יום שני, 6 באפריל 2026

עם הפנים לעתיד: גירושין ופרידה בפספקטיבה של ארבע שנים

 

אני בצעירותי. זכויות יוצרים לתמונה: אבי רוזנטל, 1968

ב-27.3.1988 התחתננו אחרי כעשרה חודשים של זוגיות יפה. היה ירח דבש נפלא ביפן והרבה חלומות לעתיד משותף יפה לכל החיים.


ב-6.2.2022 התגרשנו אחרי כחמש שנים אחרונות שמהזווית שלי היו סבל מתמשך ברמה האישית. לקראת יום הולדתי ה-75 בעוד שלושה חודשים בחרתי לנתח את אותן חמש שנים עגומות והפרידה מפרספקטיבה של זמן ועם הפנים לעתיד. 


נולדו שלושה ילדים נפלאים, שהם (והנכדה שלי) הם החשובים ביותר בחיי.


בשנת 2017 התרחקה ממני אשתי לשעבר. סביר להניח שהיה תהליך של שחיקה בקשר כפי שקורה בהרבה קשרי נישואים. 


ההרגשה שלי הייתה שהקשר מספיק טוב על מנת לתקן. 

אז קרה אירוע שהבנתי שאולי זה כבר לא המצב. היה לי קשה. לא רציתי לוותר. 

שקלתי לעזוב את הבית לתקופה בהנחה שאם אעזוב, מי שהייתה אשתי תבין כמה חשוב לה הקשר. 

כמי שכותב היטב, כתבתי לה מכתב שבו הסברתי לה עד כמה אני אוהב ורוצה להמשיך, אבל בנסיבות שנוצרו אצטרך לעזוב את הבית, אלא אם נחזור לדפוס הקשר הטוב שהיה לנו קודם. לא הייתה התיחסות למכתב. 


בטיול בסלובקיה,ביחד עם בננו הצעיר, אז בן 24, הייתי עצוב. הבנתי שאין מנוס מעזיבה זמנית שלי את הבית. 

הזמני עשוי להיות גם קבוע. 

כפי שכתבתי במכתב, ההחלטה הזאת היא קשה ביותר עבורי כי אני זה שעוזב את הקן שבנינו ביחד.

אני זה שצריך לשכור דירה ולהיות פחות זמן עם הילדים הבוגרים. 


התגובה שלה הייתה חיבוק ואמירה שהיא רוצה להמשיך בזוגיות איתי. 

כשחזרנו והקשר לא השתפר שוב הבנתי שאצטרך לעזוב. 

היא אמרה שהיא מעונינת להמשיך בקשר זוגי אבל התנתה את זה בכך שנלך ביחד לטיפול זוגי. הייתי מוכן לעשות כמעט הכל בשביל לחזור לזוגיות טובה. השבתי בחיוב.




טיפול זוגי שלא היה טיפול זוגי



הכנתי את עצמי לטיופל הזוגי. בדקתי את דפוסי ההתנהלות שלי וחשבתי איפה טעיתי ואיך לשפר. 

חשבתי גם על הדברים שבת זוגי עשתה ופגעו בי. 

מהות הטיפול הזוגי היא תקשורת בין בני הזוג שכל אחד מהם מעלה נושאים כאלה, מדברים עליהם וחושבים כיצד מתקנים. 


בנוסף אמרתי לה עשרות פעמים "אם אינך רוצה באמת להמשיך בזוגיות טובה איתי לא נלך לטיפול זוגי ואני אעזוב את הבית".


זה לא מה שעשתה גרושתי. היא כבר ידעה שאינה רוצה להיות בת הזוג שלי, אבל בחרה להגיד שהיא רוצה בזוגיות וללכת לטיפול זוגי.


היא רצתה שנמשיך לחיות בנפרד אבל ביחד. סוג של קשר טכני אבל לא ממש זוגיות. 

זה הדבר האחרון שרציתי.


בטיפול הזוגי היא רק הטיחה בי האשמות ולא הקשיבה לאף מילה שאמרתי. דיברה על מגורים ביחד ללא זוגיות אמיתית.

נשברתי. 

האישה שבניתי איתה חיים משותפים וגידלנו ביחד שלושה ילדים נפלאים, רואה אותי ברגעים הכי קשים שלי, אבל מתעלמת לחלוטין ממני ומרצונותיי. 

היא רוצה להמשיך לחיות אתי בעיקר משום שהיא מפחדת להיות לבד. 

גם אני מפחד להיות לבד, אבל מבין שאין ברירה אם אין קשר זוגי אמיתי.


בגלל שנשברתי שיניתי תוכניות. בחרתי לא לעזוב ולנסות לחפש בת זוג שתרצה איתי זוגיות אמיתית כשאני עדיין בבית. 

לא ממש הצלחתי בזה.

כמונוגמיסט בטבעי לא יכולתי לבנות קשר זוגי עם אישה כשאני נשוי וגר עם אשתי. 

כדי להצליח הייתי צריך לבחור בדרך של עזיבה מידית שהייתה קשה לי מאוד.



דינמיקה הרסנית עבורי



אני טעיתי. הייתי צריך לעזוב מיד לאחר כישלון הטיפול הזוגי. 

מי שכבר הייתה מוכנה לרמות אותי וללכת לטיפול זוגי, למרות מה שאמרתי לה, לא ראתה אותי ממטר. פגיעה רדפה פגיעה. 


בכל פעם שהייתי קרוב לעזוב היא התקרבה אלי לתקופה קצרה כדי שלא אעזוב את הבית. 

יותר מפעם אחת התפתתי להאמין שזה בכל זאת אמיתי. 


במישור הטכני היא התנהגה נפלא. יזמה נסיעה של המשפחה לצפון לכבור יום הולדת 70 שלי. נסענו ביחד לטיולים בחו"ל, אבל גם שם כבר היינו פחות ביחד מאשר בטיולים הרבים בתקופות הטובות. 

מה שתמיד היה חשוב לי זה בת זוג שתאהב אותי או לפחת שאני אהיה האדם הכי חשוב בחייה (למעט ילדים ונכדים). 

היו נשים ששידרו לי את מה שרציתי גם ברווקותי. בחרתי באשתי גם משום שהיא רצתה יותר מאחרות לבנות קשר איתי, ביטאה את זה באופן ברור והלכה עם זה בעקביות.




Sad End




יצאתי מהקשר מפורק. אחרי חמש שנים אומללות במישור של קשר זוגי.

איבדתי חמש שנים שבמהלכן אולי הייתי בונה פרק ב' נהדר.


לא ידעתי האם אצליח לשרוד לבד או אולי הגעתי לסוף "הישורת האחרונה".

כפי שקראתם בפוסטים הראשונים בבלוג זה התמודדתי היטב. 

