יום שני, 27 באפריל 2026

נעלם באזור באר אורה

 .

באר אורה - מבט לכיוון מזרח אל עבר הערבה מקור התמונה: ויקיפדיה.
הרשאת שימש: 

נוצר על ידי: Eliran t 
 בתאריך: 19.10.2014 



אני קורא את ספרו של מנחם מרקוס "נעלם בבהוטן - מסע חיפושים בהרי ההימלאיה". 

יש לי סיבה מעשית טובה לקרוא את הספר הזה. 

אני מרצה על מגוון רחב של נושאים. אחד התחומים עליו אני מרצה הוא מדינות עולם שלישי בהן ביקרתי (ואי ייוני ייחודי בשם איקריה). 

בכל המדינות הללו התמקדתי בכלכלת המשפחה, לרוב ללא פנסיה וללא תשלומים סוציאליים, וניסיתי לקשור בינה לבין התרבות המקומית. 

כמובן שהתייחסתי גם להיבטים אחרים של אותן מדינות. 

אם תלחצו על הקישור סדרת הרצאות על מדינות ותרבויות אחרותתקבלו מידע מינימלי על המדינות עליהן אני מרצה. 

אחת המדינות האלו היא בהוטן. 

אני מתחבר אליה יותר מאשר למדינות אחרות עליהן אני מרצה והיא הרבה פחות מוכרת. 


יש הרצאה מוקלטת על בהוטן בערוץ היוטיוב שלי

לאחרונה גדל הביקוש להרצאה הזו ולכן אני מעוניין לשדרג את ההרצאה הפרונטלית שלי, שהיא יותר ארוכה מההרצאה בזום. 
השדרוג הוא באמצעות הוספת תמונות, שיש לי מהביקור שלי בבהוטן, ובהתיחסות לאספקטים שלא נכנסתי אליהם בהרצאות הקודמות. 


אחד הנושאים שעלה באופן לא מדויק בהרצאות שלי היה סיפור היעלמותו של קצין צה"ל בחופשת שחרור ניב כורך ז"ל בבהוטן.  

על מנת לדייק בהרצאות הבאות החלטתי לקרוא את ספרו של מנחם מרקוס, שהשתתף באחד החיפושים אחריו בבהוטן. 

העשרה נוספת של ההרצאה שלי באמצעות קריאת הספר היא ציר הזמן. 

מדובר בחיפושים שהיו כ-15 שנים לפני הטיול שלי בבהוטן. 

את המגמה של השינויים בבהוטן אני מכיר. את הפרטים פחות.


יוזם החיפושים אחרי ניב היה אביו שלמה כורך, שקיבל סיוע משלטונות בהוטן בחיפושים.


בעלייה מהירה מדי לגבהים של 4,000 מ' ומעלה של אנשים, שאינם מורגלים לגבהים של ההימלאיה, קורה שהתפקוד רחוק מלהיות מיטבי. 

כך גם קרה למנחם מרקוס המתאר שהוא רואה מישהו בין העצים בבהוטן והוא בטוח שזה קצין צה"ל אשר פרי ז"ל, שגם בחיפושים אחריו באזור באר אורה, מנחם מרקוס השתתף. 

ברור שזו הזיה כי אשר פרי כבר לא היה בין החיים. 


לסיפור של אשר פרי, שנקרא אושי על ידי חבריו ובני משפחתו, גם אני מתחבר. 



איך אני מתחבר לאושי פרי?



אושי פרי למד שלושה מחזורים מתחתיי. הוא התעניין בשחמט ובא לשחק במועדון הפועל ירושלים בבית ההסתדרות ברחוב שטראוס בו שיחקתי. 

הקשר העיקרי שלי אליו היה דרך אחיו נחי. 

נחי למד איתי מכיתה ז' בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה והיה חבר טוב שלי. 

ביקרתי אותו לא מעט בביתו ברחוב החבצלת במרכז ירושלים. 

גם  בתקופה שאחיו נעלם הייתי בקשר איתו ועם המשפחה וניסיתי להקל על מצוקתם ככל שיכולתי. 

כמו במקרה של ניב כורך, המשפחה פעלה לביצוע חיפושים אחריו. 

צה"ל ערך חיפושים.

במהלך החיפושים הסתיעו במומחים שונים, למשל צפרים שהיו יכולים לזהות ציפורים החגות סביב גופה. בין המומחים היה גם מנחם מרקוס טייל מנוסה ובעל ידיע רב, שמאותה סיבה השתתף בחיפושים אחרי ניב כורך בבהוטן.



היעלמותו של אושי והחיפושים אחריו



ההיעלמות


אושי היה המפקד של רכב בו נסעו אנשי חיל אוויר, שאינם אנשי שדה. 

לקראת הערב הרכב נתקע ומכשיר הקשר התקלקל. 

מי שמבין בשדאות היה שואל שאלה עיקרית אחת: האם יש מספיק מים? 

אם התשובה לשאלה הזו הייתה חיובית, ובמקרה הזה היו מספיק מים, היו נשארים ברכב ומחכים לבוקר. באזור הזה קל מאוד למסוק לאתר רכב בשולי הכביש. 


לצערנו, הצוות הזה לא ידע זאת ולא הבין. 


אושי, הרגיש אחראי, והחליט ללכת עד לכביש לאילת להזעיק עזרה. התלווה אליו אחד מחברי הצוות. 

הרעיון של ללכת ברגל כמה קילומטרים בחשיכה באזור לא מוכר ומלא בורות אינו רעיון מוצלח.

במהלך ההליכה, זה שהלך איתו אמר שאינו יכול להמשיך. 

זה הגדיל את הלחץ על אושי, שאמר שימשיך לבד ויביא מישהו שיחלץ אותו. 

בבוקר התעורר אותו בחור ובאור היום הגיע לכביש לאילת. כשהתקשר ליחידה התברר שאושי לא הגיע. 



החיפושים


היות שאחיו שירת בסיירת גולני, מילואימניקים מאותה יחידה השתתפו בחיפושים. 

בלט במיוחד מפקד לשעבר של אותה סיירת שאחיו נפל בזמן שירותו הצבאי. 

גם אני השתתפתי באחד החיפושים בהם התפרסנו בשטח וחיפשנו סימנים כמו שרידי לבוש או פריטים אחרים. 
שנתיים אחרי היעלמותו הודיע הצבא שזהו החיפוש האחרון. 

באותו חיפוש מישהו מיחידה 669 ירד לאחד מהבורות המרובים שהיו שם ומצא שם את גופתו. 

במהלך החיפושים הסתיעו במומחים שונים, למשל צפרים שהיו יכולים לזהות ציפורים החגות סביב גופה. בין המומחים היה גם מנחם מרקוס מדריך טיולים מנוסה ובעל ידיע רב. בדיוק מאותה סיבה ששלמה כורך צירף אותו לחיפושים אחרי בנו ניב בבהוטן.




סוף החיפושים



לא לסוף הזה מייחלות משפחות שיקירם נעלם. 

כנראה שהוודאות של גילוי גופה עדיפה, על חוסר וודאות וניסיון להיאחז ברעיונות, שהנעדר נותר בחיים ווויתר על קשר עם משפחתו וחבריו.










יום שבת, 25 באפריל 2026

אוטוביוגרפיה של זוגיות: הספר שאולי אכתוב בעתיד



אהבתי לקרוא את ספרו של יוסי מלמן אוטוביוגרפיה של ריצה. 

גם התחברתי אליו משום שבגיל 35 התחלתי לרוץ באופן קבוע פעם בשבוע מאז אני רץ. 

התחלתי ב-2 ק"מ כל פעם. הגדלתי את זה במשך השנים עד 5 ק"מ. רק בגיל 63 רצתי בפעם הראשונה בחיי 10 ק"מ. זה היה במרתון ירושלים. 


את החיבור שלי לספר של יוסי מלמן ולריצה תיארתי בפוסט בבלוג זה: 


הספר של מלמן אינו עוסק רק בריצה אלא גם באוטוביוגרפיה שלו מילדות בפולין מיד אחרי השואה, דרך הגירוש של גומולקה ותקופת גיל הנוער ברמת אביב וכל ההיבטים החשובים של חייו. גם לפני שהריצה הייתה חלק מחייו וגם אחרי שהפכה לציר מרכזי שלהם.  


אחרי 




מאז משבר גיל ה-70 של חיי, אני שואל את עצמי מה המשמעות של חיי ומה אשאיר אחריי כשתיסתיים "הישורת האחרונה" של חיי? 

בבלוג האישי הזה אני מנסה בחלק מהפוסטים לענות על השאלה הזו. 
הדברים שאני כותב הם חלק ממה שאשאיר אחריי. 


הכתיבה ואני


 
כבר מגיל צעיר הייתי אדם שכותב. 
כתבתי מאמרים מקצועיים ומאמר אקדמי אחד. 
כתבתי שירים למגירה וגם לבלוג זה. 
כתבתי חמישה ספרי ברידג' ומאמרים בירחון הברידג' הישראלי.
אני כותב באתר האינטרנט Jokopost. זה התחיל מכתיבת מדור ברידג' והתפתח לכתיבה גם על מגוון רחב של נושאים אחרים. 
 
אני כותב חמישה בלוגים. ארבעה מהם מקצועיים בנושאים הבאים: מחשבים וטכנולוגיית המידע, ברידג', כלכלת המשפחה וניהול סיכונים ומשברים.

בחודש פברואר כתבתי את הסיפור הקצר הראשון בחיי.



האוטוביוגרפיה שלי




אני משתעשע במחשבה של כתיבת ספרים גם על נושאים שאינם ברידג'.

אחת המחשבות היא על כתיבת אוטוביוגרפיה.

 

נקודת התחלה אפשרית היא  הרצאה אישית שלי.

אני מרצה בתדירות רבה על מגוון רחב של נושאים אבל רק הרצאה אחת שלי היא אישית לגמרי. 


היום חשבתי על נקודת התחלה אחרת. משהו דומה לרעיון של יוסי מלמן: אוטוביוגרפיה של משהו מרכזי בחיי שדרכה אכתוב גם על מגוון רחב אחר של היבטים בחיי. מהכותרת אתם יכולים להבין מהו אותו דבר מרכזי בחיי שאולי יהיה שמה של אוטוביוגרפיה שלי.


תמיד חיפשתי ואני עדיין מחפש זוגיות טובה ואני לא מפחד גם בגילי המתקדם להגיד גם אהבה


לא מעט כתבתי על נשים ואהבה. 

גם בבלוג זה וגם בסיפור הקצר שכתבתי יש זוגיות בלתי צפויה


אין לי מה להתלונן. היו לי הרבה שנים טובות של נישואין, שמהם יש לי משהו שהוא הדבר החשוב בחיי: שלושה ילדים נפלאים ובשנה האחרונה גם נכדה מדהימה. 

חמש השנים האחרונות היו עגומות במיוחד.


בנוסף היו לי גם קשרים עם לא מעט נשים. קצרים או ארוכים, טובים או טובים פחות וגם גרועים. 


היו גם שלוש נשים שאהבתי. אהבה היא סוג של אושר המשליך גם על היבטים אחרים. 

לא ארתע ממנה גם בידיעה שהמחקרים מראים שמי שאוהב סובל יותר.  


גם בגילי המתקדם אני ממשיך להיות פעיל ובנוסף להווה ולעבר להסתכל קדימה לעתיד. 

נפתח לדברים חדשים ומנסה לזרום ב"ישורת האחרונה" ומקווה לצור, לתרום, לעשות טוב, להתפתח ולהינות.

גם מקווה לצור זוגיות חדשה וטובה.



יום שלישי, 21 באפריל 2026

יום הזיכרון: מקווה שעזרתי במשהו לאח שכול

 

חיילי צה"ל עומדים דום בפני קברי חללים בהר הרצל, בציון יום הזיכרון, 2010.
מקור התמונה: ויקיפדיה: 
הרשאת  שימוש: CC BY-SA 3.0
נוצר על ידי: The Israel Defense Forces Facebook • blog • Twitter
בתאריך: 14.4.2010
מתוך אתר: Flicker


היום ה-21.4.26 הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה


זה לא מנע ממני לעשות פעילות גופנית במתקני הכושר בפארק השחר בשכונת בית הכרם. מיד לאחר ארוחת הצהריים, כפי שממליץ ג'ורג' קארמנליס מאיקריה. 


לאחר שסיימתי את הפעילות עליתי ברחוב הגיא לכיוון בית הועד הישן

מגיע מולי אדם שיורד בירידה ואומר לי שאני מוכר לו. 
כהרגלי במצבים כאלה, אני מנסה לשוחח עם האדם לנסות להבין האם באמת אנחנו מכירים ואם כן מהיכן?


פרסתי לפניו את שלל עיסוקיי ופעילותיי עד כה. המקום הכי סביר להיכרות אפשרית היה האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עבד שם עד לפני כשנה בתפקיד מינהלי ואז פרש לגימלאות. מאז לא עשה כלום.


ההיסטוריה האישית שלי כוללת הרבה פעילויות באוניברסיטה העברית. בין השאר סיום תואר ראשון ותואר שני, עבודה כעוזר הוראה במשך 3 שנים, לימדתי במשך כחמש שנים ברידג' את גימלאי האוניברסיטה ושיחקתי לא מעט שנים בקבוצת אס"א ירושלים בשחמט בליגה. 


האיש שאל אותי: מה אני עושה בפנסיה? הסברתי לו שאני לא בפנסיה.
אני אמנם מקבל גמלת פנסיה אבל אני עובד בכמה תחומים, מרצה, כותב, מתנדב ועוד. 
"בטח אין לך זמן לפעילות גופנית?" אמר האיש. סיפרתי לו שרצתי ביום שישי האחרון 10 ק"מ במרתון  ירושלים ופעמיים בשבוע אני הולך עם חברים כ-7-8 ק"מ בהר איתן. 


האיש סיפר לי שהוא אח שכול. אחיו נפל כששירת בצה"ל. 
הוא החנה את רכבו ליד האוניברסיטה והוא הולך ברגל מהר הרצל. 


האיש אמר שהוא לא היה פעיל בשנה הראשונה אחרי הפנסיה. אני מהווה עבורו השראה והוא יתחיל לעשות פעילויות.


אמרתי לו שזה מאוד חשוב להיות פעיל. הפניתי אותו לקרוא על הנושא הזה בבלוג שלי "לכלכל בתבונה". 


שאל לשמי. כמו במקרים רבים שאל האם יש לי קשר משפחתי לשחקן הכדורגל רוני רוזנטל? 
עניתי שלא. כששאמר לי שהוא חושב שרוני רוזנטל היה מגן, תיקנתי אותו ותיארתי את הקריירה שלו במכבי חיפה, קבוצה בלגית ובעיקר ליברפול שבה היה שותף משמעותי בזכייה באליפות אנגליה. 


אני מקווה, שאני מהווה השראה חיובית לאיש, כפי שאמר.

אני מקווה מאוד שהוא יקרא פוסטים בבלוג שלי ויפיק מהם לקחים מועילים. 


אם אתם לקראת פרישה לגמלאות או אחרי פרישה לגמלאות, אתם מוזמנים לקרוא פוסטים רלוונטיים על התנהלות בתקופה זו של החיים בבלוג שלי. 

אתם מוזמנים גם להזמין הרצאות שלי בנושא זה באמצעות טלפון: 054-4480616. 



הערת שוליים



מחקרים מראים שאנשים לא פעילים בגיל השלישי חולים יותר בכלל ובמחלות קשות בכלל. 

יצא לי פעם לשמוע גריאטר בכיר במשרד הבריאות שדיבר על העלויות הכספיות הגדולות של מחלות של אזרחים ותיקים לא פעילים. לדעתו הן היו מצטמצמות משמעותית לו היו עובדים (בראייה שלי התנדבות או תחביב, הדורשים פעילות ומהנים את האזרח הותיק, שקולים לעבודה.


 

יום שני, 6 באפריל 2026

עם הפנים לעתיד: גירושין ופרידה בפספקטיבה של ארבע שנים

 

אני בצעירותי. זכויות יוצרים לתמונה: אבי רוזנטל, 1968

ב-27.3.1988 התחתננו אחרי כעשרה חודשים של זוגיות יפה. היה ירח דבש נפלא ביפן והרבה חלומות לעתיד משותף יפה לכל החיים.


ב-6.2.2022 התגרשנו אחרי כחמש שנים אחרונות שמהזווית שלי היו סבל מתמשך ברמה האישית. לקראת יום הולדתי ה-75 בעוד שלושה חודשים בחרתי לנתח את אותן חמש שנים עגומות והפרידה מפרספקטיבה של זמן ועם הפנים לעתיד. 


נולדו שלושה ילדים נפלאים, שהם (והנכדה שלי) הם החשובים ביותר בחיי.


בשנת 2017 התרחקה ממני אשתי לשעבר. סביר להניח שהיה תהליך של שחיקה בקשר כפי שקורה בהרבה קשרי נישואים. 


ההרגשה שלי הייתה שהקשר מספיק טוב על מנת לתקן. 

אז קרה אירוע שהבנתי שאולי זה כבר לא המצב. היה לי קשה. לא רציתי לוותר. 

שקלתי לעזוב את הבית לתקופה בהנחה שאם אעזוב, מי שהייתה אשתי תבין כמה חשוב לה הקשר. 

כמי שכותב היטב, כתבתי לה מכתב שבו הסברתי לה עד כמה אני אוהב ורוצה להמשיך, אבל בנסיבות שנוצרו אצטרך לעזוב את הבית, אלא אם נחזור לדפוס הקשר הטוב שהיה לנו קודם. לא הייתה התיחסות למכתב. 


בטיול בסלובקיה,ביחד עם בננו הצעיר, אז בן 24, הייתי עצוב. הבנתי שאין מנוס מעזיבה זמנית שלי את הבית. 

הזמני עשוי להיות גם קבוע. 

כפי שכתבתי במכתב, ההחלטה הזאת היא קשה ביותר עבורי כי אני זה שעוזב את הקן שבנינו ביחד.

