הישורת האחרונה או אולי שתי הישורות האחרונות

 

בפוסט הראשון בלוג זה הקורונה היכתה בי קשות, עסקתי בישורות האחרונה של בני דורי, כמובן כולל אותי. 

בפוסט זה אגלה לכם שבעצם יש שתי ישורות אחרונות: הישורת הפיזית והישורת השכלית.

שאלה פילוסופית שגם אני שואל את עצמי היא: האם יש טעם לחיים פיזיים כשנטולים לגמרי יכולת שכלית? 

התשובה שלי, מהמקום בו אני נמצא היום ומניסיוני עם בני הדור הקודם במשפחתי, היא שאין טעם לחיים כאלה. 

דמנציה

לפני הרבה שנים אמר רופא גריאטר לאישה קשישה שלכל האנשים בגל מבוגר יש ירידה בכישורים השכליים. הוא דיבר על תאים במוח שכבר לא מתפקדים. השאלה היא רק מהו קצב הירידה? יש כאלה שאצלם הקצב איטי ויש כאלה שאצלם הקצב מהיר. כשהקצב מהיר מגיעים למצב של דמנציה. אדם בדמנציה מתקדמת נמצא במצב, שלו הייתה לו יכולת שכלית ותפיסת מציאות, היה יכול לשאול את עצמו את השאלה ששאלתי בפסקה הקודמת של פוסט זה. 

הפוסט הנוכחי עוסק בסוגיה הדמנטית. 

הזיכרון שלי

מה שאמר הגריאטר, שכבר מזמן איננו איתנו לאישה, שגם היא כבר מזמן לא איתנו, נכון גם לגביי.

האמת היא שגם הזיכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה כשהייתי בגיל 25. 

ללא מזמן ניתנה לי הזדמנות נחמדה לבחון עד כמה רחוק הגעתי בישורת האחרונה הדמנטית. 

אבל לפני כן קצת רקע. 

בתקופת לימודיי בבית ספר תיכון וכמה שנים אחריהם שיחקתי שחמט תחרותי ברמה גבוהה יחסית. בין השאר שיחקתי גם משחקים סימולטניים ומשחקים עיוורים.

משחק שחמט עיוור הוא בהחלט אתגר לזיכרון. 

שחמט סימולטני

אני משחק במשחק סימולטני של ויקטור צ'וקלטייה מנבחרת רומניה בשנת 1965

מי שראה את הסדרה הטלוויזיונית "גמביט המלכה", ראה את בת' הרמון  משחקת בו זמנית נגד מספר תלמידי תיכון ומנצחת את כולם. 

משחק בו זמני נגד מספר שחקנים נקרא משחק סימולטני. היתרון הגדול של אלה שמחשקים נגד השחקן שמשחק סימולטני הוא שיש להם הרבה יותר זמן לחשוב. 

היתרון של השחקן המשחק סימולטנית הוא ברמת הידע, ההבנה והניסיון. 

בת' הרמון לא לבד. בדרך כלל עורך הסימולטני מנצח את מרבית יריבו או את כל יריביו. 

בצעירותי ערכתי כמה משחקים סימולטניים נגד 10-20 משתתפים, בד"כ תלמידי בתי ספר. בחלק גדול מהמקרים ניצחתי את כולם.

למעשה הטריגר לשחמט התחרותי בו שיחקתי היה משחק סימולטני.

בשנת 1964 התקיימה אולימפיאדת שחמט בתל-אביב. הטובים ביותר בעולם ייצגו את המדינות שלהם. 

אחד ממשתתפי האולימפיאדה, רב האמן הבינלאומי ויקטור צ'וקלטייה, השחקן הטוב ביותר ברומניה, נשאר בארץ גם בתחילת 1965. הואהגיע לעיר מגוריי ירושלים וקיים משחק סימולטני. 

רק שניים לא הפסידו נגדו. אני, אז ילד בן 14, סיימתי בתיקו. בעקבות התוצאה מנהל מועדון השחמט הזמין אותי לשחק בתחרויות.

