יום הזיכרון: מקווה שעזרתי במשהו לאח שכול

 

חיילי צה"ל עומדים דום בפני קברי חללים בהר הרצל, בציון יום הזיכרון, 2010.
מקור התמונה: ויקיפדיה: 
הרשאת  שימוש: CC BY-SA 3.0
נוצר על ידי: The Israel Defense Forces Facebook • blog • Twitter
בתאריך: 14.4.2010
מתוך אתר: Flicker

היום ה-21.4.26 הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. 

זה לא מנע ממני לעשות פעילות גופנית במתקני הכושר בפארק השחר בשכונת בית הכרם. מיד לאחר ארוחת הצהריים, כפי שממליץ ג'ורג' קארמנליס מאיקריה. 

לאחר שסיימתי את הפעילות עליתי ברחוב הגיא לכיוון בית הועד הישן. 

מגיע מולי אדם שיורד בירידה ואומר לי שאני מוכר לו. 
כהרגלי במצבים כאלה, אני מנסה לשוחח עם האדם לנסות להבין האם באמת אנחנו מכירים ואם כן מהיכן?

פרסתי לפניו את שלל עיסוקיי ופעילותיי עד כה. המקום הכי סביר להיכרות אפשרית היה האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עבד שם עד לפני כשנה בתפקיד מינהלי ואז פרש לגימלאות. מאז לא עשה כלום.

ההיסטוריה האישית שלי כוללת הרבה פעילויות באוניברסיטה העברית. בין השאר סיום תואר ראשון ותואר שני, עבודה כעוזר הוראה במשך 3 שנים, לימדתי במשך כחמש שנים ברידג' את גימלאי האוניברסיטה ושיחקתי לא מעט שנים בקבוצת אס"א ירושלים בשחמט בליגה. 

האיש שאל אותי: מה אני עושה בפנסיה? הסברתי לו שאני לא בפנסיה.
אני אמנם מקבל גמלת פנסיה אבל אני עובד בכמה תחומים, מרצה, כותב, מתנדב ועוד. 
"בטח אין לך זמן לפעילות גופנית?" אמר האיש. סיפרתי לו שרצתי ביום שישי האחרון 10 ק"מ במרתון  ירושלים ופעמיים בשבוע אני הולך עם חברים כ-7-8 ק"מ בהר איתן. 

האיש סיפר לי שהוא אח שכול. אחיו נפל כששירת בצה"ל. 
הוא החנה את רכבו ליד האוניברסיטה והוא הולך ברגל מהר הרצל. 

האיש אמר שהוא לא היה פעיל בשנה הראשונה אחרי הפנסיה. אני מהווה עבורו השראה והוא יתחיל לעשות פעילויות.

אמרתי לו שזה מאוד חשוב להיות פעיל. הפניתי אותו לקרוא על הנושא הזה בבלוג שלי "לכלכל בתבונה". 

שאל לשמי. כמו במקרים רבים שאל האם יש לי קשר משפחתי לשחקן הכדורגל רוני רוזנטל? 
עניתי שלא. כששאמר לי שהוא חושב שרוני רוזנטל היה מגן, תיקנתי אותו ותיארתי את הקריירה שלו במכבי חיפה, קבוצה בלגית ובעיקר ליברפול שבה היה שותף משמעותי בזכייה באליפות אנגליה. 

אני מקווה, שאני מהווה השראה חיובית לאיש, כפי שאמר.

אני מקווה מאוד שהוא יקרא פוסטים בבלוג שלי ויפיק מהם לקחים מועילים. 

אם אתם לקראת פרישה לגמלאות או אחרי פרישה לגמלאות, אתם מוזמנים לקרוא פוסטים רלוונטיים על התנהלות בתקופה זו של החיים בבלוג שלי. 

אתם מוזמנים גם להזמין הרצאות שלי בנושא זה באמצעות טלפון: 054-4480616. 

הערת שוליים

מחקרים מראים שאנשים לא פעילים בגיל השלישי חולים יותר בכלל ובמחלות קשות בכלל. 

