יום שלישי, 24 בפברואר 2026

אוטוביוגרפיה של ריצה - לא שלי אבל מזדהה עם חלקים ממנה

 

יוסי מלמן, מקור התמונה: ויקיפדיה 
הרשאת שימוש: 
נוצר ב-2.1.2023
על ידי: רדיומן -

בהליכה רגלית בשכונת בית הכרם בירושלים בה אני גר ראיתי כמה ספרים שמישהו זרק על ספסל. 

כהרגלי, הסתכלתי על שמות הספרים והמחברים. 

רק ספר אחד עניין אותי "אוטוביוגרפיה של ריצה" שכתב העיתונאי יוסי מלמן


אחרי שדפדפתי בו החלטתי לקחת אותו וקראתי אותו בשקיקה. 


מלמן בחר לתאר את הביוגרפיה האישית המעניינת שלו כשריצה למרחקים העיקריים היא הציר המרכזי. 

הוא עשה זאת למרות שהחל לרוץ בשנות ה-40 של חייו בעקבות פגישה בארה"ב, בה שהה זמן לא קצר, עם מישהו שרץ מרתונים. 

בגיל המאוחר הזה, ללא פעילות ספורטיבית רציפה בשנים האחרונות שקדמו לה, החליט לרוץ ריצת מרתון והריצה הפכה למשהו משמעותי מאוד בחייו. 

בהדרגה הפכה גם לסוג של התמכרות שהביאה אותו להשתתף בנוסף לריצות מרתון גם בתחרויות טריאתלון, המשלבות ריצה, רכיבה על אופניים ושחייה. 

אחרי זה גם בתחרויות "איש הברזל", סוג של טריאתלון אתגרי יותר מהטריאתלון הרגיל. 

"איש הברזל" כולל ריצת מרתון מלאה, 3.8 ק"מ שחייה ו-180 ק"מ של רכיבת אופניים. 

בהמשך גם הפך למארגן של ריצות מרתון ותחרויות "איש הברזל" וטריאתלונים צנועים יותר בישראל,


מצאתי לא מעט דברים משותפים ליוסי מלמן ולי. מצאתי גם הבדלים רבים בינינו. 


ביום שישי הקרוב (27.2.26) אשתתף בפעם הראשונה בחיי בריצת 10 ק"מ במרתון תל-אביב

כנראה רצה קלה יותר מריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים בה אני משתתף מאז גיל 63 ועד היום. 

בריצה בירושלים יש עליות. שתי האחרונות לאחר 6-7 ק"מ קשות. 

בתל-אביב אין עליות משמעותיות. 



ריצה למרחקים ארוכים



ריצה למרחקים ארוכים תופסת מקום מרכזי בחייו של יוסי מלמן. גם לי היא חשובה. 


שני דברים מנוגדים ומשלימים משפיעים עלי הרבה יותר מאשר ריצה, כפי שאתם יכולים לראות בסרטון בערוץ שלי ביו טיוב


הריצות השבועיות שלי הן בטבע ואני נהנה מהן. רואה פרחים ועצים. לפעמים גם בני אדם ובעלי חיים. 


הן מהוות פסק זמן מהחיים ומפחיתות מתחים.

אני רץ לבד. 

במהלך הריצות אני חושב על דברים שאני רוצה לעשות או חייב לעשות ומוצא פתרונות. 

אני חושב על פוסטים לכתיבה בבלוגים שלי, לפעמים אחרי הריצה הם כבר כמעט מוכנים בראשי. 

צריך רק להקליד ולשפר מעט. 


בשתי ריצות במהלך החודש האחרון בניתי את הבסיס למשהו חדש שעשיתי בפעם הראשונה בחיי. 

עוד מוקדם לספר מה. קרוב לודאי שבעוד חודשיים אוכל לדבר על זה. 

כבר בשנת 2017 כתבתי פוסט על הקשר בין ריצה למרחקים ארוכים והתנהלות כלכלית. 

לקריאת הפוסט: התנהלות כלכלית: מרתון ירושלים כמשל.



השואה





מלמן, המבוגר ממני בכחצי שנה, מתאר את עצמו כבן לזוג ניצולי שואה. 

האב היה קומוניסט והם נשארו בפולין עד שגומולקה גירש יהודים בשנת 1958. 

בעל כורחם מצאו את עצמם עולים למדינת ישראל. לא היכרתי את רמת אביב של אחרי השואה. 

התיאורים בספר מעניינים. הוא מתאר קהילה שבה יש עולים רבים מפולין. חלקם לא ממש שולטים בשפה העברית.

כפי שאתם יכולים לצפות בסרטון שצרפתי בתחילת הפיסקה גם אני דור שני לניצולי שואה. אחרי שאימי ז"ל הייתה היחידה מבני משפחתה בפולין שנותרה בחיים.


להיות דור שני לניצולי שואה השפיע עלי, וגם על מלמן על פי הספר. 

ההשפעה שונה. אני צבר ולא הרגשתי צורך להיות כמו הצברים. 

יוסי מלמן מתאר את הצורך להיות כמו הצברים בתקופת צעירותו. הצורך הזה היה אחד המניעים לכמה החלטות שקיבל. 

דן בן-אמוץ, שהיה ניצול שואה, מתאר בספרו צורך להיות כמו הצברים, שהיה הרבה יותר חזק.



ספורט



יוסי מלמן מתאר את עצמו כנער שהיה שחקן כדורגל טוב בבית הספר, בשכונה ובקיבוץ שבו בילה כמה שנים בנערותו כשהחליט, בניגוד לרצון הוריו לעזוב את בית הספר ולעבור לקיבוץ.  

הכדורגל עזר לו מבחינה חברתית. במיוחד בקיבוץ שבו , על פי תיאורו, ילדי חוץ נחשבו למעמד נחות יחסית קיבוצניקים המקוריים. 


אני הייתי פטור מספורט חובה בלימודי ה-B.A. שלי באוניברסיטה העברית, כספורטאי בנבחרת המייצגת את האוניברסיטה. 

במקרה שלי היה מדובר בנבחרת השחמט. לא בדיוק ספורט קלאסי. 

כנער, הייתי רחוק מלהצטיין בענפי ספורט אחרים משחמט. 

אהבתי לשחק כדורסל אחה"צ בשכונה. הייתה לי קליעה לא רעה מרחוק ולפעמים יכולתי לראות מישהו חופשי ולמסור לא כדור. חוץ מזה הייתי שחקן מתחת לבינוני.



הבדלי גישות ביחס לריצה



כפי שכבר ציינתי בפיסקה קודמת הריצה חשובה גם ליוסי מלמן וגם לי. 


התחלתי לרוץ בגיל 35. חבר טוב שלי המבוגר ממני בכמה שנים קיבל התקף לב. לא רציתי להסתכן בהתקף דומה והחלטתי לרוץ.


הייתי בנקודה קריטית בעבודת המסטר שלי בפסיכולוגיה שנגררה במשך כ-5 שנים. 

המנחה שלי פרופ' גרשון בן-שחר (זרו), שליווינו אותו בדכו האחרונה החודש, אמר לי שהוא נוסע לשנת שבתון בקנדה ויעזור לי משם אם אצטרך. 

הבנתי שאם לא אסיים את העבודה שנגררה (נגררה בעיקר באשמת משרד החינוך שלא היה מסוגל לספק נתונים אמינים על ציוני המגן בבחינות הבגרות, אבל על כך אכתוב בפוסט אחר) לא אסיים את התואר השני. 

לקחתי חופשה של 4 ימים כל שבוע מהעבודה ועבדתי על עבודת המסטר. 

רצתי גם כדי לשחרר את המתח מהישיבה הארוכה בבית על העבודה.

רצתי לבד. בקושי יכולתי לרוץ שני קילומטרים. 

בשנים שאחרי זה הגדלתי את מרחק הריצה עד ל-5 ק"מ פעם בשבוע. 


כשהייתי בן 62 הבן שלי הציע לי לרוץ ביחד 5 ק"מ במרתון ירושלים. 

נעניתי  להצעתו וסיימתי זמן רב אחריו. 

הריצה הלא תחרותית ל-5 ק"מ הביאה אותי לקבל את ההחלטה לרוץ בשנה שאחרי זה 10 ק"מ במרתון ירושלים. 

מאז אני רץ בכל שנה 10 ק"מ במרתון ירושלים.


אני לא רץ תחרותי השואף לסיים במקום גבוה או מחפש להגדיל את מרחק הריצה.

אני מתחרה עם עצמי ביחס ליכולות שלי.

 

טריאלטון לא רלבנטי עבורי. 

לרוץ אני יכול. עם רכיבה על אופניים אוכל להסתדר אבל בשחייה אני מאוד חלש. 


כירושלמי מלידה לא התחברתי לשחייה. בגיל 7 או 8 הייתי בקייטנה ב-י.מ.ק.א. 

בשיעור השחייה הראשון המדריך זרק אותי למים, שהיו מלאי כלור. מאז לא נכנסתי למים בקייטנה. 


הרבה שנים אחרי זה למדתי לשחות לבד. הסגנון שלי נורא ואני מבזבז הרבה כוח ולא שוחה למרחקים ארוכים.


מלמן התפתח לכיוון של טריאלטון ושל "איש ברזל",  שהוא טריאלטון ארוך יותר. 

אני ממש לא שם.  


יוסי מלמן כותב על ריצה אחת שבה כמעט סיים את חייו. 

היו סימנים מקדימים לאירוע לבבי, אבל הוא החליט לסיים את הריצה.


לי זה לא היה קורה. אם הייתי מזהה סימנים לאירוע לבבי הייתי מסיים מיד את הריצה ומתפנה לבית חולים.




יום רביעי, 18 בפברואר 2026

הסרט התיעודי מלכת השחמט: מזווית קצת אחרת

 

יהודית פולגר. מקור התמנה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: CC BY 3.0



הסרט התיעודי "מלכת השחמט" בנטפליקס נוצר כמה שנים אחרי סדרה באותה פלטפורמת תקשורת העוסקת אף היא בנערה שהיא שחקנית שחמט מצטיינת בקנה מידה עולמי. זוהי הסדרה "גמביט המלכה".

גמביט המלכה לא הייתה סדרה תיעודית. היא מבוססת על רומן. 
הוגשה נגדה תביעה דיבה על ידי נונה גפרינדשווילי   אלופת העולם לנשים בשנים 1978-1962. 
  

גפרינדשווילי, הגיאורגית הייתה שחקנית בנבחרת ברית
המועצות. היא האישה הראשונה שזכתה בתואר 
רב אמן בשחמט. 
בסדרה נאמר שמעולם לא התמודדה נגד גברים.טענה מופרכת.  


מלכת השחמט הוא סרט תיעודי המבוסס על הקריירה השחמטית של השחמטאית הטובה בכל הזמנים יהודית פולגר ושל שתי אחיותיה.  

מדובר בסרט תיעודי  פופולרי שמדברים לדבר עליו, כך שאין טעם שאנסה לתאר את מה שצפיתי בו.


כמי שהיה שחמטאי בעבר, רציתי להתיחס לכמה דברים בסרט מזווית קצת שונה.



משפחת פולגר



מדובר במשפחה יהודייה בהונגריה הקומוניסטית. הורים ושלוש בנות.

בהונגריה הייתה אנטישמיות. היחס לצוענים היה גרוע יותר.

התפיסה של ההורים, שדגלה בפיתוח יכולות השחמט של הבנות בכל מחיר על מנת לצאת מהעוני שבו חיה המשפחה, הביאה להתנגשויות עם המשטר.


חינוך ביתי לא מתאים לקומוניזם מזרח אירופאי. ההורים שילמו את המחיר. בין השאר במעצרים ובתלונות שהוגשו נגדם למשטרה. 

שאלה אחרת שהועלתה בסרט היא מהו המחיר שמשלם ילד מוכשר (במקרה זה 3 בנות) כשההורים לוחצים עליו להקדיש את מירב זמנו לתחום בו הוא מצטיין?



גארי קספרוב


 

הסרט הציג אותו כמי ששונה מאוד מיהודית פולגר: גבר, אגרסיבי יותר מכל אחד אחר, מוכן לרמות בשביל לנצח. 

למעשה יש יותר דימיון ביניהם שלא הוצג בסרט. 

למי שלא יודע שני אלופי עולם גארי קספרוב  ואנטולי קרפוב, שהתחרו על אליפות העולם, הם רוסים שאין ביניהם הרבה הבדלים. 


כדי להבין באמת מי היה גארי קספרוב, צריך לדעת מה היה שם משפחתו כשנולד. 

התשובה הנכונה היא ויינשטיין. 

ויינשטיין זה שם יהודי. אביו, קים ויינשטיין אכן היה יהודי. אימו קלרה הייתה ארמנית.  

רקע שהבטיח קיפוח. 

הוא היה בן 7 כשאביו נפטר מלוקמיה. אימו החליטה לשנות את שם המשפחה לשם רוסי כדי שלבן המוכשר יהיה יותר סיכוי להצליח. 


להבדיל, אנטולי קרפוב, היה רוסי ומבחינת השלטונות הסובייטים היה מועדף על פני שחמטאי צמרת אחרים.  

היה גם מי שטען שקיבל הוראה להפסיד נגד קרפוב. אותו שחקן בצמרת העולמית, אמר את מה שאמר רק אחרי שברח מברית המועצות. 



אגרסיביות



הטענה הזאת מפוקפקת למדי. הכוונה במילה אגרסיביות בהקשר זה היא למי שמוכן לעשות הכל על מנת לנצח. 


בתקופה שאלוף עולם (לא רשמי) היה מחליט לבד האם ומתי להתחרות מול טוען לכתר היו כאלה שפשוט נמנעו לשחק מול מישהו שחששו שינצח אותם.


גאון השחמט האמריקאי פול מורפי (1837-1884) נחשב לשחקן הטוב בעולם, אבל אחד השחקנים החזקים ביותר הווארד סטאונטון סירב לשחק נגדו ולכן לא היה יכול להוכיח שהוא השחקן הטוב בעולם. 

יש כאלה שאומרים שבגלל זה מורפי איבד את שפיות דעתו. 


אלכסנדר אלכין (1892-1946), שנקרא בטעות אליוכין,  ניסה ככל יכולתו לא להתמודד בדו-קרב נגד מתחרים שהיו עלולים לנשל אותו מתואר אלוף העולם. 


אלוף העולם מברית המועצות טיגראן פטרוסיאן היה כבד שמיעה. היו טענות כאילו הוא עושה בכוונה רעש במשחקים על מנת שזה יפריע ליריב מבלי שזה יפריע לו.



כישרון והישגים בצמרת



בשביל להיות הכי טוב או הכי טובה צריך הרבה כישרון וזה כמובן לא מספיק. 

נדרשת גם עבודה קשה ומתמשכת. 

כנער צעיר הייתי שחקן שחמט מוכשר במיוחד. התחלתי לשחק בשכונה בגיל 6 וניצחתי את הילדים בני ה-10. 


בגיל 14 סיימתי בתיקו במשחק סימולטני שקיים רב האמן הבינלאומי ויקטור צ'וקלטייה

מנהל המועדון הזמין אותי לשחק במועדון והיו לי הרבה הצלחות בתחילת הדרך. 


כישרון זה דבר יחסי. ברור לגמרי ששחקנים בצמרת העולמית הרבה יותר מוכשרים ממני. 

חוץ מכישרון נדרשים התמדה ועבודה קשה וגם חוסן מנטלי. 


כשהתחלתי לעבוד וללמוד באוניברסיטה הפסקתי להשקיע בשחמט. 


הגרמני רוברט היבנר היה שחמטאי עם כישרון מספיק להיות אלוף עולם. מה שהיה חסר לו זה חוסן מנטלי.


ברור שלחשקנים כמו קספרוב וג'ודית פולגר הייתה כל "החבילה": כישרון על, חוסן מנטלי, שאיפה להישגים הכי טובים ורצון ויכולת להשקיע באופן מתמשך.



יום חמישי, 29 בינואר 2026

לקראת לגיל 75 - מוסיף ריצת 10 ק"מ במרתון תל אביב

אני במרתון ירושלים במרץ 2025
 


אם לא יקרה משהו חריג, ב-1 ביולי 2026 אהיה בן 75. 

מקווה שבשנה זו תהיה פריצת דרך ( Breakthrough) בחיי האישיים. 

בינתיים נרשמתי לריצת 10 ק"מ במרתון תל-אביב, בנוסף להרשמה לריצה דומה במרתון ירושלים. 

מגיל 63 אני רץ 10 ק"מ במרתון ירושלים

זו הפעם הראשונה שארוץ במרתון תל אביב. 


הריצה במרתון תל אביב אמורה להיות קלה יותר משום שאין בה עליות תלולות כמו שיש במרתון ירושלים וכמו העליות שאני חווה בריצה השבועית שלי למרחק של כ-8 ק"מ.



בירושלים: גם ריצה וגם סיוע למטרה ראויה 




 

בעבר כבר רצתי בקבוצה של בית החולים אלין במטרה לסייע לו.  

הפעם פנו אלי מבית דניאלה


מתוך אתר האינטרנט של בית דניאלה:

"בית דניאלה הוא מרכז טיפול יום בקהילה לנוער המתמודד עם קשיים נפשיים. התוכנית קצרת המועד (4 עד 6 חודשים) מעניקה לבני הנוער מיומנויות חיוניות במעבר חזרה למשפחותיהם, לבתי הספר ולקהילות שלהם". 


בית דניאלה זכתה להכרה מטעם משרד הבריאות כטיפול יום פסיכיאטרי הראשון בקהילה הנותן מענה לבני נוער עם קשיים נפשיים". 


מקווה להינות בשתי הריצות וגם לסייע לבית דניאלה.

יום רביעי, 28 בינואר 2026

קוקורו - מושג משמעותי בתרבות יפן

 



בהרצאה האישית שלי המופיעה לעיל, אני מדבר על שני דברים מנוגדים העוזרים לי להתמודד עם משברים ואירועים מאתגרים. הם גם עוזרים לי להתפתח.


השניים הם: דור שני לשואה וזן בודהיזם


בת' קמפטון היא סופרת בריטית ילידת 1977. בספרה "קוקורו" היא מתארת משבר בחייה. 

כמוני, החיבור ליפן עוזר לה להתמודד עם המשבר המתואר בספר. 


הקשר שלה ליפן ולתרבות יפן הרבה יותר עמוק מהקשר שלי ליפן ולתרבותה. 

היא חיתה כמה שנים ביפן ומדברת יפנית. 

להבדיל מהיפנית המגוחכת שלי, המבוססת על היותי בוגר של קורס של 20 שעות לימוד, שערכה שגרירות יפן בישראל. 


היא השאירה את שני ילדיה עם בן זוגה ונסעה למספר חודשים לצפון יפן. 

במהלך שהותה שם התבשרה על מחלתה הקשה של אימה, שגם הביאה לפטירתה. 

הספר קוקורו מתאר את ההיבטים התרבותיים היפנים שעזרו לה להתמודד ואת העשייה שלה על מנת להתמודד. 


העשייה כללה מסעות לשלושה הרים באזור עם מורה לחיים מקומי (יתכן שהוא מורה זן, אבל לא מהסוג שמסתגר במנזר) וקבוצת יפנים.  

הר אחד מייצג את ההווה. הר שני את העתיד והר שלישי את העבר. 

הסופרת שוזרת בין תיאורי הטיפוס על כל הר את המחשבות שלה במהלכו בהקשר של הזמן שהוא מייצג. 



דברים שעניינו אותי במיוחד


מורה הזן דוגן מתבונן בירח. מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: נחלת הכלל



דוגן

הקישור למורה הזן דוגן (1253-1200). 

דוגן נחשב לאחד ממורי הזן הגדולים ביותר. 

הספר מזכיר אמירות בכתביו של דוגן וההקשר שלהן למסע. 

עבורי העובדה, שדוגן כתב ספר מתכונים של בישול ברוח הזן, הייתה חידוש שלא היכרתי.



קוקורו


קוקורו הוא מושג מרכזי בתרבות יפן. המושג חוזר לא מעט בהקשרים שונים בספר. 

אלי דיבר במיוחד נספח שנקרא "אנטומיה של הקוקורו". 


קוקורו הוא לב. לא במובן הביולוגי. ללב הביולוגי יש מונח אחר ביפנית.

הוא משהו פנימי שמתווה את הדרך ואת קבלת ההחלטות האינטואיטיבית או הרגשית ליפנים. 

קשה להגדיר אותו באופן שכלתני, אבל כשיפני אומר ליפני אחר שהוא עשה משהו משום שזה התאים לקוקורו שלו, היפני האחר יבין. 

כדי שקוראי הפוסט יקבלו איזשהי תחושה ביחס למהותו של הקוקורו. 

אצטט כמה שורות מהנספח בספר בפסקה "חמשת הקוקורו של חיי היום-יום"


הקוקורו הנענה שאומר, "כן, ודאי".

הקוקורו המהרהר שאומר, "אני מצטער".

הקוקורו המסור שאומר, "אני אעשה את זה"

הקוקורו הצנוע שאומר, "זה התאפשר בגללך".

הקוקורו המעריך שאומר, "תודה". 



ייחוס לתרבות המערבית



גם בתרבות שלנו השימוש במושג "לב" הוא לפעמים רחב יותר מהמושג הפיזי והביולוגי של לב. 

הוא עשוי להתיחס למשהו מרכזי או למשהו רגשי שדוחף אותנו לעשות משהו, לאו דוקא על בסיס שכלתני או רציונלי. 

בפוסט קודם בבלוג זה הבאתי שיר שכתבתי. גם בו המושג לב אינו מתיחס לאיבר הביולוגי, אלא מתיחס למשהו סימבולי.

לקריאת הפוסט שבו השיר לחצו: יועצים שלושה והיא רק אישה.






יום רביעי, 17 בדצמבר 2025

תובנות מהמסע לפולין

 


בפוסט הקודם שכותרתו מסע לפולין: שלושה מקרי טבח יהודים בעיירות בהן ביקרנו הבטחתי שפוסט זה יוקדש לתובנות שלי מהמסע לפולין. 

אני מקדים את התובנות לחלק מהפוסטים הנוספים שאכתוב.



מה ראינו בקליפת אגוז?



ראינו מחנות ריכוז ומחנות השמדה

ראינו מקומות בהם בוצע טבח יהודים

ראינו ערים עם היסטוריה ותרבות יהודית מפוארת בעיקר ורשה וקרקוב. בקרקוב נגעתי מעט גם בשורשים של אימי

שמענו על אנשים שעזרו ליהודים חרף הסיכון הגדול והפכו לחסידי אומות עולם. 

שמענו על מורדים יהודים בגיטאות ועל רופא יהודי שלכאורה שיתף פעולה עם הנאצים ועיקר נשים. 

לפחות במקרה אחד, ששמענו עליו, השאיר למעוקרת שחלה אחת.  

אהוב ליבה שנשא אותה לאישה למרות שאמרה לו שהיא עוקרה. בזכות השחלה שנותרה הביאה ילדים לעולם. 



רקע



מכונת ההשמדה הנאצית (גרמנים ואוסטרים) השמידה באופן שיטתי ומתתוכנן באופן מדויק יהודים וגם אחרים (צוענים, הומוסקסואלים ועוד). 


המניע להשמדה היתה התפיסה שהמושמדים הם מגזע נחות. 

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהגרמנים ביצעו השמדת עם מטעמי עליונות גזעית. זה נעשה קודם בנמיביה ובטנגניקה (היום טנזניה).


בנוסף לפושעים שביצעו את הרצח היו כאלה שהזדהו או לא הזדהו ולא הביעו את דעתם. 

לא מעט מאזרחי מדינות אחרות, בעיקר במזרח אירופה, שיתפו פעולה עם הנאצים וסיעו להשמדה. 

לא כולם. היו גם כאלה שסיכנו את חייהם והצילו יהודים. 



התובנות שלי



נאציזם בעתיד?


מה שקרה לגרמנים ולאוסטרים יכול לקרות גם לעמים אחרים. גם לנו


אריך פרום (1900-1980) פסיכולוג חברתי, פסיכואנלטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני, אמר שאם תקרה  בעתיד תופעה דומה המבוססת על עקרונות של נאציזם היא לא תקרה בהכרח בשם הזה ולא בהכרח תתבצע על ידי גרמנים ו/או אוסטרים. 

לחיזוק דבריו אמר שהמפלגה הנאצית בגרמניה נקראה: המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית של הפועלים הגרמנים.
אין קשר בין סוציאליזם לבין האידאולוגיה הנאצית. כך גם מפלגה שתדגול באידיאולוגיה דומה בעתיד לא בהכרח תיקרה נאצית. 

אם תהיה מפלגה בעלת אידיאולוגיה כזו, שתדגול בגזענות קיצונית ותפגע באלה שבעיניה מגזע נחות,  ובמקרה קיצון תנסה להשמיד את בני הגזעים הנחותים, היא כנראה לא תבצע את זה באופן יסודי ומסודר כמו שעשו הגרמנים והאוסטרים במלחמת העולם השנייה.

העדיפות הראשונה שלנו, אנשים בישראל המאמינים בעקרונות אנושיים, היא לעשות כמיטב יכולתנו שלא תיתפתח בישראל תורת גזע אלימה שרואה באחרים נחותים.

למושג של עם בחירה ביהדות עשויות להיות שתי פרשנויות שונות לגמרי. 

הפרשנות הראשונה היא שממי שנבחר דורשים יותר. 
גם אם באופן אישי איני מאמין במושג של עם בחירה, אני יכול לחיות בשלום עם התפיסה הזו ועם אלה שמאמינים בה.

הפרשנות השנייה רואה ביהודים גזע עליון ובאחרים נחותים. 

את התפיסה הזו מייצגים אנשים מסוכנים כמו איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ והרב גינסבורג. 
בספר הלכה מפוקפק שכתב הרב גינסבורג הוא מתיר להרוג ילדים ותינוקות מוסלמים, רק משום שהם מוסלמים.

אסור לקבל את התפיסה הזו ואסור לשתוק כשמנסים לממש אותה

התפיסה הזו באה לידי ביטוי בפוגרומים שמבצעים יהודים קיצונים ביהודה ובשומרון.

כולל פגיעה בילדים, זקנים ונשים.


לצערי, התפיסה הזו גם חילחלה לעזה.



לשמר את זיכרון השואה


בפולין ראיתי השקעה גדולה בשימור זיכרון השואה. ללא ההשקעה הזו, חלקה על ידי מתנדבים פולנים, חלק גדול מהעדויות הפיזיות להשמדת העם ולביצוע מעשי טבח כבר לא היה נותר.


גם בביקורי בברלין לפני מספר שנים ראיתי מאמץ כזה. 


בארץ ובעולם נותרו שורדי שואה מועטים וגם הם מתמעטים בקצב מהיר. 

השאלה היא כיצד משמרים את זיכרון השואה? 
אנחנו בני הדור השני לשואה צריכים לעשות את כל מה שניתן על מנת לעזור בשימור הזיכרון. 



אנטישמיות


שמענו וראינו עדויות במהלך המסע לפולין על אנטישמים פולנים ואנטישמים ממדינות אחרות, שסיעו לנאצים ועשו בעצמם פוגרומים ביהודים במהלך המלחמה ואחריה. 


אי אפשר להכליל. 

שמענו גם על אנשים שסיכנו את עצמם ואת בני משפחתם כשעזרו ליהודים. 

ראינו פולנים שדואגים בההתנבות לשימור בית הקברות היהודי בורשה, לשימור אתרים יהודיים ועיירות יהודיות בחלקן ולשימור בורות הטבח ביהודים. 



גל האנטישמיות הגואה בעולם


גל אנטישמיות גואה בעולם בשנתיים האחרונות. הנטייה בישראל היא להאשים אחרים בגל הזה. 

אנטישמיות הייתה הרבה לפני מלחמת העולם השנייה  וקיימת גם היום. 

כמו כל שנאת מיעוטים או זרים היא אינה מוצדקת. 

השאלה היא: מדוע גל האנטישמיות התפרץ דווקא בשנים האחרונות? 

התשובה היא שלממשלת ישראל ולחלק מאזרחיה יש חלק לא מבוטל בהתפרצות הזאת. 

דוגמאות לא חסרות. 

אתמול הסתובבו שלושה נערי גבעות ביפו ותקפו אישה מוסלמית בחודש התשיעי להריונה. 

ביהודה ושומרון תוקפים יהודים קיצונים ערבים רק משום שהם ערבים. 

שניים מהם הורשעו בבית משפט על התפרצות לבית של משפחה ערבית ותקיפת המשפחה. בין השאר היכו ילדה בת 9 באמצעות גרזן.  

עדות של חייל מילואים ששרת בעזה והותקף כשבא לעזור לערבים ביהודה או בשומרון למסוק את הזיתים שלהם, מציגה תמונה עגומה מאוד. זו לא העדות היחידה.


במלחמה בעזה נעשו דברים שלא יעשו כלפי אוכלוסייה אזרחית (קשישים, נשים, תינוקות וילדים). בן-גביר וסמוטריץ ואחרים תומכים בזה בגלוי בהצהרות בתקשורת. 


כמו רבים הייתי מזועזע מהטבח בחנוכה בסידני. מיהרתי לצור קשר עם קרובת משפחה באוסטרליה על מנת לוודא שאין מישהו מהמשפחה המורחבת בין הנרצחים. 

הרוצחים ושולחיהם ראויים לכל הגינויים ולעונש חמור במיוחד.

לא צריך לשכוח מי ניטרל את אחד משני המחבלים. 

זה היה סוחר ערבי מהשוק הסמוך שללא נשק קפץ על המחבל, תוך סיכון חייו. 



השורה התחתונה



עלינו לוודא שאנחנו מתנהגים באופן אנושי ולא פוגעים באנשים חפים מפשע רק בגלל השתיכותם האתנית או הדתית. 

עלינו לנסות לשמר את זיכרון השואה ככל שנוכל.




יום שני, 8 בדצמבר 2025

מסע לפולין: שלושה מקרי טבח יהודים בעיירות בהן ביקרנו

 



בפוסט מסע לפולין: קרקוב - נגיעה קלה בשורשים של אימי כתבתי על בת דודתה של אימי שחזרה לעיירה קרושצ'נקו בה גדלה ונרצחה על ידי פולנים. 

היו הרבה מקרים דומים בהם אנשים בכלל, ויהודים בפרט, שחזרו למקום בו חיו לפני המלחמה נרצחו. 


טבח של רבים מיהודי עיירה הוא אירוע קשה יותר. לפעמים הקורבנות חופרים את קבריהם ואז מומתים ונופלים או נזרקים לקברים. 

בפוסט מסע שורשים לקרושצ'נקו תיארתי מצבה ליהודי קרושצ'נקו שמצאו את מותם ביריות של הנאצים.



טבח יהודי טיקוצ'ין (טיקטין)



קבר יהודי טיקוצ'ין שנרצחו על ידי הנאצים ביער לופוחובה. אנחנו ליד הקבר.
זכויות יוצרים לתמונה: אבי רוזנטל
נובמבר 2025



שלט רשמי בעברית ובפולנית ליד קבר יהודי טיקוצ'ין
זכויות יוצרים אבי רוזנטל
נובמבר 2025 



טיקוצ'ין או טיקטין בפולנית היא עיירה קטנה ועתיקה הנמצאת בצפון-מזרח פולין לא רחוק ממחנה ההשמדה טרבלינקה. 

בעיירה ההיסטורית שלוה זו התבצעה השמדה ההמונית  של יהודים באוגוסט 1941. 


אנשי הגסטאפו פקדו על היהודים לחפור 3 בורות גדולים ביער לופוחובה הסמוך לעיירה. 

היהודים לא הבינו שהם כורים את קבריהם. ב-25 באוגוסט הצטוו כל היהודים להתיצב בכיכר השוק. הם הועמסו ללכת לכפר סמוך בו הועמסו על משאיות, שכביכול יקחו אותם לגטו צ'רבוני-בר. במקום זאת נלקחו ליער לופחובה.   

הם הועמדו ליד הבורות. נורו במכונות ירייה והגופות הושלכו לבורות. פולנים הצטוו לכסות את הבורות. נרצחו 1,400 יהודים.



קיילצה


קיילצה נמצאת במרכז פולין. בין קרקוב ללובלין. יותר קרובה ללובלין. 

לפני מלחמת העלם השנייה היו בה ב-24,000 יהודים. חלקם נשלחו לגטו קיילצה. כשהוא חוסל נשלחו למחנות השמדה בעיקר לטרבלינקה. 

בעיר זו בוצעו שני מעשי טבח ביהודים. האחד על ידי הנאצים במהלך המלחמה. 

השני על ידי פולנים ב-1946 אחרי המלחמה.



