זה לא מנע ממני לעשות פעילות גופנית במתקני הכושר בפארק השחר בשכונת בית הכרם. מיד לאחר ארוחת הצהריים, כפי שממליץ ג'ורג' קארמנליס מאיקריה.
לאחר שסיימתי את הפעילות עליתי ברחוב הגיא לכיוון בית הועד הישן.
מגיע מולי אדם שיורד בירידה ואומר לי שאני מוכר לו. כהרגלי במצבים כאלה, אני מנסה לשוחח עם האדם לנסות להבין האם באמת אנחנו מכירים ואם כן מהיכן?
פרסתי לפניו את שלל עיסוקיי ופעילותיי עד כה. המקום הכי סביר להיכרות אפשרית היה האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עבד שם עד לפני כשנה בתפקיד מינהלי ואז פרש לגימלאות. מאז לא עשה כלום.
ההיסטוריה האישית שלי כוללת הרבה פעילויות באוניברסיטה העברית. בין השאר סיום תואר ראשון ותואר שני, עבודה כעוזר הוראה במשך 3 שנים, לימדתי במשך כחמש שנים ברידג' את גימלאי האוניברסיטה ושיחקתי לא מעט שנים בקבוצת אס"א ירושלים בשחמט בליגה.
האיש שאל אותי: מה אני עושה בפנסיה? הסברתי לו שאני לא בפנסיה. אני אמנם מקבל גמלת פנסיה אבל אני עובד בכמה תחומים, מרצה, כותב, מתנדב ועוד. "בטח אין לך זמן לפעילות גופנית?" אמר האיש. סיפרתי לו שרצתי ביום שישי האחרון 10 ק"מ במרתון ירושלים ופעמיים בשבוע אני הולך עם חברים כ-7-8 ק"מ בהר איתן.
האיש סיפר לי שהוא אח שכול. אחיו נפל כששירת בצה"ל. הוא החנה את רכבו ליד האוניברסיטה והוא הולך ברגל מהר הרצל.
האיש אמר שהוא לא היה פעיל בשנה הראשונה אחרי הפנסיה. אני מהווה עבורו השראה והוא יתחיל לעשות פעילויות.
שאל לשמי. כמו במקרים רבים שאל האם יש לי קשר משפחתי לשחקן הכדורגל רוני רוזנטל? עניתי שלא. כששאמר לי שהוא חושב שרוני רוזנטל היה מגן, תיקנתי אותו ותיארתי את הקריירה שלו במכבי חיפה, קבוצה בלגית ובעיקר ליברפול שבה היה שותף משמעותי בזכייה באליפות אנגליה.
אני מקווה, שאני מהווה השראה חיובית לאיש, כפי שאמר.
אני מקווה מאוד שהוא יקרא פוסטים בבלוג שלי ויפיק מהם לקחים מועילים.
אם אתם לקראת פרישה לגמלאות או אחרי פרישה לגמלאות, אתם מוזמנים לקרוא פוסטים רלוונטיים על התנהלות בתקופה זו של החיים בבלוג שלי.
אתם מוזמנים גם להזמין הרצאות שלי בנושא זה באמצעות טלפון: 054-4480616.
הערת שוליים
מחקרים מראים שאנשים לא פעילים בגיל השלישי חולים יותר בכלל ובמחלות קשות בכלל.
יצא לי פעם לשמוע גריאטר בכיר במשרד הבריאות שדיבר על העלויות הכספיות הגדולות של מחלות של אזרחים ותיקים לא פעילים. לדעתו הן היו מצטמצמות משמעותית לו היו עובדים (בראייה שלי התנדבות או תחביב, הדורשים פעילות ומהנים את האזרח הותיק, שקולים לעבודה.
אני בצעירותי. זכויות יוצרים לתמונה: אבי רוזנטל, 1968
ב-27.3.1988 התחתננו אחרי כעשרה חודשים של זוגיות יפה. היה ירח דבש נפלא ביפן והרבה חלומות לעתיד משותף יפה לכל החיים.
ב-6.2.2022 התגרשנו אחרי כחמש שנים אחרונות שמהזווית שלי היו סבל מתמשך ברמה האישית. לקראת יום הולדתי ה-75 בעוד שלושה חודשים בחרתי לנתח את אותן חמש שנים עגומות והפרידה מפרספקטיבה של זמן ועם הפנים לעתיד.
