קוקורו - מושג משמעותי בתרבות יפן

 

בהרצאה האישית שלי המופיעה לעיל, אני מדבר על שני דברים מנוגדים העוזרים לי להתמודד עם משברים ואירועים מאתגרים. הם גם עוזרים לי להתפתח.

השניים הם: דור שני לשואה וזן בודהיזם. 

בת' קמפטון היא סופרת בריטית ילידת 1977. בספרה "קוקורו" היא מתארת משבר בחייה. 

כמוני, החיבור ליפן עוזר לה להתמודד עם המשבר המתואר בספר. 

הקשר שלה ליפן ולתרבות יפן הרבה יותר עמוק מהקשר שלי ליפן ולתרבותה. 

היא חיתה כמה שנים ביפן ומדברת יפנית. 

להבדיל מהיפנית המגוחכת שלי, המבוססת על היותי בוגר של קורס של 20 שעות לימוד, שערכה שגרירות יפן בישראל. 

היא השאירה את שני ילדיה עם בן זוגה ונסעה למספר חודשים לצפון יפן. 

במהלך שהותה שם התבשרה על מחלתה הקשה של אימה, שגם הביאה לפטירתה. 

הספר קוקורו מתאר את ההיבטים התרבותיים היפנים שעזרו לה להתמודד ואת העשייה שלה על מנת להתמודד. 

העשייה כללה מסעות לשלושה הרים באזור עם מורה לחיים מקומי (יתכן שהוא מורה זן, אבל לא מהסוג שמסתגר במנזר) וקבוצת יפנים.  

הר אחד מייצג את ההווה. הר שני את העתיד והר שלישי את העבר. 

הסופרת שוזרת בין תיאורי הטיפוס על כל הר את המחשבות שלה במהלכו בהקשר של הזמן שהוא מייצג. 

דברים שעניינו אותי במיוחד

מורה הזן דוגן מתבונן בירח. מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: נחלת הכלל

דוגן

הקישור למורה הזן דוגן (1253-1200). 

דוגן נחשב לאחד ממורי הזן הגדולים ביותר. 

הספר מזכיר אמירות בכתביו של דוגן וההקשר שלהן למסע. 

עבורי העובדה, שדוגן כתב ספר מתכונים של בישול ברוח הזן, הייתה חידוש שלא היכרתי.

קוקורו

קוקורו הוא מושג מרכזי בתרבות יפן. המושג חוזר לא מעט בהקשרים שונים בספר. 

אלי דיבר במיוחד נספח שנקרא "אנטומיה של הקוקורו". 

קוקורו הוא לב. לא במובן הביולוגי. ללב הביולוגי יש מונח אחר ביפנית.

הוא משהו פנימי שמתווה את הדרך ואת קבלת ההחלטות האינטואיטיבית או הרגשית ליפנים. 

קשה להגדיר אותו באופן שכלתני, אבל כשיפני אומר ליפני אחר שהוא עשה משהו משום שזה התאים לקוקורו שלו, היפני האחר יבין. 

כדי שקוראי הפוסט יקבלו איזשהי תחושה ביחס למהותו של הקוקורו. 

אצטט כמה שורות מהנספח בספר בפסקה "חמשת הקוקורו של חיי היום-יום"

הקוקורו הנענה שאומר, "כן, ודאי".

הקוקורו המהרהר שאומר, "אני מצטער".

הקוקורו המסור שאומר, "אני אעשה את זה"

הקוקורו הצנוע שאומר, "זה התאפשר בגללך".

הקוקורו המעריך שאומר, "תודה". 

ייחוס לתרבות המערבית

גם בתרבות שלנו השימוש במושג "לב" הוא לפעמים רחב יותר מהמושג הפיזי והביולוגי של לב. 

הוא עשוי להתיחס למשהו מרכזי או למשהו רגשי שדוחף אותנו לעשות משהו, לאו דוקא על בסיס שכלתני או רציונלי. 

בפוסט קודם בבלוג זה הבאתי שיר שכתבתי. גם בו המושג לב אינו מתיחס לאיבר הביולוגי, אלא מתיחס למשהו סימבולי.

לקריאת הפוסט שבו השיר לחצו: יועצים שלושה והיא רק אישה.

אלי לנצמן : חיים עשירים ומרתקים שהסתימו לפני גיל 90

מקור התמונה: ויקיפדיה.
זכויות יוצרים: אלי לנצמן.

הרשאת שימוש:   

• CC BY-SA 3.0

אלי לנצמן היה בן דוד שני שלי. אימו ואבי היו בני דודים, אבל אימו התחתנה בגיל צעיר ואבי התחתן בשנות ה-40 של חייו. כך שאלי נולד בשנת 1936. אני נולדתי בשנת 1951. 

ב-3.12.2024 התבשרתי על מותו. עוד אדם קרוב אלי, שחצה את "הישורת האחרונה". 

כמו כמה מחבריי הטובים ביותר, שחצו את הישורת הזו בגיל הרבה יותר צעיר ממנו.

לפני מספר חודשים התקיימה הלוויתה של אחותו בלהה הלפרין. 

אלי לא הגיע ללוויה.

לא מזמן התקיים ערב לזכרה שיזמו וארגנו בנותיה סמוך למועד שבו חל יום הולדתה ה-90  שלא נחגג. 

אלי לא הגיע לאותו ערב.

יש משפחות שכשאח לא מגיע לאירועים כאלה זוהי עדות ליחסים עכורים במיוחד במשפחה.

לא במקרה הזה. 

במקרה הזה היה מדובר במצב בריאותו הרעוע שמנע ממנו לסוע מחיפה לתל אביב. 