אני זה שצריך לשכור דירה ולהיות פחות זמן עם הילדים הבוגרים. 


התגובה שלה הייתה חיבוק ואמירה שהיא רוצה להמשיך בזוגיות איתי. 

כשחזרנו והקשר לא השתפר שוב הבנתי שאצטרך לעזוב. 

היא אמרה שהיא מעונינת להמשיך בקשר זוגי אבל התנתה את זה בכך שנלך ביחד לטיפול זוגי. הייתי מוכן לעשות כמעט הכל בשביל לחזור לזוגיות טובה. השבתי בחיוב.




טיפול זוגי שלא היה טיפול זוגי



הכנתי את עצמי לטיופל הזוגי. בדקתי את דפוסי ההתנהלות שלי וחשבתי איפה טעיתי ואיך לשפר. 

חשבתי גם על הדברים שבת זוגי עשתה ופגעו בי. 

מהות הטיפול הזוגי היא תקשורת בין בני הזוג שכל אחד מהם מעלה נושאים כאלה, מדברים עליהם וחושבים כיצד מתקנים. 


בנוסף אמרתי לה עשרות פעמים "אם אינך רוצה באמת להמשיך בזוגיות טובה איתי לא נלך לטיפול זוגי ואני אעזוב את הבית".


זה לא מה שעשתה גרושתי. היא כבר ידעה שאינה רוצה להיות בת הזוג שלי, אבל בחרה להגיד שהיא רוצה בזוגיות וללכת לטיפול זוגי.


היא רצתה שנמשיך לחיות בנפרד אבל ביחד. סוג של קשר טכני אבל לא ממש זוגיות. 

זה הדבר האחרון שרציתי.


בטיפול הזוגי היא רק הטיחה בי האשמות ולא הקשיבה לאף מילה שאמרתי. דיברה על מגורים ביחד ללא זוגיות אמיתית.

נשברתי. 

האישה שבניתי איתה חיים משותפים וגידלנו ביחד שלושה ילדים נפלאים, רואה אותי ברגעים הכי קשים שלי, אבל מתעלמת לחלוטין ממני ומרצונותיי. 

היא רוצה להמשיך לחיות אתי בעיקר משום שהיא מפחדת להיות לבד. 

גם אני מפחד להיות לבד, אבל מבין שאין ברירה אם אין קשר זוגי אמיתי.


בגלל שנשברתי שיניתי תוכניות. בחרתי לא לעזוב ולנסות לחפש בת זוג שתרצה איתי זוגיות אמיתית כשאני עדיין בבית. 

לא ממש הצלחתי בזה.

כמונוגמיסט בטבעי לא יכולתי לבנות קשר זוגי עם אישה כשאני נשוי וגר עם אשתי. 

כדי להצליח הייתי צריך לבחור בדרך של עזיבה מידית שהייתה קשה לי מאוד.



דינמיקה הרסנית עבורי



אני טעיתי. הייתי צריך לעזוב מיד לאחר כישלון הטיפול הזוגי. 

מי שכבר הייתה מוכנה לרמות אותי וללכת לטיפול זוגי, למרות מה שאמרתי לה, לא ראתה אותי ממטר. פגיעה רדפה פגיעה. 


בכל פעם שהייתי קרוב לעזוב היא התקרבה אלי לתקופה קצרה כדי שלא אעזוב את הבית. 

יותר מפעם אחת התפתתי להאמין שזה בכל זאת אמיתי. 


במישור הטכני היא התנהגה נפלא. יזמה נסיעה של המשפחה לצפון לכבור יום הולדת 70 שלי. נסענו ביחד לטיולים בחו"ל, אבל גם שם כבר היינו פחות ביחד מאשר בטיולים הרבים בתקופות הטובות. 

מה שתמיד היה חשוב לי זה בת זוג שתאהב אותי או לפחת שאני אהיה האדם הכי חשוב בחייה (למעט ילדים ונכדים). 

היו נשים ששידרו לי את מה שרציתי גם ברווקותי. בחרתי באשתי גם משום שהיא רצתה יותר מאחרות לבנות קשר איתי, ביטאה את זה באופן ברור והלכה עם זה בעקביות.




Sad End




יצאתי מהקשר מפורק. אחרי חמש שנים אומללות במישור של קשר זוגי.

איבדתי חמש שנים שבמהלכן אולי הייתי בונה פרק ב' נהדר.


לא ידעתי האם אצליח לשרוד לבד או אולי הגעתי לסוף "הישורת האחרונה".

כפי שקראתם בפוסטים הראשונים בבלוג זה התמודדתי היטב. 

היום יש לי עולם מלא משלי אני הרבה יותר מאושר מאשר הייתי באותם חמש שנים אחרונות. 

חסרה לי זוגיות, אבל כמי שממציא את עצמו מחדש שוב ושוב, אני מאמין שעוד עשויה להיות לי זוגיות חדשה טובה, אולי נפלאה. גם אהבה אינה בגדר הבלתי אפשרי.



המחיר ששילמה גרושתי על הטעות שלה


כמו שאני טעיתי גם היא טעתה. היא הייתה צריכה להיות הוגנת כלפי חברה לחיים במשך יותר כשלושים שנים ולהיפרד גם אם זה קשה לה.  

במקרה שהייתה עושה את זה היינו נשארים ידידים הכי טובים.

האופן שבו התנהגה כלפיי גרם לה לאבד אותי לא רק כבן זוג, אלא גם כאדם. 


הדבר היחיד שנותר לי מהקשר זה הילדים המשותפים שחשובים לשנינו. 

אמרתי לה באופן ברור, שאם לא היו לנו ילדים משותפים הייתי מנתק איתה כל קשר. 



לקראת שלב חדש בניתוק הקשר



מבחינתי הקשר שהיה לנו אחרי הגירושין נבע בעיקר מהילדים המשותפים שלנו שחשובים מאוד לשנינו. 
לא שיתפתי אותה בדברים אישיים. הייתי מוכן לעזור בדברים שאני מבין בהם. 

חגגנו ביחד עם הילדים חגים וימי הולדת. גם ימי הולדת שלי וימי הולדת שלה.