נולדו שלושה ילדים נפלאים, שהם (והנכדה שלי) הם החשובים ביותר בחיי.
בשנת 2017 התרחקה ממני אשתי לשעבר. סביר להניח שהיה תהליך של שחיקה בקשר כפי שקורה בהרבה קשרי נישואים.
ההרגשה שלי הייתה שהקשר מספיק טוב על מנת לתקן.
אז קרה אירוע שהבנתי שאולי זה כבר לא המצב. היה לי קשה. לא רציתי לוותר.
שקלתי לעזוב את הבית לתקופה בהנחה שאם אעזוב, מי שהייתה אשתי תבין כמה חשוב לה הקשר.
כמי שכותב היטב, כתבתי לה מכתב שבו הסברתי לה עד כמה אני אוהב ורוצה להמשיך, אבל בנסיבות שנוצרו אצטרך לעזוב את הבית, אלא אם נחזור לדפוס הקשר הטוב שהיה לנו קודם. לא הייתה התיחסות למכתב.
בטיול בסלובקיה,ביחד עם בננו הצעיר, אז בן 24, הייתי עצוב. הבנתי שאין מנוס מעזיבה זמנית שלי את הבית.
הזמני עשוי להיות גם קבוע.
כפי שכתבתי במכתב, ההחלטה הזאת היא קשה ביותר עבורי כי אני זה שעוזב את הקן שבנינו ביחד.
אני זה שצריך לשכור דירה ולהיות פחות זמן עם הילדים הבוגרים.
התגובה שלה הייתה חיבוק ואמירה שהיא רוצה להמשיך בזוגיות איתי.
כשחזרנו והקשר לא השתפר שוב הבנתי שאצטרך לעזוב.
היא אמרה שהיא מעונינת להמשיך בקשר זוגי אבל התנתה את זה בכך שנלך ביחד לטיפול זוגי. הייתי מוכן לעשות כמעט הכל בשביל לחזור לזוגיות טובה. השבתי בחיוב.
טיפול זוגי שלא היה טיפול זוגי
הכנתי את עצמי לטיופל הזוגי. בדקתי את דפוסי ההתנהלות שלי וחשבתי איפה טעיתי ואיך לשפר.
חשבתי גם על הדברים שבת זוגי עשתה ופגעו בי.
מהות הטיפול הזוגי היא תקשורת בין בני הזוג שכל אחד מהם מעלה נושאים כאלה, מדברים עליהם וחושבים כיצד מתקנים.
בנוסף אמרתי לה עשרות פעמים "אם אינך רוצה באמת להמשיך בזוגיות טובה איתי לא נלך לטיפול זוגי ואני אעזוב את הבית".
זה לא מה שעשתה גרושתי. היא כבר ידעה שאינה רוצה להיות בת הזוג שלי, אבל בחרה להגיד שהיא רוצה בזוגיות וללכת לטיפול זוגי.
היא רצתה שנמשיך לחיות בנפרד אבל ביחד. סוג של קשר טכני אבל לא ממש זוגיות.
זה הדבר האחרון שרציתי.
בטיפול הזוגי היא רק הטיחה בי האשמות ולא הקשיבה לאף מילה שאמרתי. דיברה על מגורים ביחד ללא זוגיות אמיתית.
נשברתי.
האישה שבניתי איתה חיים משותפים וגידלנו ביחד שלושה ילדים נפלאים, רואה אותי ברגעים הכי קשים שלי, אבל מתעלמת לחלוטין ממני ומרצונותיי.
היא רוצה להמשיך לחיות אתי בעיקר משום שהיא מפחדת להיות לבד.
גם אני מפחד להיות לבד, אבל מבין שאין ברירה אם אין קשר זוגי אמיתי.
בגלל שנשברתי שיניתי תוכניות. בחרתי לא לעזוב ולנסות לחפש בת זוג שתרצה איתי זוגיות אמיתית כשאני עדיין בבית.
לא ממש הצלחתי בזה.
כמונוגמיסט בטבעי לא יכולתי לבנות קשר זוגי עם אישה כשאני נשוי וגר עם אשתי.
כדי להצליח הייתי צריך לבחור בדרך של עזיבה מידית שהייתה קשה לי מאוד.
דינמיקה הרסנית עבורי
אני טעיתי. הייתי צריך לעזוב מיד לאחר כישלון הטיפול הזוגי.
מי שכבר הייתה מוכנה לרמות אותי וללכת לטיפול זוגי, למרות מה שאמרתי לה, לא ראתה אותי ממטר. פגיעה רדפה פגיעה.
בכל פעם שהייתי קרוב לעזוב היא התקרבה אלי לתקופה קצרה כדי שלא אעזוב את הבית.
היום יש לי עולם מלא משלי אני הרבה יותר מאושר מאשר הייתי באותם חמש שנים אחרונות.
חסרה לי זוגיות, אבל כמי שממציא את עצמו מחדש שוב ושוב, אני מאמין שעוד עשויה להיות לי זוגיות חדשה טובה, אולי נפלאה. גם אהבה אינה בגדר הבלתי אפשרי.
המחיר ששילמה גרושתי על הטעות שלה
כמו שאני טעיתי גם היא טעתה. היא הייתה צריכה להיות הוגנת כלפי חברה לחיים במשך יותר כשלושים שנים ולהיפרד גם אם זה קשה לה.
במקרה שהייתה עושה את זה היינו נשארים ידידים הכי טובים.
האופן שבו התנהגה כלפיי גרם לה לאבד אותי לא רק כבן זוג, אלא גם כאדם.
הדבר היחיד שנותר לי מהקשר זה הילדים המשותפים שחשובים לשנינו.
אמרתי לה באופן ברור, שאם לא היו לנו ילדים משותפים הייתי מנתק איתה כל קשר.
לקראת שלב חדש בניתוק הקשר
מבחינתי הקשר שהיה לנו אחרי הגירושין נבע בעיקר מהילדים המשותפים שלנו שחשובים מאוד לשנינו. לא שיתפתי אותה בדברים אישיים. הייתי מוכן לעזור בדברים שאני מבין בהם.
חגגנו ביחד עם הילדים חגים וימי הולדת. גם ימי הולדת שלי וימי הולדת שלה.
עכשיו כשיש לה בן זוג חדש הגיע הזמן להתרחק.
מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין.
לא יעשה לי טוב להתארח בביתה כשהילדים מגיעים לשם ויש לה בן זוג.
רוצה לצמצם את הקשר איתה. זה לא אומר שלא ניסע ביחד עם הבן הירושלמי שלנו לבקר את הבת או הבן ברמת גן. זה לא אומר שלא אדבר איתה על דברים טכניים ואעזור לפעמים.
זה כן אומר שאת יום ההולדת ה-75 שלי ב-1.7.26 אחגוג בלעדיה.
זה כן אומר שלא אגיע ליום הולדתה באותו חודש.
כאדם שמתחדש וממציא את עצמו מחדש גם בגילי המופלג, אני מאמין שאמצא בת זוג מתאימה ונבנה ביחד קשר זוגי יפה.
דני לביא אינו איש רעים להתרועע. בן יחיד לניצולי שואה, שגדל בקרית יובל הירוקה.
דני למד לתואר ראשון ושני בספרות באוניברסיטה העברית בגבעת רם.
מסוף הלימודים ועד לפרישתו לגמלאות היה מורה נערץ לסיפרות בבית ספר תיכון בירושלים.
חייו
האישיים היו מוצלחים פחות. רותי,
חברתו ללימודים באוניברסיטה הייתה אהבת חייו וחברתו האחת והיחידה. אחרי
שזנחה אותו לטובת אחר, נמנע מקשרים אישיים עם נשים.
דני המשיך לגור עם הוריו כשעל השידה שליד מיטתו מונח
הספר שאהב: "החיים כמשל" של פנחס שדה.
שגרת חייו נמשכה, גם אחרי שהוריו עברו לעולם שכלו טוב או
רקב, עד שפרש לגמלאות.
לאחר הפרישה,
חי בבדידות מצמיתה ללא תכלית. גמלת הפנסיה הנמוכה הספיקה בקושי לקיום.
עד שיום אחד, מבלי להתכוון, נחלצה לעזרתו שרת התחבורה
מירי רגב. הורדת גיל הנסיעה חינם לגיל 67 אפשרה לדני להשתמש בתחבורה
ציבורית ללא תשלום.
דני
החליט לנצל את זה ונסע כל בוקר בקו האדום של הרכבת הקלה של חברת "כפיר".
הוא היה עולה בתחנה הסמוכה לביתו בקרית היובל, נוסע עד
לתחנה הסופית בנוה יעקב צפון, וחוזר
עד לתחנה הסופית בבית החולים הדסה בעין כרם.
משם היה חוזר בנסיעה קצרה עד לביתו בקרית יובל.
הנסיעות היומיות
היו הפוגה קלה מבדידותו. הוא פגש מגוון רחב של אנשים: צעירים, ילדים, מבוגרים
וקשישים.
הוא פגש חרדים, דתיים, חילוניים, ערבים, עובדות
ועובדים זרים, ותיירים. הוא
צפה בהם ובדפוסי האינטראקציות ביניהם.
לעיתים
נדירות היו גם נגיעות קטנות הקרובות לאושר. זה קרה כשפגש תלמידים שלימד בעבר
והביעו את חיבתם והערכתם אליו.
הוא החל לכתוב סיפורים קצרים על האינטראקציות האנושיות שצפה בהן ברכבת. בכל יום אחרי שחזר לביתו מהנסיעה כתב על מה שחווה בנסיעה.
הוא החליט לקרוא לאנקדוטות הכתובות "משלי
כפירים". שם הקשור לשם משפחתו, לשם החברה המתפעלת את הקו האדום של הרכבת הקלה, ולא פחות חשוב, לשם הספר האהוב עליו "החיים כמשל".
הוא כתב על בני זוג צעיר שלא הסתירו את אהבתם זה לזו וזו לזה
במהלך הנסיעה.
הוא כתב על אבות ואימהות לילדים קטנים שנסעו ביחד עם ילדיהם ברכבת.
ביום אחד כתב על זקן בן 95 שעלה לרכבת מלאה ואף אחד
לא קם. עד שיוצא אתיופיה, שעמד
אף הוא, פנה
בכעס לבחורה צעירה וביקש ממנה לקום לפני שיבה.
ביום אחר כתב על צעיר חרדי שהציע לאיש מבוגר לשבת
במושב לידו ואז קם והלך. דני ראה אותו ניגש לקשישה בקצה המרוחק של הקרון, לוקח ממנה את כרטיס הרב קו שלה, מחתים אותו ומחזיר לה. כשישב אמר לו האיש המבוגר: "כל הכבוד" והצעיר
ענה שזו מצווה.
ביום
שלישי כתב על שלושה תלמידי ישיבה וילקוט של
אחד מהם, שתפסו ארבעה מושבים ברכבת מלאה בה עמדו כמה נכים וקשישים.
כמה ימים מאוחר יותר תיאר שיחה בין אם וביתה הבוגרת
ואיש מבוגר שישב ליד הבת.
המבוגר שאל אותן: האם הבת יכולה לעבור לשבת ליד האם, על מנת שקשיש חרדי בן 80 יוכל לשבת לידו? האם השיבה בכעס בשלילה והוסיפה "הם לא מתגייסים
לצבא".
"אבל בגילו הוא לא צריך להתגייס לצבא" היקשה המבוגר. האם
והבת התעלמו מדבריו.
שבוע מאוחר יותר תיאר תיירים דוברי צרפתית שמישהו הסביר להם באיזו תחנה
עליהם לרדת ואפילו טרח ללוות אותם.
בערבים חשב על חוויות הנסיעה בבוקר וחיכה בערגה לנסיעה בבוקר למחרת.
נגה אלון גדלה בגבעתיים היא הייתה חניכה בתנועת "הנוער
העובד והלומד" בקן בורוכוב הידוע.
שירתה בצבא בגרעין נח"ל ואחרי זה למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ונשארה בעיר.
עבדה כעובדת סוציאלית עד פרישתה לגמלאות שנים רבות לפני פרישתה הגוזלים פרשו כנפיים ועפו מהקן הביתי שלה ושל בעלה.
במקרה זה הם עפו רחוק. אחד
לארצות הברית, השני לאוסטרליה והשלישית לחיפה.
לאחר פרישתה לגמלאות בעלה נפטר. לאחר פטירתו, נגה החליטה להתנדב במחלקת הילדים בבית החולים הדסה בעין כרם ומימשה את החלטתה.
באחת הנסיעות של דני לכיוון בית החולים
"הדסה" בעין כרם קמה בחורה צעירה, שישבה ליד נגה, והציעה את מקום הישיבה שלה
לדני.
דני
קיבל את הצעתה.
נגה אמרה לו את שמה, סיפרה שעבדה כעובדת סוציאלית ושאלה
עליו.
דני לא איש רעים להתרועע, אמר את שמו ושהיה מורה לסיפרות עד לפרישתו לגמלאות.
