין מחלקה, בדרך כלל בבית חולים, שבה נמצאים חולים סופניים שהרפואה נואשה מלטפל בהם. 

מנסים להנעים, ככל שניתן את ימיהם הספורים של אלה שבחרו להיות שם באמצעות טיפול תומך.  

אם יש להם כאבים שקשים להם, נותנים להם את כל מה שיחסוך מהם כאבים. כולל הרדמה וסמים העלולים להזיק לטווח זמן ארוך. 

זו ההזדמנות שלהם לעשות דברים שהם אוהבים ועדיין מסוגלים לעשות אותם.

זו הזדמנות שלהם להיפגש עם אנשים משמעותיים בחייהם שבאים לבקר אותם. 

אם הם צלולים לפחות באופן חלקי, זו גם הזדמנות לסיכום חייהם והעברת מסרים חשובים לאחרים, בדרך כלל לאנשים שהם משפחתם הקרובה.

מה חשבתי על הוספיס?

חשבתי על חדר יפה ואסתטי לכל חולה. חדר שבו הוא יכול לשבת עם קרוביו וחבריו או לשכב במיטתו ולדבר איתם. 

חשבתי גם על סביבה ידידותית מחוץ לחדרים. 
 

זוהי התמונה שהצטיירה לי ממה שקראתי.

מפגש מאתגר עם הוספיס בהדסה הר הצופים

את מועד ביקורי תיאמתי עם אשתו של חברי הנמצא שם. 
הגעתי במועד פחות מתאים לצוות שהיה עסוק בדיון. 
שאלתי מישהי מהצוות באיזה חדר נמצא חברי? 
קיבלתי את מספר החדר. 

מה שראיתי בחדר היה שונה לרעה ממה שחשבתי. זה גם לא תאם את מה שאמרה לי שעה וחצי לפני כן אשתו של החבר.

בחדר לא גדול היו שלוש מיטות. כל אחת מוקפת במחיצת וילון. מיטה אחת ריקה עם מחיצה פתוחה. 

הינחתי שבה אין חולה. 

היות שליד המחיצות או במקום אחד בחדר לא היו שמות נאלצתי לפתוח את אחת המחיצות. 

האיש המורדם, המחובר לצינורות, הרזה להחריד והלא מגולח נראה קרוב מאוד ל"ישורת האחרונה". הוא לא הזכיר לי במראהו במאום את חברי. 
סגרתי את המחיצה ופתחתי את המחיצה השנייה. 
מראה זהה לאחרי המחיצה הראשונה. 

תהיתי האם עד כדי כך התדרדר חברי תוך זמן קצר? 

אני כבר למוד ניסיון. היה לי חבר שההידרדרות במצבו תוך שבוע לא הייתה רחוקה בהרבה ממה שראיתי שם, למעט מידה גדולה של צלילות מחשבתית כשהיה ער. 

רציתי לשאול את הצוות מי מהם הוא חברי? 

ענו לי שהם עסוקים בדיון חשוב. אמרתי שאמתין. בתוך תוכי הייתי מזועזע מהאפשרות שחברי נמצא במצב הזה.

Happy End יחסי

פתאום אומרת לי אחת העובדות "הנה אשתו". ניגשתי אליה והיא אמרה לי: "אנחנו יושבים במרפסת בחוץ". 

מסתבר שהמיטה הריקה הייתה המיטה של חברי. הוא בהחלט דמה לאיש שאני מכיר והיה לגמרי צלול. 

מדוע לא ביקרתי בעבר בהוספיס?

 

לצערי, היו לי שני חברים שסיימו את חייהם בהוספיס. את שניהם לא ביקרתי שם.

מדוע לא ביקרתי את הראשון בהוספיס?

האיש היה חולה בסרטן לאורך זמן. הוא אושפז במצב לא טוב בבית חולים.

שאלתי את אשתו האם אפשר לבקר אותו? 

התשובה הייתה שהוא כבר לא רוצה שיבקרו אותו, אבל היא תשאל אותו. 

היא חזרה עם התשובה שהוא מוכן שאני אבקר אותו. כמובן שביקרתי. 

לא היה טעם לנסות לבקר אותו שוב בהוספיס.

מדוע לא ביקרתי את השני בהוספיס?

הוא אושפז במצב לא טוב בית חולים. רוב הזמן ישן. קיבלתי שיחת טלפון מהבן שלו שהוא רוצה שאבקר אותו מיד לאחר שיחת הטלפון. 
אני ועוד חבר ואשתו של החבר השני הגענו. גם שני בניו של החבר. 

זאת הייתה פגישה של מעין אמירת צוואה והקלטתה בטלפון סלולרי של הבן לבקשתו. 

התבקשתי בפגישה ללוות כלכלית את ילדיו שהסתמכו בעיקר על הבנתו הכלכלית של החבר. 

מאז אני מלווה אותם, כמובן ללא תשלום, בכל נושא כלכלי שהם מתקשים לנהל ופונים אלי.

מהר מאוד בית החולים דרש, שתוך מספר ימים יצא מבית החולים משום שאי אפש לעזור לו רפואית.

לא היה טעם לבקר אותו שוב בהוספיס כשרוב הזמן הוא לא היה ער.