היום יש לי עולם מלא משלי אני הרבה יותר מאושר מאשר הייתי באותם חמש שנים אחרונות. 

חסרה לי זוגיות, אבל כמי שממציא את עצמו מחדש שוב ושוב, אני מאמין שעוד עשויה להיות לי זוגיות חדשה טובה, אולי נפלאה. גם אהבה אינה בגדר הבלתי אפשרי.



המחיר ששילמה גרושתי על הטעות שלה


כמו שאני טעיתי גם היא טעתה. היא הייתה צריכה להיות הוגנת כלפי חברה לחיים במשך יותר כשלושים שנים ולהיפרד גם אם זה קשה לה.  

במקרה שהייתה עושה את זה היינו נשארים ידידים הכי טובים.

האופן שבו התנהגה כלפיי גרם לה לאבד אותי לא רק כבן זוג, אלא גם כאדם. 


הדבר היחיד שנותר לי מהקשר זה הילדים המשותפים שחשובים לשנינו. 

אמרתי לה באופן ברור, שאם לא היו לנו ילדים משותפים הייתי מנתק איתה כל קשר. 



לקראת שלב חדש בניתוק הקשר



מבחינתי הקשר שהיה לנו אחרי הגירושין נבע בעיקר מהילדים המשותפים שלנו שחשובים מאוד לשנינו. 
לא שיתפתי אותה בדברים אישיים. הייתי מוכן לעזור בדברים שאני מבין בהם. 

חגגנו ביחד עם הילדים חגים וימי הולדת. גם ימי הולדת שלי וימי הולדת שלה.


עכשיו כשיש לה בן זוג חדש הגיע הזמן להתרחק. 

מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין. 

לא יעשה לי טוב להתארח בביתה כשהילדים מגיעים לשם ויש לה בן זוג.

רוצה לצמצם את הקשר איתה. זה לא אומר שלא ניסע ביחד עם הבן הירושלמי שלנו לבקר את הבת או הבן ברמת גן. זה לא אומר שלא אדבר איתה על דברים טכניים ואעזור לפעמים. 


זה כן אומר שאת יום ההולדת ה-75 שלי ב-1.7.26 אחגוג בלעדיה. 

זה כן אומר שלא אגיע ליום הולדתה באותו חודש. 


כאדם שמתחדש וממציא את עצמו מחדש גם בגילי המופלג, אני מאמין שאמצא בת זוג מתאימה ונבנה ביחד קשר זוגי יפה.


עוד יהיו זמנים טובים מאלה.




יום רביעי, 1 באפריל 2026

משלי כפירים

 



דני לביא אינו איש רעים להתרועע. בן יחיד לניצולי שואה, שגדל בקרית יובל הירוקה. 

דני למד לתואר ראשון ושני בספרות באוניברסיטה העברית בגבעת רם. 

מסוף הלימודים ועד לפרישתו לגמלאות היה מורה נערץ לסיפרות בבית ספר תיכון בירושלים.  


חייו האישיים היו מוצלחים פחות. רותי, חברתו ללימודים באוניברסיטה הייתה אהבת חייו וחברתו האחת והיחידהאחרי שזנחה אותו לטובת אחר, נמנע מקשרים אישיים עם נשים. 

דני המשיך לגור עם הוריו כשעל השידה שליד מיטתו מונח הספר שאהב: "החיים כמשל" של פנחס שדה. 


שגרת חייו נמשכה, גם אחרי שהוריו עברו לעולם שכלו טוב או רקב, עד שפרש לגמלאות. 


לאחר הפרישה, חי בבדידות מצמיתה ללא תכלית. גמלת הפנסיה הנמוכה הספיקה בקושי לקיום.

עד שיום אחד, מבלי להתכוון, נחלצה לעזרתו שרת התחבורה מירי רגב. הורדת גיל הנסיעה חינם לגיל 67 אפשרה לדני להשתמש בתחבורה ציבורית ללא תשלום.

דני החליט לנצל את זה ונסע כל בוקר בקו האדום של הרכבת הקלה של חברת "כפיר". 

הוא היה עולה בתחנה הסמוכה לביתו בקרית היובל, נוסע עד לתחנה הסופית בנוה יעקב צפון, וחוזר עד לתחנה הסופית בבית החולים הדסה בעין כרם. 

משם היה חוזר בנסיעה קצרה עד לביתו בקרית יובל.


הנסיעות היומיות היו הפוגה קלה מבדידותו. הוא פגש מגוון רחב של אנשים: צעירים, ילדים, מבוגרים וקשישים. 

הוא פגש חרדים, דתיים, חילוניים, ערבים, עובדות ועובדים זרים, ותיירים. הוא צפה בהם ובדפוסי האינטראקציות ביניהם.

לעיתים נדירות היו גם נגיעות קטנות הקרובות לאושר. זה קרה כשפגש תלמידים שלימד בעבר והביעו את חיבתם והערכתם אליו. 

הוא החל לכתוב סיפורים קצרים על האינטראקציות האנושיות שצפה בהן ברכבת. בכל יום אחרי שחזר לביתו מהנסיעה כתב על מה שחווה בנסיעה.


הוא החליט לקרוא לאנקדוטות הכתובות "משלי כפירים". שם הקשור לשם משפחתו, לשם החברה המתפעלת את הקו האדום של הרכבת הקלה, ולא פחות חשוב, לשם הספר האהוב עליו "החיים כמשל". 


הוא כתב על בני זוג צעיר שלא הסתירו את אהבתם זה לזו וזו לזה במהלך הנסיעה. 

הוא כתב על אבות ואימהות לילדים קטנים שנסעו ביחד עם ילדיהם ברכבת.

ביום אחד כתב על זקן בן 95 שעלה לרכבת מלאה ואף אחד לא קם. עד שיוצא אתיופיה, שעמד אף הוא, פנה בכעס לבחורה צעירה וביקש ממנה לקום לפני שיבה.

ביום אחר כתב על צעיר חרדי שהציע לאיש מבוגר לשבת במושב לידו ואז קם והלך. דני ראה אותו ניגש לקשישה בקצה המרוחק של הקרון, לוקח ממנה את כרטיס הרב קו שלה, מחתים אותו ומחזיר לה. כשישב אמר לו האיש המבוגר: "כל הכבוד" והצעיר ענה שזו מצווה. 

ביום שלישי כתב על  שלושה תלמידי ישיבה וילקוט של אחד מהם, שתפסו ארבעה מושבים ברכבת מלאה בה עמדו כמה נכים וקשישים.

כמה ימים מאוחר יותר תיאר שיחה בין אם וביתה הבוגרת ואיש מבוגר שישב ליד הבת. 