חלק מהפרטים "היבשים" על תרומתו הגדולה בהקשר של אמנות יפן וסין מופיעים בערך עליו בויקיפדיה העברית. 

אשאיר לכם לקרוא אותם שם ואספר עליו מנקודת מבטי האישית. 

בינואר 2022 כתבתי פוסט לזכר חברי אורי שהלך לעולמו כותרת הפוסט: אורי: תמיד בדרך שלו. 

הכותרת של אותו פוסט מתאימה גם לאלי ז"ל. גם אלי הלך בדרך שלו, ללא פחד וללא רצון לרצות את הנורמות המקובלות. 

טיולים שאחרי הצבא

היום מקובל שצעירים המסיימים שירות צבאי נוסעים לטיול ארוך בחו"ל, לרוב לדרום אמריקה או להודו. בשנות ה-50 של המאה הקודמת זה היה הרבה פחות מקובל.   

מעטים בכלל נסעו לטיולים בחו"ל. 

אחרי שאלי סיים את שירותו הצבאי בצנחנים הוא נסע לטייל לבד באירופה. טיול של "תפרנים". עצר טרמפים במקומות שונים באירופה. 

הטיול הבא שלו היה למזרח הרחוק. הוא נשאר כמה שנים ביפן ולמד שם באוניברסיטאות. 

כמובן שלמד את השפה היפנית ואת המאפיינים התרבותיים היחודיים של יפן. 

הוא התמחה באוצרות ובשימור אמנות יפנית.   

אני לא הייתי כזה אמיץ. פחדתי לסוע לבד לחו"ל. בגיל 25 נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל. בחרתי בבריטניה. מדינה מפותחת ודוברת אנגלית. מסוג המדינות שקל יותר להסתדר בהן. 

בחרתי להתחיל את השהות שם בקורס של מספר שבועות, הכולל גם לינה במקום. 

"המסע" שלי למזרח הרחוק לא היה מסע פיזי, אלא לימוד תרבויות, שענינו אותי, ותרגול תפיסות וטכניקות מביתי בישראל. הנסיעה לקורס על מדיטציה טרנסנדטלית בבריטניה הייתה המקום הכי רחוק, שהגעתי אליו באותה תקופה. 

כמובן ש"המסע" שלי היה הרבה פחות מעמיק מהמסע האמיתי של אלי והיה גם הרבה פחות מקיף. 

וייטקונג

לא רבים בישראל של תחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת ידעו על קיומו של הוייטקונג ועל מלחמת וייטנאם שהתחילה. 

שלא בטובתו, אלי לנצמן היה האיש שהביא למודעות בציבור הישראלי את קיומו של הארגון הזה, שלחם נגד ארצות הברית ודרום וייטנאם מאז הקמתו בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, ואולי גם את קיומה של מלחמת וייטנאם. 

מלחמה של כעשרים שנים משנת 1955 ועד 1975.

אלי טייל לבדו בוייטנאם. נתפס על ידי אנשי וייטקונג ונכבל. הוא הצליח להשתחרר, להרוג את השומר שלו ולברוח. 

הסיפור פורסם ברדיו ובעיתונים בארץ. אז לא הייתה טלוויזיה. 

האנשים הרעים בוויטנאם

בשיחות שלו איתי ועם אחרים הוא לא תייג את השובים מהוייטקונג כאנשים הרעים בסיפור, כמו שרבים היו עושים. 

לתפיסתו, הרעים היו האמריקאים, שלטענתו התייחסו אליו רע, אחרי שסרב להופיע בתקשורת ולדבר נגד הוייטקונג. 

הטינה לאמריקאים נשארה במשך שנים רבות. 

מפגשים איתו בהקשר יפני

אם לחצתם על הקישור לפוסט "המסע" שלי למזרח הרחוק וקראתם את הפוסט, אז קראתם גם על הנסיעה שלי ושל מי שהייתה אשתי לירח דבש ביפן בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. 

ההתעניינות שלי בתרבות יפן בכלל ובאופן בולט בזן בודהיזם התחילה הרבה שנים לפני הנסיעה. אפילו למדתי קורס של 20 שעות בשפה היפנית שפתחה  שגרירות יפן בירושלים. 

ניסיתי ללמוד ולחוות את הזן בודהיזם במגבלות של חיים בעולם המערבי ללא מורה זן. 

אגב, הושפעתי לא מעט גם מהדאואיזם הסיני. לא במקרה מחבר הספר העיקרי של הדאואיזם לאו דזה, מופיע בשם הבלוג האישי שלי. 

במשך מספר שנים אחרי החזרה מירח הדבש שלי ביפן הייתי חבר באגודה לידידות ישראל-יפן. 

השתתפתי בכמה מפגשים של האגודה. שמחתי לפגוש בהם גם את יו"ר האגודה אלי לנצמן. 

אלי הזמין אותי ואת מי שהייתה אשתי לטקס בו קיבל אות כבוד ממשלת יפן על פועלו. 

הטקס התקיים בביתו הפרטי של שגריר יפן בישראל. 

בביתו הצנוע בחיפה

אלי נסע הרבה לחו"ל. בעיקר למזרח הרחוק. עד גיל מתקדם מאוד נשלח על ידי האו"ם לבחון מצבם של אתרי מורשת תרבותיים במדינות המזרח הרחוק.  

גם בגיל מתקדם מאוד נסע בסגנון של צעירים. לא למלונות פאר. 

הוא פחות הסתובב בארץ בכלל ובירושלים בפרט. הוא אמר שהוא יגיע לירושלים רק אחרי ביטול סיפוח מזרח ירושלים. 