טבח הילדים והתינוקות



קיילצה פולים - קבר אחים של יהודים ותינוקות יהודים שנטבחו על ידי הנאצים
נובמבר 2025


בני המשפחות היהודיות שלא הועברו לגיטו ולמחנות השמדה הושארו משום שהיה צורך בעבודתם. 

באחד הימים התבקשו כולם להתיצב עם ילדיהם ותינוקותיהם.


נעשתה סלקציה. הילדים והתינוקות לצד אחד. המבוגרים לצד שני.

הילדים והתינוקות נרצחו ונקברו בקבר אחים. 


כפי שאתם יכולים לראות בתמונה לעיל עמדנו ליד קבר האחים של תינוקות וילדים יהודים. 

כדי להפוך את הטרגדיה למוחשית יותר, כל אחד מאיתנו קיבל פתק עם שם של ילד/ילדה, תינוק/תינוקות. גילו ושמות הוריו והקראנו את שמות כל הנרצחים ואת הפרטים הנוספים שהוזכרו.


עברי זה היה הרבה פחות מוחשי מניצולת שואה שפגשתי במסגרת איסוף חלומות של קשישים במסגרת עבודה שביצעתי בחוג לפסיכולוגיה. היא תיארה לי כיצד חייל גרמני רצח את ביתה בת ה-4 לידה במחנה ריכוז.  



טבח בבית הקהילה היהודית לאחר המלחמה


בניין ברחוב פלנטי 7, שבו נטבחו 40 יהודים.
מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: :
CC BY 2.5
נוצרה ב 16.9.2006
יוצר התמונה: 
Grzegorz Pietrzak


חלק מניצולי השואה היהודים חזרו לקיילצה. לחלקם לא נותרו בתים. 

הם גרו בבית הקהילה היהודית. 

הנריק בלשצ'ק, ילד נוצרי בן 8, נעלם ליומיים בחודש יולי ואז חזר. אביו אמר שהוא נחטף על ידי יהודים שרצו להשתמש בדמו באפיית מצות (מה למצות לפסח ולחודש יולי?). 

מאוחר יותר הודה הנריק שהוא כלל לא נחטף. עבור חלק מהיהודים זה היה מאוחר מדי.


בעקבות העלילה חלק מתושבי קיילצה תקפו את דיירי בית הקהילה היהודית ורצחו יהודים.

בנוסף תקף האספסוף יהודים שהגיעו ברכבת מהעיר צ'נסטחובה טבחו גם בהם. 


נרצחו 47 מתוך 163 היהודים ששהו בעיר כ-80 נפצעו. 

לא כל הגופות זוהו. אחד תואר כאלמוני ללא שם משום שהגיע לעיר בסמוך לרצח ולכן אף לא אחד ידע לזהות אותו. 

במודעת האבל על מותם מופיעה אחת מהנרצחות בשם B 2969. זהו המספר שקועקע על זרועה במחנה ריכוז על ידי הגרמנים. גם אותה אף לא אחד ידע לזהות.


מידע נוסף תוכלו למצוא בויקיפדיה העברית בערך פוגרום קיילצה.



הפוסט הבא



יש עוד דברים במסע שארצה להקדיש להם פוסט, אבל החלטתי להקדים את המאוחר ולהתייחס לתובנות שלי מהמסע. 

אחד הגורמים לכך היא שיחה עם חבר שאמר לי שמה שמעניין אותו זה התובנות שלי מהמסע. 

בפוסט הבא אנסה להציג את התובנות שלי.






יום שבת, 29 בנובמבר 2025

מסע לפולין: קרקוב - נגיעה קלה בשורשים של אימי

 

במסעעדה בקרקוב. זכויות יוצרים לתמונה: ערן רוזנטל
באישור בעל זכויות היוצרים לתמונה.
צולם בנובמבר 2025


ביום בו טיילנו בקרקוב לא נחשפנו לזוועות השואה. ביום הזה ראינו את הרובע היהודי בקרקוב ואת שעות אחה"צ והערב בילינו במרכז העיר. 

התמונה בראשית פוסט זה ממחישה זאת. צולמתי בה אוכל מרק מקומי מסורתי שמוגש בתוך לחם במקום בתוך קערה.


ברמה האישית שלי היום הזה היה נגיעה קלה בשורשים מצד אימי ז"ל. 



מסע שורשים



בפוסט מסע שורשים לקרושצ'נקו תיארתי ביקור של בן דוד שני שלי מאוסטרליה בעיירה זו בההתגוררו סבו, סבתו ואביו. 

באותה עיירה גדלה וגרה אימי ובה נרצחו בני משפחתה על ידי הנאצים. 

המבקר, שמעולם לא פגשתי אותו, צילם אנדרטה לזכר יהודי העיירה שנרצחו. ניתן לזהות  באנדרטה שמות של שתיים מארבע האחיות של אימי. 


בפוסט הזה אתאר את ילדותה ונערותה של אימי ז"ל ואקשר את זה לעיר קרקוב.



ילדותה ונערותה של אימי



רינה רוזנטל ואחרים לפני מלחמת העולם השנייה. אני לא מזהה אותה בתמונה


אימי הייתה הבת הצעירה ביותר במשפחתה. 

המשפחה הייתה משפחה חרדית. מישהו אמר לי שהם היו חסידי בעלז. 

אין לי מושג האם זה נכון. 

כששמעתי את זה כבר היה מאוחר מדי לשאול. לא היה אף אחד חי וצלול שהיה יכול לאשר או לשלול זאת.

אימה, אסתר, מתה ממחלה, שברפואה מתקדמת שלא הייתה אז ושם, כנראה הייתה מאריכה ימים. 


