‏הצגת רשומות עם תוויות שואה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שואה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 17 בדצמבר 2025

תובנות מהמסע לפולין

 


בפוסט הקודם שכותרתו מסע לפולין: שלושה מקרי טבח יהודים בעיירות בהן ביקרנו הבטחתי שפוסט זה יוקדש לתובנות שלי מהמסע לפולין. 

אני מקדים את התובנות לחלק מהפוסטים הנוספים שאכתוב.



מה ראינו בקליפת אגוז?



ראינו מחנות ריכוז ומחנות השמדה

ראינו מקומות בהם בוצע טבח יהודים

ראינו ערים עם היסטוריה ותרבות יהודית מפוארת בעיקר ורשה וקרקוב. בקרקוב נגעתי מעט גם בשורשים של אימי

שמענו על אנשים שעזרו ליהודים חרף הסיכון הגדול והפכו לחסידי אומות עולם. 

שמענו על מורדים יהודים בגיטאות ועל רופא יהודי שלכאורה שיתף פעולה עם הנאצים ועיקר נשים. 

לפחות במקרה אחד, ששמענו עליו, השאיר למעוקרת שחלה אחת.  

אהוב ליבה שנשא אותה לאישה למרות שאמרה לו שהיא עוקרה. בזכות השחלה שנותרה הביאה ילדים לעולם. 



רקע



מכונת ההשמדה הנאצית (גרמנים ואוסטרים) השמידה באופן שיטתי ומתתוכנן באופן מדויק יהודים וגם אחרים (צוענים, הומוסקסואלים ועוד). 


המניע להשמדה היתה התפיסה שהמושמדים הם מגזע נחות. 

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהגרמנים ביצעו השמדת עם מטעמי עליונות גזעית. זה נעשה קודם בנמיביה ובטנגניקה (היום טנזניה).


בנוסף לפושעים שביצעו את הרצח היו כאלה שהזדהו או לא הזדהו ולא הביעו את דעתם. 

לא מעט מאזרחי מדינות אחרות, בעיקר במזרח אירופה, שיתפו פעולה עם הנאצים וסיעו להשמדה. 

לא כולם. היו גם כאלה שסיכנו את חייהם והצילו יהודים. 



התובנות שלי



נאציזם בעתיד?


מה שקרה לגרמנים ולאוסטרים יכול לקרות גם לעמים אחרים. גם לנו


אריך פרום (1900-1980) פסיכולוג חברתי, פסיכואנלטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני, אמר שאם תקרה  בעתיד תופעה דומה המבוססת על עקרונות של נאציזם היא לא תקרה בהכרח בשם הזה ולא בהכרח תתבצע על ידי גרמנים ו/או אוסטרים. 

לחיזוק דבריו אמר שהמפלגה הנאצית בגרמניה נקראה: המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית של הפועלים הגרמנים.
אין קשר בין סוציאליזם לבין האידאולוגיה הנאצית. כך גם מפלגה שתדגול באידיאולוגיה דומה בעתיד לא בהכרח תיקרה נאצית. 

אם תהיה מפלגה בעלת אידיאולוגיה כזו, שתדגול בגזענות קיצונית ותפגע באלה שבעיניה מגזע נחות,  ובמקרה קיצון תנסה להשמיד את בני הגזעים הנחותים, היא כנראה לא תבצע את זה באופן יסודי ומסודר כמו שעשו הגרמנים והאוסטרים במלחמת העולם השנייה.

העדיפות הראשונה שלנו, אנשים בישראל המאמינים בעקרונות אנושיים, היא לעשות כמיטב יכולתנו שלא תיתפתח בישראל תורת גזע אלימה שרואה באחרים נחותים.

למושג של עם בחירה ביהדות עשויות להיות שתי פרשנויות שונות לגמרי. 

הפרשנות הראשונה היא שממי שנבחר דורשים יותר. 
גם אם באופן אישי איני מאמין במושג של עם בחירה, אני יכול לחיות בשלום עם התפיסה הזו ועם אלה שמאמינים בה.

הפרשנות השנייה רואה ביהודים גזע עליון ובאחרים נחותים. 

את התפיסה הזו מייצגים אנשים מסוכנים כמו איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ והרב גינסבורג. 
בספר הלכה מפוקפק שכתב הרב גינסבורג הוא מתיר להרוג ילדים ותינוקות מוסלמים, רק משום שהם מוסלמים.

