 |
| אני על הפיץ רוי בהרי האנדים, 2020 |
אני משתדל להימנע מצריכת תרופות כשזה לא הכרחי. כמעט לכל תרופה יש תופעות לוואי לא רצויות.
מחלת גבהים
כשמגיעים, לא בהדרגה, להרים גבוהים עלולים לחלות במחלת גבהים. יש כאלה שיחלו בה גם כשמגיעים לשם בהדרגה.
מה שכתבה הד"ר דליה נבות מינצר באתר כללית שירותי בריאות מתאר היטב את המחלה הזו. לקריאה: מחלת גבהים - מדריך הישרדות.
חסר שם רק דבר אחד, שקראתי במקומות אחרים: כל אחד יכול ללקות בה. גם צעירים ובריאים.
כשהקורונה הייתה משהו זניח במחוז נידח בסין, טיילתי בפטגוניה.
אני גאה שטיפסתי עם המדריך וכמה מחבריי לטיול המאורגן על הפיץ רוי עד לגובה המקסימלי אליו מטפסים כאלה, שאינם מטפסי הרים מיומנים.
מסע ארוך וקשה של יותר מ-20 ק"מ (כולל הירידה). הייתי אז בן 69. להרבה יותר הערכה ראוי אחד מחבריי לקבוצה שטיפס כמוני. הוא מבוגר ממני בעשר שנים.
על אף שגובהו של הפיץ רוי, הוא 3,359 מ' לא היה שם חשש רב למחלת גבהים.
הפעם הראשונה מעל ל-3,000 מ'
 |
| דגלי נייר צבעוניים כמו אלה שראינו בדרך למקדש |
בהוטן היא מדינה קטנה ומרתקת בהרי ההימאליה.
באחד הימים בטיול שם טיפסנו לגובה של 3,000 מ' מעל פני הים. לא הכי גבוה בעולם אבל עלינו ישירות מגובה הרבה יותר נמוך.
הוזהרנו מפני מחלת גבהים. הגישה שלי הייתה דומה לגישה שלי בניתוח הוצאת שיני הבינה.
קניתי תרופות נגד מחלת גבהים אבל לא השתמשתי בהן.
ההשפעה של תרופה כזו אינה מידית. על מנת שתהיה אפקטיבית צריך לקחת אותה ברציפות מספר ימים לפני הטיפוס. לקחתי סיכון מחושב.
הסיכון: במקרה של סימפטומים של מחלת גבהים היה עלי לעצור ואז לרדת בהדרגה. הייתי מפסיד את הביקור במנזר הבודהיסטי המעניין שבראש ההר.
איך מגיעים לראש ההר?
המקומיים, שהמערכות בגופם כבר הסתגלו לגבהים, מגיעים לפסגה בהליכה ברגל.
כמעט כל חברי הקבוצה, שאיתה טיילתי, עלו ברכיבה על סוסים מקומיים. מקומיים החזיקו את הסוסים באמצעות חבלים ארוכים על מנת לשלוט בהם.
העלייה הייתה מספיק תלולה על מנת שלא יהיה חשש שהסוסים ידהרו במהירות.
הסוסים אינם יכולים לעלות בשביל הצר, שבחלק העליון של העלייה, ולכן כולם נאלצו ללכת חלק קטן מהדרך ברגל.
שלושה מאיתנו עלו ברגל, ביחד עם מספר רב של מקומיים: המדריכה הצעירה מחברי הקבוצה, שרובם היו גילאי 60 או יותר, ושניים מחברי הקבוצה, שכבר עברו את גיל 60: מישהו שעסק באינטנסיביות בספורט בצעירותו וכותב שורות אלה.
מי שאינו מורגל באוויר גבהים צריך ללכת בנחת ללא מאמץ. כך עשינו.
במהלך העלייה איבדתי את שני האחרים. חשבתי לפגוש אותם במסעדה הנמצאת ב"תחנה הסופית" של הסוסים. שם היינו אמורים להיפגש עם כל הקבוצה ולאכול.
לבד
הגעתי למסעדה. לא הייתי בטוח שזו המסעדה עליה דובר. שאלתי מקומי. הוא אמר לי שיש מסעדה נוספת בחלק גבוה יותר של ההר.
המשכתי לטפס עד למסעדה. הגעתי אליה. שאלתי את בעל המסעדה על קבוצה של ישראלים שצריכה להגיע. הוא השיב לי שאין קבוצה כזו.
התברר לי שהמסעדה, שדילגתי עליה, היא המסעדה שבה נפגשה הקבוצה.
טילפנתי למדריכה. היא אמרה לי לחכות לקבוצה בראש ההר.
זה בדיוק מה שעשיתי. ההמתנה הייתה ארוכה.
מקומיים טובים
מקומיים בבהוטן. תמונה שצילמתי בשנת 2012
במקום נידח כזה אי אפשר שלא להבחין באדם זר, שעומד לבדו זמן ארוך. זה בהחלט סביר שהוא איבד את דרכו.
יש מקומות שבהם אנשים כאלה הם יעד לפגיעה מצד מקומיים. לא בבהוטן.
רוב הבהוטנים הם אנשים פשוטים. כמעט כל הבהוטנים הם אנשים טובים. זה חלק מתפיסת העולם של הזרם הבודהיסטי אליו הם משתייכים.
הרבה מקומיים ניגשו אלי לשאול האם אני צריך עזרה? מבחינתם הייתי זר שאולי חלה במחלת גבהים ואינו מבין את מצבו.
לחילופין, הייתי זר שאיבד את דרכו בלי לחלות וזקוק לעזרה.
הודתי להם בנימוס והסברתי להם שאיני זקוק לעזרה.
מאוחר יותר הגיעה הקבוצה וירדנו במדרגות הרבות למנזר הדבוק לצלע ההר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה