היות שהוא הרבה יותר צעיר ממני ואריכות ימים בגיל זיקנה, אינה בראש מעייניו, לא תכננתי טיול ל"אזורים כחולים".
יש באי הרבה דברים מעניינים ומהנים אחרים.
ישבנו עם זוג שהשכיר לנו דירה ללילה ודיברנו. במהלך השיחה שאלתי אותם על "אזורים כחולים".
הם אמרו שסאולו נמצאת כשלושים ק"מ מהעיירה שהם גרים בה.
למחרת נסענו לסאולו, העיירה עם תוחלת החיים הגבוהה בעולם.
היום שמעתי זום מעניין שבו דיבר רמי סטויצקי על סרדיניה, אחרי שחזר משם עם קבוצה שנסעה ללמוד על אורח החיים ותוחלת החיים באזור מסוים באי שרק הוא "אזור כחול".
למדתי לא מעט מההרצאה של רמי.
שלא במתכוון גיליתי שבני ואני ביקרנו גם בעיירות נוספות שהן חלק מ"אזור כחול" רק שלא ידענו שהן עיירות עם תוחלת חיים גבוהה.
להיות דור שני לניצולי שואה השפיע עלי, וגם על מלמן על פי הספר.
ההשפעה שונה. אני צבר ולא הרגשתי צורך להיות כמו הצברים.
יוסי מלמן מתאר את הצורך להיות כמו הצברים בתקופת צעירותו. הצורך הזה היה אחד המניעים לכמה החלטות שקיבל.
דן בן-אמוץ, שהיה ניצול שואה, מתאר בספרו צורך להיות כמו הצברים, שהיה הרבה יותר חזק.
ספורט
יוסי מלמן מתאר את עצמו כנער שהיה שחקן כדורגל טוב בבית הספר, בשכונה ובקיבוץ שבו בילה כמה שנים בנערותו כשהחליט, בניגוד לרצון הוריו לעזוב את בית הספר ולעבור לקיבוץ.
הכדורגל עזר לו מבחינה חברתית. במיוחד בקיבוץ שבו , על פי תיאורו, ילדי חוץ נחשבו למעמד נחות יחסית קיבוצניקים המקוריים.
אני הייתי פטור מספורט חובה בלימודי ה-B.A. שלי באוניברסיטה העברית, כספורטאי בנבחרת המייצגת את האוניברסיטה.
במקרה שלי היה מדובר בנבחרת השחמט. לא בדיוק ספורט קלאסי.
כנער, הייתי רחוק מלהצטיין בענפי ספורט אחרים משחמט.
אהבתי לשחק כדורסל אחה"צ בשכונה. הייתה לי קליעה לא רעה מרחוק ולפעמים יכולתי לראות מישהו חופשי ולמסור לא כדור. חוץ מזה הייתי שחקן מתחת לבינוני.
הבדלי גישות ביחס לריצה
כפי שכבר ציינתי בפיסקה קודמת הריצה חשובה גם ליוסי מלמן וגם לי.
התחלתי לרוץ בגיל 35. חבר טוב שלי המבוגר ממני בכמה שנים קיבל התקף לב. לא רציתי להסתכן בהתקף דומה והחלטתי לרוץ.
הייתי בנקודה קריטית בעבודת המסטר שלי בפסיכולוגיה שנגררה במשך כ-5 שנים.
המנחה שלי פרופ' גרשון בן-שחר (זרו), שליווינו אותו בדכו האחרונה החודש, אמר לי שהוא נוסע לשנת שבתון בקנדה ויעזור לי משם אם אצטרך.
הבנתי שאם לא אסיים את העבודה שנגררה (נגררה בעיקר באשמת משרד החינוך שלא היה מסוגל לספק נתונים אמינים על ציוני המגן בבחינות הבגרות, אבל על כך אכתוב בפוסט אחר) לא אסיים את התואר השני.
לקחתי חופשה של 4 ימים כל שבוע מהעבודה ועבדתי על עבודת המסטר.
רצתי גם כדי לשחרר את המתח מהישיבה הארוכה בבית על העבודה.
רצתי לבד. בקושי יכולתי לרוץ שני קילומטרים.
בשנים שאחרי זה הגדלתי את מרחק הריצה עד ל-5 ק"מ פעם בשבוע.
כשהייתי בן 62 הבן שלי הציע לי לרוץ ביחד 5 ק"מ במרתון ירושלים.
נעניתי להצעתו וסיימתי זמן רב אחריו.
הריצה הלא תחרותית ל-5 ק"מ הביאה אותי לקבל את ההחלטה לרוץ בשנה שאחרי זה 10 ק"מ במרתון ירושלים.
מאז אני רץ בכל שנה 10 ק"מ במרתון ירושלים.
אני לא רץ תחרותי השואף לסיים במקום גבוה או מחפש להגדיל את מרחק הריצה.
אני מתחרה עם עצמי ביחס ליכולות שלי.
טריאלטון לא רלבנטי עבורי.
לרוץ אני יכול. עם רכיבה על אופניים אוכל להסתדר אבל בשחייה אני מאוד חלש.
כירושלמי מלידה לא התחברתי לשחייה. בגיל 7 או 8 הייתי בקייטנה ב-י.מ.ק.א.
בשיעור השחייה הראשון המדריך זרק אותי למים, שהיו מלאי כלור. מאז לא נכנסתי למים בקייטנה.
הרבה שנים אחרי זה למדתי לשחות לבד. הסגנון שלי נורא ואני מבזבז הרבה כוח ולא שוחה למרחקים ארוכים.
מלמן התפתח לכיוון של טריאלטון ושל "איש ברזל", שהוא טריאלטון ארוך יותר.
אני ממש לא שם.
יוסי מלמן כותב על ריצה אחת שבה כמעט סיים את חייו.
היו סימנים מקדימים לאירוע לבבי, אבל הוא החליט לסיים את הריצה.
לי זה לא היה קורה. אם הייתי מזהה סימנים לאירוע לבבי הייתי מסיים מיד את הריצה ומתפנה לבית חולים.
יהודית פולגר. מקור התמנה: ויקיפדיה הרשאת שימוש: CC BY 3.0
נוצר על ידי:Ygrek - Own work by uploader בתאריך:7.3.2026
הסרט התיעודי "מלכת השחמט" בנטפליקס נוצר כמה שנים אחרי סדרה באותה פלטפורמת תקשורת העוסקת אף היא בנערה שהיא שחקנית שחמט מצטיינת בקנה מידה עולמי. זוהי הסדרה "גמביט המלכה".
גמביט המלכה לא הייתה סדרה תיעודית. היא מבוססת על רומן.
הוגשה נגדה תביעה דיבה על ידי נונה גפרינדשווילי אלופת העולם לנשים בשנים 1978-1962.
גפרינדשווילי, הגיאורגית הייתה שחקנית בנבחרת ברית
המועצות. היא האישה הראשונה שזכתה בתואר רב אמן בשחמט.
בסדרה נאמר שמעולם לא התמודדה נגד גברים.טענה מופרכת.
מלכת השחמט הוא סרט תיעודי המבוסס על הקריירה השחמטית של השחמטאית הטובה בכל הזמנים יהודית פולגר ושל שתי אחיותיה.
מדובר בסרט תיעודי פופולרי שמדברים לדבר עליו, כך שאין טעם שאנסה לתאר את מה שצפיתי בו.
כמי שהיה שחמטאי בעבר, רציתי להתיחס לכמה דברים בסרט מזווית קצת שונה.
משפחת פולגר
מדובר במשפחה יהודייה בהונגריה הקומוניסטית. הורים ושלוש בנות.
בהונגריה הייתה אנטישמיות. היחס לצוענים היה גרוע יותר.
התפיסה של ההורים, שדגלה בפיתוח יכולות השחמט של הבנות בכל מחיר על מנת לצאת מהעוני שבו חיה המשפחה, הביאה להתנגשויות עם המשטר.