המבוגר שאל אותן: האם הבת יכולה לעבור לשבת ליד האם, על מנת שקשיש חרדי בן 80 יוכל לשבת לידו? האם השיבה בכעס בשלילה והוסיפה "הם לא מתגייסים לצבא". 

"אבל בגילו הוא לא צריך להתגייס לצבא" היקשה המבוגר. האם והבת התעלמו מדבריו. 

שבוע מאוחר יותר תיאר תיירים דוברי צרפתית שמישהו הסביר להם באיזו תחנה עליהם לרדת ואפילו טרח ללוות אותם. 

בערבים חשב על חוויות הנסיעה בבוקר וחיכה בערגה לנסיעה בבוקר למחרת. 



נגה אלון גדלה בגבעתיים היא הייתה חניכה בתנועת "הנוער העובד והלומד" בקן בורוכוב הידוע. 

שירתה בצבא בגרעין נח"ל ואחרי זה למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ונשארה בעיר. 

עבדה כעובדת סוציאלית עד פרישתה לגמלאות שנים רבות לפני פרישתה הגוזלים פרשו כנפיים ועפו מהקן הביתי שלה ושל בעלה.  

במקרה זה הם עפו רחוק. אחד לארצות הברית, השני לאוסטרליה והשלישית לחיפה. 

לאחר פרישתה לגמלאות בעלה נפטר. לאחר פטירתו, נגה החליטה להתנדב במחלקת הילדים בבית החולים הדסה בעין כרם ומימשה את החלטתה.  

באחת הנסיעות של דני לכיוון בית החולים "הדסה" בעין כרם קמה בחורה צעירה, שישבה ליד נגה, והציעה את מקום הישיבה שלה לדני. 

דני קיבל את הצעתה.

נגה אמרה לו את שמה, סיפרה שעבדה כעובדת סוציאלית ושאלה עליו.  

דני לא איש רעים להתרועע, אמר את שמו ושהיה מורה לסיפרות עד לפרישתו לגמלאות.   

הנסיעות של דני בקו האדום נמשכו. משלי הכפירים המשיכו להיכתב.

יום אחד ראה את נגה ברכבת והחליט להתישב לידה.   היא שאלה לשלומו. 
סיפרה שהיא מתנדבת במחלקת ילדים בבית החולים בעין כרם ונוסעת מספר פעמים בשבוע לשם.  

היא שאלה לפשר מעשיו ברכבת הקלה. כך הייתה נגה היחידה שדני סיפר לה על משלי כפירים.

היא אמרה שמעניין אותה לקרוא או לשמוע את דני מקריא את מה שכתב, והזמינה אותו לארוחת צהריים למחרת בביתה. 

כמו רוב הכותבים, דני שמח לקוראת ראשונה. למחרת הגיע לביתה עם כתבי היד של "משלי  כפירים". 

כך החל להיכתב בישורת האחרונה, ואולי גם הארוכה, פרק א' של דני ופרק ב' של נגה. 

מי יודע אולי הם עדיין ביחד? אולי אפילו צמחה שם זוגיות טובה או מופלאה? או אולי זוגיות המסתפקת במה שיש?          






משלי כפירים - הסיפור הקצר הראשון שכתבתי

 


היכולת לעשות בגיל מבוגר דברים שטרם עשיתי היא אחד הסימנים המובהקים לזיקנה מיטיבה ופעילה. 

השנה השתתפתי לראשונה בחיי בריצת 10 ק"מ במרתון תל אביב

אולי זה לא מרשים במיוחד כי אני רץ מאז שמלאו לי 63 שנים 10 ק"מ במרתון ירושלים. מרתון ירושלים קשה יותר ממרתון תל אביב בגלל העליות.


עשיתי דבר נוסף לראשונה בחיי. כתבתי או אמרתי שאני לא מגלה מה הדבר הזה ובעוד חודש חודשיים אגלה. 

לראשונה בחיי כתבתי סיפור קצר שהשתתף בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". 


היום פורסמו תוצאות התחרות ביחד עם שלושת הסיפורים הזוכים במקומות הראשונים. 

היו סיפורים קצרים טובים יותר מהסיפור שלי והם הקדימו את הסיפור שלי.


שם הסיפור שכתבתי הוא משלי כפירים לקריאת הסיפור לחצו כאן.




 

יום שבת, 14 במרץ 2026

אורגוסולו בסרדיניה: מעיירת פשע ל"אזור כחול"

 

ציור קירשל צ'ה גווארה  בעיירה אוגוסולו בסרדיניה
זכויות יוצרים לתמונה:: אבי רוזנטל  ספטמבר 2023


בגילי המתקדם אני מתעניין ב"אזורים כחולים". אזורים בהם חיים יותר שנים בבריאות טובה ושיעור בני ה-100 ומעלה גבוה יותר מאשר במקומות אחרים. 


ביקרתי בשניים מחמשת או ששת "האזורים הכחולים": ברברג'ה בסרדיניה והאי היווני איקריה. 

אני מאוד רוצה להגיע גם לאוקינאווה ביפן בקבוצה או לבד, אבל עם מתרגם מיפנית לאנגלית. 

השיח עם המקומיים הוא המהות של הלימוד והבנה. 

היפנית שלי, שלמדתי בקורס של 20 שעות שערכה שגרירות יפן בירושלים בשנות ה-30 של חיי, ממש לא מאפשרת לי לשוחח עם דוברי השפה. 

יש לי ספק גדול אם המקומיים באוקינאווה יוכלו לדבר איתי באנגלית.


יש הבדל גדול בין שני הביקורים שלי. 


באיקריה

באיקריה הייתי בקבוצה שהוביל רמי סטויצקי ומטרתה הייתה להבין את האופן שבו חיים תושבי האי ואולי גם לקבל תובנות מסוימות על הגורמים לאריכות הימים. 

במשך השבוע שהייתי שם למדתי הרבה. 

למדתי דברים מרתקים נוספים במהלך כתיבת ערך בויקיפדיה על האי.


בסרדיניה


בסרדיניה הייתי בטיול ביחד עם הבן שלי. 

היות שהוא הרבה יותר צעיר ממני ואריכות ימים בגיל זיקנה, אינה בראש מעייניו, לא תכננתי טיול ל"אזורים כחולים". 

יש באי הרבה דברים מעניינים ומהנים אחרים. 

ישבנו עם זוג שהשכיר לנו דירה ללילה ודיברנו. במהלך השיחה שאלתי אותם על "אזורים כחולים".


הם אמרו שסאולו נמצאת כשלושים ק"מ מהעיירה שהם גרים בה. 

למחרת נסענו לסאולו, העיירה עם תוחלת החיים הגבוהה בעולם. 