הוא חרג מהעיקרון הזה והגיע, לשבעה של אימי ז"ל. 

רוב המפגשים שלי איתו, שלא באירועים משפחתיים מרובי משתתפים, היו בביתו בחיפה. 

זה קרה כשהגעתי בגפי או עם בני משפחה לצפון. 

זה קרה בתדירות גבוהה יותר בתקופה שלימדתי בקורס מחשבים של לימודי החוץ של הטכניון. 

חלק גדול מהשיעורים שלימדתי היו בימי שישי בבוקר. לאחר שסיימתי ללמד הייתי מבקר בביתו. 

היו פעמים שנסענו לחומוסייה האהובה עליו בחוף הים. 

הוא ורעייתו התגוררו בדירה קטנה בקומת קרקע בבית ישן. נכנסים אליה דרך הגינה ולא דרך חדר המדרגות. 

קירות הסלון עמוסים בעבודות אומנות מהמזרח הרחוק והספרייה גדושה בספרים על תרבות ואמנות המזרח הרחוק. 

לפעמים היה לבוש בבגד יפני רחב וקצר, המזכיר שמלה. 

לפעמים היה מציע מאכלים של המזרח הרחוק שהכין בעצמו. 

לפעמים גם משקה אלכוהולי.

לא היה רגע דל שבו השתעממתי בחברתו.

בשבעה בביתו

דיברנו על תולדות המשפחה. בעיקר על שני הדורות שקדמו לו. 

קרובת משפחה צעירה ממני שאלה אותי האם אני מבוגר משני בני דודים שלה שלא נכחו שם? השבתי בחיוב. 

אז היא אמרה שאני כנראה "זקן השבט". תיקנתי אותה כשציינתי שם של קרוב שמבוגר ממני בשנתיים. 

השורה התחתונה היא שמרבית בני הדור של אלי ושל אחותו בלהה כבר לא איתנו והדור שלי הוא הבא לחצות את "הישורת האחרונה".

"ימים מושלמים"? פשוט לחיות

 

עמדתי בפיתוי לאיש מערבי לכתוב בכותרת של פוסט זה משהו דומה, למה שכתבתי בכותרתו של הפוסט על הסרט היפני הנפלא זן ואמנות המוות: זן ואמנות המוות: "יומני הזון" סרט מעולה. 

במקרה זה "זן ואמנות ניקוי בתי השימוש".

זה לא מדויק וזה לא ממש נכון לקרוא לכל דבר שמתחבר עם הזן בודהיזם היפני, במידה כזו או במידה אחרת, "זן ואמנות X". 

מצד שני גיבור הסרט  של הבמאי הגרמני וים ונדרס מתחבר לתפיסת העולם של הזן היפני בכך שהוא חי את המציאות כפי שהיא. 

את התפיסה הזנית הזו,  שמשהו בי מתחבר אליה, כבר הזכרתי בפוסטים קודמים, למשל: טראומה בסין.

היריאמה, מנקה השירותים היפני המבוגר והשתקן, מגולם על ידי השחקן היפני הנפלא קוג'י יאקושו , חי את המציאות כפי שהיא. 

אולי הייתי צריך לבחור בכותרת: "ימים מושלמים" - שם קצת אירוני לסרט. 

כפי שעשיתי בפוסט על סרט בריטי בשם "לחיות". התסריטאי של הסרט הוא קאזואו אישיגורו, סופר יפני החי בבריטניה. 

גם "לחיות" מתחבר ליפן משום שהוא חוזר על עלילתו של הסרט היפני בעל שם זהה של הבמאי היפני האגדי  קורסאווה משנת 1953. 

מה שהשתנה הוא ההקשר הסרט הבריטי מתרחש בבריטניה ולא ביפן.

הסרט "לחיות" בשתי הגרסאות עוסק ב"ישורת האחרונה בחייו" של פקיד החולה בסרטן. 

גיבור הסרט "ימים מושלמים" איננו שם, אבל שתי דמויות בסרט אביו של הגיבור שרק מוזכר ובעלה לשעבר של מנהלת הבר, שיש לה קשר לא לגמרי מפוענח עד סופו עם גיבור הסרט, הוא חולה סרטן סופני.

בסצינה לא קצרה בסרט, נפגש איתו מנקה השירותים המבוגר בשיחה אישית פתוחה לגמרי מצד הגרוש ולא לגמרי פתוחה מצד היריאמה. 

יפן של פעם ויפן של היום

בשנת 1988 התחתנתי. 

היה ברור שאת ירח הדבש נחגוג ביפן. 

שנינו התחברנו לתרבות היפנית וגם למספר מצומצם של חברים יפנים. 

את הטיול ליפן אני זוכר כאחד מהטיולים הכי מופלאים, הלא מעטים יש לומר, שלי. 

היראימה מגלם בדמותו את הרוח היפנית של התקופה בה טיילתי שם. 

אנשים שעובדים קשה על מנת לבצע את עבודתם באופן הכי טוב האפשרי. 

הם מרגישים שזו חובתם. זו גם הסיבה לכך שהם נעלבים כשתיירים נותנים להם טיפ. 

כמו גיבור הסרט, הם הולכים כמה פעמים בשבוע לאכול בבר או במסעדה.

שלא כמוהו, הם הולכים עם גברים אחרים שעובדים ביחד איתם.

היפנים בני דור ה-Z

את היפנים הצעירים בני דור ה-Z  ואת תפיסת עולמם, השונה מתפיסת עולמו של היריאמה, אני לא ממש מכיר לעומק. 

טקאשי, חברו לעבודה מגלם, במידה כזו או אחרת, את תפיסת העולם הזו.

כבר לא אנשים שמגיעים בזמן המדויק לעבודה או לפגישה.