חינוך ביתי לא מתאים לקומוניזם מזרח אירופאי. ההורים שילמו את המחיר. בין השאר במעצרים ובתלונות שהוגשו נגדם למשטרה.
שאלה אחרת שהועלתה בסרט היא מהו המחיר שמשלם ילד מוכשר (במקרה זה 3 בנות) כשההורים לוחצים עליו להקדיש את מירב זמנו לתחום בו הוא מצטיין?
גארי קספרוב
הסרט הציג אותו כמי ששונה מאוד מיהודית פולגר: גבר, אגרסיבי יותר מכל אחד אחר, מוכן לרמות בשביל לנצח.
למעשה יש יותר דימיון ביניהם שלא הוצג בסרט.
למי שלא יודע שני אלופי עולם גארי קספרוב ואנטולי קרפוב, שהתחרו על אליפות העולם, הם רוסים שאין ביניהם הרבה הבדלים.
כדי להבין באמת מי היה גארי קספרוב, צריך לדעת מה היה שם משפחתו כשנולד.
התשובה הנכונה היא ויינשטיין.
ויינשטיין זה שם יהודי. אביו, קים ויינשטיין אכן היה יהודי. אימו קלרה הייתה ארמנית.
רקע שהבטיח קיפוח.
הוא היה בן 7 כשאביו נפטר מלוקמיה. אימו החליטה לשנות את שם המשפחה לשם רוסי כדי שלבן המוכשר יהיה יותר סיכוי להצליח.
להבדיל, אנטולי קרפוב, היה רוסי ומבחינת השלטונות הסובייטים היה מועדף על פני שחמטאי צמרת אחרים.
היה גם מי שטען שקיבל הוראה להפסיד נגד קרפוב. אותו שחקן בצמרת העולמית, אמר את מה שאמר רק אחרי שברח מברית המועצות.
אגרסיביות
הטענה הזאת מפוקפקת למדי. הכוונה במילה אגרסיביות בהקשר זה היא למי שמוכן לעשות הכל על מנת לנצח.
בתקופה שאלוף עולם (לא רשמי) היה מחליט לבד האם ומתי להתחרות מול טוען לכתר היו כאלה שפשוט נמנעו לשחק מול מישהו שחששו שינצח אותם.
גאון השחמט האמריקאי פול מורפי (1837-1884) נחשב לשחקן הטוב בעולם, אבל אחד השחקנים החזקים ביותר הווארד סטאונטון סירב לשחק נגדו ולכן לא היה יכול להוכיח שהוא השחקן הטוב בעולם.
יש כאלה שאומרים שבגלל זה מורפי איבד את שפיות דעתו.
אלכסנדר אלכין (1892-1946), שנקרא בטעות אליוכין, ניסה ככל יכולתו לא להתמודד בדו-קרב נגד מתחרים שהיו עלולים לנשל אותו מתואר אלוף העולם.
אלוף העולם מברית המועצות טיגראן פטרוסיאן היה כבד שמיעה. היו טענות כאילו הוא עושה בכוונה רעש במשחקים על מנת שזה יפריע ליריב מבלי שזה יפריע לו.
כישרון והישגים בצמרת
בשביל להיות הכי טוב או הכי טובה צריך הרבה כישרון וזה כמובן לא מספיק.
נדרשת גם עבודה קשה ומתמשכת.
כנער צעיר הייתי שחקן שחמט מוכשר במיוחד. התחלתי לשחק בשכונה בגיל 6 וניצחתי את הילדים בני ה-10.
"בית דניאלה הוא מרכז טיפול יום בקהילה לנוער המתמודד עם קשיים נפשיים. התוכנית קצרת המועד (4 עד 6 חודשים) מעניקה לבני הנוער מיומנויות חיוניות במעבר חזרה למשפחותיהם, לבתי הספר ולקהילות שלהם".
" בית דניאלה זכתה להכרה מטעם משרד הבריאות כטיפול יום פסיכיאטרי הראשון בקהילה הנותן מענה לבני נוער עם קשיים נפשיים".
בנוסף לפושעים שביצעו את הרצח היו כאלה שהזדהו או לא הזדהו ולא הביעו את דעתם.
לא מעט מאזרחי מדינות אחרות, בעיקר במזרח אירופה, שיתפו פעולה עם הנאצים וסיעו להשמדה.
לא כולם. היו גם כאלה שסיכנו את חייהם והצילו יהודים.
התובנות שלי
נאציזם בעתיד?
מה שקרה לגרמנים ולאוסטרים יכול לקרות גם לעמים אחרים. גם לנו.
אריך פרום (1900-1980) פסיכולוג חברתי, פסיכואנלטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני, אמר שאם תקרה בעתיד תופעה דומה המבוססת על עקרונות של נאציזם היא לא תקרה בהכרח בשם הזה ולא בהכרח תתבצע על ידי גרמנים ו/או אוסטרים.
לחיזוק דבריו אמר שהמפלגה הנאצית בגרמניה נקראה: המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית של הפועלים הגרמנים.
אין קשר בין סוציאליזם לבין האידאולוגיה הנאצית. כך גם מפלגה שתדגול באידיאולוגיה דומה בעתיד לא בהכרח תיקרה נאצית.
אם תהיה מפלגה בעלת אידיאולוגיה כזו, שתדגול בגזענות קיצונית ותפגע באלה שבעיניה מגזע נחות, ובמקרה קיצון תנסה להשמיד את בני הגזעים הנחותים, היא כנראה לא תבצע את זה באופן יסודי ומסודר כמו שעשו הגרמנים והאוסטרים במלחמת העולם השנייה.
העדיפות הראשונה שלנו, אנשים בישראל המאמינים בעקרונות אנושיים, היא לעשות כמיטב יכולתנו שלא תיתפתח בישראל תורת גזע אלימה שרואה באחרים נחותים.
למושג של עם בחירה ביהדות עשויות להיות שתי פרשנויות שונות לגמרי.
הפרשנות הראשונה היא שממי שנבחר דורשים יותר.
גם אם באופן אישי איני מאמין במושג של עם בחירה, אני יכול לחיות בשלום עם התפיסה הזו ועם אלה שמאמינים בה.
הפרשנות השנייה רואה ביהודים גזע עליון ובאחרים נחותים.
את התפיסה הזו מייצגים אנשים מסוכנים כמו איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ והרב גינסבורג.
בספר הלכה מפוקפק שכתב הרב גינסבורג הוא מתיר להרוג ילדים ותינוקות מוסלמים, רק משום שהם מוסלמים.
אסור לקבל את התפיסה הזו ואסור לשתוק כשמנסים לממש אותה.
התפיסה הזו באה לידי ביטוי בפוגרומים שמבצעים יהודים קיצונים ביהודה ובשומרון.
כולל פגיעה בילדים, זקנים ונשים.
לצערי, התפיסה הזו גם חילחלה לעזה.
לשמר את זיכרון השואה
בפולין ראיתי השקעה גדולה בשימור זיכרון השואה. ללא ההשקעה הזו, חלקה על ידי מתנדבים פולנים, חלק גדול מהעדויות הפיזיות להשמדת העם ולביצוע מעשי טבח כבר לא היה נותר.
אנשי הגסטאפו פקדו על היהודים לחפור 3 בורות גדולים ביער לופוחובה הסמוך לעיירה.
היהודים לא הבינו שהם כורים את קבריהם. ב-25 באוגוסט הצטוו כל היהודים להתיצב בכיכר השוק. הם הועמסו ללכת לכפר סמוך בו הועמסו על משאיות, שכביכול יקחו אותם לגטו צ'רבוני-בר. במקום זאת נלקחו ליער לופחובה.
הם הועמדו ליד הבורות. נורו במכונות ירייה והגופות הושלכו לבורות. פולנים הצטוו לכסות את הבורות. נרצחו 1,400 יהודים.
קיילצה
קיילצה נמצאת במרכז פולין. בין קרקוב ללובלין. יותר קרובה ללובלין.
לפני מלחמת העלם השנייה היו בה ב-24,000 יהודים. חלקם נשלחו לגטו קיילצה. כשהוא חוסל נשלחו למחנות השמדה בעיקר לטרבלינקה.
בעיר זו בוצעו שני מעשי טבח ביהודים. האחד על ידי הנאצים במהלך המלחמה.
השני על ידי פולנים ב-1946 אחרי המלחמה.
טבח הילדים והתינוקות
קיילצה פולים - קבר אחים של יהודים ותינוקות יהודים שנטבחו על ידי הנאצים נובמבר 2025
בני המשפחות היהודיות שלא הועברו לגיטו ולמחנות השמדה הושארו משום שהיה צורך בעבודתם.
באחד הימים התבקשו כולם להתיצב עם ילדיהם ותינוקותיהם.
נעשתה סלקציה. הילדים והתינוקות לצד אחד. המבוגרים לצד שני.
הילדים והתינוקות נרצחו ונקברו בקבר אחים.
כפי שאתם יכולים לראות בתמונה לעיל עמדנו ליד קבר האחים של תינוקות וילדים יהודים.
כדי להפוך את הטרגדיה למוחשית יותר, כל אחד מאיתנו קיבל פתק עם שם של ילד/ילדה, תינוק/תינוקות. גילו ושמות הוריו והקראנו את שמות כל הנרצחים ואת הפרטים הנוספים שהוזכרו.
בניין ברחוב פלנטי 7, שבו נטבחו 40 יהודים. מקור התמונה: ויקיפדיה הרשאת שימוש: :CC BY 2.5 נוצרה ב 16.9.2006 יוצר התמונה: Grzegorz Pietrzak
חלק מניצולי השואה היהודים חזרו לקיילצה. לחלקם לא נותרו בתים.
הם גרו בבית הקהילה היהודית.
הנריק בלשצ'ק, ילד נוצרי בן 8, נעלם ליומיים בחודש יולי ואז חזר. אביו אמר שהוא נחטף על ידי יהודים שרצו להשתמש בדמו באפיית מצות (מה למצות לפסח ולחודש יולי?).
מאוחר יותר הודה הנריק שהוא כלל לא נחטף. עבור חלק מהיהודים זה היה מאוחר מדי.
בעקבות העלילה חלק מתושבי קיילצה תקפו את דיירי בית הקהילה היהודית ורצחו יהודים.
בנוסף תקף האספסוף יהודים שהגיעו ברכבת מהעיר צ'נסטחובה טבחו גם בהם.
נרצחו 47 מתוך 163 היהודים ששהו בעיר כ-80 נפצעו.
לא כל הגופות זוהו. אחד תואר כאלמוני ללא שם משום שהגיע לעיר בסמוך לרצח ולכן אף לא אחד ידע לזהות אותו.
במודעת האבל על מותם מופיעה אחת מהנרצחות בשם B 2969. זהו המספר שקועקע על זרועה במחנה ריכוז על ידי הגרמנים. גם אותה אף לא אחד ידע לזהות.
מידע נוסף תוכלו למצוא בויקיפדיה העברית בערךפוגרום קיילצה.
הפוסט הבא
יש עוד דברים במסע שארצה להקדיש להם פוסט, אבל החלטתי להקדים את המאוחר ולהתייחס לתובנות שלי מהמסע.
אחד הגורמים לכך היא שיחה עם חבר שאמר לי שמה שמעניין אותו זה התובנות שלי מהמסע.
היה לה סט בגדים אחד או אולי שניים, שהיא הייתה מכבסת.
היא סיפרה לי על בנות המחזור שלה שרובן היו עשירות ואת לימודיהן ואת הבגדים המהודרים שלהן מימנו ההורים שלהן.
הלנה רובינשטיין
הבית ברובע היהודי בקרקוב בו גדלה הלנה רובינשטיין. זכויות יוצרים לתמונה: אבי רוזנטל נובמבר 2025
ברחוב ראשי ברובע היהודי בקרקוב גדלה הלנה רובינשטיין. שמה האמיתי היה חנה רובינשטיין. כצעירה היגרה לאוסטרליה שם היו לה קרובי משפחה. היא לקחה איתה קרמים שהכינה אימה.