אסור לקבל את התפיסה הזו ואסור לשתוק כשמנסים לממש אותה

התפיסה הזו באה לידי ביטוי בפוגרומים שמבצעים יהודים קיצונים ביהודה ובשומרון.

כולל פגיעה בילדים, זקנים ונשים.


לצערי, התפיסה הזו גם חילחלה לעזה.



לשמר את זיכרון השואה


בפולין ראיתי השקעה גדולה בשימור זיכרון השואה. ללא ההשקעה הזו, חלקה על ידי מתנדבים פולנים, חלק גדול מהעדויות הפיזיות להשמדת העם ולביצוע מעשי טבח כבר לא היה נותר.


גם בביקורי בברלין לפני מספר שנים ראיתי מאמץ כזה. 


בארץ ובעולם נותרו שורדי שואה מועטים וגם הם מתמעטים בקצב מהיר. 

השאלה היא כיצד משמרים את זיכרון השואה? 
אנחנו בני הדור השני לשואה צריכים לעשות את כל מה שניתן על מנת לעזור בשימור הזיכרון. 



אנטישמיות


שמענו וראינו עדויות במהלך המסע לפולין על אנטישמים פולנים ואנטישמים ממדינות אחרות, שסיעו לנאצים ועשו בעצמם פוגרומים ביהודים במהלך המלחמה ואחריה. 


אי אפשר להכליל. 

שמענו גם על אנשים שסיכנו את עצמם ואת בני משפחתם כשעזרו ליהודים. 

ראינו פולנים שדואגים בההתנבות לשימור בית הקברות היהודי בורשה, לשימור אתרים יהודיים ועיירות יהודיות בחלקן ולשימור בורות הטבח ביהודים. 



גל האנטישמיות הגואה בעולם


גל אנטישמיות גואה בעולם בשנתיים האחרונות. הנטייה בישראל היא להאשים אחרים בגל הזה. 

אנטישמיות הייתה הרבה לפני מלחמת העולם השנייה  וקיימת גם היום. 

כמו כל שנאת מיעוטים או זרים היא אינה מוצדקת. 

השאלה היא: מדוע גל האנטישמיות התפרץ דווקא בשנים האחרונות? 

התשובה היא שלממשלת ישראל ולחלק מאזרחיה יש חלק לא מבוטל בהתפרצות הזאת. 

דוגמאות לא חסרות. 

אתמול הסתובבו שלושה נערי גבעות ביפו ותקפו אישה מוסלמית בחודש התשיעי להריונה. 

ביהודה ושומרון תוקפים יהודים קיצונים ערבים רק משום שהם ערבים. 

שניים מהם הורשעו בבית משפט על התפרצות לבית של משפחה ערבית ותקיפת המשפחה. בין השאר היכו ילדה בת 9 באמצעות גרזן.  

עדות של חייל מילואים ששרת בעזה והותקף כשבא לעזור לערבים ביהודה או בשומרון למסוק את הזיתים שלהם, מציגה תמונה עגומה מאוד. זו לא העדות היחידה.


במלחמה בעזה נעשו דברים שלא יעשו כלפי אוכלוסייה אזרחית (קשישים, נשים, תינוקות וילדים). בן-גביר וסמוטריץ ואחרים תומכים בזה בגלוי בהצהרות בתקשורת. 


כמו רבים הייתי מזועזע מהטבח בחנוכה בסידני. מיהרתי לצור קשר עם קרובת משפחה באוסטרליה על מנת לוודא שאין מישהו מהמשפחה המורחבת בין הנרצחים. 

הרוצחים ושולחיהם ראויים לכל הגינויים ולעונש חמור במיוחד.

לא צריך לשכוח מי ניטרל את אחד משני המחבלים. 

זה היה סוחר ערבי מהשוק הסמוך שללא נשק קפץ על המחבל, תוך סיכון חייו. 



השורה התחתונה



עלינו לוודא שאנחנו מתנהגים באופן אנושי ולא פוגעים באנשים חפים מפשע רק בגלל השתיכותם האתנית או הדתית. 

עלינו לנסות לשמר את זיכרון השואה ככל שנוכל.