כבר לא אנשים העובדים באותה חברה בתחילת דרכם בעבודה עד גיל 55. 

מחוברים מאוד לטלפון החכם ולאינטרנט, שהיריאמה אינו מכיר. 

הם מחוברים לדיגיטל גם בזמן העבודה ובמקום עבודה.

אנשים שמקטרים ומתלוננים. אנשים נצמדים לטלפונים סלולריים ובעיקר אנשים שלא בהכרח עושים את עבודתם נאמנה. 

מנקה השירותים הצעיר מתפטר מהעבודה. 

ניגודים

ניגודים הם חלק מהמהות של החיים בתפיסת הזן והדאואיזם. 

גם היריאמה הוא דמות מלאת ניגודים. 

מנקה השירותים הפשוט הוא גם סוג של אינטלקטואל. הוא קורא ספרים בדקות הפנויות המעטות ביומו העמוס. 

להבדיל מכמה אנשים אחרים, הוא גם מבין היטב את מה שהוא קורא ויודע להגיד עליהם משהו אינטליגנטי. 

הוא אדם סגור שלא משתף כמעט, אבל אמפטי לאחרים. 

כך זה כלפי ילדים קטנים שהוא פוגש בשירותים (כולל אחד שננעל בטעות בתא שירותים). 

כך זה כלפי בת אחותו, שבשונה מאחותו ומבעלה מתחברת אליו, ואף באה אליו לטוקיו מעיר אחרת וחולקת איתו כמה ימים שגרתיים בחייו (כולל עזרה בעבודתו).

כך זה כלפי הקולגה הצעיר והמעט אווילי שעובד איתו וכלפי חברתו הצעירה של טקאשי.

קלטות מוזיקה

בדרכו לעבודה ברכב העבודה שלו שומע היריאמה, יש לומר בהנאה, קלטות מוזיקה כמעט כולן באנגלית.

מדובר במוזיקת פופ של המחצית השנייה של המאה העשרים. 

רוב השירים הם שירים ידועים של להקות וזמרים ידועים. 

היריאמה מכיר אותם היטב. 

גם אני ורבים מבני דורי.

גם המוזיקה המערבית היא חלק מהצד האוטו דידקטי והמשכיל שלו.

 

השורה התחתונה

ממליץ לצפות בסרט המרתק הזה. 

הערת שוליים

 

אהבתי גם את הביקורת שכתב על הסרט גדעון לב ב"הארץ".

לאן נעלם קולו של יואל הופמן?

 

שלשום (25.8.23) נפטר הסופר, המשורר והמתרגם מיפנית יואל הופמן. הופמן היה פרופסור באוניברסיטת חיפה. הופמן היה בן 86 במותו. הוא נולד ב-1937 ועלה לארץ בגיל שנה. 

בצעירותו היה שנתיים במנזר זן ביפן. בשנת 1969 חזר לאוניברסיטת קיוטו ביפן על מנת לסיים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל אביב שעסקה בניתוח ההבדלים בין תפיסת האני במזרח ובמערב. 

לצערי, לא היכרתי אותו אבל למדתי ממנו הרבה. 

החיבור שלי לזן בודהיזם

על המסע המטאפורי שלי למזרח הרחוק כתבתי בפוסט "המסע" למזרח הרחוק. 

מספרים שהבודהה נדד על מנת להפיץ את תורתו. אחרי שעבר את הודו הגיע לסין. 

הגרסה הסינית לבודהיזם היא הדאואיזם. היפנים למדו מהסינים את הדאואיזם  וממנו פיתחו את הזן בודהיזם. 

בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת התחלתי ללמוד זן בודהיזם באמצעים הדלים שלי. 

עשיתי את זה בירושלים ולא במנזר זן ביפן. ברור לגמרי שכשלומדים את זה במנזר זן ביפן זה הרבה יותר אותנטי והרבה יותר מעמיק.  

לא היה לי את הכוח ואת האומץ לעזוב את הכל מאחוריי ולחיות שנה או שנתיים במנזר זן. 

בלית ברירה הסתפקתי בספרים שקראתי. את מה שקראתי נסיתי להפנים וליישם בחיי האישיים. 

סיפורי זן ושירי הייקו

אחד מהספרים שקניתי וקראתי היה "לאן נעלמו הקולות? סיפורי זן ושירי הייקו". 

את הספר תרגם מסינית ומיפנית יואל הופמן והוסיף מבוא ופירושים. 

הפירושים חיוניים למישהו כמוני, שאינו מבין זן בודהיזם לעומק. 

לא אגיד שלפני שקראתי את ספרו של הופמן לא ידעתי מה הם סיפורי זן. בהחלט ידעתי והבנתי יותר אחרי שקראתי אותו.

לעומת זאת, במושג שיר הייקו נתקלתי לראשונה בספר של הופמן. 

ההסברים המעמיקים שלו עזרו לי להבין את השירה המצומצמת הזו.

הייקו היא שירה עם הכי פחות מילים. 

בכל שיר יש שלוש יחידות 5,7,5 הברות. סמפר ההברות במילה יפנית הוא יותר מאחת. 

מספר המילים בשיר הייקו קטן במיוחד. 

במספר כל כך קטן של מילים חשוב הדיוק. כמו כן מאחורי מילה עשויות להסתתר תפיסות שלמות. 

מצאתי את עצמי קורא שוב ושוב את הסיפורים ואת השירים ומנסה ללמוד מהם. 

לא רק למדתי גם כתבתי

לא ניסיתי ללמוד לכתוב סיפורי זן או שירי הייקו. ניסיתי ללמוד כיצד לפעול בהווה גם על בסיס תפיסות של זן בודהיזם. 

 גם כתבתי. בעיקר שירים למגירה ומאמרים. 

כמה מהשירים שכתבתי היו על או בהשראת סיפורי זן שקראתי. רובם בתרגומו של הופמן. 

כמה מהשירים שכתבתי היו מינימליסטיים בהיקפם. לא בדיוק שירי הייקו אבל בהשראתם. 

כתיבה אחרת

כאמור, בתקופת לימודיי לתואר שני בפסיכולוגיה למדתי בכוחות עצמי על זן בודהיזם. 

את אחד הקורסים למדתי אצל פרופ' יורם בילו. הקורס היה על חלומות של קשישים בהקשר בין תרבותי. 

התחלקנו לזוגות וכל זוג אסף חלומות של קשישים במועדון יום אחר. במועדונים שונים היו בני עדות שונות. 

העבודה המשותפת הציפה הבדלים בספורי החלומות של בני עדות שונות.  

היות שהקורס עסק בנושאים רב תרבותיים ביקשתי רשות לכתוב עבודה סמינריונית על זן בודהיזם. 

הבקשה שלי קצת חריגה בהקשר של קורס בלימודי פסיכולוגיה.

בכל זאת נעניתי בחיוב. אהבתי לכתוב את העבודה ועשיתי כמיטב יכולתי על מנת שתבטא את הרעיונות של הזן בודהיזם. 

כשקיבלתי ציון טוב על העבודה, אמר לי פרופ' בילו שמקריאת העבודה מרגישים שהתנסיתי בפועל בזן בודהיזם.

כמי שלא ביקר ביפן עד לירח הדבש שלו כמה שנים אחרי כתיבת העבודה, ובוודאי לא העביר תקופה בחייו במנזר זן, ראיתי בזה מחמאה גדולה.

שיר שכתבתי הקשור לספר

וַרְיַאצְיוֹת עַל טְחִינָה

 

וְהָאִישׁ שֶׁטַּחַן קָמַח כָּה דַּק

צָחַק.

צְחוֹק גָּדוֹל וְחַזֵּק,

לֹא מְרֻסָּק.

נִשָּׂא עוֹד שַׂק

שֶׁל תִּקְוָה כְּאוֹבֶה

שֶׁאוֹבֶה שֶׁהוֹוֶה

מַיִם צְלוּלִים

לְאֻמְלָלִים שֶׁבְּאֻמְלָלִים

טוֹחֲנֵי הַמִּלִּים.

 

יְרוּשָׁלַיִם, 13.3.1984

"לחיות" - שם קצת אירוני לסרט

 

קורסוואה בעת צילומי הסרט "שבעת הסמוראים" בשנת 1954. מקור התמונה: ויקיפדיה

זכויות יוצרים: נחלת הכלל

הסרט הבריטי החדש והמרגש "לחיות" עוסק באופן אירוני דווקא באדם שמגלה פתאום שהוא "בישורת האחרונה" של חייו. 

התסריטאי קאזואו אישיגורו, הסתמך על סרט מופת של אקירה קורוסאווה (1910-1988) הנקרא "איקירו" או בעברית לחיות. 

הסרט של קורוסאווה משנת 1953 הוא סרט בשחור-לבן. 

צפיתי בו בשנות ה-70 של המאה הקודמת בהקרנה לסטודנטים באוניברסיטה העברית בגבעת רם. 

התייחסתי אליו בפוסט ספי: הגלוי והנסתר. 

סרטים מפורסמים יותר של קורוסאווה הם ראשומון ושבעת הסמוראים.

צפיתי בלא מעט סרטים של קורוסאווה ואת רובם אהבתי.

 

קאזואו אישיגורו

 

 

קאזואו אישיגורו. מקור התמונה: ויקיפדיה.

 by Kubik

 Cracow (Poland), October 29, 2005

 Cppyrights: CC BY 2.5

 

קאזואו אישיגורו הוא סופר ולא תסריטאי. לא סתם סופר, אלא סופר שזכה בפרס נובל בשנת 2017. 

משמו אתם מבינים שהוא יפני ולכן לא מפתיע שהוא מכיר את סרט המופת הנ"ל דובר היפנית. 

אישיגורו אינו יפני החי ביפן. הוא חי בבריטניה ונשוי לאישה אנגליה. 

הוא זה שהעלה את הרעיון לעשות גרסה חדשה של הסרט של קורוסאווה.

"לחיות"

גם הסרט לחיות בו צפיתי הוא סרט נפלא. השלד המהותי של הסרט זהה לזה של סרטו של קורוסאווה.

פקיד עירייה נוקשה וחסר התחשבות באזרחים, אותם הוא אמור לשרת, משתנה בבת אחת והופך למישהו שמקדם פרויקט של הקמת גן שכונתי.

בגרסה החדשה זהו גן משחקים לילדים.  

זה קורה כשהוא מגלה שהוא חלה בסרטן וימיו ספורים. כשהוא מגלה את זה הוא מתחיל לחיות במקום לחזור על דפוס חיים ישן ואפור. 

באמצעות פרויקט הגן הציבורי, שעל קידומו הוא נלחם במתנגדים הביורוקרטים (בסרט של קורוסאווה מדובר במשפחת פשע המתנגדת לפרויקט) הוא מעניק משמעות לחיים שלו. 

הסוף הוא חמוץ-מתוק: הגן מוקם והתושבים, שכל השנים שנאו אותו, מדברים עליו בהערכה, שלא לומר הערצה. 

החלק החמוץ זו הפטירה שלו.

 

אירוניה 

השם "לחיות" בהקשר של אדם שנושק ל"ישורת האחרונה" הוא שם אירוני.

