החלק המערבי של "המסע" למזרח

 

סמל העיר ניו יורק. מקור התמונה: ויקיפדיה.

 

 

בפוסט קודם עסקתי במסע המטאפורי או התפיסתי שלי למזרח הרחוק. "המסע" הזה בא לידי ביטוי בנסיעה הראשונה שלי מחוץ למדינת ישראל בשנת 1976. נסיעה לבריטניה. 

נסעתי בעיקר על מנת להשתתף בקורס על התפיסה הפילוסופית, ואולי גם המעשית, שמאחורי המדיטציה הטרנסנדנטלית. 

 

המקום והאווירה

 

 

אוניברסיטת קיל. מקור התמונה: ויקיפדיה

כל הקורסים והפעילויות התקיימו בקיץ באוניברסיטת קיל. 

האגודה הבינלאומית למדיטציה שכרה את כל הקמפוס בזמן החופשה. 

הייתה שלווה. היו עצים ופרחים. המפגש עם אנשים מארצות שונות היה מרתק. כמעט כולם מארצות המערב ולא מארצות המזרח הרחוק. 

היו גם הרצאות שהיו מיועדות לכל המשתתפים. זכורה לי במיוחד הרצאה מרתקת של מרצה צרפתי לתיאטרון. הנושא היה גבולות ההזדהות של שחקן עם הדמות שהוא מציג. 

לדברי המרצה, שחקן צריך למצוא פשרה בין כניסה מוחלטת לדמות לבין האופציה שלא יזדהה איתה ולכן משחקו לא יהיה משכנע. הוא הביא דוגמה של שחקן המגלם דמות של רוצח. הזדהות מוחלטת עלולה להפוך אותו לרוצח. 

המרצה עשה אנלוגיה בין השחקן והמודט. בזמן תרגול מדיטציה: צריך למצוא פשרה בין התמקדות מלאה במדיטציה לבין קשב מינימלי לעולם החיצוני. 

הקורס בו השתתפתי

בין 20 משתתפי הקורס היו 15 דוברי אנגלית כשפת אם. ארבעה ישראלים וצרפתי. לישראלי, שעשה דוקטורט בלונדון, לא היו קשיי שפה. שלושת האחרים התקשו. 

גם אני לא הצלחתי להבין את האנגלית של גברת מהעיר בירמינגהם. 

אל תמהרו להסיק שגם אני התקשיתי באנגלית. לא הייתי היחיד שהתקשה. גם דוברי אנגלית שפת אם התקשו. האנגלית שלה הייתה מעין קוקני מקומי של בירמינגהם.

השלווה והאווירה תמכו לפתיחות ויצירתיות. את עבודת הגמר של הקורס כתבתי על יצירתיות ושבירת סימטריה בשחמט כאנלוגיה ליצירתיות בתחומים שנלמדו בקורס, ובהמשך למאמר של פרופסור לפיזיקה בו ערך אנלוגיה בין היווצרות חומרים לבין שבירת סימטריה. לבין יצירתיות כשבירת סימטריה. 

שיר 

במהלך השהות שם כתבתי מספר שירים. בפסקה זו אביא את אחד מהם ובפסקה אחריה את הסיפור המעניין של גיבורת השיר. 

  

וּבַלַּיְלָה הַהוּא

וּבַלַּיְלָה הַהוּא נִבְעֲטָה לָהּ דַּלְתְּךְ

וְחִיַּיכְתְּ לִי מִשְּׁחוֹר סְתִימוֹתֶיךְ.

וְיָדַעְתִּי זֹאת עִיר אֲרוּרָה,

שֶׁנָּטְלָה לָהּ מִמָּךְ ח"י שְׁנוֹתֶיךְ.

וּבְנֶשֶׁף אִחַרְנוּ הִשַּׁרְנוּ עֵיינַיִם,

וְאָמַרְּתְְְּּ:

"כָּה שׁוֹנִים וְדוֹמִים וְשָׁנִים הֵם הַשְּׁנַיִם"

וְרָחֲפוּ הַגֵּוִוים וְקַלּוּ הָרַגְלַיִם

מֵעַל יָם תּוּתִי בַּר,

שֶסְּאוֹן הָמוֹן רָץ יַגְוִיעַ.

עַד שַׁחַר יִפָּצַע וְיַפְצִיעַ.

 

קיל (אנגליה), 1976

 

הסיפור של גיבורת השיר

בעיטת דלת אכן ארעה. זה היה בשעת ערב מאוחרת. משום מה, בחר נער בן 17, ממשתתפי הקורס, לבעוט בדלתה של גיבורת השיר. הדלת נפתחה לרווחה. 

באופן מקרי, עברתי במסדרון סמוך לדלת. הצעירה גערה בנער על התנהגותו ואחרי זה הזמינה אותי להיכנס לחדרה. 

קרה משהו, שהיה יותר מאשר הקשר הטוב שבין משתתפי הקורס. זה כבר התפתח כנראה אצל שנינו עוד לפני הפגישה הלילית הלא מתוכננת. 

במהלך השיחה הלילית הארוכה היא סיפרה לי על עצמה בעומק ובכנות.

היא גדלה בניו-יורק ולא ממש התחברה עם העיר הזאת: יותר מדי מתח, יותר מדי רעש, יותר מדי צפיפות ויותר מדי לחצים. 

כבר בגיל 8-9 רצתה לעזוב. זה לא היה ריאלי. בגיל 18 עזבה את ניו יורק לתמיד ועברה לגור בעיר קטנה באירופה.