יום שישי, 29 באוגוסט 2025

בקרוב בפעם הראשונה בפולין

 

האנדרטה לזכר יהודי קרושצ'נקו שנרצחו על ידי הנאצים

בלא מעט פוסטים בבלוג זה וגם בסרטון בערוץ היו טיוב שלי התיחסתי לשואה.  

הפוסט האחרון לפני היום (29.8.25) עסק בהרצאה אישית שלי בה התיחסתי לשואה כאחד משני הדברים העיקריים שהשפיעו על אופן התנהלותי במשך כל חיי עד היום.

כבן דור שני לשואה נמנעתי לדרוך בגרמניה ואוסטריה עד ששיניתי את דעתי בהקשר של גרמניה. אני ממשיך להימנע  מביקורים באוסטריה. 

בפולין, בה גדלה אימי ובה הושמדה כל משפחתה, רציתי לבקר. רק בנובמבר 2025 אני צפוי לבקר בסיור של חמישה ימים שמארגן "יד ושם".  


גרמניה


שני גורמים הביאו לשינוי בעמדתי בהקשר של ביקורים בגרמניה:


1. מספר רב של גרמנים צעירים שבאו להתנדב בישראל בגלל מה שעשו בני דור ההורים או הסבים שלהם. 

פגשתי כמה מהם שעשו עבודת קודש במוסד סיעודי בו שהתה אימי ז"ל בערוב ימיה. 


2. נסיעת עבודה של יומיים וחצי לגרמניה.



מאוחר יותר לימדתי ברידג' ואחד מתלמידי, איש מרשים כבן 90, יליד ברלין, סיפר לי שבעבר נמנע מביקור גרמניה. הוא שינה את דעתו ובשנים שלימדתי אותו ברידג' הרבה לסוע לגרמניה וקיבל שם פרס חינוך על פועלו. 

כדובר גרמנית ברמת שפת אם נפגש עם תלמידי בתי ספר.

המסר העיקרי שלו בפגישות עם התלמידים היה: אתם לא אשמים במה שקרה, אבל אתם אחראים שדבר כזה לא יקרה שוב בגרמניה. 



אוסטריה


בשונה מגרמניה שלקחה אחריות על פשעי הנאצים האוסטרים לא לקחו אחריות על פשעיהם. האוסטרים היו שותפים מלאים לגרמנים בזוועות השואה. 

אם פגשתי מתנדב אוסטרי בישראל, זה היה מתנדב אחד בודד. 

למי שלא יודע אדולף היטלר היה אוסטרי.



פולין


בהמשך הפוסט אתאר מדוע לא ביקרתי בפולין עד עכשיו? 



הפעם הראשונה: רציתי לנסות לסוע עם אימי לפולין



אמי, שאיבדה את כל משפחתה בשואהסרבה לדרוך על אדמת פולין. 


הסיבה הייתה קשורה בבת דודתה, שגם היא גדלה בעיירה קרושצ'נקו נא דונייץ, בה גדלה אימי

בת הדודה שרדה את השואה וחזרה לעיירה. הפולנים רצחו איתה.


היום (29.8.25) שמעתי מאחותי סיפור נוסף, שלא היכרתי, שאף הוא יכול להסביר את חוסר הרצון של אימי לדרוך על אדמת פולין. 


לאחר המלחמה פגשה אימי בפולין משפחה יהודית עשירה. ההורים ושני הילדים הקטנים שרדו. 

הם עברו דברים קשים במהלך מלחמת העולם השנייה. 

הילדים סבלו במיוחד. לאחד מהם כבר היה שיער שיבה בגלל מסמכת היסורים שעבר. 

ההורים ביקשו מאימי לקחת את הילדים לנופש קצר בעיירת הנופש זאקופנה כדי לעודד את רוחם ושילמו את ההוצאות. 

אימי שהייתה בלונדינית, לא נראתה כיהודיה טיפוסית. הילדים נראו כאלה. 

כשהגיעו לזאקופנה היא שמעה פולנים מדברים על להרוג את הילדים היהודים. 

פולני מקומי, הבטיח לה שהוא ידאג שזה לא יקרה. 


אימי לא התלבטה האם לסמוך עליו או לא. היא מיהרה לחזור עם הילדים לבית הוריהם בעיר שממנה באו.



הפעם השנייה הורה מלווה


כשילדיי היו בתיכון הצעתי את עצמי כהורה מלווה שיתלווה לכיתות שלהם במסע לפולין.

הזדמנות הזו לא התממשה משום שאף לא חאד מילדיי רצה לצאת למסע בפולין.



הפעם השלישית: הפינית הטובה


ידידה שלנו היא פינית נוצריה אדוקה. 

העבודה שלה היא במסגרת הקבוצה הדתית אליה היא משתייכת. 

זוהי קבוצה נוצרית אוהבת ישראל ויהודים. 

יותר מפעם אחת היא ביקרה בישראל ועזרה לאנשים, שרבים מהם ניצולי שואה. 


הסניף הגרמני של הקהילה הזו, דאג לאירוח חינמי של ישראלים בבתים של חברי קהילה מקומיים בברלין.  


כשניהלה את הסניף בברלין, הזמינה אותי ואת גרושתי להתארח בברלין בבית מלון על חשבון הקהילה שלה.


שלושה הפוסטים שכתבתי על ברלין מתארים את השבוע בו התארחנו בברלין. במסגרתו היינו גם בקבלת שבת אצל אישה גרמנית נוצריה ביחד עם חברי הקהילה והידידה הפינית.


התפקיד הבא שלה היה ניהול הסניף בורשה. כשהיתה שם היא דיברה איתי על כך שהיא תעזור לי לארגן ביקור שורשים בקרושצ'נקו. 

איכשהו זה לא הסתדר לי והיא כבר חזרה לפינלנד. 


מקווה שהפעם סוף סוף אצליח לבקר שם.





יום שני, 18 באוגוסט 2025

"המקשיב:" גישה אחרת לסרטים תיעודיים

 

דורי לאוב (1937-2018)
מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש:
צולם על ידי: 
ב-7.2.1980

השואה, בה איבדה אימי ז"ל, את כל משפחתה תופסת מקום מרכזי בחיי, על אף שלא תמיד אני מודע לכך. 

ביום חמישי 21.8 ארצה בזום (ללא תשלום לאזרחים ותיקים) על "הדרך שלי אתגרים, משברים וחלומות". זוהי הפעם הראשונה שאני מרצה הרצאה אישית לגמרי. 

ספוילר קטן. יש שתי תפיסות מנוגדות המהוות את הצירים העיקריים של חיי. אחת מהן היא היותי בן הדור השני לשואה. 

בבניית הרצאה חשבתי קצת יותר לעומק כיצד זה השפיע על חיי? 


הסרט "המקשיב" בו צפיתי הבוקר (18.8.25) בפסטיבל דוקוטקסט, עוסק בתיעוד השואה בגישה שונה מגישות מקובלות בסרטים תיעודיים. 

הסרט מתעד את דמותו וגישתו של דורי לאוב פסיכיאטר ניצול שואה. 

לאוב הרצה באוניברסיטת ייל והיה מיוזמי ומקימי ארכיון פורטנוף שהוקם באותה אוניברסיטה, הארכיון הראשון שתיעד עדויות של ניצולי שואה. 

אחריו הוקמו ארכיונים גדולים יותר ביד ושם ועל ידי סטיבן שפילברג


בשיחה לאחר הקרנת הסרט סיפר אחד משני יוצרי הסרט, ד"ר אוהד אופז (היוצר השני הוא מיכה ליבנה), כיצד השפיע דורי לאוב על גישתו לסרטים תיעודיים בעיקר בהקשר של תיעוד אירועים טראומטיים. ד"ר אופז הוא אחד מהמובילים של מיזם התיעוד עדות 710


הוא העמיד את גישתו של לאוב בקצה המנוגד לגישתו של קלוד לנצמן בסרט "שואה".

לנצמן תיעד כל פרט ופרט קשה ככל שיהיה במטרה לשמר את זכרון השואה. 

לאוב בעיקר מקשיב לניצולים ונותן להם אפשרות לבחור לא לספר הכל ואפילו לא לספר בכלל. הוא לא מוכן לתעד דברים שהמחיר הנפשי שישלם המתועד גבוה מדי עבורו ולכן הוא מאפשר לו נקודות יציאה מהמשך העדות. 

בהיבט המסחרי יש מחיר לגישה של לאוב. באותה עלות הוא מקבל פחות עדויות ולפעמים גם עדויות פחות דרמטיות. 

הגישה בפרויקט עדות 710 דומה בכלל, ובפרט ביחס לעדויות ילדים. עדויות ילדים לא נחשפות לכלל הציבור. כשיעבור זמן והילדים יגדלו הם יקבלו החלטה האם לחשוף אותן גם לכלל הציבור. בנוסף המעיד יכול לבקש למחוק את עדותו גם לאחר שנתן אותה. 

הבדל משמעותי נוסף הוא שארכיוני תיעוד שואה נוצרו שנים אחרי השואה. בפרויקט עדות 710 הייתה דרישה מהשטח לתעד מיד ככל שניתן, כלומר: מספר ימים אחרי הטבח התחיל תיעוד.


האמנות של דורי לאוב היא הקשבה. זה מסתדר טוב עם המקצוע שלו שמחייב הקשבה כזו. 

דבר אחד לא איפשר דורי לאוב למרואיינים לעשות: לברוח לכללי ולא להישאר ברמה האישית. 

גם עם האישי סובייקטיבי ואינו מתאים למציאות שהייתה. 


סרט מרתק על איש מרתק ועל סיפורים אישיים מרתקים של ניצולי שואה. 

ממליץ לצפות בסרט הזה. 


הדיון שאחרי הסרט


ד"ר אוהד אופז  נשאל שאלות על ידי עובדת של הספרייה הלאומית בהקשר של הסרט ובהקשר של עדות 710. 

הספרייה הלאומית שותפה למיזם של עדות 710 כשהעדויות המוקלטות נשמרות בה. 

השאלות והתשובות נתנו פרספקטיבה רחבה יותר של קולנוע תיעודי בכלל ובהקשרים אלה בפרט. 

פרט מעניין הקשור לרוח התקופה נוגע לעדות 710. 

בנוסף לעדות המלאה יש גם סרטון קצר של עד 5 דקת המביא את עיקריה. 

בשנים האחרונות איבדנו את הקשב לסרטונים ארוכים ולספרים רבי עמודים. בסרטון קצר יצפו יותר ואולי לאחר הצפיה בו יצפו בסרטון מלא שיעניין במיוחד את אותו צופה. 

יש כבר לא מעט אנשים שקוראים תקציר AI במקום לקרוא מאמר פשוט בעיתון. 


מרבית המשתתפים ששאלו שאלות היו אנשי מקצוע בתחומים של ניצולי שואה ופוסט טראומה. 

השאלות והמידע היו מעניינים. 

צדה במיחד את אוזני הערה של שואל שעסק בפוסט טראומה בצבא ואמר שמחקרים מראים שבקרב בני הדור השני לשואה יש יחסית יותר פוסט טראומטיים.


הזווית האישית שלי


במידה מסוימת גם אני סוג של מקשיב. לא מעט אנשים חשפו בפניי סודות אישיים לפעמים "סודות אפלים". 

ברור לי שחשיפה כזו דורשת אמון בזה שחושפים לפניו. מידע כזה שמגיע אלי לא יוצא ממני באופן פומבי המאפשר את זיהוי מי שחשף אותו בפני. 

גם אם אינני מחויב בסודיות מקצועית פורמלית. 

ההתרשמות שלי מד"ר דורי לאוב ז"ל שהוא הקרין את זה שאפשר לסמוך עליו ולספר לו. 


חלק מהתיעודים בסרטהתחברו אסוציאטיבית לדברים שחוויתי באינטראקציות עם ניצולי שואה. 

בין אם במסגרת לימודי הפסיכולוגיה שלי ובין אם בהקשרים אחרים.


שיר שכתבתי מתאר אינטראקציה מפתיעה וחושפנית עם ניצולת שואה שתקנית במסגרת עבודה בקורס בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, בה אספנו חלומות במועדון יום של אזרחים ותיקים.

קישור לשיר ולסיפור שאחריו: הדקירה שקהתה

אחד המרואיינים של ד"ר לאוב רואיין כחולה נפש. אותו ניצול שואה חי בעולם דימיוני של מלאכים שמדברים אליו. לאוב הקשיב לו ללא שמץ של שיפוטיות או ביקורת.

נזכרתי בפגישה שלי עם חולה נפש ניצול שואה שבית החולים היה כל עולמו. 