הוא חי הרבה שנים ועכשיו הוא חולה סופני שתוך זמן קצר כבר לא יחיה. 

מצד שני דווקא בסוף "הישורת האחרונה" הוא חוזר לחיות חיים מלאים יותר הוא נלחם להשגת מטרה. 

בגרסה הנוכחית של הסרט הוא גם מנסה להינות מהחיים. הוא מזמין בחורה צעירה, שעבדה תחתיו ועזבה למקום עבודה אחר, למסעדה מפוארת ומדבר איתה ועם אחרים באופן אישי יותר וגלוי יותר.

הוא מתחיל לראות אנשים אחרים כבני אדם ולא עוד כחלקים ממכונה ביורוקרטית. 

ההבנה שמה שחשוב בחיים היא לאו דווקא כסף, מעמד וכוח אופיינית לאנשים הנמצאים בשלבים מסוימים של הפרידה מהחיים.

תוכלו לראות את זה בספרים העוסקים בשלב זה של החיים. למשל בספרה של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס.

לא חיקוי של המקור

היפה ב"לחיות" הוא שאינו חיקוי של המקור אלא גם מציג זוויות נוספות.

"איקירו" הוא סרט מהתרבות היפנית. המתנגדים להקמת הגן הציבורי הם כנופיות פשע. כנראה היאקוזה. כולם מפחדים מהם, פרט לגיבור הסרט.

"לחיות" ממוקם בבריטניה של שנת 1953 (שנה אחרי שיצא לאקרנים הסרט המקורי של קורוסאווה). 

התרבות היא אנגלית. השחקנים אנגלים. המבטא הוא אנגלי. הנימוסים אנגליים. גם ה-Under Statement. 

איני זוכר בסרט המקורי של קורוסאווה, דמות רגישה ומרגשת כמו העובדת הצעירה, שעזבה את מקום עבודתה ככפיפה של גיבור הסרט.

אותה צעירה שלה הוא מגלה את סודו. אותה צעירה שהוא מזמין למסעדה. 

 

נגיעה קלה בתרבות היפנית ובתרבות הבריטית

גם בתרבות הבריטית, לפחות עד לפני כמה עשורים, וגם בתרבות היפנית יש נוקשות, סגירות, נימוס ופורמליות אבל ההבדלים הם גדולים מאוד. 

יפן כמעט ואינה קולטת מהגרים. היא מאוד הומוגנית מבחינה תרבותית. 

האימפריה הבריטית, שכבר מזמן אינה אימפריה, התקשתה להתאים את עצמה למציאות וראתה באזרחי מדינות שבהן שלטה בעבר כנתינים של המלכה או היום המלך ואיפשרה להם להגר אליה.

התוצאה היא מדינה רב תרבותית. 

לולא הייתה מדינה רב תרבותית, בריטניה הייתה קרובה לסוג של אסון קולינארי.

הבריטים הקלאסיים שומרים על פרטיות ולכל היותר ישאלו מישהו שהם לא מכירים את דעתו על מזג האוויר. 

היפנים יותר מדויקים ויותר אובססביים ואין להם את ההומור הבריטי המיוחד והשנון.

האוכל שלהם מעניין וטעים לחיכי. התרבות שלהם ייחודית ומעננינת, על פי שאינה חפה מהשפעות של תרבויות זרות בעיקר של מדינות  במזרח אסיה..

 

הערת שוליים

במובן מסוים נוהגים יוצרי הסרט באופן דומה לאקירה קורוסאווה. 

הם עושים אינטרפרטציה בתרבות אחרת של יצירה קלאסית. בדיוק כמו קורוסאווה.

"כס הדמים" שלו הוא אינטרפרטציה יפנית של "מקבת" של ויליאם שקספיר. 

סרט אחר הוא אינטרפרטציה יפנית של ספר של דוסטוייבסקי.

גם איקירו מבוסס על "מותו של איבן איליץ" של לב טולסטוי.

להתחתן עם תאילנדית

 

פוטומונטז' של בנגקוק. מקור התמונה: ויקיפדיה 

CC BY 3.0

רוב ירח הדבש שלי ושל מי שהיום היא גרושתי היה בשנת 1988 ביפן. אהבתי מאוד את יפן, במיוחד את קיוטו ואת קויה סאן. הרבה פחות אהבתי את בנגקוק. 

ביפן לא ראיתי עוני. רוב המקדשים היו ללא קישוטי זהב. היופי של מקדשי העץ נבע מהמבנה הכולל, מהסימטריה ומהשילוב של המקדשים עם גנים יפים ומטופחים, שבהם היו בריכות מים, גשרים ומפלים מלאכותיים קטנים. 

בבנגקוק ראיתי עוני. במיוחד הזדעזעתי מהקטינות,  שהוצגו לראווה ברובע השעשועים למטרות זנות. 

המקדשים, לעומת זאת, היו עתירי זהב. 

לטעמי האישי, מקדשי העץ הפשוטים והאסטתיים ביפן הרבה יותר יפים. 

באחד מארבעת הימים, שבהם שהינו בבנגקוק, חשתי ברע. החלטתי לא לצאת לטיול וישבתי בלובי של המלון. לגמתי ממרק מקומי, שלידו קיבלתי צלוחית גדולה מלאה בפלפלים אדומים חריפים. 

הוספתי כמה פלפלים חריפים למרק. יותר פלפלים חריפים ממה שמוסיף זר ממוצע. הרבה פחות מתאילנדי ממוצע, שמרוקן את כל צלוחית הפלפלים החריפים לתוך קערת המרק.

