אני על הפיץ רוי בהרי האנדים, 2020

אני משתדל להימנע מצריכת תרופות כשזה לא הכרחי. כמעט לכל תרופה יש תופעות לוואי לא רצויות.  

לפני הרבה שנים השתתפתי בקורס על אתיקה ברפואה במכון מגיד של האוניברסיטה העברית. 

אחד הפרופסורים לרפואה, שהירצה בו, סיפר על תרופה שתופעות הלוואי שלה (סיכון למחלת לב) חמורות בהרבה מהבעיה שמנסים לפתור באמצעותה (כאבים. לא זוכר באיזה אזור בגוף).   

 

מקרה, שאירע לפני כמה עשרות שנים, מדגים את ההימנעות מתרופות שלא לצורך. 

עברתי ניתוח להוצאת שתי שיני בינה. 

רופא השיניים והלסת, שניתח אותי, אמר לי לקחת אופטלגין נוזלי. 

ידעתי שיש תרופה הנקראת אופטלגין. לא ידעתי שאפשר לצרוך אותה כתרופה נוזלית. את כדורי האופטלגין, שהיכרתי, מעולם לא צרכתי לפני הניתוח.  

 

שאלתי אותו: "מה יקרה אם לא אקח אופטלגין נוזלי?" הוא ענה: "יהיו לך כאבים שלא תוכל לעמוד בהם". 

קניתי אופטלגין נוזלי, למקרה שהרופא צודק. 

היו לי כאבים אבל יכולתי לעמוד בהם. ויתרתי על אופטלגין.

 

מחלת גבהים

כשמגיעים, לא בהדרגה, להרים גבוהים עלולים לחלות במחלת גבהים. יש כאלה שיחלו בה גם כשמגיעים לשם בהדרגה.

מה שכתבה הד"ר דליה נבות מינצר באתר כללית שירותי בריאות מתאר היטב את המחלה הזו. לקריאה: מחלת גבהים - מדריך הישרדות.

חסר שם רק דבר אחד, שקראתי במקומות אחרים: כל אחד יכול ללקות בה. גם צעירים ובריאים. 

כשהקורונה הייתה משהו זניח במחוז נידח בסין, טיילתי בפטגוניה. 

אני גאה שטיפסתי עם המדריך וכמה מחבריי לטיול המאורגן על הפיץ רוי עד לגובה המקסימלי אליו מטפסים כאלה, שאינם מטפסי הרים מיומנים.

מסע ארוך וקשה של יותר מ-20 ק"מ (כולל הירידה). הייתי אז בן 69. להרבה יותר הערכה ראוי אחד מחבריי לקבוצה שטיפס כמוני. הוא מבוגר ממני בעשר שנים. 

על אף שגובהו של הפיץ רוי, הוא 3,359 מ' לא היה שם חשש רב למחלת גבהים. 

המעבר שלנו לגובה היה הדרגתי ולא פתאומי. בנוסף, כמה שנים לפני זה הייתי בסין בגובה של מעל ל-4,000 מ'. 

האוויר באותו מקום בסין היה דליל וההליכה הייתה קשה יותר מאשר בגבהים רגילים, אבל במחלת גבהים לא חליתי.

הפעם הראשונה מעל ל-3,000 מ'

דגלי נייר צבעוניים כמו אלה שראינו בדרך למקדש

בהוטן היא מדינה קטנה ומרתקת בהרי ההימאליה. 

באחד הימים בטיול שם טיפסנו לגובה של 3,000 מ' מעל פני הים. לא הכי גבוה בעולם אבל עלינו ישירות מגובה הרבה יותר נמוך.

הוזהרנו מפני מחלת גבהים. הגישה שלי הייתה דומה לגישה שלי בניתוח הוצאת שיני הבינה. 

קניתי תרופות נגד מחלת גבהים אבל לא השתמשתי בהן.

ההשפעה של תרופה כזו אינה מידית. על מנת שתהיה אפקטיבית צריך לקחת אותה ברציפות מספר ימים לפני הטיפוס. לקחתי סיכון מחושב.

הסיכון: במקרה של סימפטומים של מחלת גבהים היה עלי לעצור ואז לרדת בהדרגה. הייתי מפסיד את הביקור במנזר הבודהיסטי המעניין שבראש ההר. 

איך מגיעים לראש ההר?

המקומיים, שהמערכות בגופם כבר הסתגלו לגבהים, מגיעים לפסגה בהליכה ברגל. 

כמעט כל חברי הקבוצה, שאיתה טיילתי, עלו ברכיבה על סוסים מקומיים. מקומיים החזיקו את הסוסים באמצעות חבלים ארוכים על מנת לשלוט בהם. 

העלייה הייתה מספיק תלולה על מנת שלא יהיה חשש שהסוסים ידהרו במהירות.

הסוסים אינם יכולים לעלות בשביל הצר, שבחלק העליון של העלייה, ולכן כולם נאלצו ללכת חלק קטן מהדרך ברגל.

שלושה מאיתנו עלו ברגל, ביחד עם מספר רב של מקומיים: המדריכה הצעירה מחברי הקבוצה, שרובם היו גילאי 60 או יותר, ושניים מחברי הקבוצה, שכבר עברו את גיל 60: מישהו שעסק באינטנסיביות בספורט בצעירותו וכותב שורות אלה.

מי שאינו מורגל באוויר גבהים צריך ללכת בנחת ללא מאמץ. כך עשינו.

במהלך העלייה איבדתי את שני האחרים. חשבתי לפגוש אותם במסעדה הנמצאת ב"תחנה הסופית" של הסוסים. שם היינו אמורים להיפגש עם כל הקבוצה ולאכול.