יצא לי פעם לשמוע גריאטר בכיר במשרד הבריאות שדיבר על העלויות הכספיות הגדולות של מחלות של אזרחים ותיקים לא פעילים. לדעתו הן היו מצטמצמות משמעותית לו היו עובדים (בראייה שלי התנדבות או תחביב, הדורשים פעילות ומהנים את האזרח הותיק, שקולים לעבודה.

 

יום הזיכרון העצוב ביותר שאני זוכר

 

זהו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה העצוב ביותר שאני זוכר. 

איך אפשר שלא אחרי יותר מ-1,400 אזרחים שנטבחו? 

איך אפשר שלא אחרי מאות חטופים לעזה במשך חודשים ארוכים וממשלה שמפקירה אותם פעם שנייה ואינה עושה את הנדרש על מנת להחזיר אותם חיים? 

איך אפשר שלא אחרי כל כך הרבה חיילים ואנשי כוחות הביטחון שנהרגו ונפצעו? 

איך אפשר שלא כשלמעלה ממאה אלף אזרחים מפונים מבתיהם מספר חודשים ואף לא אחד יודע מתי יחזרו לבתיהם?

המחשות לעצב הפרוש על פני הכל

לשיר ביום הזיכרון

כבר מספר רב של שנים אני הולך לערב שירה בערב יום הזיכרון במשתלה שליד הגן הבוטני בירושלים. 

בערב שרים ביחד עם זמרים ונגנים שירים הקשורים ביום העצוב הזה. לרוב גם מקריאים משהו רלוונטי שנכתב.

בשנה שעברה כתבתי על כך בפוסט: שתילים של עצב וזיכרון. 

מדובר בערב שכולו התנדבות, ללא תשלום, שמובילה הזמרת דפנה אור, ביחד עם בעלי המשתלה ואנשים טובים נוספים. 

בכל שנה שבוע או יותר לפני יום הזיכרון יודעים על ערב השירה ונערכים לבוא אליו. 

השנה כשניסיתי לברר אצל אנשים שכל שנה יודעים עליו הרבה לפני שאני יודע, הם לא ידעו. אמרו לי שאינם יודעים עם השנה יתקיים ערב שירה.

אתמול (12.5.24), ערב יום הזיכרון, אחה"צ, כמה שעות לפני ערב השירה הלכתי ברגל מביתי עד למשתלה. 

שאלתי את בעל המשתלה האם השנה מתקיים ערב שירה? הוא השיב בחיוב. 

כשהייתי נשוי הלכתי לערב השירה, עם מי שהיא היום גרושתי.

אחרי שהתגרשתי הלכתי בכל שנה לערב השירה עם ידידה. הפעם הידידה אמרה שהיא תוותר על ערב השירה משום שכל כך עצוב לה. 

שקלתי ללכת לבד בסוף העצב והתשישות גברו גם עלי. 

לא הלכתי לערב השירה.

ללכת בהר איתן

בימי שני בשבוע אני הולך ברגל עם חברים בהר איתן. לאחר סיום המסלול המעגלי, מוציאים כיסאות, יושבים מדברים, שותים קפה ואוכלים בורקס. 

בשיחה היה הרבה עצב. היה גם עצב גדול יותר. 

אחד מהחברים איבד את בנו שנפל במלחמה. 

לא למצוא חניה קרוב לבית

לי אין מה להתלונן באופן אישי. אני רק מציין כעובדה קושי יוצא דופן למצוא חניה בשכונת בית הכרם בירושלים בה אני גר.  

שכונת בית הכרם רחוקה כעשר עד עשרים דקות הליכה מהר הרצל. 

בהר הרצל קבורים נופלים רבים. 

בהר הרצל מתקיימים טקסים של יום הזיכרון. 

היו הרבה ניידות משטרה להכוונת התנועה ולסגירת רחובות. 

לא תמיד אני מוצא בשעות הבוקר ואחה"צ חניה בסמוך לביתי. תמיד, עד היום, מצאתי חניה לא רחוקה ברחובות צדדיים. 

הסיבה לקושי שלי למצוא חניה היום היא התרחבות גדולה של מעגל השכול. 

חלק מקרובי המשפחה חונים בשכונת בית הכרם ונוסעים להר הרצל ברכבת קלה. 

האנשים האלה שילמו את המחיר היקר ביותר. 