היום שמעתי זום מעניין שבו דיבר רמי סטויצקי על סרדיניה, אחרי שחזר משם עם קבוצה שנסעה ללמוד על אורח החיים ותוחלת החיים באזור מסוים באי שרק הוא "אזור כחול". 


למדתי לא מעט מההרצאה של רמי. 

שלא במתכוון גיליתי שבני ואני ביקרנו גם בעיירות נוספות שהן חלק מ"אזור כחול" רק שלא ידענו שהן עיירות עם תוחלת חיים גבוהה. 


אחת העיירות הייחודיות הללו נקראת אורגוסולו

אורגוסולו היא עיירה מבודדת יחסית בברברג'ה. באזור הררי.

פירוש השם הוא אדמה פוריה או אדמה עשירה במים. הוא מתאר נכונה את עיירת ההרים הזו.  


בעבר התגוררו בעיירה הזו שודדים. בשנת 1960 יצר הבמאי האיטלקי ויטוריו דה סטה סרט בשם "הבנדיטים של אורגוסולו". הסרט מתאר את חיי הפשע של העיירה. 

על פי הויקיפדיה הוא זכה בפרסים " כולל בפרס בפסטיבל ונציה של שנת 1961, בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר, ובפרס הראשי פרס אריה הזהב". 

 

היום התושבים עוסקים ברעיית צאן ובתיירות. בעבר  יצרו כיסויי ראש ייחודיים לנשים, שעדיין אפשר למצוא אותם בחנויות המעטות שיש בעיירה. 



ציורי קיר



הייחוד של העיירה הם ציורי הקיר הרבים הנמצאים בה. הם מתארים את ההווי המקומי, רעיונות פוליטיים, מחאות ואירועים במקומות אחרים בעולם. 


התחילו לצייר אותם אנרכיסטים בשנת בשנת 1969. אחרי כן צירו מורה לאמנות ותלמידיה בחטיבת הביניים את שחרור איטליה מהשלטון הפשיסטי.  


יש ציורים מתוחכמים ויש ציורים נאיביים פשוטים. 


הציורים הם האטרקציה העיקרית לתיירים המגיעים לעיירה. 


תמונות של כמה ציורי קיד


אימרה של אוסקר ווילד בציור קיר

אמרה של אודקר וילד בציור קיר באוסוגולו בסרדיניה
זכויות יוצרים: אבי רוזנטל , 2023


אימרה של וינסטון צ'רצ'יל בציור קיר




תמונה של ניצחון על הפשיזם


הניצחון על הפשיזם. ציור קיר באורגוסולו.
זכויות יוצרים: אבי רוזנטל, 2023



פוסטים על סרדיניה



אזורים כחולים בסרדיניה: לא רק סאולו ופרדספוגו    







יום שלישי, 24 בפברואר 2026

אוטוביוגרפיה של ריצה - לא שלי אבל מזדהה עם חלקים ממנה

 

יוסי מלמן, מקור התמונה: ויקיפדיה 
הרשאת שימוש: 
נוצר ב-2.1.2023
על ידי: רדיומן -

בהליכה רגלית בשכונת בית הכרם בירושלים בה אני גר ראיתי כמה ספרים שמישהו זרק על ספסל. 

כהרגלי, הסתכלתי על שמות הספרים והמחברים. 

רק ספר אחד עניין אותי "אוטוביוגרפיה של ריצה" שכתב העיתונאי יוסי מלמן


אחרי שדפדפתי בו החלטתי לקחת אותו וקראתי אותו בשקיקה. 


מלמן בחר לתאר את הביוגרפיה האישית המעניינת שלו כשריצה למרחקים העיקריים היא הציר המרכזי. 

הוא עשה זאת למרות שהחל לרוץ בשנות ה-40 של חייו בעקבות פגישה בארה"ב, בה שהה זמן לא קצר, עם מישהו שרץ מרתונים. 

בגיל המאוחר הזה, ללא פעילות ספורטיבית רציפה בשנים האחרונות שקדמו לה, החליט לרוץ ריצת מרתון והריצה הפכה למשהו משמעותי מאוד בחייו. 

בהדרגה הפכה גם לסוג של התמכרות שהביאה אותו להשתתף בנוסף לריצות מרתון גם בתחרויות טריאתלון, המשלבות ריצה, רכיבה על אופניים ושחייה. 

אחרי זה גם בתחרויות "איש הברזל", סוג של טריאתלון אתגרי יותר מהטריאתלון הרגיל. 

"איש הברזל" כולל ריצת מרתון מלאה, 3.8 ק"מ שחייה ו-180 ק"מ של רכיבת אופניים. 

בהמשך גם הפך למארגן של ריצות מרתון ותחרויות "איש הברזל" וטריאתלונים צנועים יותר בישראל,


מצאתי לא מעט דברים משותפים ליוסי מלמן ולי. מצאתי גם הבדלים רבים בינינו. 


ביום שישי הקרוב (27.2.26) אשתתף בפעם הראשונה בחיי בריצת 10 ק"מ במרתון תל-אביב

כנראה רצה קלה יותר מריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים בה אני משתתף מאז גיל 63 ועד היום. 

בריצה בירושלים יש עליות. שתי האחרונות לאחר 6-7 ק"מ קשות. 

בתל-אביב אין עליות משמעותיות. 



ריצה למרחקים ארוכים



ריצה למרחקים ארוכים תופסת מקום מרכזי בחייו של יוסי מלמן. גם לי היא חשובה. 


שני דברים מנוגדים ומשלימים משפיעים עלי הרבה יותר מאשר ריצה, כפי שאתם יכולים לראות בסרטון בערוץ שלי ביו טיוב


הריצות השבועיות שלי הן בטבע ואני נהנה מהן. רואה פרחים ועצים. לפעמים גם בני אדם ובעלי חיים. 


הן מהוות פסק זמן מהחיים ומפחיתות מתחים.

אני רץ לבד. 

במהלך הריצות אני חושב על דברים שאני רוצה לעשות או חייב לעשות ומוצא פתרונות. 

אני חושב על פוסטים לכתיבה בבלוגים שלי, לפעמים אחרי הריצה הם כבר כמעט מוכנים בראשי. 

צריך רק להקליד ולשפר מעט. 


בשתי ריצות במהלך החודש האחרון בניתי את הבסיס למשהו חדש שעשיתי בפעם הראשונה בחיי. 

עוד מוקדם לספר מה. קרוב לודאי שבעוד חודשיים אוכל לדבר על זה. 

כבר בשנת 2017 כתבתי פוסט על הקשר בין ריצה למרחקים ארוכים והתנהלות כלכלית. 

לקריאת הפוסט: התנהלות כלכלית: מרתון ירושלים כמשל.



השואה





מלמן, המבוגר ממני בכחצי שנה, מתאר את עצמו כבן לזוג ניצולי שואה. 