קישור לפוסט שכתבתי בנושא זה: 



יום שלישי, 18 באפריל 2023

הדקירה שקהתה

 




הַדְּקִירָה

הַדְּקִירָה לֹא תִּקְהֶה בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים

וְהַכְּאֵב לֹא יִמָּחֶה לִפְנֵי הָשִׁיבָה

לְרִגְבֵי עָפָר מָרִים.

מִבַּעַד לָעֲרָפֶל מִלִּים סְדוּרוֹת

תָּצוּץ תָּמִיד אוֹתָהּ יָלָדָה

אוֹתָהּ בְּגִידָה

אוֹתָהּ אַשְׁמַת הַנּוֹתָרִים.

 

פְּלִיחַת מַתֶּכֶת בִּבְשָׂרָהּ.

גְּדִימַת קְפִיצָה נוֹאֶשֶׁת.

בְּיַד תַּלְיָן קָרָה

חוֹמֶלֶת מְאַמְלֶלֶת.

הַזְּעָקָה שֶׁלֹּא בִּקְעָה

הָיְתָה עֵדָה אִלֶּמֶת

לְכָל אוֹתָהּ זְוָעָה קְפוּאָה

שֶׁנֶּחְתָּמָה בִּלְבָבָהּ.

 

ירושלים, 1979

 

את השיר הזה כתבתי בשנת 1979. הוא מתאר מצב שבו טולטלתי לגמרי ולא ידעתי מה להגיד. 

הייתה הרגשה שמה שאני אגיד ומה שאני אעשה לא יעזור לאותה אישה, שפתחה בפני את הרגע הקשה והמכונן בחייה.


בשנת 1979 הייתי סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. 

בין הקורסים שלמדתי היה גם קורס על חלומות בתפיסה בין תרבותית של פרופ' יורם בילו. 

תלמידי הקורס התחלקו לזוגות. כל זוג הלך למועדון יום של קשישים וניסה לאסוף חלומות שלהם. 

הרעיון היה שתלמידי הקורס יאספו מארג חלומות של קשישים מתרבויות שונות.


חברתי לבחורה צעירה ונאה והגענו פעם בשבוע למועדון יום לא רחוק מכיכר פריז. 

היכולת שלה לתקשר עם הקשישים והקשישות הייתה טובה בהרבה משלי. 

זאת הייתה תקופה שהערוץ היחיד בטלוויזיה היה "מדורת השבט". בגיל 28 הייתי סרבן טלוויזיה אידיאולוגי. לא היה בביתי מכשיר וכמעט שלא צפיתי בטלוויזיה. 

הסדרות שבהן צפו באי המועדון ושותפתי לאיסוף החלומות היוו נקודת ההתחלה טובה לשיחות,  שהסתיימו באיסוף חלומות.

הקשישות והקשישים סיפרו על חלומות חוזרים, שרובם על בדידות ופחד.

ניצולי השואה שביניהם דווחו גם על חלומות חוזרים שנאצים רודפים אחריהם.


רק אחת מבאות המועדון שתקה. השיחות איתה היו שלום, שלום ואין חלום.


בפגישה האחרונה היא התחילה לדבר. 

למרבית הפליאה היא בחרה לדבר איתי ולא עם שותפתי לפרויקט.

היא סיפרה לי על אירוע שקרה לה במחנה השמדה נאצי. 

השיר הזה הוא התיאור הכי טוב שאני יכולתי לתת לאירוע. 

היא סיפרה לי איך ניגש אליה ואל ביתה בת הארבע גרמני נאצי. האיש הנתעב ירה בבת אל מול עיניה. כשהוא כיוון את הנשק לבת היא ניסתה להתערב. ללא הצלחה. 

אמרו לה שהיה לה מזל שלא ירו גם בה.


בלא מעט מקרים שמספרים לי דברים אישיים קשים, אני יודע כיצד לתמוך במי שמספרת או מספר לי. 

לא במקרה הזה. 

רציתי מאוד לתמוך, להקל בקמצוץ אבל לא ידעתי איך. 


הסיפור של אותה אישה, לצערנו, אולי אינו יוצא דופן, אבל יש הבדל מהותי בין קריאה בספר או בעיתון או שמיעה בתוכנית טלוויזיה לבין לשבת ליד מישהי או מישהו שעבר את הזוועה ולשמוע את זה ישירות ממנו.