אביה ישראל, חלה בסרטן ונפטר יותר מאוחר. 

האחיות הגדולות כבר יצאו מהבית וחלקן התחתנו. 


בית הספר העממי והגימנסיה העברית בקרקוב. 
זכויות יוצרים: אבי רוזנטל
נובמבר 2025


אימי רצתה ללמוד בגימנסיה העברית בקרקוב, שהייתה העיר הקרובה ביותר.  

לא היו הורים ולא היה כסף. 

היא נסעה לקרקוב ושכרה חדר בדירה אצל משפחה. 

היא מימנה זאת באמצעות שיעורי עזר שנתנה. 

היה לה סט בגדים אחד או אולי שניים, שהיא הייתה מכבסת. 

היא סיפרה לי על בנות המחזור שלה שרובן היו עשירות ואת לימודיהן ואת הבגדים המהודרים שלהן מימנו ההורים שלהן. 



הלנה רובינשטיין



הבית ברובע היהודי בקרקוב בו גדלה הלנה רובינשטיין. זכויות יוצרים לתמונה: אבי רוזנטל
נובמבר 2025


ברחוב ראשי ברובע היהודי בקרקוב גדלה הלנה רובינשטיין. שמה האמיתי היה חנה רובינשטיין. כצעירה היגרה לאוסטרליה שם היו לה קרובי משפחה. היא לקחה איתה קרמים שהכינה אימה.  

לימים מהקרמים הללו תצמח חברת הקוסמטיקה שלה הקרויה על שמה, שתהפוך אותה לאחת הנשים העשירות בעולם. 


לסבתי מצד אימי היו הרבה אחיות. אחת מאחיותיה,  שאף היא התגוררה בקרושצ'נקו עם משפחתה, התחתנה עם אדם ששם משפחתו רובינשטיין. קרוב משפחה של אותה הלנה רובינשטיין. 


שניים מילדיה של אותה אחות של סבתי, רגינה ומרק,  היגרו לאוסטריה. שניהם עבדו במפעל הקוסמטיקה של הלנה רובינשטיין. 

רגינה ניהלה את הסניף המקומי של חברת הקוסמטיקה של הלנה רובינשטיין. מרק עבד שם. 


רגינה

לא היכרתי את רגינה. את סיפור החיים האומלל של רגינה שמעתי מאימי ז"ל שהתכתבה איתה. סיבת האומללות היה בנה היחיד. 


מרק

עם משפחתו של מרק אני בקשר טוב למרות הריחוק הפיזי. 

את מרק ואשתו, שהלכו כבר לעולמם, פגשתי כשביקרו בישראל. כפי שכתבתי, את בנו פיטר מעולם לא פגשתי. שתי אחיותיו היו בארץ שנה (כל אחת בנפרד) במסגרת פרויקט תגלית

כמובן שפגשתי אותן לא מעט. גם הנכד והנכדה שלו השתתפו בפרויקט תגלית. את הנכד פגשתי לא מעט. את הנכדה רק פעם אחת, משום שזו הייתה הבחירה שלה.


האחות שלהם שחזרה לקרושצ'נקו

אחת האחיות של רגינה ומרק שרדה את השואה וחזרה לקרושצ'נקו. 

היא נרצחה על ידי פולנים.

כפי שתקראו בפוסט הבא, בסדרת הפוסטים שלי על המסע לפולין, זה לא היה מקרה חריג.



אימי אחרי מלחמת העולם השנייה


אימי ז"ל עם תלמידים.
לא ברור לי האם זו תמונה מיד אחרי מלחמת העולם ה-2 או לפניה



אני כבר לא זוכר את שם הספר שכתב פרימו לוי ,ניצול אושוויץ, ובו תיאר את אירופה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. 

אני כן זוכר קטע שבו תיאר את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, כיבשת שבה מסתובבים מיליוני אנשים מנסים למצוא לעצמם מקום ובטווח קצר גם מזון וקורת גג.  

חלקם מנסים לחזור למקומות שמהם באו. 

חלקם ללא תעודות מזהות. 

רבים מהם אינם יודעים מה קרה ליקירהם במהלך המלחמה. 

אל תטעו. לא מדובר רק ביהודים. 



אימי


גם אימי נותרה אחרי המלחמה ללא מסמכים וללא בית לחזור אליו. 

היא החליטה לנסות להגיע לפריז על מנת לעבוד במפעל של הלנה רובינשטיין. 

לצורך כך, בהיעדר מסמכים מזהים, הייתה צריכה לחצות באופן לא חוקי את הגבול לצרפת. 


אחרי שחצתה את הגבול, הגיעה לאחת העיירות ודפקה בדלת של משפחה שלא הכירה. למזלה, זאת הייתה משפחה שרצתה לעזור ולא משפחה שרצתה להסגיר אותה לשלטונות על חצייה לא חוקית של הגבול. 

היא קיבלה מזון ולינה והצליחה להגיע לפריז. 

בפריז התקבלה לעבודה במפעל של הלנה רובינשטיין. היו לה חיים טובים מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. 

למרות זאת ב-1949 החליטה לעלות למדינת ישראל ממניעים ציוניים.  



בפוסט הבא



בפוסט הבא אכתוב על שתי עיירות בהן ביקרנו במסע  ובהן בוצע טבח ביהודים.










אוטוביוגרפיה של ריצה - לא שלי אבל מזדהה עם חלקים ממנה

  יוסי מלמן, מקור התמונה: ויקיפדיה  הרשאת שימוש:  נוצר ב-2.1.2023 על ידי:  רדיומן  - בהליכה רגלית ב שכונת בית הכרם בירושלים בה אני גר ראיתי...