יום שלישי, 15 בספטמבר 2026

מה אני לומד מספרו האוטוביוגרפי של הריקו מורקמי על ריצה למרחקים ארוכים?

 

הרוקי מורקמי, מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: נחלת הכלל

בראש הפוסט בדידותו של הסופר הרץ למרחקים ארוכים מופיעה תמונה שלי רץ בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים. 

כל קורא סביר מבין מקריאת הפוסט שהסופר עליו אני מדבר בפוסט הוא הסופר היפני הרוקי מורקמי


אני כמובן אינני סופר ולא חשבתי לרגע לקרוא לעצמי סופר.

נכון שכתבתי חמישה ספרי ברידג', סיפור קצר אחד וכמה שירים.

נכון שכתבתי הרבה פוסטים בבלוגים שלי ולא מעט מאמרים, חלקם מאמרים מקצועיים. 

כל זה לא הופך אותי לסופר. 


נכון שהתחלתי לכתוב ספר אוטוביוגרפי, אבל רק אחד מעשרה כותבים מסיים את ספרו ומוציא אותו לאור ואני רק בהתחלת הכתיבה. 




מה משותף לי ולהריקו מורקמי?



אני מסתמך רק על חלק שקראתי מספרו האוטוביוגרפי  "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" בתקווה שלא תהיה בהמשך תפנית משמעותית בעלילה


1. שנינו רצים למרחקים ארוכים

אני רק למרחק של עשרה ק"מ הוא גם במרתונים ותחרויות טריאלטון.


2. אנחנו מתאמנים בריצה באופן עקבי

אני פעם בשבוע הוא כל יום.


3. שנינו התחלנו לרוץ בגיל מאוחר יחסית

הוא התחיל לרוץ בשנות ה-30 של חייו כשמכר בר או מסעדה והתחיל להיות סופר. 

אני התחלתי לרוץ בגיל 35 כשחבר טוב שלי קיבל התקף לב ואני הייתי בחופשה מעבודה, שמטרתה סיום עבודת המסטר המתמשכת.

ההבדל הוא, שהוא התחיל לרוץ למרחקים גדולים, כולל מסלול המקורי בין מרתון לאתונה. 

אני הייתי מסוגל לרוץ 2 ק"מ, שבהדרגה הפכו ל-5 ק"מ. רק בגיל 63 רצתי בפעם הראשונה 10 ק"מ במרתון ירושלים.


4. הריצה חשובה לנו

יש לה חשיבות על אורח חיים בריא. 

התזונה שלו, שאותה הוא מתאר בספרו, מזכירה החלט את התזונה שלי מאז שחזרתי ממסע לימודי באיקריה.

סלטי ירקות ודגים הם מרכיב עיקרי בתזונה של שנינו. 

אצל מורקמי הריצה והתזונה מונעים השמנה בגלל הישיבה הרבה ליד מחשב לצורך כתיבה. 

אותי זה פחות מטריד והאמת שאני לא ממש משמין.


5. במהלך הריצה מבשילים רעיונות המתורגמים לכתיבה

מורקמי מציין שבמהלך אימוני הריצה צצו והבשילו רעיונות שהיוו בסיס לספרים שכתב. 

הסיפור הקצר הראשון שכתבתי הבשיל במהלך שני אימוני ריצה למרחק של 8 ק"מ בהר איתן וביער ירושלים. 

גם רבים מהפוסטים שכתבתי בבלוגים שלי נוצרו על בסיס רעיונות ועיבוד רעיונות במהלך ריצות. 


6. שנינו קמים בשעות מוקדמות בבוקר

מורקמי כותב שהוא איש של בוקר, כלומר: השעות הטובות שלו בהן הוא מתפקד טוב יותר הן שעות הבוקר. 

זה משליך כמובן על שעת שינה מוקדמת ולפעמים על ויתור על אירועים חברתיים בשעות הערב.

בגילי המתקדם, אני לא תמיד מצליח לישון מספר שעות רב. 

התוצאה היא קימה בשעת בוקר מוקדמת. 

את חוסר השינה אני משלים באמצעות תרגול של מדיטציה טרנסנדנטלית ולפעמים גם באמצעות שינה בשעה מוקדמת יחסית. 


מעולם לא הייתי אדם של שלפשטונדה (שינה בצהריים). המקרים החריגים היו מקרים בהם היו חסרות לי יותר מדי שעות שינה והייתי הרוג מעייפות. 

לאחרונה התחלתי לסגל לעצמי גם שינה בצהריים בחלק מהימים. 

המנגנון מבוסס על שכיבה במיטה וקריאת ספר ואז הירדמות לשעה עד שעתיים. זה קורה לי אחת לשבוע.




מה אני לומד מספרו האוטוביוגרפי על ריצה?



1. כיצד כותבים אוטוביוגרפיה?

הספר שאני כותב כעת הוא סוג של אוטוביוגרפיה. אני לומד ממנו כיצד לכתוב ספר מסוג זה.


2. כיצד להתמקד במה שעושים?

מורקמי מתמקד בשני דברים עבודת הכתיבה שלו ובריצה. 

הוא מוותר על דברים אחרים כמו אירועים חברתיים אם הם פוגעים בתפקוד שלו בדברים החשובים עבורו.


אני טיפוס פחות ממוקד ועושה הרבה דברים. חשובים פחות או יותר. 

עכשיו כשהגעתי לגיל 75 יש סוג של עייפות החומר ואני מבין שעלי לצמצם חלק מהדברים הפחות חשובים. 

זה תהליך לא פשוט עבורי שאני מתחיל ליישם בהדרגה. 

יש לי מה ללמוד בהקשר זה ממורקמי.


3. ריצה עלולה להיות קשה

מורקמי כותב על הקושי בהתמדה בריצה כשלפעמים תנאי מזג האוויר קשים, לפעמים סתם עייפים.

הוא מתאר שיחה שלו עם רץ מרתון יפני מקצועני שהתאמן באותו מקום שהוא התאמן בטוקיו. 

מורקמי שאל אותו: האם לא קשה לו לפעמים לקום ולהתאמן בריצה? 

מאחורי השאלה עמדה ההנחה, שלפחות מוכשרים בריצה כמו מורקמי וכמוני, זה קשה אבל לא בהכרח זה קשה למקצוענים עתירי כישרונות וניסיון. 


המרתוניסט היפני המקצוען הגיב בכעס ואמר לו: "אין אף אחד שזה לא קשה לו".

בהרבה מקרים זה לא קשה לי לקום מוקדם ולרוץ, אבל כמובן גם לי יש ימים קשים, שבהם הריצה עצמה קשה לי יותר ו/או תנאי מזג האוויר קשים. 

כבר נרטבתי לגמרי מגשמים צפויים או לא צפויים בזמן ריצה. 


ריצת 10 ק"מ הקשה בחיי הייתה במרתון ירושלים בשנה השנייה אחרי גירושיי המאוחרים.

היה מזג אוויר קר וגשום במיוחד. 

זו הייתה הפעם היחידה שלקחתי איתי בגדים להחלפה ומעיל והשארתי אותם במלתחה לפני ריצה.

עשיתי טעות אחת: שכחתי להביא כפפות. 

כל גן סאקר היה עיסת בוץ אחת ולא היו דוכנים ואירועים אחרי הריצה.


מארגני המרתון הודיעו שבמהלך המקצה שלי בריצת 10 ק"מ לא צפוי גשם. 


זו התבררה כאמירה שגויה לחלוטין. 

רצתי במשך חצי שעה יותר מהזמן הרגיל שלי. כשבאתי למלתחה אצבעות ידיי היו קפואות והתקשיתי לפתוח את שרוכי הנעליים לצורך החלפת הגרביים הרטובים. 

כהרגלי אחרי ריצות במרתון ירושלים, הלכתי ברגל לביתי. 

בשונה לכל הפעמים האחרות בעיקר סבלתי מההליכה הביתה. 

רק תחת מי המקלחת החמים נפסק הסבל.


4. כתיבה עלולה להיות קשה

מורקמי מעיד על עצמו שכתיבה אינה קולחת אצלו יש לו קושי בכתיבה. 

בדיוק כפי שהריצה לפעמים קשה למרתוניסט מקצועני. 

לפעמים כתיבה אינה קשה לי והיא ממש זורמת, אבל אני צריך ללמוד ממורקמי שבכתיבה של הספר שלי יהיו גם חלקים שיהיו קשים לי בכתיבה ואצטרך להקדיש להם זמן רב.



יום שלישי, 1 בספטמבר 2026

בדידותו של הסופר הרץ למרחקים ארוכים

 

אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים בשנת 2025


כתבתי לא מעט על חשיבותה של ריצה למרחקים ארוכים עבורי ועל ההשלכות שלה על תחומים אחרים בחיי.

למשל: לרוץ אחרי גיל 70 ומה אפשר ללמוד ממרתון תל אביב על התנהלות כלכלית ועל התנהלות בכלל?



הרוקי מורקמי





לעיתונאי יוסי מלמן ריצה למרחקים ארוכים חשובה מאוד ולכן כתב ספר בשם אוטוביוגרפיה של ריצה..
 
גם לסופר היפני הרוקי מורקמי (יליד שנת 1949) ריצה למרחקים ארוכים חשובה. 

מורקמי נתן לזה ביטוי בספר שכתב שכותרתו היא: על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה

ספרו המפורסם ביותר של מורקמי הוא יער נורווגי. 
יער נורווגי אחד אהבתי. זהו שירו של ג'ורג' האריסון שהביטלס שרו, אותו אתם יכולים לשמוע ב-You Tube, אם תלחצו על התמונה בתחילת פיסקה זו. 

ל"יער נורווגי" של מורקמי לא ממש התחברתי. זנחתי אותו אחרי מספר מצומצם של עמודים. 

אתמול התחלתי לקרוא את הספר הכי אוטוביוגרפי של מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה".  לספר הזה אני מתחבר יותר וקרוב לוודאי שאקרא אותו עד לעמוד האחרון.

מורקמי יושב שעות רבות וכותב ספרים. 
הריצה משחררת אותו מעודף ישיבה ליד מחשב.  
בהחלט דומה למה שקורה לי. 

ההבדל הוא שמורקמי יותר דומה ליוסי מלמן ממה שהוא דומה לי. 

אני התחלתי לרוץ 10 ק"מ בגיל 63 כשרצתי בפעם הראשונה בחיי 10 ק"מ. זה קרה במרתון ירושלים. 
מאז אני רץ 10 ק"מ במרתון ירושלים כמעט בכל שנה. השנה הוספתי גם ריצה ל-10 ק"מ במרתון תל-אביב. 

מורקמי, כמו יוסי מלמן, התחיל לרוץ בגיל צעיר יותר. הם רצו מרתון מלא ובהמשך גם טריאלטון

בגיל 75 קשה לי לחשוב על התחלת ריצת מרתון, אם כי אינני פוסל על הסף לנסות פעם להתמודד עם ריצת חצי מרתון.

איני רוכב על אופניים, למרות שבשנות ה-20 של חיי הייתי פעם באמסטרדם והצטרפתי לטיול אופניים של כ-40 ק"מ ללא הכנה מוקדמת. 

המכשול המהותי היא השחייה. רמת השחייה שלי ירודה במיוחד ומאוחר מדי לשפר אותה לרמה שמתאימה לתחרות. 

למדתי לשחות לבד אחרי שבגיל 7 או 8 בקייטנה בי.מ.ק.א מדריך דחף אותי למים בבריכה. 
בעקבות החוויה הלא נעימה הזו בבריכה עתירת כלור,  לא נכנסתי יותר למיים על מנת ללמוד שחייה במשך שנים ארוכות. 


התובנות של מורקמי מהריצה



במעט הדפים שקראתי נתקלתי בכמה תובנות של מורקמי. 
היחס שלו לריצה ולשילוב שלה עם ענפי ספורט אחרים שונה מההתיחסות של יוסי מלמן. 
מורקמי מודע יותר למגבלות שלו. 
כסופר היושב שעות ארוכות לבד וכותב הוא גם רץ לבד. הוא רואה דימיון בין שני הדברים האלה שהוא עושה בתדירות גבוהה. 
על פי הספר הוא רץ למרחקים ארוכים כשש פעמים בשבוע. 

על פי תיאורו, הריצה עבורו דומה במידה מסוימת למדיטציה שלי. הוא כותב על כך שבמהלך הריצה יש לו לעיתים חוסר מחשבה והוא אינו משתמש בריצה כדרך למחשבות מעשיות על החיים ועל הכתיבה שלו. 

אצלי זה לגמרי אחרת. במהלך הריצה, אני נהנה מהטבע בו אני רץ אבל גם מתבשלים בראשי רעיונות בנושאים של כתיבה, עבודה, הרצאות ויחסים עם בני אדם. 

גם אני אדם שיושב הרבה לבד וכותב וגם אני אדם שרץ לבד. 

יוסי מלמן הוא יותר עיתונאי מאשר סופר. על פי ספרו, הריצה אצלו קשורה יותר ביחסים עם בני אדם אחרים. 

כמוני, מורקמי מודע למגבלות הגיל. הגיל מביא לירידה במהירות הריצה. 

הוא כותב על שנים בעבר שבהן שאף לשפר את תוצאות הריצה. גם בשנים אלה התחרה עם עצמו ולא עם אחרים. 
בדיוק כפי שאני עשיתי בשלושה שנים הראשונות בהן רצתי. עד שהשגתי את זמן היעד ששאפתי אליו.

הוא כותב על הקושי של מי שמתחרה מול יריב (לא מדובר על רצים בצמרת העולמית שאכן עושים זאת). 
על הקושי המנטלי כאשר היריב שמולו הוא מתחרה לא משתתף בריצה.


הוא מבין שהתוצאות הולכות ונעשות טובות פחות ככל שעולה הגיל.  
זו גם ההבחנה שלי בריצה הצנועה שלי למרחק 10 ק"מ.



הערת שוליים



כפי שכתבתי בבלוג זה, יצאתי לפני מספר ימים לדרך של כתיבת ספר אישי. 

בינתיים זה הולך טוב. 
ראשית, אני נהנה מכל רגע. 
בנוסף סיימתי טיוטות של שני שערים מתוך כ-15 שערים מתוכננים בספר. 
אני מעדיף ראת המונח שערים על פני המונח פרקים משום שפרקים מעידים על סדר מסוים בכתיבה ובקריאה. 

אחד מהשערים יעסוק בריצה ובמשמעות שלה בחיי. לא ספר שלם כפי שכתבו מורקמי ויוסי מלמן, אבל בכל זאת משמעותי עבורי.
 

יום שלישי, 25 באוגוסט 2026

יצאתי לדרך: כתיבת הספר האישי שלי

 


אני משתף את קוראי הבלוג בתחילת הדרך הארוכה שלי לכתיבת ספר אישי

בפוסט קודם התייחסתי לסרט הדוקומנטרי, שדיבר אלי יותר מסרטים אחרים, שראיתי השנה בדוקוטקסט בספרייה הלאומית. 

שם הסרט:  סירי הוסטוודט: ריקוד סביב העצמי.  

הסופרת סירי אוסטוודט אמרה בסרט הדוקומנטרי עליה, שהחלק הקשה ביותר בכתיבת ספר הוא ההתחלה.


בעקבות זאת החלטתי לצאת מיד לדרך ולהתחיל את המסע הארוך לכתיבת ספר


גורם נוסף תרם ליציאה המידית לדרך. 

כמעט כל יום אני נתקל בשמות של אנשים שהיכרתי בקבוצת הגיל שלי שעברו את "הישורת האחרונה" או איבדו במידה רבה או במידה פחותה את היכולות הקוגניטיביות שלהם. 


אני לא רק מקווה, שזה לא יקרה לי, אני גם עושה דברים, שלמיטב הבנתי, מרחיקים את הירידה הקוגניטיבית בזמן ו/או מסייעים לשמירה על בריאות טובה.  

למרות זאת אין לי ערובה שאחד משני הדברים, שציינתי לעיל, לא יקרה לי ואז תימנע ממני האפשרות לכתוב ספר. 



אז מה עשיתי?



מתוך ראשי הפרקים של הספר הביוגרפי שאני מתכוון לכתוב בחרתי את הפרק השני. שם הפרק: רסקו. 

הוא מתאר את ילדותי בשכונת רסקו בירושלים בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.

כתבתי טיוטה של חצי עמוד או עמוד שאני מרחיב אותה בהדרגה. 

תוך כדי כתיבה עולים לי רעינות חדשים. 

בכל יום אני מתכנן לכתוב משהו במארה לסיים את הפרק. 


אם אסיים אותו לפני תחילת סדנת כתיבת סיפורים אליה נרשמתי, אביא אותה לסדנה בחודש אוקטובר. 

אין לי ספק, שאקבל פידבקים שיעזרו לי לשפר את הפרק. 







יום שני, 24 באוגוסט 2026

נסיעה ראשונה בקו הצהוב של הרכבת הקלה בירושלים

 


היום (24.8.26) עשיתי את מה שעשה דני לביא גיבור הסיפור הקצר הראשון שלי משלי כפירים

דני ניצל את הורדת גיל הנסיעה חינם בתחבורה הציבורית על מנת לנסוע בכל יום לכל אורך הקו האדום ללא מטרה מוגדרת. 

ספוילר: זה שינה את חייו.


גם אני ניצלתי את גילי המופלג לצורך נסיעה כמעט לאורך כל הקו הצהוב  החדש של הרכבת הקלה של חברת כפיר בירושלים ללא תשלום. 

זה לא שינה את חיי. 

בסך הכל רציתי להבין אילו תחנות יש וכיצד אני יכול לנצל את הקו הזה והבנתי לאחר הנסיעה. 


הקו האדום עובר לא רחוק מביתי בשכונת בית הכרם

תחנת גבעת רם בקו הצהוב, הסמוכה לבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, היא בין חמש לעשר דקות הליכה מביתי. 

לתחנה הזו הגעתי ברגל ונסעתי עד התחנה הסופית במלחה ובחזרה. 




יום שישי, 21 באוגוסט 2026

הסרט שהכי הרשים אותי בדוקוטקסט 2026: סירי הוסטוודט: ריקוד סביב העצמי

 

סירי הוסטוודט בשנת 2014. מקור התמונה: ויקיפדיה.
זכויות יוצרים: 
Luigi Novi
מתפרסם לפי תנאי רישיון קריאייטיב קומונז ייחוס 3.0 לא מותאם.
נוצר ב: 21.9.2014

כמו בכל אחת מהשנים האחרונות, רכשתי חבילת כרטיסים לסרטים דוקומנטריים בדוקוטקסט בספרייה הלאומית. 


בשנה שעברה כתבתי על הסרט המקשיב שראיתי בדוקוטקסט. 

לפני שנתיים כתבתי על הסרט "סוכן האושר" - סרט מוטה או שמשהו מהותי השתנה בבהוטן?


לא במקרה בחרתי השנה במסגרת החבילה גם בסרט על סירי הוסטוודט.

סירי הוסטוודט היא סופרת. גם בעלה פול אוסטר (נפטר ב-2024) היה סופר. 

קראתי כמה ספרים שכתב פול אוסטר.

מעולם לא קראתי ספר שסירי הוסטוודט כתבה, על אף שכמה מהם תורגמו לעברית. 

עדיין לא מאוחר לתקן את זה. 


היות שאחד הפרויקטים שאני מנסה לקדם הוא כתיבת ספר, חשבתי שאולי אלמד משהו מאלה שכבר כתבו בהצלחה לא מעט ספרים. 


לא התאכזבתי. הביוגרפיה שלה מרתקת והיא אישה נבונה שיש לה מה להגיד במספר רב של נושאים. 

כנראה שגם לקחתי משהו ממה שהיא אמרה על הקשיים בכתיבת ספר ויתכן שזה יעזור לי במהלך הכתיבה. 

לטענתה, השלב הראשון של כתיבת ספר הוא הקשה ביותר. 

אני מתקרב לשלב הזה וטרם נמצא בו 



סירי אוסטווד



הסרט מתחיל בסירי הוסטווד הצעירה החולמת להיות סופרת. 

היא  מגיעה מעיירה קטנה במינסוטה הרחוקה והקרה למרכז ניו-יורק במטרה להפוך לסופרת. 

כמו במקרים רבים, המציאות בעיר הגדולה יותר מורכבת ממה שתיארה לה. 


זה נגמר יותר טוב מאשר ברוב המקרים של צעירים וצעירות עם חלום המגיעים לניו-יורק. 

היא הגשימה את חלומה והפכה לסופרת. 

היא נישאה לסופר פול אוסטר, אחרי שהתגרש מאשתו הראשונה. 

הנישואים נמשכו יותר מארבעים שנים עד מותו של פול אוסטר בשנת 2024. 

היא סיימה דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה.



מדוע זה נגמר יותר טוב ממקרים אחרים?



1. אהבה אמיתית לסיפרות ולספרים 

היא מתארת בסרט כיצד כשעברו לגור ביחד מיינו את הספרים הרבים שהיו להם כי לא כל הספרים היו יכולים להיכנס לביתם הגדול.

בהרבה מקרים ויתרו על עותק אחד של ספר ששניהם רכשו. 


2. כישרון

כנראה שבתחום של כתיבת ספרים, ולא רק בו, קשה מאוד להצליח בלי מספיק כישרון. 

זה לא תחום שרבים מרוויחים בו כסף וגם אנשים בינוניים יכולים להתפרנס ממנו היטב. 


3. השותפות בחיים עם בן-זוג ששותף למקצוע

אפשר לקבל תמיכה ברגעי משבר, לחלק התלבטויות ולקבל פידבק שמעשיר. 

לפחות על פי הסרט נראה שהיו להם נישואים מאושרים.


4. עבודה קשה

הרבה שעות של התלבטויות וכתיבה.


5. מזל

באחד השקפים בהרצאה חדשה שלי על לונג'יביטי מזווית הראייה שלי,  אני כותב: "גרם מזל = קילו שכל". 

ללא מזל לא מאריכים ימים. גם לא מצליחים בסיפרות ובתחומים אחרים




לא הכל ורוד



בשיר שכתבתי בתחילת שנות ה-30 של חיי כתבתי: "חלוקך הוא ורוד בכל השירים, אך נראה במציאות כמו החיים: קצת כחול, קצת עצוב קצת פסים". 


הסרט מציג גם כמה חלקים פחות מלבבים בחייה של סירי הוסטוודט. 

כך צריך לעשות בסרטים דוקומנטריים ראויים. 


במקרה שלה הוצגו בעיקר שני נושאים.



מערכת היחסים המורכבת עם אביה



הוסטוודט היא בת לאם שהיגרה מנורווגיה ולאב שדור הסבים שלו היגר לארצות הברית מנורווגיה. 

היא למדה שתי שפות בגיל צעיר מאוד: אנגלית ונורווגית

אביה, Lloyd Hustvedtהיה פרופסור באונברסיטה שעסק במחקר היסטורי של ההגירה מנורווגיה לארה"ב. 


על פי הסרט האב העריך פחות מדי את הכישורים האינטלקטואלים של ביתו הבכורה ולא אהב את המרדנות שלה, שהביאה אותה לעזוב את מינסוטה ולעבור לניו יורק וללמוד באוניבריסיטת קולומביה


זה יצר מערכת יחסים מורכבת מצד אחד אהבה של האב לבת והבת לאב ומצד שני סוג של התנגשות על הרקע שהוזכר בתחילת פיסקה זאת.


נפילות פתאומיות

סירי הוסטוודט הייתה נופלת או מתמוטטת בלי ליפול בתדירות נמוכה. 

כל הבדיקות הרפואיות והאיבחונים הפסיכולוגיים לא מצאו סיבה לכך.


 


זווית הראייה שלי



בגילי המתקדם, אני לא חושב על קריירה חדשה כסופר. 

אני כן חושב על הוצאת ספר. ספר ביוגרפי או ספר של שירים וסיפורים. 

אני מודע לזה שרק אחד מתוך חמישה שכותבים ספר מוציא אותו לאור. 

אני מודע לזה שרוב אלה שיוציאו ספרים, במקרה הטוב, לא יפסידו כסף. 

במקרה השכיח והפחות טוב, הספר יעלה להם יותר ממה שירוויחו ממנו. 


אני יוצא מתוך הנחה שאני אשתייך לקבוצה הגדולה שתפסיד כסף מהוצאת הספר. 

המטרה היא הגשמת חלום אישי ולא התעשרות. 

באופן דומה אני פועל גם בכיוון של הגשמת חלומות אישיים אחרים. 


בגיל 75 אני מקווה ללונג'יביטי מיטיבה עם תיפקוד מלא, אבל מביא בחשבון את זה ש"אני בישורת האחרונה" ויכולים לקרות בכל יום דברים שימנעו ממני את הגשמת החלומות. 

כשאני מסתכל סביבי אני נתקל בתדירות גבוהה במידע על אנשים מקבוצת הגיל שלי שהיכרתי והולכים לעולמם וגם במקרים של אנשים מאותה קבוצת גיל שכבר לא יתפקדו באופן סביר בשארית חייהם.


עכשיו זה הזמן להתמקד גם בהגשמת חלומות אישיים.



יום ראשון, 16 באוגוסט 2026

"אזורים כחולים": מדוע אני חולק על הביקורות ביחס לאריכות ימים בהם?

 

העיירה אבדלוס באיקריה ליד המלון בו גרנו
זכויות יוצרים: אבי רוזנטל

בפוסט שפרסמתי בפייסבוק תיארתי את ההרצאה שלי על "סודות החיים הארוכים והבריאים של איקריה", במסגרת פרויקט התנדבותי שלי בו אני מרצה לניצולי שואה על נדינות בהן ביקרתי.


חברי ללימודים בבית הספר התיכון, יעקב ריטוב, אותו אני מאוד מעריך, כתב שאין שם אריכות חיים והכל רמאות ו/או טעויות רישום. 

הוא הסתמך על המאמר שכותרתו היא:   Supercentenarian and remarkable age records exhibit patterns indicative of clerical errors and pension fraud 


המאמר עליו הסתמך הרבה יותר טוב ממאמר אחר,  שהשתמש בחוק המספרים הקטנים על מנת להוכיח שבאוקינאווה אין אריכות ימים. 

באותו מאמר הוזכר קשיש יפני בטוקיו, שנתפס בזיוף גילו, ועל סמך מקרה אחד באי יפני אחר הסיק כותב המאמר מסקנות לגבי אוקינאווה.


בסדרת הפוסטים, שזה הראשון בה, אסביר מדוע לא השתכנעתי מהטענות במאמר שיעקב ריטוב שלח קישור אליו. 


הפוסט הזה מתייחס לטענות העקרוניות שהועלו במאמר ומציג טענות מחקריות התומכות בטענות על אריכות חיים בריאים ב"אזורים כחולים".


הפוסטים הבאים יתיחסו באופן פרטני לכל אזור.



הגישה שלי



אינני טוען שכל הטענות ביחס לחיים בריאים וארוכים באותם אזורים נכונות. 

אני כון טוען שחלק מהטענות הללו נכונות ואינן מבוססות על הונאה או טעויות רישום. 


גם בהרצאות שלי אני מפריך כמה טענות של דן בוטנר וטענה אחת של פרופ' מישל פולן, שאינן סבירות בעיני. 


אני מבחין בין "אזורים כחולים" שאיני מכיר Luma Linda, ניקויה ומרטיניק לבין שלושת האזורים הכחולים האחרים. בסרדיניה ובאיקריה הייתי. 

את יפן והתרבות היפנית אני מכיר לא רע בכלל. ביליתי שם חודש בירח הדבש שלי, זן בודהיזם הוא מרכיב חשוב בתפיסת העולם שלי ואפילו עבדתי בפרויקט מחשוב גדול עבור חברת ביטוח יפנית. 

את העיסוק שלי ב"אזורים כחולים" התחלתי אחרי צפייה בסדרה של ה-BBC על אוקינאווה.


אני לא יכול לתמוך בטענות של אריכות ימים באזורים שאני לא מכיר מספיק טוב. 



הטענות העיקריות במאמר


אוסיף גם רק רקע מוכר לי והתיחסות שלי לטענות. 

ההתיחסות שלי מסומנת בצבע אדום.


1. רישומים לא נכונים של תאריכי לידה במרשמי אוכלוסין של מדינות 

התופעה של רישומים שגויים במרשם האוכלוסין מוכרת לי מנתוני מרשם האוכלוסין של מדינת ישראל. 


א. שורדי שואה

היכרתי כמה שורדי שואה שנותרו ללא משפחה וללא מסמכים. הצעירים שביניהם לא ידעו את תאריך לידתם. פקידי מרשם האוכלוסין בחרו תאריך לידה או הסתמכו על דיווח של השורדים.


ב. אנשים שעלו לארץ ותאריך לידתם לא היה ידוע 

מדובר מעולים מבמדינות שבהן לא היה מרשם אוכלוסין מסודר שנשמר ו/או הוריהם לא ידעו מה היה תאריך לידתם. 

זה קרה יותר בגל העלייה הגדול של שנות ה-50 של המאה הקודמת. 

פקידי מרשם האוכלוסין, שלא היו מסוגלים לבצע בדיקות, דיוחו על תאריך לידה שרירותי, לאו דוקא מתאים לתאריך האמיתי.


מי שטוען, שנעשו הרבה יותר טעויות ברישומי לידה ב"אזורים כחולים" מאשר באזורים אחרים דומים, צריך להוכיח את זה או לפחות לתת לזה הסבר. 

במאמר לא מצאתי הוכחה או הסבר מדוע דווקא ב"אזורים הכחולים" היו יותר טעויות ברישום תאריכי לידה בהשוואה לאזורים דומים להם? 

יתרה מזאת לא ראיתי נתונים ספציפיים המתיחסים ל"אזור כחול", למשל איקריה או ברברג'ה בסרדיניה. 

הנתונים התיחסו למדינות שלמות ולפעמים גם לחלוקה לאזורים בתוך מדינות. 


2. זיופים מכוונים של שנת לידה ו/או אי-דיווח על מוות במטרה לקבל קצבאות והטבות אחרות. 

א. יש שורדי שואה שהיכרתי שכשעלו לישראל והתבקשו לדווח על תאריך לידה דיווחו על תאריך מאוחר בכמה שנים מתאריך הלידה האמיתי שלהם. 

סיבה בולטת לכך הייתה החשש ממשבר עתידי שיקשה על הישרדותם הכלכלית. 

למי שצעיר יותר יש יותר שנות עבודה עד ההגעה לגיל הפנסיה. 

ב. יש בישראל גם תופעה של אי-דיווח על פטירה למרשם האוכלוסין ולמוסד לביטוח הלאומי. 

מדובר בעיקר באזרחים ותיקים המקבלים קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי.

כתוצאה מאי הדיווח ממשיכים בני המשפחה לקבל קצבאות.

זה קל יותר לביצוע בישובים נידחים ובישובים שאינם ישובים מוכרים ואין בהם הספקה מסודרת של חשמל ומים. 

דפוס זה בישראל מתאים לטענה במאמר. 


מה שחסר במאמר זה נתונים ספציפיים על "האזורים הכחולים" ואין הסבר מדוע זה קורה דווקא ב"אזורים הכחולים". 

כך למשל, בברברג'ה בסרדיניה אין הסבר מדוע זה קורה בכפרים או בעיירות מסוימות ולא בעיירות סמוכות אחרות?


מהההיכרות שלי מקרוב עם תשבי איקריה אני משוכנע שהרוב המכריע של התושבים לא היו מזייפים תאריך לידה על מנת לקבל קצבה או טובות הנאה אחרות. 

אפרט בפוסט ספציפי על איקריה בסדרת פוסטים זו.


טרם ביקרתי באוקינאווה אבל אני מכיר היטב את המנטליות היפנית, התרבות היפנית ואת האי המרכזי של יפן. 

אם אין שוני מהותי במנטליות של תושבי אוקינאווה בהשוואה לזו של תושבי איים אחרים ביפן, בלתי סביר שמספר גדול של מקומיים ידווח על תאריך לידה שגוי בכוונה לקבל טובות הנאה וקצבאות.

גם על כך אדווח בפוסט ייעודי על אוקינאווה.



3. "האזורים הכחולים" הם אזורים עניים יחסית לאזורים אחרים באותן מדינות

בקבוצות אוכלוסייה עם מעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר נמצאה תוחלת החיים נמוכה יותר. 

זה נכון במקרים רבים אבל לא תמיד. כך למשל, במדינת ישראל למרבית הקבוצות במעמד סוציו-אקונומי בישראל תוחלת חיים יותר נמוכה, למעט חרדים שתוחלת החיים שלהם דומה לתוחלת החיים של האוכלוסייה היהודית.


אחד המאפיינים החשובים של החרדים בישראל הוא היותם חלק מקהילה תומכת.  

בקהילה החרדית יש הרבה עזרה של חברים בקהילה לחברים אחרים באותה קהילה.

מכנה משותף של "אזורים כחולים" הוא השתייכות לקהילה תומכת חזקה




מחקרים התומכים באופן עקיף בנכונות תוחלת חיים בריאים ותוחלת חיים גבוהות יותר ב"אזורים כחולים"



1. עבודה ו/או התנדבות אחרי גיל פרישה 

יש הרבה מחקרים המראים שאנשים שממשיכים לעבוד אחרי גיל הפרישה בריאים יותר מאשר אנשים שאינם עובדים, כלומר: תוחלת החיים הבריאים שלהם גבוהה יותר.

לפני כעשר שנים ציטטתי מחקר אמריקאי כזה שנעשה על מדגמים גדולים ונמשך מספר רב של שנים. 

שמעתי גריאטר בכיר במשרד הבריאות שטען שיש הרבה מחקרים המראים שיש הוצאות גדולות למערכת הבריאות בגלל שאנשים שאינם ממשיכים לעבוד חולים. 


באוקינאווה אין פרישה לפנסיה ממשיכים לעבוד גם בגיל מתקדם. 

גם חקלאים ורועי צאן ב"אזורים כחולים" אחרים עשויים להמשיך לעבוד ולא לפרוש בגיל מסוים כמו שקורה אצל שכירים בחברה שלנו. 


גם התנדבות עשויה להשפיע לטובה על תוחלת החיים ועל תוחלת החיים הבריאים. 

כסטודנט לפסיכולוגיה נתקלתי לפני הרבה עשורים במחקרים על The Helper Principle. המתנדב מרוויח מההתנדבות.


במידה מסוימת אפשר להתיחס להתנדבות כעבודה רק ללא תשלום כספי.



2. תזונה

אין ספק שתזונה משפיעה על תוחלת החיים ועל תוחלת החיים הבריאים. 

סדרה מרתקת ב-Netflix, שנעשתה בשיתוף עם מדענים מאוניברסיטת סטנפורד, בדקה השפעת תזונה על תאומים זהים. 

מדי פעם דיבר אחד החוקרים מסטנפורד על השפעת התזונה על בריאות ובעקיפין על תוחלת החיים. 

הסדרה היא רק דוגמה. לא חסרים מחקרים  המראים את זה. 

לפחות באיקריה ובסרדיניה יש תוזנה ים תיכונית המשפיעה לטובה על הבריאות. 

באוקינאווה תוחלת החיים של יפנים, המתגוררים בסמוך ל-American Village, וצורכים באופן יומיומי המבורגרים נמוכה בהרבה מתוחלת החיים של תושבי האי הגרים באזורים אחרים.



3. הורדת מתח (Stress)

יש מספר רב של מחקרים המוכיחים ש-Stress פוגע בבריאות ומקטין את תוחלת החיים הבריאים ואת תוחלת החיים.   

הדבר הראשון שאמרו לי מקומיים באיקריה כשריאיינתי אותם היה שאין Stress.יש דיווחים דומים גם ב"אזורים כחולים" בסרדיניה.



4. אורח חיים פעיל

אורח חיים פעיל מאריך את תוחלת החיים ואת תוחלת החיים הבריאים. 

ב"אזורים כחולים" יש אורח חיים פעיל.


5. פעילות גופנית

ב"אזורים כחולים" מרבית האנשים פעילים גופנית בעבודה, בהליכה ובפעילות ספורטיבית. 

לרוב הם יושבים פחות מאיתנו מול טלוויזיה או מול מחשב.



6. משמעות לחיים

משמעות לחיים מאפשרת הישרדות בחיים. אחת הדוגמאות היא התיאוריה של ויקטור פראנקל, שורד שואה. 


גם בסיטואציות פחות קיצוניות  משמעות לחיים משפיעה לטובה על אורך החיים ועל איכותם בגיל השלישי. 


באיקריה נחשפתי למשמעות לחיים בהקשרים חברתיים קהילתיים, דתיים ואחרים.


באוקינאווה יש מושג הנקרא Ikigai המתאר את משמעות החיים. 


חלק מהסעיפים הקודמים עשויים לתת משמעות לחיים.




הערות



1. גורם נוסף העשוי להשפיע על תוחלת חיים ועל תוחלת חיים בריאים היא הגנטיקה. 

לא מוכרים לי מחקרים בנושא זה ביחס לאזורים כחולים.


2. המציאות היא כנראה לא שחור-לבן. יש טענות לא סבירות ביחס לחלק מהאזורים הללו ויש כאלה התומכות בטענה של תוחלת חיים גבוהה יותר. 