הנסיעות של דני בקו האדום נמשכו. משלי הכפירים המשיכו להיכתב.
יום אחד ראה את נגה ברכבת והחליט להתישב לידה. היא שאלה לשלומו. סיפרה שהיא מתנדבת במחלקת ילדים בבית החולים בעין כרם ונוסעת מספר פעמים בשבוע לשם.
היא שאלה לפשר מעשיו ברכבת הקלה. כך הייתה נגה היחידה שדני סיפר לה על משלי כפירים.
היא אמרה שמעניין אותה לקרוא או לשמוע את דני מקריא את מה שכתב, והזמינה אותו לארוחת צהריים למחרת בביתה.
כמו רוב הכותבים, דני שמח לקוראת ראשונה. למחרת הגיע לביתה עם כתבי היד של "משלי
כפירים".
כך החל להיכתב בישורת האחרונה, ואולי גם הארוכה, פרק א' של דני ופרק ב' של נגה.
מי יודע אולי הם עדיין ביחד? אולי אפילו צמחה שם זוגיות טובה או מופלאה? או אולי זוגיות המסתפקת במה שיש?
היות שהוא הרבה יותר צעיר ממני ואריכות ימים בגיל זיקנה, אינה בראש מעייניו, לא תכננתי טיול ל"אזורים כחולים".
יש באי הרבה דברים מעניינים ומהנים אחרים.
ישבנו עם זוג שהשכיר לנו דירה ללילה ודיברנו. במהלך השיחה שאלתי אותם על "אזורים כחולים".
הם אמרו שסאולו נמצאת כשלושים ק"מ מהעיירה שהם גרים בה.
למחרת נסענו לסאולו, העיירה עם תוחלת החיים הגבוהה בעולם.
היום שמעתי זום מעניין שבו דיבר רמי סטויצקי על סרדיניה, אחרי שחזר משם עם קבוצה שנסעה ללמוד על אורח החיים ותוחלת החיים באזור מסוים באי שרק הוא "אזור כחול".
למדתי לא מעט מההרצאה של רמי.
שלא במתכוון גיליתי שבני ואני ביקרנו גם בעיירות נוספות שהן חלק מ"אזור כחול" רק שלא ידענו שהן עיירות עם תוחלת חיים גבוהה.
להיות דור שני לניצולי שואה השפיע עלי, וגם על מלמן על פי הספר.
ההשפעה שונה. אני צבר ולא הרגשתי צורך להיות כמו הצברים.
יוסי מלמן מתאר את הצורך להיות כמו הצברים בתקופת צעירותו. הצורך הזה היה אחד המניעים לכמה החלטות שקיבל.
דן בן-אמוץ, שהיה ניצול שואה, מתאר בספרו צורך להיות כמו הצברים, שהיה הרבה יותר חזק.
ספורט
יוסי מלמן מתאר את עצמו כנער שהיה שחקן כדורגל טוב בבית הספר, בשכונה ובקיבוץ שבו בילה כמה שנים בנערותו כשהחליט, בניגוד לרצון הוריו לעזוב את בית הספר ולעבור לקיבוץ.
הכדורגל עזר לו מבחינה חברתית. במיוחד בקיבוץ שבו , על פי תיאורו, ילדי חוץ נחשבו למעמד נחות יחסית קיבוצניקים המקוריים.
אני הייתי פטור מספורט חובה בלימודי ה-B.A. שלי באוניברסיטה העברית, כספורטאי בנבחרת המייצגת את האוניברסיטה.
במקרה שלי היה מדובר בנבחרת השחמט. לא בדיוק ספורט קלאסי.
כנער, הייתי רחוק מלהצטיין בענפי ספורט אחרים משחמט.
אהבתי לשחק כדורסל אחה"צ בשכונה. הייתה לי קליעה לא רעה מרחוק ולפעמים יכולתי לראות מישהו חופשי ולמסור לא כדור. חוץ מזה הייתי שחקן מתחת לבינוני.
הבדלי גישות ביחס לריצה
כפי שכבר ציינתי בפיסקה קודמת הריצה חשובה גם ליוסי מלמן וגם לי.
התחלתי לרוץ בגיל 35. חבר טוב שלי המבוגר ממני בכמה שנים קיבל התקף לב. לא רציתי להסתכן בהתקף דומה והחלטתי לרוץ.
הייתי בנקודה קריטית בעבודת המסטר שלי בפסיכולוגיה שנגררה במשך כ-5 שנים.
המנחה שלי פרופ' גרשון בן-שחר (זרו), שליווינו אותו בדכו האחרונה החודש, אמר לי שהוא נוסע לשנת שבתון בקנדה ויעזור לי משם אם אצטרך.
הבנתי שאם לא אסיים את העבודה שנגררה (נגררה בעיקר באשמת משרד החינוך שלא היה מסוגל לספק נתונים אמינים על ציוני המגן בבחינות הבגרות, אבל על כך אכתוב בפוסט אחר) לא אסיים את התואר השני.
לקחתי חופשה של 4 ימים כל שבוע מהעבודה ועבדתי על עבודת המסטר.
רצתי גם כדי לשחרר את המתח מהישיבה הארוכה בבית על העבודה.
רצתי לבד. בקושי יכולתי לרוץ שני קילומטרים.
בשנים שאחרי זה הגדלתי את מרחק הריצה עד ל-5 ק"מ פעם בשבוע.
כשהייתי בן 62 הבן שלי הציע לי לרוץ ביחד 5 ק"מ במרתון ירושלים.
נעניתי להצעתו וסיימתי זמן רב אחריו.
הריצה הלא תחרותית ל-5 ק"מ הביאה אותי לקבל את ההחלטה לרוץ בשנה שאחרי זה 10 ק"מ במרתון ירושלים.
מאז אני רץ בכל שנה 10 ק"מ במרתון ירושלים.
אני לא רץ תחרותי השואף לסיים במקום גבוה או מחפש להגדיל את מרחק הריצה.
אני מתחרה עם עצמי ביחס ליכולות שלי.
טריאלטון לא רלבנטי עבורי.
לרוץ אני יכול. עם רכיבה על אופניים אוכל להסתדר אבל בשחייה אני מאוד חלש.
כירושלמי מלידה לא התחברתי לשחייה. בגיל 7 או 8 הייתי בקייטנה ב-י.מ.ק.א.
בשיעור השחייה הראשון המדריך זרק אותי למים, שהיו מלאי כלור. מאז לא נכנסתי למים בקייטנה.
הרבה שנים אחרי זה למדתי לשחות לבד. הסגנון שלי נורא ואני מבזבז הרבה כוח ולא שוחה למרחקים ארוכים.
מלמן התפתח לכיוון של טריאלטון ושל "איש ברזל", שהוא טריאלטון ארוך יותר.
אני ממש לא שם.
יוסי מלמן כותב על ריצה אחת שבה כמעט סיים את חייו.
היו סימנים מקדימים לאירוע לבבי, אבל הוא החליט לסיים את הריצה.
לי זה לא היה קורה. אם הייתי מזהה סימנים לאירוע לבבי הייתי מסיים מיד את הריצה ומתפנה לבית חולים.
יהודית פולגר. מקור התמנה: ויקיפדיה הרשאת שימוש: CC BY 3.0
נוצר על ידי:Ygrek - Own work by uploader בתאריך:7.3.2026
הסרט התיעודי "מלכת השחמט" בנטפליקס נוצר כמה שנים אחרי סדרה באותה פלטפורמת תקשורת העוסקת אף היא בנערה שהיא שחקנית שחמט מצטיינת בקנה מידה עולמי. זוהי הסדרה "גמביט המלכה".
גמביט המלכה לא הייתה סדרה תיעודית. היא מבוססת על רומן.
הוגשה נגדה תביעה דיבה על ידי נונה גפרינדשווילי אלופת העולם לנשים בשנים 1978-1962.
גפרינדשווילי, הגיאורגית הייתה שחקנית בנבחרת ברית
המועצות. היא האישה הראשונה שזכתה בתואר רב אמן בשחמט.
בסדרה נאמר שמעולם לא התמודדה נגד גברים.טענה מופרכת.
מלכת השחמט הוא סרט תיעודי המבוסס על הקריירה השחמטית של השחמטאית הטובה בכל הזמנים יהודית פולגר ושל שתי אחיותיה.
מדובר בסרט תיעודי פופולרי שמדברים לדבר עליו, כך שאין טעם שאנסה לתאר את מה שצפיתי בו.
כמי שהיה שחמטאי בעבר, רציתי להתיחס לכמה דברים בסרט מזווית קצת שונה.
משפחת פולגר
מדובר במשפחה יהודייה בהונגריה הקומוניסטית. הורים ושלוש בנות.