לאחר זמן ארוך, ניגשה אלי המלצרית והצביעה על צעירה תאילנדית יפה בשולחן מרוחק. היא אמרה לי שהצעירה מתעניינת בי. כמובן, שהעניין לא היה הדדי.  

 

מה גרם לצעירה תאילנדית לחזר אחריי?

 

מדובר בגבר המבוגר ממנה בכמעט 20 שנים שהיא מעולם לא פגשה והיא אינה יודעת עליו דבר. 

קרוב לוודאי שהחיזור נבע מהרצון לשפר באופן מהותי את מצבה הכלכלי. תמורת נישואין עם גבר שהיא לא מכירה היא תעבור לרמת חיים הרבה יותר גבוהה. 

 

זה לא קשר זוגי  רגיל אלא קשר של קח ותן. אתה תיתן לי ביטחון כלכלי ותזונתי. אני אתן לך מין, בישול, ניקיון, קניות, טיפול בבית וכיו"ב.  

גם ב"ישורת האחרונה"

יש נשים צעירות מתאילנד וממדינות פחות עשירות אחרות במזרח הרחוק, כגון: פיליפינים, שנישאות לגברים זרים מטעמים זהים.

העסקה שמציע הגבר והאישה מקבלת היא: את מטפלת בי והופכת לבת זוג שלי ואני מממן את הצרכים שלך. 

לאותם גברים אין בנות זוג והם מתקשים למצוא בת זוג.

לפעמים הקושי קשור גם במגבלות שיש להם הגורמות לבת זוג פוטנציאלית אחרת להימנע מקשר זוגי איתם. 

בחלק מהמקרים מדובר בגברים הנמצאים ב"ישורת האחרונה" ותפקודם כבר לקוי. במקרים אלה בת הזוג הזרה היא סוג של הכלאה בין מטפלת ואישה. 

שלא תבינו אותי לא נכון, יש גם מקרים של קשרים זוגיים רגילים כשבת זוג תאילנדית ובן הזוג הוא ישראלי או מערבי אחר. 

הזוגיות שלי 

בשנים האחרונות של נישואיי עם גרושתי מערכת היחסים בינינו כבר לא הייתה מה שהייתה בשנים הטובות. 

גם בשנים הרעות אשתי לשעבר טיפלה היטב בהיבטים שונים של ניהול הבית. עם מעט עזרה ממני למרות שזה לא היה התחום החזק שלי.

 

הייתי קונה קבוע בשוק מחנה יהודה, עושה לפעמים קניות בסופרמרקטים, רוחץ כלים, לוקח את המכונית שלה לטיפולים ולמוסכים, מדי פעם גם הייתי מנקה אבק או שוטף רצפה וכיו"ב. 

למרות הסיוע שלי, עיקר הנטל נפל על כתפיה והיא ביצעה את המטלות האלה היטב, ללא קשר לטיב היחסים בינינו. 

במריבות בינינו היא דיברה על כמה שהיא מטפלת יפה גם בדברים טכניים הקשורים בי. 

אמרתי לה שאני מעריך את זה, אבל אם זה מה שהיה חשוב לי הייתי מתחתן עם תאילנדית.  

מה שחשוב לי באמת זו חברות טובה וקרובה עם בת הזוג שלי. אני מוכן לוותר על טיפול מתוקתק בדברים היומיומיים ולהתפשר על טיפול טוב פחות במטלות אלה, אבל לא מוכן לוותר על חברות טובה וקרובה עם בת זוגי.

אם וכאשר יגיע פרק ב'

אני עם הפנים קדימה. בלי אשליות וציפיות גבוהות מדי. אני יודע היטב שפרק ב' שונה מפרק א'. 

בכל זאת אני מעריך שיש לי רצון ויכולת לצור בעתיד זוגיות טובה. פרק ב' המבוסס על חברות קרובה ואמיתית.

 

 

Ikigai גרסת אוקינאווה

לפני כשבוע (27.5.21) סיימתי לעזור למישהי בעבודה אקדמית שעשתה. זה הייתה משימת התנדבות שלקחתי על עצמי במסגרת ההתנדבות בעמותת הלל. 

גם במסגרת ההתנדבות שלי בהלל וגם במסגרת התנדבות קודמת בעמותת עולים ביחד נתקלתי באנשים הלומדים במסגרות אקדמיות ולא תמיד מבינים מה רוצים מהם המרצים? 

כך למשל, נתקלתי בעבודה אקדמית בנושא שאיני מומחה בו שבה היה כנדרש סעיף של דיון. הבעיה הייתה שבסעיף זה לא היה דיון.

לקחתי את הסעיף ובניתי דיון לדוגמה. הסברתי למי שכתב/בה את העבודה שאת תוכן הדיון יבנה על פי הידע והדעות שלו. כל מה שעשיתי הוא דוגמה למבנה של דיון על בסיס הידע המועט שלי בנושא. 

אינני כותב את העבודות במקום הסטודנטים. אני מנסה להסביר להם מה מצפים מהם המרצים על מנת שיוכלו להתמודד עם זה באופן סביר.

העבודה האחרונה, שבה סייעתי מעט, עסקה במתאם  השלילי בין משמעות לחיים לבין התאבדויות. הקשר הזה נמצא במחקרים שונים באוכלוסיות שונות, כולל אזרחים ותיקים. 

שלוש אפשרויות ב"ישורת האחרונה"

מחקרים אלה מביאים אותי לדיון ברצף אפשרויות העומדות בפני אזרחים ותיקים, הכולל שלושה סוגים של אפשרויות:

1. להטביע חותם

זו האפשרות שלא מעט פוסטים בבלוג זה עסקו בה. זו האפשרות שקשה להצליח בה.