בפוסטים הבאים אתיחס ל"אזורים כחולים" ספציפיים במידת יכולתי המוגבלת.


3. מי שטוען שהנתונים הם מזויפים לא ירצה להתיחס לנתונים ספציפיים ל"אזורים כחולים". נדרשת טכניקה לניתוח איכות הנתונים. 



יום רביעי, 12 באוגוסט 2026

אנשים קצת מוזרים: אוסוואלד ג'קובי - הכי טוב במשחקי חשיבה - בנתק מההורים שלו

 



בהקדמה לפוסט הראשון בסדרה על אנשים קצת מוזרים קשרתי ביניהם לבין הספר של קווין מקפרלנד "אנשים מוזרים".


שני הפוסטים הראשונים לא עסקו באנשים מוזרים בגלל כישרון יוצא דופן, בשונה למשל מארכימדס בספר "אנשים מוזרים".

בפוסט הקודם עסקתי באיש בעל כישורים יוצאי דופן בשחמט. זהו מיגל ניידורף שהיה לו זיכרון יוצא דופן


גם בפוסט זה אעסוק באיש בעל כישורים יוצאי דופן. הפעם מדובר במישהו שהצטיין בעיקר במשחק הברידג', שאני משחק ומלמד ולאו דווקא במשחק השחמט, ששיחקתי בעיקר בצעירותי. 


לאיש הזה קראו אוסוואלד ג'קובי  (27.6.1984 - 8.12.1902).


אוסוואד ג'קובי נחשב לשחקן הברידג' הטוב ביותר בארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה, למרות שמכעט לא שיחק ברידג' באותה תקופה. 

הוא נחשב גם לשחקן ברידג' מהטובים בכל הזמנים. זכה פעם אחת באליפות העולם לנבחרות כשחקן נבחרת ארה"ב.

פיתח שתי קונבנציות הכרזה חשובות בברידג' שעד היום מרבים לשחק אותן: Jacoby Transfer ו-Jacoby 2NT.

במלחמת העולם השנייה הוא גוייס לצבא ארה"ב על מנת שינצל את כישורי החשיבה המתימטית יוצאת הדופן שלו לפיענוח הצפנות ולריגול נגדי. בדיוק כפי שהשתמשו בכישוריו אלה גם במלחמת קוריאה


המלחמה הראשונה בה השתתף כחייל בצבא ארה"ב הייתה מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה הייתה בשנים 1914-1918. 

כשמסתכלים על תאריך הלידה של ג'קובי יש שני דברים ברורים בקשר להשתתפותו בה:


1. הוא היה בן פחות מ-17 בסוף המלחמה, אז סביר שגוייס לקראת סופה. 


2. ברור שהוא גם זייף את הגיל שלו אחרת לא היה מגויס. 


בקיצור, במלחמת העולם הראשונה הוא היה חייל ביחידה שלא הייתה ממש פעילה. 

אז הוא שיחק פוקר והרוויח סכומי כסף גדולים מהמשחק. 



משחקי חשיבה אחרים בהם הצטיין



הוא הצטיין גם במשחקי חשיבה אחרים: שש בש (זכה באליפות העולם), פוקר כבר הוזכר וגם שחמט וכתב עליהם ספרים. 




לא רק משחקים



1. הוסמך כאקטואר בגיל 21 (האדם הצעיר ביותר שהוסמך בארה"ב).


2. הרצה ב-MIT על הסתברות.



מדוע נותק הקשר שלו ושל אחיו עם הוריו?



כתבתי כבר שלפעמים אירוע אמיתי שקורה לסופר או סופרת יותר מרתק מכל סיפור דימיוני שהוא/היא יכתוב/תכתוב.


זה בדיוק מה שקרה לסופרת האמריקאית סוזן ג'קובי


ג'קובי הייתה בירח הדבש שלה בפירנצה. 

כשטיילה באחד הרחובות הראשיים הבחינה בקשישה שנפלה. היא ניגשה לקשישה ועזרה לה לקום והזמינה את הקשישה לשבת איתה בבית קפה סמוך על מנת שתתאושש. 

בשיחה ביניהן שאלה הקשישה מה שמה? כשאמרה אותו שאלה הקשישה: "האם יש לך קשר משפחתי לאלוף הברידג' המפורסם?" 

"כן. הוא דוד שלי", השיבה סוזן. 

אז אמרה הקשישה "אני מכירה את הסבא שלך". 

סוזן ג'קובי הייתה בהלם. היא לא ידעה בכלל שיש לה סבא. 

גם אוסוואלד ג'קובי וגם אחיו (אביה של סוזן) לא היו בקשר עם הסב.

בדור של מלחמת העולם השנייה יש רבים שלא היו בקשר עם הוריהם משום שהוריהם הלכו לעולמם. 

לא זה המקרה


בכל דור יש גם מקרים חריגים של ניתוק קשר בין הורים לילדים, למשל במקרה של התעללות בילדים.

לא זה המקרה.  


יש מקרים של הורים שלא מתפקדים והילדים עוברים לאימוץ או למוסדות או למשפחת אומנה.

לא זה המקרה.


יש מקרים שבהם רק האם מגדלת את הילדים והאב מתעלם מהם.

לא זה המקרה. 



מה באמת קרה? 


בעלה של הקשישה, שנפלה ברחוב, היה שופט בבית המשפט העליון בארה"ב. 
הוריו של אוסוואלד ג'קובי היו יהודים. 
אביו היה עורך דין. 
הוא היה היה מועמד לכהן בבית המשפט העליון בארצות הברית. 
מועמדותו נפסלה רק משום שהיה יהודי. 

הוא ואחיו הסתירו את יהדותם על מנת שגם הם לא ייפגעו כמו אביהם. 
אחיו התחתן עם קתולית וילדיו חשבו ששני הוריהם נוצרים. 

במסגרת ההסתרה ניתקו את קשריהם עם הוריהם.

יום חמישי, 6 באוגוסט 2026

אנשים קצת מוזרים: מיגל ניידורף - זיכרון יוצא דופן

 

מיגל ניידורף (1997-1910). בשנת 1977.
מקור התמונה: ויקיפדיה.
נוצר ב-1073
:  


בהקדמה לפוסט הראשון בסדרה על אנשים קצת מוזרים קשרתי ביניהם לבין הספר של קווין מקפרלנד "אנשים מוזרים". 


הפוסט הראשון עסק באדם שעד גיל 15 ראה רק אישה אחת: אמא שלו. 