בהונגריה הייתה אנטישמיות. היחס לצוענים היה גרוע יותר.
התפיסה של ההורים, שדגלה בפיתוח יכולות השחמט של הבנות בכל מחיר על מנת לצאת מהעוני שבו חיה המשפחה, הביאה להתנגשויות עם המשטר.
חינוך ביתי לא מתאים לקומוניזם מזרח אירופאי. ההורים שילמו את המחיר. בין השאר במעצרים ובתלונות שהוגשו נגדם למשטרה.
שאלה אחרת שהועלתה בסרט היא מהו המחיר שמשלם ילד מוכשר (במקרה זה 3 בנות) כשההורים לוחצים עליו להקדיש את מירב זמנו לתחום בו הוא מצטיין?
גארי קספרוב
הסרט הציג אותו כמי ששונה מאוד מיהודית פולגר: גבר, אגרסיבי יותר מכל אחד אחר, מוכן לרמות בשביל לנצח.
למעשה יש יותר דימיון ביניהם שלא הוצג בסרט.
למי שלא יודע שני אלופי עולם גארי קספרוב ואנטולי קרפוב, שהתחרו על אליפות העולם, הם רוסים שאין ביניהם הרבה הבדלים.
כדי להבין באמת מי היה גארי קספרוב, צריך לדעת מה היה שם משפחתו כשנולד.
התשובה הנכונה היא ויינשטיין.
ויינשטיין זה שם יהודי. אביו, קים ויינשטיין אכן היה יהודי. אימו קלרה הייתה ארמנית.
רקע שהבטיח קיפוח.
הוא היה בן 7 כשאביו נפטר מלוקמיה. אימו החליטה לשנות את שם המשפחה לשם רוסי כדי שלבן המוכשר יהיה יותר סיכוי להצליח.
להבדיל, אנטולי קרפוב, היה רוסי ומבחינת השלטונות הסובייטים היה מועדף על פני שחמטאי צמרת אחרים.
היה גם מי שטען שקיבל הוראה להפסיד נגד קרפוב. אותו שחקן בצמרת העולמית, אמר את מה שאמר רק אחרי שברח מברית המועצות.
אגרסיביות
הטענה הזאת מפוקפקת למדי. הכוונה במילה אגרסיביות בהקשר זה היא למי שמוכן לעשות הכל על מנת לנצח.
בתקופה שאלוף עולם (לא רשמי) היה מחליט לבד האם ומתי להתחרות מול טוען לכתר היו כאלה שפשוט נמנעו לשחק מול מישהו שחששו שינצח אותם.
גאון השחמט האמריקאי פול מורפי (1837-1884) נחשב לשחקן הטוב בעולם, אבל אחד השחקנים החזקים ביותר הווארד סטאונטון סירב לשחק נגדו ולכן לא היה יכול להוכיח שהוא השחקן הטוב בעולם.
יש כאלה שאומרים שבגלל זה מורפי איבד את שפיות דעתו.
אלכסנדר אלכין (1892-1946), שנקרא בטעות אליוכין, ניסה ככל יכולתו לא להתמודד בדו-קרב נגד מתחרים שהיו עלולים לנשל אותו מתואר אלוף העולם.
אלוף העולם מברית המועצות טיגראן פטרוסיאן היה כבד שמיעה. היו טענות כאילו הוא עושה בכוונה רעש במשחקים על מנת שזה יפריע ליריב מבלי שזה יפריע לו.
כישרון והישגים בצמרת
בשביל להיות הכי טוב או הכי טובה צריך הרבה כישרון וזה כמובן לא מספיק.
נדרשת גם עבודה קשה ומתמשכת.
כנער צעיר הייתי שחקן שחמט מוכשר במיוחד. התחלתי לשחק בשכונה בגיל 6 וניצחתי את הילדים בני ה-10.
"בית דניאלה הוא מרכז טיפול יום בקהילה לנוער המתמודד עם קשיים נפשיים. התוכנית קצרת המועד (4 עד 6 חודשים) מעניקה לבני הנוער מיומנויות חיוניות במעבר חזרה למשפחותיהם, לבתי הספר ולקהילות שלהם".
" בית דניאלה זכתה להכרה מטעם משרד הבריאות כטיפול יום פסיכיאטרי הראשון בקהילה הנותן מענה לבני נוער עם קשיים נפשיים".