לבד

הגעתי למסעדה. לא הייתי בטוח שזו המסעדה עליה דובר. שאלתי מקומי. הוא אמר לי שיש מסעדה נוספת בחלק גבוה יותר של ההר. 

המשכתי לטפס עד למסעדה. הגעתי אליה. שאלתי את בעל המסעדה על קבוצה של ישראלים שצריכה להגיע. הוא השיב לי שאין קבוצה כזו.

התברר לי שהמסעדה, שדילגתי עליה, היא המסעדה שבה נפגשה הקבוצה.

טילפנתי למדריכה. היא אמרה לי לחכות לקבוצה בראש ההר.

זה בדיוק מה שעשיתי. ההמתנה הייתה ארוכה.

מקומיים טובים

מקומיים בבהוטן. תמונה שצילמתי בשנת 2012

במקום נידח כזה אי אפשר שלא להבחין באדם זר, שעומד לבדו זמן ארוך. זה בהחלט סביר שהוא איבד את דרכו.

יש מקומות שבהם אנשים כאלה הם יעד לפגיעה מצד מקומיים. לא בבהוטן. 

רוב הבהוטנים הם אנשים פשוטים. כמעט כל הבהוטנים הם אנשים טובים. זה חלק מתפיסת העולם של הזרם הבודהיסטי אליו הם משתייכים. 

הרבה מקומיים ניגשו אלי לשאול האם אני צריך עזרה? מבחינתם הייתי זר שאולי חלה במחלת גבהים ואינו מבין את מצבו.

לחילופין, הייתי זר שאיבד את דרכו בלי לחלות וזקוק לעזרה. 

הודתי להם בנימוס והסברתי להם שאיני זקוק לעזרה. 

מאוחר יותר הגיעה הקבוצה וירדנו במדרגות הרבות למנזר הדבוק לצלע ההר.

 

אופטימיות בישורת האחרונה

 

כמה מחבריי וממכריי, אומרים לי שאני משתמש יותר מדי במושג "ישורת אחרונה". 

הם אומרים שזה נותן להם הרגשה לא טובה. 

הם אומרים גם שאני לא על סף מוות. 

שלא במפתיע, רובם שייכים לדור שלי. אנשים אינם אוהבים לחשוב על האפשרות של מוות. ההסתברות של מוות בטווח זמן לא ארוך של זקנים גבוהה יותר.

למרות שאני אדם פעיל ובריא, כמו כל אחד אחר, אינני יודע כמה זמן אחיה. 

הגיע הזמן לכתוב פוסט, שיסביר את תפיסת "הישורת האחרונה" שלי. היא דווקא אופטימית ולא פסימית. 

 

"הישורת האחרונה" מושג ניטרלי

 

"הישורת האחרונה" אינו מושג פסימי ואינו מושג אופטימי הוא מושג ניטרלי מבחינה רגשית.

הוא מושג המתאר עובדה: לאנשים זקנים יש סטטיסטית פחות שנים לחיות מאשר לאנשים צעירים מהם. 

בנוסף לכך הגדרת המושג אינה כוללת טווח זמן. 

זו יכולה להיות "ישורת אחרונה", שתארך ימים או חודשים ספורים. 

 

זו יכולה להיות גם "ישורת אחרונה", שתארך כמה עשרות שנים.

במקרה של "ישורת אחרונה" ארוכת שנים היא יכולה להיות טובה, כמתואר בפוסט על אוקינאווה.

היא יכולה להיות אומללה כמתואר למשל בפוסט צער גידול הורים: ישורת אחרונה מנטלית נוספת. 

הבעיה היא שלמושג הזה יש קונטציה שלילית. כאמור בפסקה הקודמת, מזווית הראייה של אזרחים ותיקים, הקונטציה הזו חזקה יותר.

"הישורת האחרונה": הגרסה האופטימית

מי שקורא את הפוסטים בבלוג האישי שלי, שכותרתו כוללת את המושג "הישורת האחרונה", נפגש עם גירסה אופטימית של מושג ניטרלי.

האינדיקציה הראשונה לאופטימיות היא שמו המלא של הבלוג "הישורת האחרונה - לאו דזה וזקנים אחרים". 

בזקנתו  כתב החכם הסיני לאו דזה את אחד מנכסי צאן הברזל של התרבות האנושית. זהו הספר דאו דה ג'ינג. לדברי פרופסור בריטי נכבד, זהו הספר שתורגם להכי הרבה שפות, אולי פרט לתנ"ך. 

הספר הזה הוא הבסיס של הדאואיזם אבל גם רבים אחרים, שאינם דאואיסטים, למדו ממנו הרבה. 

אפשר ללמוד ממנו בעקיפין גם כיצד להתייחס באופן לא פסימי ל"ישורת האחרונה". 

"הישורת האחרונה" היבטים אישיים

בלוג זה הוא בלוג אישי שלי. אפשר לקרוא בו גם על מצוקות אישיות ומשברים אישיים שלי אבל. 

אפשר לקרוא בו גם על אחרי המשברים. 

בפוסטים רבים תקראו על תפיסת עולם של אדם הרוצה למצות באופן חיובי לעצמו ובאופן התורם לאחרים סביבו את "הישורת האחרונה", שאני מקווה שתהיה ארוכה. 

הערת שוליים

אם תקראו פוסטים כגון: ספי: הגלוי והנסתר, תיווכחו שכשסוף "הישורת האחרונה" מוחשי יותר, יש כאלה הממצים באופן חיובי ומיטיב עם הסביבה ועם עצמם את הזמן שנותר להם לחיות.