האב היה קומוניסט והם נשארו בפולין עד שגומולקה גירש יהודים בשנת 1958. 

בעל כורחם מצאו את עצמם עולים למדינת ישראל. לא היכרתי את רמת אביב של אחרי השואה. 

התיאורים בספר מעניינים. הוא מתאר קהילה שבה יש עולים רבים מפולין. חלקם לא ממש שולטים בשפה העברית.

כפי שאתם יכולים לצפות בסרטון שצרפתי בתחילת הפיסקה גם אני דור שני לניצולי שואה. אחרי שאימי ז"ל הייתה היחידה מבני משפחתה בפולין שנותרה בחיים.


להיות דור שני לניצולי שואה השפיע עלי, וגם על מלמן על פי הספר. 

ההשפעה שונה. אני צבר ולא הרגשתי צורך להיות כמו הצברים. 

יוסי מלמן מתאר את הצורך להיות כמו הצברים בתקופת צעירותו. הצורך הזה היה אחד המניעים לכמה החלטות שקיבל. 

דן בן-אמוץ, שהיה ניצול שואה, מתאר בספרו צורך להיות כמו הצברים, שהיה הרבה יותר חזק.



ספורט



יוסי מלמן מתאר את עצמו כנער שהיה שחקן כדורגל טוב בבית הספר, בשכונה ובקיבוץ שבו בילה כמה שנים בנערותו כשהחליט, בניגוד לרצון הוריו לעזוב את בית הספר ולעבור לקיבוץ.  

הכדורגל עזר לו מבחינה חברתית. במיוחד בקיבוץ שבו , על פי תיאורו, ילדי חוץ נחשבו למעמד נחות יחסית קיבוצניקים המקוריים. 


אני הייתי פטור מספורט חובה בלימודי ה-B.A. שלי באוניברסיטה העברית, כספורטאי בנבחרת המייצגת את האוניברסיטה. 

במקרה שלי היה מדובר בנבחרת השחמט. לא בדיוק ספורט קלאסי. 

כנער, הייתי רחוק מלהצטיין בענפי ספורט אחרים משחמט. 

אהבתי לשחק כדורסל אחה"צ בשכונה. הייתה לי קליעה לא רעה מרחוק ולפעמים יכולתי לראות מישהו חופשי ולמסור לא כדור. חוץ מזה הייתי שחקן מתחת לבינוני.



הבדלי גישות ביחס לריצה



כפי שכבר ציינתי בפיסקה קודמת הריצה חשובה גם ליוסי מלמן וגם לי. 


התחלתי לרוץ בגיל 35. חבר טוב שלי המבוגר ממני בכמה שנים קיבל התקף לב. לא רציתי להסתכן בהתקף דומה והחלטתי לרוץ.


הייתי בנקודה קריטית בעבודת המסטר שלי בפסיכולוגיה שנגררה במשך כ-5 שנים. 

המנחה שלי פרופ' גרשון בן-שחר (זרו), שליווינו אותו בדכו האחרונה החודש, אמר לי שהוא נוסע לשנת שבתון בקנדה ויעזור לי משם אם אצטרך. 

הבנתי שאם לא אסיים את העבודה שנגררה (נגררה בעיקר באשמת משרד החינוך שלא היה מסוגל לספק נתונים אמינים על ציוני המגן בבחינות הבגרות, אבל על כך אכתוב בפוסט אחר) לא אסיים את התואר השני. 

לקחתי חופשה של 4 ימים כל שבוע מהעבודה ועבדתי על עבודת המסטר. 

רצתי גם כדי לשחרר את המתח מהישיבה הארוכה בבית על העבודה.

רצתי לבד. בקושי יכולתי לרוץ שני קילומטרים. 

בשנים שאחרי זה הגדלתי את מרחק הריצה עד ל-5 ק"מ פעם בשבוע. 


כשהייתי בן 62 הבן שלי הציע לי לרוץ ביחד 5 ק"מ במרתון ירושלים. 

נעניתי  להצעתו וסיימתי זמן רב אחריו. 

הריצה הלא תחרותית ל-5 ק"מ הביאה אותי לקבל את ההחלטה לרוץ בשנה שאחרי זה 10 ק"מ במרתון ירושלים. 

מאז אני רץ בכל שנה 10 ק"מ במרתון ירושלים.


אני לא רץ תחרותי השואף לסיים במקום גבוה או מחפש להגדיל את מרחק הריצה.

אני מתחרה עם עצמי ביחס ליכולות שלי.

 

טריאלטון לא רלבנטי עבורי. 

לרוץ אני יכול. עם רכיבה על אופניים אוכל להסתדר אבל בשחייה אני מאוד חלש. 


כירושלמי מלידה לא התחברתי לשחייה. בגיל 7 או 8 הייתי בקייטנה ב-י.מ.ק.א. 

בשיעור השחייה הראשון המדריך זרק אותי למים, שהיו מלאי כלור. מאז לא נכנסתי למים בקייטנה. 


הרבה שנים אחרי זה למדתי לשחות לבד. הסגנון שלי נורא ואני מבזבז הרבה כוח ולא שוחה למרחקים ארוכים.


מלמן התפתח לכיוון של טריאלטון ושל "איש ברזל",  שהוא טריאלטון ארוך יותר. 

אני ממש לא שם.  


יוסי מלמן כותב על ריצה אחת שבה כמעט סיים את חייו. 

היו סימנים מקדימים לאירוע לבבי, אבל הוא החליט לסיים את הריצה.


לי זה לא היה קורה. אם הייתי מזהה סימנים לאירוע לבבי הייתי מסיים מיד את הריצה ומתפנה לבית חולים.




יום רביעי, 18 בפברואר 2026

הסרט התיעודי מלכת השחמט: מזווית קצת אחרת

 

יהודית פולגר. מקור התמנה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: CC BY 3.0



הסרט התיעודי "מלכת השחמט" בנטפליקס נוצר כמה שנים אחרי סדרה באותה פלטפורמת תקשורת העוסקת אף היא בנערה שהיא שחקנית שחמט מצטיינת בקנה מידה עולמי. זוהי הסדרה "גמביט המלכה".

גמביט המלכה לא הייתה סדרה תיעודית. היא מבוססת על רומן. 
הוגשה נגדה תביעה דיבה על ידי נונה גפרינדשווילי   אלופת העולם לנשים בשנים 1978-1962. 
  

גפרינדשווילי, הגיאורגית הייתה שחקנית בנבחרת ברית
המועצות. היא האישה הראשונה שזכתה בתואר 
רב אמן בשחמט. 
בסדרה נאמר שמעולם לא התמודדה נגד גברים.טענה מופרכת.  