עכשיו כשיש לה בן זוג חדש הגיע הזמן להתרחק. 

מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין. 

לא יעשה לי טוב להתארח בביתה כשהילדים מגיעים לשם ויש לה בן זוג.

רוצה לצמצם את הקשר איתה. זה לא אומר שלא ניסע ביחד עם הבן הירושלמי שלנו לבקר את הבת או הבן ברמת גן. זה לא אומר שלא אדבר איתה על דברים טכניים ואעזור לפעמים. 


זה כן אומר שאת יום ההולדת ה-75 שלי ב-1.7.26 אחגוג בלעדיה. 

זה כן אומר שלא אגיע ליום הולדתה באותו חודש. 


כאדם שמתחדש וממציא את עצמו מחדש גם בגילי המופלג, אני מאמין שאמצא בת זוג מתאימה ונבנה ביחד קשר זוגי יפה.


עוד יהיו זמנים טובים מאלה.




יום רביעי, 1 באפריל 2026

משלי כפירים

 



דני לביא אינו איש רעים להתרועע. בן יחיד לניצולי שואה, שגדל בקרית יובל הירוקה. 

דני למד לתואר ראשון ושני בספרות באוניברסיטה העברית בגבעת רם. 

מסוף הלימודים ועד לפרישתו לגמלאות היה מורה נערץ לסיפרות בבית ספר תיכון בירושלים.  


חייו האישיים היו מוצלחים פחות. רותי, חברתו ללימודים באוניברסיטה הייתה אהבת חייו וחברתו האחת והיחידהאחרי שזנחה אותו לטובת אחר, נמנע מקשרים אישיים עם נשים. 

דני המשיך לגור עם הוריו כשעל השידה שליד מיטתו מונח הספר שאהב: "החיים כמשל" של פנחס שדה. 


שגרת חייו נמשכה, גם אחרי שהוריו עברו לעולם שכלו טוב או רקב, עד שפרש לגמלאות. 


לאחר הפרישה, חי בבדידות מצמיתה ללא תכלית. גמלת הפנסיה הנמוכה הספיקה בקושי לקיום.

עד שיום אחד, מבלי להתכוון, נחלצה לעזרתו שרת התחבורה מירי רגב. הורדת גיל הנסיעה חינם לגיל 67 אפשרה לדני להשתמש בתחבורה ציבורית ללא תשלום.

דני החליט לנצל את זה ונסע כל בוקר בקו האדום של הרכבת הקלה של חברת "כפיר". 

הוא היה עולה בתחנה הסמוכה לביתו בקרית היובל, נוסע עד לתחנה הסופית בנוה יעקב צפון, וחוזר עד לתחנה הסופית בבית החולים הדסה בעין כרם. 

משם היה חוזר בנסיעה קצרה עד לביתו בקרית יובל.


הנסיעות היומיות היו הפוגה קלה מבדידותו. הוא פגש מגוון רחב של אנשים: צעירים, ילדים, מבוגרים וקשישים. 

הוא פגש חרדים, דתיים, חילוניים, ערבים, עובדות ועובדים זרים, ותיירים. הוא צפה בהם ובדפוסי האינטראקציות ביניהם.

לעיתים נדירות היו גם נגיעות קטנות הקרובות לאושר. זה קרה כשפגש תלמידים שלימד בעבר והביעו את חיבתם והערכתם אליו. 

הוא החל לכתוב סיפורים קצרים על האינטראקציות האנושיות שצפה בהן ברכבת. בכל יום אחרי שחזר לביתו מהנסיעה כתב על מה שחווה בנסיעה.


הוא החליט לקרוא לאנקדוטות הכתובות "משלי כפירים". שם הקשור לשם משפחתו, לשם החברה המתפעלת את הקו האדום של הרכבת הקלה, ולא פחות חשוב, לשם הספר האהוב עליו "החיים כמשל". 


הוא כתב על בני זוג צעיר שלא הסתירו את אהבתם זה לזו וזו לזה במהלך הנסיעה. 

הוא כתב על אבות ואימהות לילדים קטנים שנסעו ביחד עם ילדיהם ברכבת.

ביום אחד כתב על זקן בן 95 שעלה לרכבת מלאה ואף אחד לא קם. עד שיוצא אתיופיה, שעמד אף הוא, פנה בכעס לבחורה צעירה וביקש ממנה לקום לפני שיבה.

ביום אחר כתב על צעיר חרדי שהציע לאיש מבוגר לשבת במושב לידו ואז קם והלך. דני ראה אותו ניגש לקשישה בקצה המרוחק של הקרון, לוקח ממנה את כרטיס הרב קו שלה, מחתים אותו ומחזיר לה. כשישב אמר לו האיש המבוגר: "כל הכבוד" והצעיר ענה שזו מצווה. 

ביום שלישי כתב על  שלושה תלמידי ישיבה וילקוט של אחד מהם, שתפסו ארבעה מושבים ברכבת מלאה בה עמדו כמה נכים וקשישים.

כמה ימים מאוחר יותר תיאר שיחה בין אם וביתה הבוגרת ואיש מבוגר שישב ליד הבת. 

המבוגר שאל אותן: האם הבת יכולה לעבור לשבת ליד האם, על מנת שקשיש חרדי בן 80 יוכל לשבת לידו? האם השיבה בכעס בשלילה והוסיפה "הם לא מתגייסים לצבא". 

"אבל בגילו הוא לא צריך להתגייס לצבא" היקשה המבוגר. האם והבת התעלמו מדבריו. 

שבוע מאוחר יותר תיאר תיירים דוברי צרפתית שמישהו הסביר להם באיזו תחנה עליהם לרדת ואפילו טרח ללוות אותם. 

בערבים חשב על חוויות הנסיעה בבוקר וחיכה בערגה לנסיעה בבוקר למחרת. 



נגה אלון גדלה בגבעתיים היא הייתה חניכה בתנועת "הנוער העובד והלומד" בקן בורוכוב הידוע. 

שירתה בצבא בגרעין נח"ל ואחרי זה למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ונשארה בעיר. 

עבדה כעובדת סוציאלית עד פרישתה לגמלאות שנים רבות לפני פרישתה הגוזלים פרשו כנפיים ועפו מהקן הביתי שלה ושל בעלה.  

