יום הזיכרון: "ישורת אחרונה" מוקדמת מדי

 

בבלוג זה עסקתי לא מעט בשואה. למשל: חותם של ניצולי שואה, קנאה. טרם עסקתי במלחמות. המכנה המשותף לשואה ולמלחמות הוא, שבשניהם רבים הגיעו ל"ישורת האחרונה" של חייהם מוקדם מדי. 

לא מדובר רק בנופלים. מדובר גם בכאלה שנפגעו קשה ולא הצליחו מאז לשקם את עצמם במידה כלשהי, שתחזיר אותם לחיים עם משמעות כלשהי ו/או הנאות כלשהן ו/או סיפוק כלשהו ו/או עשייה כלשהי.

ערב יום הזיכרון (3.5.2022) החלטתי לעסוק גם בנושא של מלחמות במדינת ישראל.

כמובן, שזהו בלוג אישי ואעסוק בו רק מזווית אישית שלי. לא אעשה ניתוחים היסטוריים ואחרים. 

 

הטראומה של הדור שלי

 

הדור שלי נמצא כבר ב"ישורת האחרונה". אין ספק, שבראיה של בני דורי, הטראומה המלחמתית המשמעותית היא מלחמת יום הכיפורים. 

בהסתייגות אחת: בתנאי שמדובר בכאלה המשתייכים לתרבות חוות טראומות.

ההיסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה נולדה שנה לפני. בספרה "ילדים בסדר גמור - ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1948-1955" היא מתארת היטב את הדור שלנו, כולל הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. 

היכרתי אנשים שנפלו. זה עצוב שמישהו מסיים את חייו בשלב כל כך מוקדם. 

ברמה האישית זה עצוב יותר ככל, שיש קשר קרוב יותר עם הנופל.

 

כשיש מעט חברים, יש גם פחות חברים שנופלים. אני יכולתי להגדיר שניים מהנופלים במלחמת יום כיפורים  כחברים שלי. 

לא חברים קרובים, כמו אלה, שכתבתי עליהם בפוסטים אחרים בבלוג זה, אבל כן חברים.

מתי מגדירים מישהו כחבר?

אין הגדרה חד משמעית. יש תפיסות סובייקטיביות. יש לפעמים גם פעולות המבוצעות כלפי חברים ולא כלפי אחרים.

בהקשר הספציפי שלי ושל מלחמת יום הכיפורים אני מגדיר כחבר מישהו, שאחרי הסערה ניסיתי לברר, האם הוא לא נפגע במלחמה?

חבר לזמן קצר

אחד מאלה שניסיתי לברר מה עלה בגורלו היה יוליאן.הוא היה חבר במשך זמן קצר. אולי שבועות, אולי חודשים ספורים.

עבדנו באותו מקום עבודה. לא ממש היכרתי אותו, אבל נפגשנו בסדנת יחסי אנוש של מקום העבודה, שמשתתפיה לנו כמה ימים ברמת אפעל. 

במרכז העניין שלי באותה סדנה הייתה מי שמאוחר יותר הייתה החברה השנייה שלי או בהגדרה אחרת האהבה הראשונה שלי.

 

כמו בחלק המערבי של המסע למזרח, זה היה מקום יפה ושקט. 

כמו שם, זו הייתה קבוצה קטנה של אנשים, שנוצרו יחסים טובים ביניהם וגילו דברים, לאו דווקא צפויים, על משתתפים אחרים. 

כמו שם, אנשים נוטים להיפתח במצב שיש בו קירבה ויכולת הכלה. 

 

יוליאן, דיבר בכנות על השירות שלו, בסדיר ובמילואים, כטנקיסט. על הדילמות והפחדים. גם בגלל זה, אבל לא רק בגלל זה, נוצרה בינינו סוג של חברות.

כבר סיפרתי לכם כיצד זה נגמר.

יורם

יורם ואני עברנו דרך משותפת ארוכה. הוא היה טיפוס של מהנדס.הוא באמת למד הנדסה בטכניון. 