מלכת השחמט הוא סרט תיעודי המבוסס על הקריירה השחמטית של השחמטאית הטובה בכל הזמנים יהודית פולגר ושל שתי אחיותיה.  

מדובר בסרט תיעודי  פופולרי שמדברים לדבר עליו, כך שאין טעם שאנסה לתאר את מה שצפיתי בו.


כמי שהיה שחמטאי בעבר, רציתי להתיחס לכמה דברים בסרט מזווית קצת שונה.



משפחת פולגר



מדובר במשפחה יהודייה בהונגריה הקומוניסטית. הורים ושלוש בנות.

בהונגריה הייתה אנטישמיות. היחס לצוענים היה גרוע יותר.

התפיסה של ההורים, שדגלה בפיתוח יכולות השחמט של הבנות בכל מחיר על מנת לצאת מהעוני שבו חיה המשפחה, הביאה להתנגשויות עם המשטר.


חינוך ביתי לא מתאים לקומוניזם מזרח אירופאי. ההורים שילמו את המחיר. בין השאר במעצרים ובתלונות שהוגשו נגדם למשטרה. 

שאלה אחרת שהועלתה בסרט היא מהו המחיר שמשלם ילד מוכשר (במקרה זה 3 בנות) כשההורים לוחצים עליו להקדיש את מירב זמנו לתחום בו הוא מצטיין?



גארי קספרוב


 

הסרט הציג אותו כמי ששונה מאוד מיהודית פולגר: גבר, אגרסיבי יותר מכל אחד אחר, מוכן לרמות בשביל לנצח. 

למעשה יש יותר דימיון ביניהם שלא הוצג בסרט. 

למי שלא יודע שני אלופי עולם גארי קספרוב  ואנטולי קרפוב, שהתחרו על אליפות העולם, הם רוסים שאין ביניהם הרבה הבדלים. 


כדי להבין באמת מי היה גארי קספרוב, צריך לדעת מה היה שם משפחתו כשנולד. 

התשובה הנכונה היא ויינשטיין. 

ויינשטיין זה שם יהודי. אביו, קים ויינשטיין אכן היה יהודי. אימו קלרה הייתה ארמנית.  

רקע שהבטיח קיפוח. 

הוא היה בן 7 כשאביו נפטר מלוקמיה. אימו החליטה לשנות את שם המשפחה לשם רוסי כדי שלבן המוכשר יהיה יותר סיכוי להצליח. 


להבדיל, אנטולי קרפוב, היה רוסי ומבחינת השלטונות הסובייטים היה מועדף על פני שחמטאי צמרת אחרים.  

היה גם מי שטען שקיבל הוראה להפסיד נגד קרפוב. אותו שחקן בצמרת העולמית, אמר את מה שאמר רק אחרי שברח מברית המועצות. 



אגרסיביות



הטענה הזאת מפוקפקת למדי. הכוונה במילה אגרסיביות בהקשר זה היא למי שמוכן לעשות הכל על מנת לנצח. 


בתקופה שאלוף עולם (לא רשמי) היה מחליט לבד האם ומתי להתחרות מול טוען לכתר היו כאלה שפשוט נמנעו לשחק מול מישהו שחששו שינצח אותם.


גאון השחמט האמריקאי פול מורפי (1837-1884) נחשב לשחקן הטוב בעולם, אבל אחד השחקנים החזקים ביותר הווארד סטאונטון סירב לשחק נגדו ולכן לא היה יכול להוכיח שהוא השחקן הטוב בעולם. 

יש כאלה שאומרים שבגלל זה מורפי איבד את שפיות דעתו. 


אלכסנדר אלכין (1892-1946), שנקרא בטעות אליוכין,  ניסה ככל יכולתו לא להתמודד בדו-קרב נגד מתחרים שהיו עלולים לנשל אותו מתואר אלוף העולם. 


אלוף העולם מברית המועצות טיגראן פטרוסיאן היה כבד שמיעה. היו טענות כאילו הוא עושה בכוונה רעש במשחקים על מנת שזה יפריע ליריב מבלי שזה יפריע לו.



כישרון והישגים בצמרת



בשביל להיות הכי טוב או הכי טובה צריך הרבה כישרון וזה כמובן לא מספיק. 

נדרשת גם עבודה קשה ומתמשכת. 

כנער צעיר הייתי שחקן שחמט מוכשר במיוחד. התחלתי לשחק בשכונה בגיל 6 וניצחתי את הילדים בני ה-10. 


בגיל 14 סיימתי בתיקו במשחק סימולטני שקיים רב האמן הבינלאומי ויקטור צ'וקלטייה

מנהל המועדון הזמין אותי לשחק במועדון והיו לי הרבה הצלחות בתחילת הדרך. 


כישרון זה דבר יחסי. ברור לגמרי ששחקנים בצמרת העולמית הרבה יותר מוכשרים ממני. 

חוץ מכישרון נדרשים התמדה ועבודה קשה וגם חוסן מנטלי. 


כשהתחלתי לעבוד וללמוד באוניברסיטה הפסקתי להשקיע בשחמט. 


הגרמני רוברט היבנר היה שחמטאי עם כישרון מספיק להיות אלוף עולם. מה שהיה חסר לו זה חוסן מנטלי.


ברור שלחשקנים כמו קספרוב וג'ודית פולגר הייתה כל "החבילה": כישרון על, חוסן מנטלי, שאיפה להישגים הכי טובים ורצון ויכולת להשקיע באופן מתמשך.



יום חמישי, 29 בינואר 2026

לקראת לגיל 75 - מוסיף ריצת 10 ק"מ במרתון תל אביב

אני במרתון ירושלים במרץ 2025
 


אם לא יקרה משהו חריג, ב-1 ביולי 2026 אהיה בן 75. 

מקווה שבשנה זו תהיה פריצת דרך ( Breakthrough) בחיי האישיים. 

בינתיים נרשמתי לריצת 10 ק"מ במרתון תל-אביב, בנוסף להרשמה לריצה דומה במרתון ירושלים. 

מגיל 63 אני רץ 10 ק"מ במרתון ירושלים

זו הפעם הראשונה שארוץ במרתון תל אביב. 


הריצה במרתון תל אביב אמורה להיות קלה יותר משום שאין בה עליות תלולות כמו שיש במרתון ירושלים וכמו העליות שאני חווה בריצה השבועית שלי למרחק של כ-8 ק"מ.



בירושלים: גם ריצה וגם סיוע למטרה ראויה 




 

בעבר כבר רצתי בקבוצה של בית החולים אלין במטרה לסייע לו.  

הפעם פנו אלי מבית דניאלה


מתוך אתר האינטרנט של בית דניאלה:

"בית דניאלה הוא מרכז טיפול יום בקהילה לנוער המתמודד עם קשיים נפשיים. התוכנית קצרת המועד (4 עד 6 חודשים) מעניקה לבני הנוער מיומנויות חיוניות במעבר חזרה למשפחותיהם, לבתי הספר ולקהילות שלהם". 