במקרה זה הם עפו רחוק. אחד לארצות הברית, השני לאוסטרליה והשלישית לחיפה. 

לאחר פרישתה לגמלאות בעלה נפטר. לאחר פטירתו, נגה החליטה להתנדב במחלקת הילדים בבית החולים הדסה בעין כרם ומימשה את החלטתה.  

באחת הנסיעות של דני לכיוון בית החולים "הדסה" בעין כרם קמה בחורה צעירה, שישבה ליד נגה, והציעה את מקום הישיבה שלה לדני. 

דני קיבל את הצעתה.

נגה אמרה לו את שמה, סיפרה שעבדה כעובדת סוציאלית ושאלה עליו.  

דני לא איש רעים להתרועע, אמר את שמו ושהיה מורה לסיפרות עד לפרישתו לגמלאות.   

הנסיעות של דני בקו האדום נמשכו. משלי הכפירים המשיכו להיכתב.

יום אחד ראה את נגה ברכבת והחליט להתישב לידה.   היא שאלה לשלומו. 
סיפרה שהיא מתנדבת במחלקת ילדים בבית החולים בעין כרם ונוסעת מספר פעמים בשבוע לשם.  

היא שאלה לפשר מעשיו ברכבת הקלה. כך הייתה נגה היחידה שדני סיפר לה על משלי כפירים.

היא אמרה שמעניין אותה לקרוא או לשמוע את דני מקריא את מה שכתב, והזמינה אותו לארוחת צהריים למחרת בביתה. 

כמו רוב הכותבים, דני שמח לקוראת ראשונה. למחרת הגיע לביתה עם כתבי היד של "משלי  כפירים". 

כך החל להיכתב בישורת האחרונה, ואולי גם הארוכה, פרק א' של דני ופרק ב' של נגה. 

מי יודע אולי הם עדיין ביחד? אולי אפילו צמחה שם זוגיות טובה או מופלאה? או אולי זוגיות המסתפקת במה שיש?          






משלי כפירים - הסיפור הקצר הראשון שכתבתי

 


היכולת לעשות בגיל מבוגר דברים שטרם עשיתי היא אחד הסימנים המובהקים לזיקנה מיטיבה ופעילה. 

השנה השתתפתי לראשונה בחיי בריצת 10 ק"מ במרתון תל אביב

אולי זה לא מרשים במיוחד כי אני רץ מאז שמלאו לי 63 שנים 10 ק"מ במרתון ירושלים. מרתון ירושלים קשה יותר ממרתון תל אביב בגלל העליות.


עשיתי דבר נוסף לראשונה בחיי. כתבתי או אמרתי שאני לא מגלה מה הדבר הזה ובעוד חודש חודשיים אגלה. 

לראשונה בחיי כתבתי סיפור קצר שהשתתף בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". 


היום פורסמו תוצאות התחרות ביחד עם שלושת הסיפורים הזוכים במקומות הראשונים. 

היו סיפורים קצרים טובים יותר מהסיפור שלי והם הקדימו את הסיפור שלי.


שם הסיפור שכתבתי הוא משלי כפירים לקריאת הסיפור לחצו כאן.




 

יום שבת, 14 במרץ 2026

אורגוסולו בסרדיניה: מעיירת פשע ל"אזור כחול"

 

ציור קירשל צ'ה גווארה  בעיירה אוגוסולו בסרדיניה
זכויות יוצרים לתמונה:: אבי רוזנטל  ספטמבר 2023


בגילי המתקדם אני מתעניין ב"אזורים כחולים". אזורים בהם חיים יותר שנים בבריאות טובה ושיעור בני ה-100 ומעלה גבוה יותר מאשר במקומות אחרים. 


ביקרתי בשניים מחמשת או ששת "האזורים הכחולים": ברברג'ה בסרדיניה והאי היווני איקריה. 

אני מאוד רוצה להגיע גם לאוקינאווה ביפן בקבוצה או לבד, אבל עם מתרגם מיפנית לאנגלית. 

השיח עם המקומיים הוא המהות של הלימוד והבנה. 

היפנית שלי, שלמדתי בקורס של 20 שעות שערכה שגרירות יפן בירושלים בשנות ה-30 של חיי, ממש לא מאפשרת לי לשוחח עם דוברי השפה. 

יש לי ספק גדול אם המקומיים באוקינאווה יוכלו לדבר איתי באנגלית.


יש הבדל גדול בין שני הביקורים שלי. 


באיקריה

באיקריה הייתי בקבוצה שהוביל רמי סטויצקי ומטרתה הייתה להבין את האופן שבו חיים תושבי האי ואולי גם לקבל תובנות מסוימות על הגורמים לאריכות הימים. 

במשך השבוע שהייתי שם למדתי הרבה. 

למדתי דברים מרתקים נוספים במהלך כתיבת ערך בויקיפדיה על האי.


בסרדיניה


בסרדיניה הייתי בטיול ביחד עם הבן שלי. 

היות שהוא הרבה יותר צעיר ממני ואריכות ימים בגיל זיקנה, אינה בראש מעייניו, לא תכננתי טיול ל"אזורים כחולים". 

יש באי הרבה דברים מעניינים ומהנים אחרים. 

ישבנו עם זוג שהשכיר לנו דירה ללילה ודיברנו. במהלך השיחה שאלתי אותם על "אזורים כחולים".


הם אמרו שסאולו נמצאת כשלושים ק"מ מהעיירה שהם גרים בה. 

למחרת נסענו לסאולו, העיירה עם תוחלת החיים הגבוהה בעולם. 


היום שמעתי זום מעניין שבו דיבר רמי סטויצקי על סרדיניה, אחרי שחזר משם עם קבוצה שנסעה ללמוד על אורח החיים ותוחלת החיים באזור מסוים באי שרק הוא "אזור כחול". 


למדתי לא מעט מההרצאה של רמי. 

שלא במתכוון גיליתי שבני ואני ביקרנו גם בעיירות נוספות שהן חלק מ"אזור כחול" רק שלא ידענו שהן עיירות עם תוחלת חיים גבוהה. 