2. לשקוע

זו האפשרות הפסיבית של יציאה לפנסיה וצמצום חד בפעילויות. אפשרות גרועה המביאה לירידה מתמשכת באושר ולהימנעות מיוזמה ומאקטיביות.

3. למצוא משמעות לחיים

המשמעות היא אישית ואולי לא תטביע חותם אחרי המוות, אבל תהפוך את האזרח הוותיק למאושר יותר. תיתן תוכן לחייו ותהפוך אותו לאדם פעיל כפי שאולי היה במשך מרבית ימי חייו לפני "הישורת האחרונה".

אוקינאווה

אוקינאווה הוא האי החמישי בגודלו ביפן. יש בו אוכלוסיה של כמיליון וחצי תושבים. 

אוקינאווה ידועה כאחד "האזורים הכחולים" בכדור הארץ, כלומר: אזורים בהם תוחלת החיים גבוהה. רבים מתושביה חיים מעל לגיל 100. 

באופן טבעי, חוקרים שואלים את השאלה: מה גורם לתושבי אוקינאווה להאריך ימים? 

סדרת טלוויזיה של ה-BBC עוסקת באריכות הימים באותם אזורים. בפרק בו צפיתי, מגיע הכתב השוודי לאוקינאווה. מקומי דובר אנגלית מלווה אותו ומתרגם את השיחות. בנוסף לאינטראקציות עם מקומיים, הוא משוחח עם חוקר אמריקאי המתגורר באוקינאווה וחוקר את נושא אריכות החיים באי זה. 

האינטראקציות עם מקומיים כוללות, אירוח בבתים, ביקור במפעל אצות, דייג של אצות וישיבה בבתי קפה בחלק האמריקאי של האי.

מדוע חיים באוקינאווה יותר?

קרוב לוודאי שזהו שילוב של גנטיקה ואורח חיים. בשניהם יש הבדלים בין אוקינאווה ליפן. 

גורמים שלדעת מקומיים מסבירים את תוחלת החיים הגבוהה: 

1. תזונה
התזונה כוללת 30 סוגי מזון ביום: הרבה ירקות ומעט בשר ודגים, אצות בעלות סגולות בריאותיות ועוד. 

הבדלים בין המטבח היפני והמטבח של אוקינאווה: 

א. ביפן מבוסס אורז. באוקינאווה מבוסס בטטות במקום אורז.

ב. ביפן יותר דגים. באוקינאווה יותר בשר חזיר. 

2. תזונה: "שבע והותיר"

מותירים מקום בבטן, כלומר: לא אוכלים יותר מדי. 

3. פעילות גופנית

המקומיים מרבים בפעילות גופנית.

4. עבודה ואורח חיים פעיל גם בגיל מבוגר

בין השאר, הכתב פגש אדם בן 83 הממשיך לנהל  מפעל אצות משפחתי. קשיש שממשיך להיות מורה לקראטה (אמנות לחימה שמקורה באוקינאווה ואישה בשנות ה-90 של חייה שמכינה מרקי מיסו עבור אורחים ובני משפחה. 

5. להמשיך לחיות בקהילה שלך כל חייך.

מאחורי עיקרון זה שהוזכר על ידי המקומיים מסתתרת קהיליה תומכת. במידה מסוימת מזכיר לי את הקהילתיות באי באלי באינדונזיה. 

באי היו במשך שנים רבות בסיסי צבא אמריקאים. עדיין גרים אמריקאים באזור הנקרא "הכפר האמריקאי" או "המושבה האמריקאית". 

ממש לא מעניין איך קוראים לאזור האמריקאי. מה שכן מעניין שתוחלת החיים של מקומיים נמוכה יותר ככל שהם קרובים יותר לאזור האמריקאי. 

הכתב והמקומי המתרגם הדגימו זאת בפשטות. הם ישבו עם כמה צעירות מקומיות בבית קפה באזור האמריקאי. הכתב שאל אותן האם הן מעדיפות אוכל אוקינאווי מקומי או המבורגר וקולה? 

התשובה הייתה: "המבורגר וקולה". 

זניחת החיים המסורתיים האוקינאוויים לטובת השפעה של תרבות צריכה אמריקאית, עלולה לפגוע בעתיד בתופעה הייחודית של תוחלת חיים גבוהה במיוחד.

הגורם הנוסף שצוין על ידי המקומיים כמסביר את תוחלת החיים הארוכה הוא: "איקיגאי". 
תמיד אפשר ללמוד משהו חדש. זה המושג החדש שלמדתי. פירוט בפסקה הבאה.

Ikigai 

Ikigai הוא מושג יפני. משמעותו בתרגום חופשי שלי  מהויקיפדיה האנגלית: להיות עם כיוון או מטרה בחיים. לכל המקומיים שמעל גיל 80 שאצלם ביקר הכתב השוודי, היו עם Ikigai. בדרך כלל בהמשך ישיר למה שעשו קודם.

גם מנהל המפעל המשפחתי וגם מורה הקראטה התחילו את דרכם בתחום עיסוקם הנוכחי בשנות ה-20 של חייהם. הקשישה שמעל לגיל 90 רואה בהכנת מרקי מיסו כחלק מ"האיקגאי" שלה. 

ב"ישרות האחרונה" של אנשים מבוגרים במיוחד בחברות מסורתיות, המבוסססות על "איקיגאי" ועל קהילה תתקשו למצוא אנשים ב"ישורת האחרונה" המנסים להשאיר חותם. לעומת זאת מרבית האנשים מוצאים את המשמעות שלהם בחיים ואינם דועכים. 

קישור לסרטון

סרטון הסבר על Ikigai