בית דניאלה זכתה להכרה מטעם משרד הבריאות כטיפול יום פסיכיאטרי הראשון בקהילה הנותן מענה לבני נוער עם קשיים נפשיים". 


מקווה להינות בשתי הריצות וגם לסייע לבית דניאלה. 

קישור לדף שלי לתרומה לבית דניאלה.

יום רביעי, 28 בינואר 2026

קוקורו - מושג משמעותי בתרבות יפן

 



בהרצאה האישית שלי המופיעה לעיל, אני מדבר על שני דברים מנוגדים העוזרים לי להתמודד עם משברים ואירועים מאתגרים. הם גם עוזרים לי להתפתח.


השניים הם: דור שני לשואה וזן בודהיזם


בת' קמפטון היא סופרת בריטית ילידת 1977. בספרה "קוקורו" היא מתארת משבר בחייה. 

כמוני, החיבור ליפן עוזר לה להתמודד עם המשבר המתואר בספר. 


הקשר שלה ליפן ולתרבות יפן הרבה יותר עמוק מהקשר שלי ליפן ולתרבותה. 

היא חיתה כמה שנים ביפן ומדברת יפנית. 

להבדיל מהיפנית המגוחכת שלי, המבוססת על היותי בוגר של קורס של 20 שעות לימוד, שערכה שגרירות יפן בישראל. 


היא השאירה את שני ילדיה עם בן זוגה ונסעה למספר חודשים לצפון יפן. 

במהלך שהותה שם התבשרה על מחלתה הקשה של אימה, שגם הביאה לפטירתה. 

הספר קוקורו מתאר את ההיבטים התרבותיים היפנים שעזרו לה להתמודד ואת העשייה שלה על מנת להתמודד. 


העשייה כללה מסעות לשלושה הרים באזור עם מורה לחיים מקומי (יתכן שהוא מורה זן, אבל לא מהסוג שמסתגר במנזר) וקבוצת יפנים.  

הר אחד מייצג את ההווה. הר שני את העתיד והר שלישי את העבר. 

הסופרת שוזרת בין תיאורי הטיפוס על כל הר את המחשבות שלה במהלכו בהקשר של הזמן שהוא מייצג. 



דברים שעניינו אותי במיוחד


מורה הזן דוגן מתבונן בירח. מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: נחלת הכלל



דוגן

הקישור למורה הזן דוגן (1253-1200). 

דוגן נחשב לאחד ממורי הזן הגדולים ביותר. 

הספר מזכיר אמירות בכתביו של דוגן וההקשר שלהן למסע. 

עבורי העובדה, שדוגן כתב ספר מתכונים של בישול ברוח הזן, הייתה חידוש שלא היכרתי.



קוקורו


קוקורו הוא מושג מרכזי בתרבות יפן. המושג חוזר לא מעט בהקשרים שונים בספר. 

אלי דיבר במיוחד נספח שנקרא "אנטומיה של הקוקורו". 


קוקורו הוא לב. לא במובן הביולוגי. ללב הביולוגי יש מונח אחר ביפנית.

הוא משהו פנימי שמתווה את הדרך ואת קבלת ההחלטות האינטואיטיבית או הרגשית ליפנים. 

קשה להגדיר אותו באופן שכלתני, אבל כשיפני אומר ליפני אחר שהוא עשה משהו משום שזה התאים לקוקורו שלו, היפני האחר יבין. 

כדי שקוראי הפוסט יקבלו איזשהי תחושה ביחס למהותו של הקוקורו. 

אצטט כמה שורות מהנספח בספר בפסקה "חמשת הקוקורו של חיי היום-יום"


הקוקורו הנענה שאומר, "כן, ודאי".

הקוקורו המהרהר שאומר, "אני מצטער".

הקוקורו המסור שאומר, "אני אעשה את זה"

הקוקורו הצנוע שאומר, "זה התאפשר בגללך".

הקוקורו המעריך שאומר, "תודה". 



ייחוס לתרבות המערבית



גם בתרבות שלנו השימוש במושג "לב" הוא לפעמים רחב יותר מהמושג הפיזי והביולוגי של לב. 

הוא עשוי להתיחס למשהו מרכזי או למשהו רגשי שדוחף אותנו לעשות משהו, לאו דוקא על בסיס שכלתני או רציונלי. 

בפוסט קודם בבלוג זה הבאתי שיר שכתבתי. גם בו המושג לב אינו מתיחס לאיבר הביולוגי, אלא מתיחס למשהו סימבולי.

לקריאת הפוסט שבו השיר לחצו: יועצים שלושה והיא רק אישה.






יום רביעי, 17 בדצמבר 2025

תובנות מהמסע לפולין

 


בפוסט הקודם שכותרתו מסע לפולין: שלושה מקרי טבח יהודים בעיירות בהן ביקרנו הבטחתי שפוסט זה יוקדש לתובנות שלי מהמסע לפולין. 

אני מקדים את התובנות לחלק מהפוסטים הנוספים שאכתוב.



מה ראינו בקליפת אגוז?



ראינו מחנות ריכוז ומחנות השמדה

ראינו מקומות בהם בוצע טבח יהודים

ראינו ערים עם היסטוריה ותרבות יהודית מפוארת בעיקר ורשה וקרקוב. בקרקוב נגעתי מעט גם בשורשים של אימי

שמענו על אנשים שעזרו ליהודים חרף הסיכון הגדול והפכו לחסידי אומות עולם. 

שמענו על מורדים יהודים בגיטאות ועל רופא יהודי שלכאורה שיתף פעולה עם הנאצים ועיקר נשים. 

לפחות במקרה אחד, ששמענו עליו, השאיר למעוקרת שחלה אחת.  

אהוב ליבה שנשא אותה לאישה למרות שאמרה לו שהיא עוקרה. בזכות השחלה שנותרה הביאה ילדים לעולם. 



רקע



מכונת ההשמדה הנאצית (גרמנים ואוסטרים) השמידה באופן שיטתי ומתתוכנן באופן מדויק יהודים וגם אחרים (צוענים, הומוסקסואלים ועוד). 


המניע להשמדה היתה התפיסה שהמושמדים הם מגזע נחות. 

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהגרמנים ביצעו השמדת עם מטעמי עליונות גזעית. זה נעשה קודם בנמיביה ובטנגניקה (היום טנזניה).


בנוסף לפושעים שביצעו את הרצח היו כאלה שהזדהו או לא הזדהו ולא הביעו את דעתם. 

לא מעט מאזרחי מדינות אחרות, בעיקר במזרח אירופה, שיתפו פעולה עם הנאצים וסיעו להשמדה. 