אחת העיירות הייחודיות הללו נקראת אורגוסולו

אורגוסולו היא עיירה מבודדת יחסית בברברג'ה. באזור הררי.

פירוש השם הוא אדמה פוריה או אדמה עשירה במים. הוא מתאר נכונה את עיירת ההרים הזו.  


בעבר התגוררו בעיירה הזו שודדים. בשנת 1960 יצר הבמאי האיטלקי ויטוריו דה סטה סרט בשם "הבנדיטים של אורגוסולו". הסרט מתאר את חיי הפשע של העיירה. 

על פי הויקיפדיה הוא זכה בפרסים " כולל בפרס בפסטיבל ונציה של שנת 1961, בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר, ובפרס הראשי פרס אריה הזהב". 

 

היום התושבים עוסקים ברעיית צאן ובתיירות. בעבר  יצרו כיסויי ראש ייחודיים לנשים, שעדיין אפשר למצוא אותם בחנויות המעטות שיש בעיירה. 



ציורי קיר



הייחוד של העיירה הם ציורי הקיר הרבים הנמצאים בה. הם מתארים את ההווי המקומי, רעיונות פוליטיים, מחאות ואירועים במקומות אחרים בעולם. 


התחילו לצייר אותם אנרכיסטים בשנת בשנת 1969. אחרי כן צירו מורה לאמנות ותלמידיה בחטיבת הביניים את שחרור איטליה מהשלטון הפשיסטי.  


יש ציורים מתוחכמים ויש ציורים נאיביים פשוטים. 


הציורים הם האטרקציה העיקרית לתיירים המגיעים לעיירה. 


תמונות של כמה ציורי קיד


אימרה של אוסקר ווילד בציור קיר

אמרה של אודקר וילד בציור קיר באוסוגולו בסרדיניה
זכויות יוצרים: אבי רוזנטל , 2023


אימרה של וינסטון צ'רצ'יל בציור קיר




תמונה של ניצחון על הפשיזם


הניצחון על הפשיזם. ציור קיר באורגוסולו.
זכויות יוצרים: אבי רוזנטל, 2023



פוסטים על סרדיניה



אזורים כחולים בסרדיניה: לא רק סאולו ופרדספוגו    







יום שלישי, 24 בפברואר 2026

אוטוביוגרפיה של ריצה - לא שלי אבל מזדהה עם חלקים ממנה

 

יוסי מלמן, מקור התמונה: ויקיפדיה 
הרשאת שימוש: 
נוצר ב-2.1.2023
על ידי: רדיומן -

בהליכה רגלית בשכונת בית הכרם בירושלים בה אני גר ראיתי כמה ספרים שמישהו זרק על ספסל. 

כהרגלי, הסתכלתי על שמות הספרים והמחברים. 

רק ספר אחד עניין אותי "אוטוביוגרפיה של ריצה" שכתב העיתונאי יוסי מלמן


אחרי שדפדפתי בו החלטתי לקחת אותו וקראתי אותו בשקיקה. 


מלמן בחר לתאר את הביוגרפיה האישית המעניינת שלו כשריצה למרחקים העיקריים היא הציר המרכזי. 

הוא עשה זאת למרות שהחל לרוץ בשנות ה-40 של חייו בעקבות פגישה בארה"ב, בה שהה זמן לא קצר, עם מישהו שרץ מרתונים. 

בגיל המאוחר הזה, ללא פעילות ספורטיבית רציפה בשנים האחרונות שקדמו לה, החליט לרוץ ריצת מרתון והריצה הפכה למשהו משמעותי מאוד בחייו. 

בהדרגה הפכה גם לסוג של התמכרות שהביאה אותו להשתתף בנוסף לריצות מרתון גם בתחרויות טריאתלון, המשלבות ריצה, רכיבה על אופניים ושחייה. 

אחרי זה גם בתחרויות "איש הברזל", סוג של טריאתלון אתגרי יותר מהטריאתלון הרגיל. 

"איש הברזל" כולל ריצת מרתון מלאה, 3.8 ק"מ שחייה ו-180 ק"מ של רכיבת אופניים. 

בהמשך גם הפך למארגן של ריצות מרתון ותחרויות "איש הברזל" וטריאתלונים צנועים יותר בישראל,


מצאתי לא מעט דברים משותפים ליוסי מלמן ולי. מצאתי גם הבדלים רבים בינינו. 


ביום שישי הקרוב (27.2.26) אשתתף בפעם הראשונה בחיי בריצת 10 ק"מ במרתון תל-אביב

כנראה רצה קלה יותר מריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים בה אני משתתף מאז גיל 63 ועד היום. 

בריצה בירושלים יש עליות. שתי האחרונות לאחר 6-7 ק"מ קשות. 

בתל-אביב אין עליות משמעותיות. 



ריצה למרחקים ארוכים



ריצה למרחקים ארוכים תופסת מקום מרכזי בחייו של יוסי מלמן. גם לי היא חשובה. 


שני דברים מנוגדים ומשלימים משפיעים עלי הרבה יותר מאשר ריצה, כפי שאתם יכולים לראות בסרטון בערוץ שלי ביו טיוב


הריצות השבועיות שלי הן בטבע ואני נהנה מהן. רואה פרחים ועצים. לפעמים גם בני אדם ובעלי חיים. 


הן מהוות פסק זמן מהחיים ומפחיתות מתחים.

אני רץ לבד. 

במהלך הריצות אני חושב על דברים שאני רוצה לעשות או חייב לעשות ומוצא פתרונות. 

אני חושב על פוסטים לכתיבה בבלוגים שלי, לפעמים אחרי הריצה הם כבר כמעט מוכנים בראשי. 

צריך רק להקליד ולשפר מעט. 


בשתי ריצות במהלך החודש האחרון בניתי את הבסיס למשהו חדש שעשיתי בפעם הראשונה בחיי. 

עוד מוקדם לספר מה. קרוב לודאי שבעוד חודשיים אוכל לדבר על זה. 

כבר בשנת 2017 כתבתי פוסט על הקשר בין ריצה למרחקים ארוכים והתנהלות כלכלית. 