שחמט עיוור

בשחמט עיוור אחד מהשחקנים אינו רואה את הלוח. השחקן השני משחק ואומר לו איזה כלי שוחק לאיזה משבצת. זה שמשחק עיוור אומר ליריבו איזה כלי שלו נע לאיזה משבצת ויריבו מזיז את הכלי בהתאם. 

המשמעות היא שמי שמשחק עיוור מחזיק את הלוח בזיכרון שלו בלי לראות אותו פיזית.

בצעירותי שיחקתי כמה פעמים משחק עיוור נגד שחמטאים חובבים, לרוב חברים. ליריבים שלי זו הייתה חוויה של פעם בחיים, שפיצתה אותם על ההפסד במשחק. 

למרות שגם הם כבר בגיל שלפעמים שוכחים, את משחק השחמט העיוור שלי נגדם הם עדיין זוכרים.

סימולטני עיוור

פרנסואה אנדרה פילידור (1726-1795)
מקור התמונה: ויקיפדיה

במשחק סימולטני עיוור מחזיק השחקן בראשו מספר לוחות ומשחק עיוור בו זמנית נגד מספר שחקנים.

השחמטאי והמלחין הצרפתי פרנסואה אנדרה פילידור (1726-1795) שיחק שחמט עיוור נגד שלושה שחקנים. הוא הזמין היסטוריונים שיתעדו את האירוע, משום שחשב שבדורות הבאים לא יאמינו. 

בגיל 17 שיחקתי סימולטני עיוור נגד שניים מחבריי לכיתה בבית הספר התיכון. 

כפי שציינתי בפסקה הקודמת למי ששיחק, נגדי או נגד שחקן אחר, משחק עיוור זו חוויה לכל החיים. קל וחומר, כאשר שיחקתי משחק סימולטני עיוור.

משה מיגל ניידורף

משה מיגל ניידורף  
מקור התמונה: ויקיפדיה

משה מיגל ניידורף, יהודי מפולין, נמלט בזמן השואה לארגנטינה. ניידורף, רב אמן בינלאומי בשחמט, היה במשך שנים רבות בכיר שחמטאי ארגנטינה. 

הוא כנראה לא הזמין היסטוריונים, למשחק הסימולטני העיוור שקיים בשנת 1947 בסן פאולו שבברזיל. ניידורף שיחק משחק סימולטני עיוור נגד 45 יריבים!!!!

הוא ניצח 39 מהם, סיים בתיקו עם 4 מהם והפסיד נגד שניים. 

כך שאין לכם מה להתפעל ממני הקטן או מפילידור. מה שעשה ניידורף הוא באמת מרשים. 

בחזרה לישורת האחרונה

מאז שהתחלתי לשחק ברידג' תחרותי לפני ב-15 שנים אני בקושי משחק שחמט. 

לפני זמן לא רב נפגשתי עם ילד נבון ונחמד בן 8 (את אימו אני זוכר עוד מהזמן שהייתה קצת יותר צעירה ממנו). הוא רצה לשחק איתי שחמט. 

ברוח תקופת הקורונה, המחייבת ריחוק חברתי, הצעתי לו שאשחק נגדו שחמט עיוור. 

ידעתי שעבורו זה תהיה חוויה. לא חששתי שהוא לא יזכור אותה. 

כן חששתי שאני לא אזכור את מקומם של הכלים בלוח במהלך המשחק בהתחשב בתחילת התהליך הדמנטי ובעובדה שאני כמעט ולא משחק שחמט. 

שיחקתי איתו פעמיים וניצחתי אבל מה שיותר חשוב מבחינתי זה שזכרתי את מקומם של כל הכלים על הלוח במהלך המשחק. 

כנראה שהזיכרון שלי עדיין פועל באופן סביר. 

מה למדנו על הישורת האחרונה בפוסט זה?

למדנו שהיא בעצם שתי ישורות: פיזית ושכלית. 

היות שאיני יוצא דופן, למדנו גם שכל אחת מהישורות הללו יכולה להיות ארוכה מאוד: לפעמים היא עשויה להימשך עשרות שנים.