הפוסט השני עסק בשחמטאי קצת מוזר.


שני הפוסטים לא עסקו באנשים מוזרים בגלל כישרון יוצא דופן, כמו למשל ארכימדס בספר "אנשים מוזרים".


פוסט זה הוא על אדם שהמוזרות שלו היא זיכרון יוצא דופן.


אבל לפני שאעסוק במיגל ניידורף, אתיחס לשני אנשים אחרים שלהם לא היה כישרון יוצא דופן כזה. 

זה נעשה על מנת שהקוראים יוכלו להבין עד כמה היה הכישרון שלו יוצא דופן.


התחום שבו אנו עוסקים הוא משחק סימולטני בשחמט. 

לא סתם משחק סימולטני אלא משחק סימולטני עיוור.


משחק סימולטני

במשחק סימולטני בשחמט שחקן ברמה גבוהה או גבוהה יחסית משחק נגד כמה עשרות או מאות אנשים בו זמנית. 

בכל פעם שהןא מגיע לשחקן יריב השחקן צריך לבצע בנוכחותו מסע. 

השחקן ברמה גבוהה יותר מבצע מידית מסע ועובר לשחקן שאחריו.

המשמעוית: 

1. אם הוא משחק משחק סימולטני נגד 30 אנשים לכל אחד מהם יש פי 30 יותר זמן לחשוב.

2. כל אחד מה-30 מתרכז במשחק שלו. מי שמשחק סימולטנית צריך לחשוב על כל 30 המשחקים. 

לפעמים אי אפשר להימנע ממחשבה על משחק שכרגע הוא אינו נמצא ליד הלוח בו המשחק הזה משוחק. 


ברוב המקרים פערי הרמות הם כאלה שהשחקן שממשחק סימולטנית מנצח את רוב מתחריו.


משחק עיוור

גם במשחק עיוור בדרך כלל יש פערי רמות. השחקן ברמה הטובה פחות יושב מול הלוח, כמו במשחק רגיל. 

השחקן השני אינו יושב עם הפנים ללוח ואינו רואה את הלוח, כלומר: הוא מחזיק בראשו את תמונת הלוח והכלים.


בכל פעם שהשחקן שיושב מול הלוח מבצע מסע, הוא אומר ליריבו איזה כלי הזיז ולאיזו משבצת על הלוח. 

יריבו חושב ואומר איזה כלי הוא מזיז לאיזה משבצת. 

מי שמבצע את פעולת ההזזה הטכנית זה השחקן שיושב מול הלוח. 

גם במקרה זה פערי הרמה גורמים בדרך כלל לשחקן הטוב יותר לנצח למרות היתרון של יריבו שרואה את הלוח והכלים.


משחק סימולטני עיוור

השחקן שמשחק עיוור גם משחק בו זמנית נגד יותר משחקן אחד כמן במשחק סימולטני רגיל. הקושי הוא בכך שעליו להחזיק בראש תמונות של הלוח והכלים של יותר ממשחק אחד. 

מטלת הזיכרון היא קשה יותר מאשר במשחק עיוור מול יריב אחד.



אני


מגיל 14 או 15 שיחקתי בתחרויות שחמט. שיחקתי ברמה גבוהה יחסית. 

בין השאר, שיחקתי בליגה הלאומית (הליגה הגבוהה ביותר) ופעם אחת הייתי שותף לזכייתה של קבוצת הפועל ירושלים בגביע המדינה.

עוד כשהייתי נער שיחקתי משחקים סימולטניים. ניצחתי את רוב היריבים והיו גם מקרים שניצחתי את כולם. 

התחלתי לשחק גם משחקים עיוורים בדרך כלל נגד נערים בני גילי (בערך) וכשהייתי צעיר ולא נער שיחקתי נגד צעירים בני גילי (בערך). 

פערי הרמה היו כאלה שרק במקרים נדירים הפסדתי,

אגב, גם ב"ישורת האחרונה" שיחקתי משחק עיוור נגד ילד מוכשר במיוחד כשהיה בן 8. 


פעם אחת כשהייתי תלמיד כיתה גבוהה בתיכון ביקרו בביתי שני נערים שלמדו איתי. 

הם רצו לשחק איתי שחמט והצעתי שאשחק סימולטני עיוור נגד שניהם. 

לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעשות זאת. ניצחתי את שניהם.



פרנסואה אנדריי פילידור


פרנסואה אנדריי פילידור (1795-1726). מקור התמונה: ויקיפדיה
זכויות יוצרים: נחלת הכלל


הצרפתי פרנסואה אנדריי פילידור היה אחד מגדולי השחמטאים במאה ה-18.

בנוסף היה מלחין ידוע.


פילידור שיחק משחק סימולטני עיוור נגד שלושה שחקנים. 

לפני ששיחק דרש שהיסטוריונים יהיו נוכחים בזמן המשחק על מנת לתעד את זה. 

הוא חשב שאחרת בדורות הבאים לא יאמינו שזה קרה.


זה הזמן לעבור למיגל ניידורף.



מיגל ניידורף



משה  ניידורף היה יהודי מפולין. בתחילת מלחמת העולם השנייה התקיימה אולימפיאדת שחמט בבואנוס איירס. ניידורף שיחק בנבחרת פולין. 


לא היה לו לאן לחזור. הוא נשאר בארגנטינה והתאזרח והיה שחקן השחמט הטוב ביותר במדינה זו. 

ניידורף היה שחקן בדרגת רב אמן בינלאומי (הדרגה הגבוהה ביותר) ונכנס להיכל התהילה העולמי של השחמט


לפני כמה ימים התבשרנו על צירופו של השחקן הישראלי הראשון להיכל התהילה הזה. זהו בוריס גלפנד.


ניידורף שיחק משחק סימולטני עיוור נגד 45 שחקנים בעיר סן פאולו שבברזיל. 
הוא ניצח 39 משחקים, הפסיד 2 משחקים וסיים בתיקו נגד 4 משתתפים נוספים.
















מה אני לומד מספרו האוטוביוגרפי של הריקו מורקמי על ריצה למרחקים ארוכים?

  הרוקי מורקמי, מקור התמונה: ויקיפדיה הרשאת שימוש: נחלת הכלל בראש הפוסט  בדידותו של הסופר הרץ למרחקים ארוכים  מופיעה תמונה שלי רץ בריצת 10 ק...