בטח לא אתלונן על זה שנאלצתי ללכת כמה דקות מהמכונית לביתי.

האם יש תקווה לעתיד טוב יותר?

לא מעט אנשים שאני מכיר איבדו את התקווה הזאת. 

אני עדיין מקווה, שנוכל לשנות את המציאות הנוכחית  למציאות טובה יותר.

שתילים של עצב וזיכרון

 

מטיבם של שתילים זה שהם גדלים. 

זה קורה גם במשתלות. גם במשתלה שליד הגן הבוטני בירושלים. 

השתיל הרך שגדל אינו באמת צמח. זהו ערב שירה בערב יום הזיכרון בגן הבוטני. 

זה התחיל עם מספר מצומצם של משתתפים. כשאני הגעתי לשם בפעם הראשונה היו כבר מעט יותר. מאז אני מגיע לשם כל שנה בערב יום הזיכרון. 

בכל שנה מספר המשתתפים גדל. 

זהו ערב עצוב ונוגע ללב. רובו שירים על שכול ועצבות. מדי פעם גם הקראת קטעים רלוונטיים. יש שנים שקרוב משפחה מדבר מדם ליבו על נופל. 

כל זה נעשה כבר לא מעט שנים בהתנדבות. 

הזמרת דפנה אור, זמרים (רובם זמרים חובבים אבל לטעמי שרים יפה) ונגנים, בעלי המשתלה, ההורים של דפנה שדואגים בכל שנה לפינת קפה ותה ואחרים, שלא הזכרתי את שמם, ראויים להוקרה על מה שהם עושים. 

זה כמובן אינו מפסיק את הכאב והעצב על חיים של נופלים שחייהם נגדעו מוקדם מדי.

במהלך הערב מסופר מעט על הרקע לכתיבת שירים ששרים ומעט על הנופלים עליהם נכתבו שירים. 

דפנה קוראת בחלק מהשירים לזמר או זמרת לבמה המאולתרת לשיר שיר מסוים.

אחרי כמה שנים אני כבר זוכר את שמותיהם של חלק מהזמרים. גם את השיר המסוים שהיא או הוא שרים בכל שנה.

הנסיך הקטן מפלוגה ב'

הנסיך הקטן מפלוגה ב' של יונתן גפן ז"ל הוא אחד השירים ששרים כל שנה ביום הזיכרון במשתלה. 

השנה, בגלל שיונתן גפן הלך לעולמו מספר ימים לפני יום הזכרון, הוסיפו שיר נוסף שלו.

במשך זמן רב היו ניחושים והשערות מי הוא האדם האמיתי שעליו נכתב השיר.

בערב השירה אתמול (24.4.2023) נאמר שלא ידוע מי אותו אדם. 

בזמן נסיעה שמעתי ברדיו אדם שנתן פתרון לתעלומה הזו.

מדובר בשכן של יונתן גפן ז"ל שהפך גם לחבר שלו. האיש אמר שהוא היה מדבר הרבה עם יונתן גפן ופעם אחת שאל אותו על מי נכתב השיר.

לדבריו, גפן ענה לו שהשיר הוא על עצמו. 

זה בהחלט מתחבר עם קומתו הנמוכה של יונתן גפן ועם שירים אחרים שלו על עצמו כמו "הילד הכי קטן בגן".

כמה מילים על יונתן גפן

יש לי כמה מילים טובות להגיד על יונתן גפן. לא רהוטות ומרשימות כמן אלה של אנשים שהיו באמת קרובים אליו וגם יודעים לכתוב.

מאז שראיתי אותו באולם הקטן של "צוותא" בתל אביב, כשגם הוא וגם אני היינו צעירים, אהבתי והערכתי את הכתיבה הנפלאה שלו. 

גם את הכנות ואת היכולת להציג בגלוי את החולשות שלו. 

גם את האומץ לבטא דעות לא מקובלות על רבים. 

כשאדם הולך לעולמו, יש לפעמים כאלה, שבחייו היו להם רק דברים שליליים להגיד עליו, ובמותו הם פתאום מדברים על הצדדים החיוביים שבו.

לטעמי, זה אינו נכון ומיותר. 

יש שעות של אחרי שקיעה שיפה בהן שתיקה לאנשים מסוימים. 