לא כולם. היו גם כאלה שסיכנו את חייהם והצילו יהודים. 



התובנות שלי



נאציזם בעתיד?


מה שקרה לגרמנים ולאוסטרים יכול לקרות גם לעמים אחרים. גם לנו


אריך פרום (1900-1980) פסיכולוג חברתי, פסיכואנלטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני, אמר שאם תקרה  בעתיד תופעה דומה המבוססת על עקרונות של נאציזם היא לא תקרה בהכרח בשם הזה ולא בהכרח תתבצע על ידי גרמנים ו/או אוסטרים. 

לחיזוק דבריו אמר שהמפלגה הנאצית בגרמניה נקראה: המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית של הפועלים הגרמנים.
אין קשר בין סוציאליזם לבין האידאולוגיה הנאצית. כך גם מפלגה שתדגול באידיאולוגיה דומה בעתיד לא בהכרח תיקרה נאצית. 

אם תהיה מפלגה בעלת אידיאולוגיה כזו, שתדגול בגזענות קיצונית ותפגע באלה שבעיניה מגזע נחות,  ובמקרה קיצון תנסה להשמיד את בני הגזעים הנחותים, היא כנראה לא תבצע את זה באופן יסודי ומסודר כמו שעשו הגרמנים והאוסטרים במלחמת העולם השנייה.

העדיפות הראשונה שלנו, אנשים בישראל המאמינים בעקרונות אנושיים, היא לעשות כמיטב יכולתנו שלא תיתפתח בישראל תורת גזע אלימה שרואה באחרים נחותים.

למושג של עם בחירה ביהדות עשויות להיות שתי פרשנויות שונות לגמרי. 

הפרשנות הראשונה היא שממי שנבחר דורשים יותר. 
גם אם באופן אישי איני מאמין במושג של עם בחירה, אני יכול לחיות בשלום עם התפיסה הזו ועם אלה שמאמינים בה.

הפרשנות השנייה רואה ביהודים גזע עליון ובאחרים נחותים. 

את התפיסה הזו מייצגים אנשים מסוכנים כמו איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ והרב גינסבורג. 
בספר הלכה מפוקפק שכתב הרב גינסבורג הוא מתיר להרוג ילדים ותינוקות מוסלמים, רק משום שהם מוסלמים.

אסור לקבל את התפיסה הזו ואסור לשתוק כשמנסים לממש אותה

התפיסה הזו באה לידי ביטוי בפוגרומים שמבצעים יהודים קיצונים ביהודה ובשומרון.

כולל פגיעה בילדים, זקנים ונשים.


לצערי, התפיסה הזו גם חילחלה לעזה.



לשמר את זיכרון השואה


בפולין ראיתי השקעה גדולה בשימור זיכרון השואה. ללא ההשקעה הזו, חלקה על ידי מתנדבים פולנים, חלק גדול מהעדויות הפיזיות להשמדת העם ולביצוע מעשי טבח כבר לא היה נותר.


גם בביקורי בברלין לפני מספר שנים ראיתי מאמץ כזה. 


בארץ ובעולם נותרו שורדי שואה מועטים וגם הם מתמעטים בקצב מהיר. 

השאלה היא כיצד משמרים את זיכרון השואה? 
אנחנו בני הדור השני לשואה צריכים לעשות את כל מה שניתן על מנת לעזור בשימור הזיכרון. 



אנטישמיות


שמענו וראינו עדויות במהלך המסע לפולין על אנטישמים פולנים ואנטישמים ממדינות אחרות, שסיעו לנאצים ועשו בעצמם פוגרומים ביהודים במהלך המלחמה ואחריה. 


אי אפשר להכליל. 

שמענו גם על אנשים שסיכנו את עצמם ואת בני משפחתם כשעזרו ליהודים. 

ראינו פולנים שדואגים בההתנבות לשימור בית הקברות היהודי בורשה, לשימור אתרים יהודיים ועיירות יהודיות בחלקן ולשימור בורות הטבח ביהודים. 



גל האנטישמיות הגואה בעולם


גל אנטישמיות גואה בעולם בשנתיים האחרונות. הנטייה בישראל היא להאשים אחרים בגל הזה. 

אנטישמיות הייתה הרבה לפני מלחמת העולם השנייה  וקיימת גם היום. 

כמו כל שנאת מיעוטים או זרים היא אינה מוצדקת. 

השאלה היא: מדוע גל האנטישמיות התפרץ דווקא בשנים האחרונות? 

התשובה היא שלממשלת ישראל ולחלק מאזרחיה יש חלק לא מבוטל בהתפרצות הזאת. 

דוגמאות לא חסרות. 

אתמול הסתובבו שלושה נערי גבעות ביפו ותקפו אישה מוסלמית בחודש התשיעי להריונה. 

ביהודה ושומרון תוקפים יהודים קיצונים ערבים רק משום שהם ערבים. 

שניים מהם הורשעו בבית משפט על התפרצות לבית של משפחה ערבית ותקיפת המשפחה. בין השאר היכו ילדה בת 9 באמצעות גרזן.  

עדות של חייל מילואים ששרת בעזה והותקף כשבא לעזור לערבים ביהודה או בשומרון למסוק את הזיתים שלהם, מציגה תמונה עגומה מאוד. זו לא העדות היחידה.


במלחמה בעזה נעשו דברים שלא יעשו כלפי אוכלוסייה אזרחית (קשישים, נשים, תינוקות וילדים). בן-גביר וסמוטריץ ואחרים תומכים בזה בגלוי בהצהרות בתקשורת. 


כמו רבים הייתי מזועזע מהטבח בחנוכה בסידני. מיהרתי לצור קשר עם קרובת משפחה באוסטרליה על מנת לוודא שאין מישהו מהמשפחה המורחבת בין הנרצחים. 

הרוצחים ושולחיהם ראויים לכל הגינויים ולעונש חמור במיוחד.

לא צריך לשכוח מי ניטרל את אחד משני המחבלים. 

זה היה סוחר ערבי מהשוק הסמוך שללא נשק קפץ על המחבל, תוך סיכון חייו. 



השורה התחתונה



עלינו לוודא שאנחנו מתנהגים באופן אנושי ולא פוגעים באנשים חפים מפשע רק בגלל השתיכותם האתנית או הדתית. 

עלינו לנסות לשמר את זיכרון השואה ככל שנוכל.




עם הפנים לעתיד: גירושין ופרידה בפספקטיבה של ארבע שנים

  אני בצעירותי. זכויות יוצרים לתמונה: אבי רוזנטל, 1968 ב-27.3.1988 התחתננו אחרי כעשרה חודשים של זוגיות יפה. היה ירח דבש נפלא ביפן והרבה חלו...