הכל אפשרי?

 

הפיץ רוי באנדים בארגנטינה

לא תמיד צריך להגיע לישורת האחרונה על מנת להטביע חותם.

יש מעטים המטביעים חותם כבר בגיל צעיר. הם משיגים הישגים מופלאים כבר בתחילת הדרך. בדרך כלל הם גם מאמינים ש(כמעט) הכל אפשרי. האמונה הזו נותנת להם את המוטיבציה והיכולת להצליח. 

גם רבים אחרים מאמינים בגיל צעיר שהכל אפשרי, אבל זה לא מספיק על מנת להטביע חותם.

גם אני כילד וכנער האמנתי שהכל אפשרי. זה בא לידי ביטוי בעיקר בשחמט.

זה התחיל בזה שכילד בן 6 ניצחתי את הילדים בני העשר ששיחקו נגדי בשכונה. זה נמשך כששיחקתי בבית ספר עם ילדים בני גילי וכמעט תמיד ניצחתי. 

כאשר רשמו אותי לשחק בליגה השנייה בשחמט הייתי בן 14. הייתי בדרגה הנמוכה ביותר. כללי הרישום היו שרושמים עד 12 שחקנים לפי סדר: מהחזק לחלש. משחקים בכל משחק 6 שחקנים על פי הסדר, אבל מותר ששחקן לא ישחק ושחקן בלוח נמוך יותר ישחק. נתנו לי לשחק חמישה משחקים במקום שחקנים בדרגות גבוהות ממני שהיו רשומים לפני. כולם בלוח השישי והאחרון.

זה הסתיים בארבעה ניצחונות והפסד אחד. האמנתי שהכל אפשרי ואני יכול לנצח את כולם. 

במשחק בו הפסדתי, האמונה הזו הייתה רחוקה מהמציאות. היריב שלי היה אחד מששת שחקני נבחרת ישראל. שיחקתי על מנת לנצח. הוא לא ניצח בקלות,  אבל בסופו של דבר הידע, ההבנה והניסיון העדיפים בהרבה שלו עשו את שלהם והפסדתי. 

 

איך שחקן נבחרת ישראל משחק בלוח האחרון בליגה השנייה?

זה נשמע לא סביר ולא הגיוני ששחקן כזה ישחק בלוח האחרון, אבל התקנון קבע שאם מצרפים שחקן אחרי ההרשמה, אפשר לצרף אותו רק בסופה של רשימת שחקני הקבוצה. 

השחקן הזה היה בחו"ל ולא נרשם לליגה. כשחזר לארץ קבוצה, ששאפה לעלות לליגה הראשונה, הציעה לו להצטרף בלוח האחרון. אני מניח שגם שילמו לו כסף. ככלות הכל לשחקן ברמה הזו לא מעניין לשחק בפערי רמות כאלה.

כשמתבגרים

בהדרגה לומדים שלא הכל אפשרי. שיש אילוצים ומגבלות. שיש אחרים המתחרים איתכם. שבין המתחרים יש כאלה שאינם נופלים מכם ואפילו עולים עליכם. 

לומדים גם שיש לכם מגבלות גם כאשר אין מדובר בתחרות עם אחרים. 

בישורת האחרונה

כמגיעים לישורת האחרונה המגבלות כבר ברורות יותר. יש דברים שכבר לא תוכלו לעשות. 

התמונה ברישא של פוסט זה מדגימה זאת. אל תזלזלו ביכולות שלי, בסוף שנות ה-60 של חיי, כאשר טיפסתי כל כך גבוה באחד ההרים הקשים לטיפוס בהרי האנדים. 

לא הייתי לבד. חלק מחבריי לטיול בפטגוניה, הצטרפו למדריך שלנו, אשחר יופה, במסלול מיטיבי לכת קשה. 

בתמונה תראו שיש גם חלקים גבוהים יותר, המכוסים בקרח. לשם לא היינו מיועדים לטפס ולא יכולתי לטפס. זה מתאים למטפסי הרים מקצועיים. 

בישורת האחרונה לא רק שמבינים את המגבלות, אלא יש מגבלות שנוצרות עקב הגיל ומצמצמות את טווח הדברים האפשריים. 

לכמעט כל אחד בגיל הזה יש בעיה בריאותית. זה יכול לנוע בין בעיות שוליות, שאינן משפיעות או משפיעות מעט, על התפקוד לבין מחלות קשות המגבילות את הפעילות.

לצערי, אני נתקל בהרבה מקרים מהסוג השני. 

לכמעט כל אחד יש ירידה בריכוז מתמשך, בזיכרון ובמהירות החשיבה. 

רבים נדחקים לשולי העשייה, לאו דווקא בגלל תפקוד או יכולות. בעיקר בגלל גילנות. 

גם אפליה על רקע זה או אחר היא מגבלה, שצריך להתחשב בה. 

 

לא צריך ללכת לקיצוניות השנייה: יש הרבה דברים אפשריים ולא מעט תלוי בכם.

צעירים: לא הכל אפשרי

התמונה שהצגתי בתחילת הפוסט, על פיה צעירים חושבים שהכל אפשרי, רחוקה להיות מדויקת. במקרים רבים הם חושבים שהכל אפשרי בתחום, שבו יש להם חוזק ויכולות.

 

קרוב לוודאי, שבתחומים שבהם הם פחות בטוחים בעצמם ומפקפקים ביכולתם, הם לא יחשבו כך. 

באופן אישי מעולם לא חשבתי בילדותי ובצעירותי שהכל אפשרי עם שתי "הידיים השמאליות" שלי. לא חשבתי שאוכל להיות רקדן מעולה או להצטיין בהתעמלות מכשירים. 

 

חשוב יותר, לא חשבתי שנערות בגילי וצעירות בגילי רוצות להיות בנות זוג שלי. 

זה קרה חרף העובדה, שלא פעם, היו כאלה ששידרו את ההיפך הגמור ממה שחשבתי. 

 

בקיצור, גם בתחום הזה לא חשבתי שהכל אפשרי.

השיר הבא שכתבתי מבטא את התחושה הזו.

 

 

שיעור באושר

  

מספר חיים פתוח

לימדת אותי פרק קצר.

אורך לא יותר מיומיים.

גם כשאינם גנובים,

גנובים הם המים.

מותיר עקבות,

 שאינם מחיקים

ויותר מכל ידיעה,

שגם הבלתי. אפשרי.

אדינבורו, 1979