לא מישהו שחלקתי איתו רגשות וחוויות. לא מישהו שעשינו ביחד דברים מחוץ למסגרות. 

בפסקה הבאה אתאר את התחנות המשותפות שעברנו ואת הרגע שבו הראה לי שהוא היה חבר. 

 

תחנות משותפות

 

התחנה הראשונה הייתה מגורים בשכונת רסקו ברחוב שמעוני. 

אחר כך למדנו באותו גן ילדים ובאותה כיתה בבית ספר יסודי עד שכל אחד מאיתנו עבר לגור בשכונה אחרת. אני כבר לא זוכר מי עזב את השכונה קודם. 

חלק מאלה שלמדו בתיכון ליד האוניברסיטה למדו כמוני שש שנים. מכיתה ז ועד כיתה יב'. המתכונת הזו הייתה חריגה.

חטיבת ביניים לא הייתה אז. רק יסודי (עד כיתה ח') ותיכון. 

בכיתה ט' הצטרפו שתי כיתות לשתי הכיתות שכבר היו במחזור שלי מכיתה ז'. 

יורם למד באחת הכיתות הללו. 

 

כשחולקנו למגמות, היינו שנינו בכיתה ריאלית-מתמטית ולמדנו שוב באותה כיתה. 

התחנה המשותפת האחרונה הייתה טירונות בצבא. 

אחרי הטירונות נפרדו דרכנו. יורם המשיך לקורס מכ"ים ולקורס קצינים.

אני, שלא ממש הצטיינתי, הפכתי לחייל מהשורה. 

הקושי שלי בצבא

כמו רוב חבריי למחזור רציתי להגיע ליחידה קרבית. יש כאלה, שהיכולות והתכונות שלהם מתאימות ליחידה כזו.   

שני דברים הפריעו לי לתפקד באופן טוב: 

 

1. אף פעם לא הייתי "אחד מהחברה"  

 

2. שתי "הידיים השמאליות" שלי.

בהקשרים שהיו שם, החוזקים שלי ביכולת חשיבה אנלטית לא באו לידי ביטוי. 

ביחידה מקצועית, למשל: בתחום המחשבים, הייתי יכול להצליח ולתרום הרבה יותר.  

 

במאמר מוסגר, קיוויתי ועשיתי את כל מה שהיה ביכולתי שלשני הבנים שלי יהיה יותר טוב. רציתי שיגיעו ליחידות שינצלו את כישורי החשיבה שלהם ולא ליחידות, שדווקא הדברים שהם פחות טובים בהם הם אלה נדרשים על מנת להצליח. 

שניהם הגיעו ליחידות מחשב נחשבות. היה להם יותר טוב ממה שהיה לי והם גם כמובן תרמו הרבה יותר.

במסגרת של 24 שעות ביחד, במשך שבועות ללא יציאה הביתה, עם הרבה לחץ, קשה למי ששונה לתפקד. 

לא תמיד קבוצה של טירונים מתייחסת כראוי למי שאינו משתלב חברתית. זה מגדיל את הקושי, שקיים בלאו הכי. 

 

האירוע שאני זוכר בו את יורם

 

במהלך הטירונות חליתי ונעדרתי מספר קטן של ימים. כשחזרתי לבסיס הייתה הפסקה. כל הטירונים ישבו בחוץ ונחו. שלחו אותי לקחת את כל הציוד שלי שאופסן בהיעדרי.

הייתי עדיין חלש והרגשתי רע. היה לי קשה במיוחד לסחוב את הציוד. 

כולם ראו אותי מתקשה.

 

למי שלא מכיר אותי קל לי לעזור לאחרים (למשל:  התנדבות בעזרה ליוצאי אתיופיה בעבר, עזרה לניצולי שואה והתנדבות ב"הלל"). 

הרבה יותר קשה לי לבקש עזרה. גם באותו אירוע בטירונות לא ביקשתי עזרה. נגררתי בקושי עם הציוד שלי.

 

כמעט אף אחד לא חשב לעזור לי.

יורם היה היחיד שקם לעזור לי בלי שביקשתי עזרה.