לימים מהקרמים הללו תצמח חברת הקוסמטיקה שלה הקרויה על שמה, שתהפוך אותה לאחת הנשים העשירות בעולם.
לסבתי מצד אימי היו הרבה אחיות. אחת מאחיותיה, שאף היא התגוררה בקרושצ'נקו עם משפחתה, התחתנה עם אדם ששם משפחתו רובינשטיין. קרוב משפחה של אותה הלנה רובינשטיין.
שניים מילדיה של אותה אחות של סבתי, רגינה ומרק, היגרו לאוסטריה. שניהם עבדו במפעל הקוסמטיקה של הלנה רובינשטיין.
רגינה ניהלה את הסניף המקומי של חברת הקוסמטיקה של הלנה רובינשטיין. מרק עבד שם.
רגינה
לא היכרתי את רגינה. את סיפור החיים האומלל של רגינה שמעתי מאימי ז"ל שהתכתבה איתה. סיבת האומללות היה בנה היחיד.
מרק
עם משפחתו של מרק אני בקשר טוב למרות הריחוק הפיזי.
את מרק ואשתו, שהלכו כבר לעולמם, פגשתי כשביקרו בישראל. כפי שכתבתי, את בנו פיטר מעולם לא פגשתי. שתי אחיותיו היו בארץ שנה (כל אחת בנפרד) במסגרת פרויקט תגלית.
כמובן שפגשתי אותן לא מעט. גם הנכד והנכדה שלו השתתפו בפרויקט תגלית. את הנכד פגשתי לא מעט. את הנכדה רק פעם אחת, משום שזו הייתה הבחירה שלה.
האחות שלהם שחזרה לקרושצ'נקו
אחת האחיות של רגינה ומרק שרדה את השואה וחזרה לקרושצ'נקו.
היא נרצחה על ידי פולנים.
כפי שתקראו בפוסט הבא, בסדרת הפוסטים שלי על המסע לפולין, זה לא היה מקרה חריג.
אימי אחרי מלחמת העולם השנייה
אימי ז"ל עם תלמידים. לא ברור לי האם זו תמונה מיד אחרי מלחמת העולם ה-2 או לפניה
אני כבר לא זוכר את שם הספר שכתב פרימו לוי ,ניצול אושוויץ, ובו תיאר את אירופה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה.
אני כן זוכר קטע שבו תיאר את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, כיבשת שבה מסתובבים מיליוני אנשים מנסים למצוא לעצמם מקום ובטווח קצר גם מזון וקורת גג.
חלקם מנסים לחזור למקומות שמהם באו.
חלקם ללא תעודות מזהות.
רבים מהם אינם יודעים מה קרה ליקירהם במהלך המלחמה.
אל תטעו. לא מדובר רק ביהודים.
אימי
גם אימי נותרה אחרי המלחמה ללא מסמכים וללא בית לחזור אליו.
היא החליטה לנסות להגיע לפריז על מנת לעבוד במפעל של הלנה רובינשטיין.
לצורך כך, בהיעדר מסמכים מזהים, הייתה צריכה לחצות באופן לא חוקי את הגבול לצרפת.
אחרי שחצתה את הגבול, הגיעה לאחת העיירות ודפקה בדלת של משפחה שלא הכירה. למזלה, זאת הייתה משפחה שרצתה לעזור ולא משפחה שרצתה להסגיר אותה לשלטונות על חצייה לא חוקית של הגבול.
היא קיבלה מזון ולינה והצליחה להגיע לפריז.
בפריז התקבלה לעבודה במפעל של הלנה רובינשטיין. היו לה חיים טובים מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית.
למרות זאת ב-1949 החליטה לעלות למדינת ישראל ממניעים ציוניים.
בפוסט הבא
בפוסט הבא אכתוב על שתי עיירות בהן ביקרנו במסע ובהן בוצע טבח ביהודים.