מעולם לא אמרתי מילה טובה על אדם רק בגלל שנפטר.

הקוראים יכולים להסיק שכל מילה טובה שאמרתי על אדם שהלך לעולמו, מתארת באמת את מה שחשבתי ו/או הרגשתי כלפיו.

יום הזיכרון: "ישורת אחרונה" מוקדמת מדי

 

בבלוג זה עסקתי לא מעט בשואה. למשל: חותם של ניצולי שואה, קנאה. טרם עסקתי במלחמות. המכנה המשותף לשואה ולמלחמות הוא, שבשניהם רבים הגיעו ל"ישורת האחרונה" של חייהם מוקדם מדי. 

לא מדובר רק בנופלים. מדובר גם בכאלה שנפגעו קשה ולא הצליחו מאז לשקם את עצמם במידה כלשהי, שתחזיר אותם לחיים עם משמעות כלשהי ו/או הנאות כלשהן ו/או סיפוק כלשהו ו/או עשייה כלשהי.

ערב יום הזיכרון (3.5.2022) החלטתי לעסוק גם בנושא של מלחמות במדינת ישראל.

כמובן, שזהו בלוג אישי ואעסוק בו רק מזווית אישית שלי. לא אעשה ניתוחים היסטוריים ואחרים. 

 

הטראומה של הדור שלי

 

הדור שלי נמצא כבר ב"ישורת האחרונה". אין ספק, שבראיה של בני דורי, הטראומה המלחמתית המשמעותית היא מלחמת יום הכיפורים. 

בהסתייגות אחת: בתנאי שמדובר בכאלה המשתייכים לתרבות חוות טראומות.

ההיסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה נולדה שנה לפני. בספרה "ילדים בסדר גמור - ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1948-1955" היא מתארת היטב את הדור שלנו, כולל הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. 

היכרתי אנשים שנפלו. זה עצוב שמישהו מסיים את חייו בשלב כל כך מוקדם. 

ברמה האישית זה עצוב יותר ככל, שיש קשר קרוב יותר עם הנופל.

 

כשיש מעט חברים, יש גם פחות חברים שנופלים. אני יכולתי להגדיר שניים מהנופלים במלחמת יום כיפורים  כחברים שלי. 

לא חברים קרובים, כמו אלה, שכתבתי עליהם בפוסטים אחרים בבלוג זה, אבל כן חברים.

מתי מגדירים מישהו כחבר?

אין הגדרה חד משמעית. יש תפיסות סובייקטיביות. יש לפעמים גם פעולות המבוצעות כלפי חברים ולא כלפי אחרים.

בהקשר הספציפי שלי ושל מלחמת יום הכיפורים אני מגדיר כחבר מישהו, שאחרי הסערה ניסיתי לברר, האם הוא לא נפגע במלחמה?

חבר לזמן קצר

אחד מאלה שניסיתי לברר מה עלה בגורלו היה יוליאן.הוא היה חבר במשך זמן קצר. אולי שבועות, אולי חודשים ספורים.

עבדנו באותו מקום עבודה. לא ממש היכרתי אותו, אבל נפגשנו בסדנת יחסי אנוש של מקום העבודה, שמשתתפיה לנו כמה ימים ברמת אפעל. 

במרכז העניין שלי באותה סדנה הייתה מי שמאוחר יותר הייתה החברה השנייה שלי או בהגדרה אחרת האהבה הראשונה שלי.

 

כמו בחלק המערבי של המסע למזרח, זה היה מקום יפה ושקט. 

כמו שם, זו הייתה קבוצה קטנה של אנשים, שנוצרו יחסים טובים ביניהם וגילו דברים, לאו דווקא צפויים, על משתתפים אחרים. 

כמו שם, אנשים נוטים להיפתח במצב שיש בו קירבה ויכולת הכלה. 

 

יוליאן, דיבר בכנות על השירות שלו, בסדיר ובמילואים, כטנקיסט. על הדילמות והפחדים. גם בגלל זה, אבל לא רק בגלל זה, נוצרה בינינו סוג של חברות.

כבר סיפרתי לכם כיצד זה נגמר.