לקריאת הפוסט: התנהלות כלכלית: מרתון ירושלים כמשל.



השואה





מלמן, המבוגר ממני בכחצי שנה, מתאר את עצמו כבן לזוג ניצולי שואה. 

האב היה קומוניסט והם נשארו בפולין עד שגומולקה גירש יהודים בשנת 1958. 

בעל כורחם מצאו את עצמם עולים למדינת ישראל. לא היכרתי את רמת אביב של אחרי השואה. 

התיאורים בספר מעניינים. הוא מתאר קהילה שבה יש עולים רבים מפולין. חלקם לא ממש שולטים בשפה העברית.

כפי שאתם יכולים לצפות בסרטון שצרפתי בתחילת הפיסקה גם אני דור שני לניצולי שואה. אחרי שאימי ז"ל הייתה היחידה מבני משפחתה בפולין שנותרה בחיים.


להיות דור שני לניצולי שואה השפיע עלי, וגם על מלמן על פי הספר. 

ההשפעה שונה. אני צבר ולא הרגשתי צורך להיות כמו הצברים. 

יוסי מלמן מתאר את הצורך להיות כמו הצברים בתקופת צעירותו. הצורך הזה היה אחד המניעים לכמה החלטות שקיבל. 

דן בן-אמוץ, שהיה ניצול שואה, מתאר בספרו צורך להיות כמו הצברים, שהיה הרבה יותר חזק.



ספורט



יוסי מלמן מתאר את עצמו כנער שהיה שחקן כדורגל טוב בבית הספר, בשכונה ובקיבוץ שבו בילה כמה שנים בנערותו כשהחליט, בניגוד לרצון הוריו לעזוב את בית הספר ולעבור לקיבוץ.  

הכדורגל עזר לו מבחינה חברתית. במיוחד בקיבוץ שבו , על פי תיאורו, ילדי חוץ נחשבו למעמד נחות יחסית קיבוצניקים המקוריים. 


אני הייתי פטור מספורט חובה בלימודי ה-B.A. שלי באוניברסיטה העברית, כספורטאי בנבחרת המייצגת את האוניברסיטה. 

במקרה שלי היה מדובר בנבחרת השחמט. לא בדיוק ספורט קלאסי. 

כנער, הייתי רחוק מלהצטיין בענפי ספורט אחרים משחמט. 

אהבתי לשחק כדורסל אחה"צ בשכונה. הייתה לי קליעה לא רעה מרחוק ולפעמים יכולתי לראות מישהו חופשי ולמסור לא כדור. חוץ מזה הייתי שחקן מתחת לבינוני.



הבדלי גישות ביחס לריצה



כפי שכבר ציינתי בפיסקה קודמת הריצה חשובה גם ליוסי מלמן וגם לי. 


התחלתי לרוץ בגיל 35. חבר טוב שלי המבוגר ממני בכמה שנים קיבל התקף לב. לא רציתי להסתכן בהתקף דומה והחלטתי לרוץ.


הייתי בנקודה קריטית בעבודת המסטר שלי בפסיכולוגיה שנגררה במשך כ-5 שנים. 

המנחה שלי פרופ' גרשון בן-שחר (זרו), שליווינו אותו בדכו האחרונה החודש, אמר לי שהוא נוסע לשנת שבתון בקנדה ויעזור לי משם אם אצטרך. 

הבנתי שאם לא אסיים את העבודה שנגררה (נגררה בעיקר באשמת משרד החינוך שלא היה מסוגל לספק נתונים אמינים על ציוני המגן בבחינות הבגרות, אבל על כך אכתוב בפוסט אחר) לא אסיים את התואר השני. 

לקחתי חופשה של 4 ימים כל שבוע מהעבודה ועבדתי על עבודת המסטר. 

רצתי גם כדי לשחרר את המתח מהישיבה הארוכה בבית על העבודה.

רצתי לבד. בקושי יכולתי לרוץ שני קילומטרים. 

בשנים שאחרי זה הגדלתי את מרחק הריצה עד ל-5 ק"מ פעם בשבוע. 


כשהייתי בן 62 הבן שלי הציע לי לרוץ ביחד 5 ק"מ במרתון ירושלים. 

נעניתי  להצעתו וסיימתי זמן רב אחריו. 

הריצה הלא תחרותית ל-5 ק"מ הביאה אותי לקבל את ההחלטה לרוץ בשנה שאחרי זה 10 ק"מ במרתון ירושלים. 

מאז אני רץ בכל שנה 10 ק"מ במרתון ירושלים.


אני לא רץ תחרותי השואף לסיים במקום גבוה או מחפש להגדיל את מרחק הריצה.

אני מתחרה עם עצמי ביחס ליכולות שלי.

 

טריאלטון לא רלבנטי עבורי. 

לרוץ אני יכול. עם רכיבה על אופניים אוכל להסתדר אבל בשחייה אני מאוד חלש. 


כירושלמי מלידה לא התחברתי לשחייה. בגיל 7 או 8 הייתי בקייטנה ב-י.מ.ק.א. 

בשיעור השחייה הראשון המדריך זרק אותי למים, שהיו מלאי כלור. מאז לא נכנסתי למים בקייטנה. 


הרבה שנים אחרי זה למדתי לשחות לבד. הסגנון שלי נורא ואני מבזבז הרבה כוח ולא שוחה למרחקים ארוכים.


מלמן התפתח לכיוון של טריאלטון ושל "איש ברזל",  שהוא טריאלטון ארוך יותר. 

אני ממש לא שם.  


יוסי מלמן כותב על ריצה אחת שבה כמעט סיים את חייו. 

היו סימנים מקדימים לאירוע לבבי, אבל הוא החליט לסיים את הריצה.


לי זה לא היה קורה. אם הייתי מזהה סימנים לאירוע לבבי הייתי מסיים מיד את הריצה ומתפנה לבית חולים.




נעלם באזור באר אורה

 . באר אורה  - מבט לכיוון מזרח אל עבר הערבה  מקור התמונה: ויקיפדיה. הרשאת שימש:  CC BY-SA 4.0 נוצר על ידי:  Eliran t    בתאריך: 19.10.2014  ...