יורם

יורם ואני עברנו דרך משותפת ארוכה. הוא היה טיפוס של מהנדס.הוא באמת למד הנדסה בטכניון. 

לא מישהו שחלקתי איתו רגשות וחוויות. לא מישהו שעשינו ביחד דברים מחוץ למסגרות. 

בפסקה הבאה אתאר את התחנות המשותפות שעברנו ואת הרגע שבו הראה לי שהוא היה חבר. 

 

תחנות משותפות

 

התחנה הראשונה הייתה מגורים בשכונת רסקו ברחוב שמעוני. 

אחר כך למדנו באותו גן ילדים ובאותה כיתה בבית ספר יסודי עד שכל אחד מאיתנו עבר לגור בשכונה אחרת. אני כבר לא זוכר מי עזב את השכונה קודם. 

חלק מאלה שלמדו בתיכון ליד האוניברסיטה למדו כמוני שש שנים. מכיתה ז ועד כיתה יב'. המתכונת הזו הייתה חריגה.

חטיבת ביניים לא הייתה אז. רק יסודי (עד כיתה ח') ותיכון. 

בכיתה ט' הצטרפו שתי כיתות לשתי הכיתות שכבר היו במחזור שלי מכיתה ז'. 

יורם למד באחת הכיתות הללו. 

 

כשחולקנו למגמות, היינו שנינו בכיתה ריאלית-מתמטית ולמדנו שוב באותה כיתה. 

התחנה המשותפת האחרונה הייתה טירונות בצבא. 

אחרי הטירונות נפרדו דרכנו. יורם המשיך לקורס מכ"ים ולקורס קצינים.

אני, שלא ממש הצטיינתי, הפכתי לחייל מהשורה. 

הקושי שלי בצבא

כמו רוב חבריי למחזור רציתי להגיע ליחידה קרבית. יש כאלה, שהיכולות והתכונות שלהם מתאימות ליחידה כזו.   

שני דברים הפריעו לי לתפקד באופן טוב: 

 

1. אף פעם לא הייתי "אחד מהחברה"  

 

2. שתי "הידיים השמאליות" שלי.

בהקשרים שהיו שם, החוזקים שלי ביכולת חשיבה אנלטית לא באו לידי ביטוי. 

ביחידה מקצועית, למשל: בתחום המחשבים, הייתי יכול להצליח ולתרום הרבה יותר.  

 

במאמר מוסגר, קיוויתי ועשיתי את כל מה שהיה ביכולתי שלשני הבנים שלי יהיה יותר טוב. רציתי שיגיעו ליחידות שינצלו את כישורי החשיבה שלהם ולא ליחידות, שדווקא הדברים שהם פחות טובים בהם הם אלה נדרשים על מנת להצליח. 

שניהם הגיעו ליחידות מחשב נחשבות. היה להם יותר טוב ממה שהיה לי והם גם כמובן תרמו הרבה יותר.

במסגרת של 24 שעות ביחד, במשך שבועות ללא יציאה הביתה, עם הרבה לחץ, קשה למי ששונה לתפקד. 

לא תמיד קבוצה של טירונים מתייחסת כראוי למי שאינו משתלב חברתית. זה מגדיל את הקושי, שקיים בלאו הכי. 

 

האירוע שאני זוכר בו את יורם

 

במהלך הטירונות חליתי ונעדרתי מספר קטן של ימים. כשחזרתי לבסיס הייתה הפסקה. כל הטירונים ישבו בחוץ ונחו. שלחו אותי לקחת את כל הציוד שלי שאופסן בהיעדרי.

הייתי עדיין חלש והרגשתי רע. היה לי קשה במיוחד לסחוב את הציוד. 

כולם ראו אותי מתקשה.

 

למי שלא מכיר אותי קל לי לעזור לאחרים (למשל:  התנדבות בעזרה ליוצאי אתיופיה בעבר, עזרה לניצולי שואה והתנדבות ב"הלל"). 

הרבה יותר קשה לי לבקש עזרה. גם באותו אירוע בטירונות לא ביקשתי עזרה. נגררתי בקושי עם הציוד שלי.

 

כמעט אף אחד לא חשב לעזור לי.

יורם היה היחיד שקם לעזור לי בלי שביקשתי עזרה.