הדור הזה של ניצולי שואה הולך וכלה. 

קרוב לוודאי שהגברת הזאת כבר איננה איתנו.

בשיר כתבתי "הדקירה לא תקהה".  

הדקירה כנראה קהתה אם הלכה לעולמה.




יום חמישי, 28 באפריל 2022

קנאה

  

אני בגיל חמש וחצי

כילד וכנער קינאתי בילדים אחרים. קינאתי בהם על מה שהיה להם ולא היה לי.

היו להם סבים וסבתות. לי לא היו. 

היו להם דודים ודודות. לי לא היו. 

בעיקר קינאתי באלה, שהיו להם בני ובנות דודים. לי לא היו.


הצד של אבי


אבא-יצחק רוזנטל

סבי, אבא-יצחק רוזנטל, היה מנהיג ציוני בעיר מריאמפול שבליטא. 

הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. 

בין השאר,  ד"ר ברוך בן יהודה, עלה לארץ בהשפעתו וניהל את גימנסיה הרצליה

בן יהודה הקדיש לו את ספרו האוטוביוגרפי. 

גימנסיה הרצליה היה בית הספר התיכון הראשון, שבו לימדו בעברית. 

הגימנסיון העברי במאריאמפול, בו למד אבי, אימץ את המודל של גימנסיה הרצליה והיה בית הספר התיכון הראשון מחוץ לארץ ישראל, שבו שפת הלימוד הייתה עברית. 

לאבי היה אח יחיד, שנפטר בילדותו. הרבה לפני שנולדתי. 

בשנות ה-30 עלו סבי וסבתי לאה (לבית גפן) לארץ וגרו בתל אביב. 

סבי נפטר לפני שנולדתי. סבתי נפטרה זמן קצר אחרי שנולדתי. 

אבי ז"ל היה בצרפת. ברח מפריז לניס שם חי במשך תקופה. הוא הצליח לברוח בספינה במהלך מלחמת העולם השנייה לארצות הברית.


הצד של אימי


משפחתה של אימי הייתה משפחה חרדית בעיירה קרושצ'נקו בפולין. מישהו אמר לי שהם היו חסידי בעלז. אינני יודע האם זה נכון.

סבתא רבתא שלי (האם של אימה של אימי) חיה יותר מ-90 שנים. קרה לה משהו רע, במושגים חרדיים. היו לה הרבה בנות ושני בנים תאומים. הבנים נפטרו לפניה. 
לא היה לה בן שיאמר "קדיש" כשנפטרה.

אימי הייתה הבת הצעירה ביותר והתייתמה משני הוריה כנערה. 

סבא וסבתא מהצד הזה של המשפחה לא היו לי.

תחילה נפטרה האם, ממחלה. כנראה, שהיום היו יודעים לטפל במחלה, והיא אולי הייתה מגיעה ל"ישורת האחרונה" בגיל הרבה יותר מאוחר. 

אביה חלה בסרטן ונפטר אף הוא. היא נסעה לעיר גדולה (איני בטוח האם ורשה או קרקוב?) ומימנה בכוחות עצמה לימודי תיכון ומחיה בעיר. היא גם התרחקה מהדת. 

אחיותיה, למעט הצעירה מביניהן, נשארו חרדיות. נישאו וילדו ילדים. 

כל אחיותיה ומשפחותיהן נרצחו במחנות השמדה.
אימי הייתה היחידה ששרדה את השואה

השורה התחתונה: גם מהצד של אימי לא היו לי דודים, דודות ובני דודים, אם לא סופרים כאלה שמתו לפני שנולדתי.

הייתה לי רק משפחה גרעינית קטנה: הורים ואחות.


הילדים שלי


אחד הדברים היותר חשובים עבורי הוא האושר של הילדים שלי.

רציתי שיהיה להם טוב יותר מאשר היה לי בכל היבט אפשרי. 

בהיבט של קרובי משפחה, מצבם טוב ממצבי. היו להם שתי סבתות וסבא אחד (גם סבתא רבא, לא ביולוגית, מהצד של אבא של אשתי לשעבר. היא שרדה את השואה ואימצה את אביה של אשתי לשעבר שהיה היחיד ממשפחתו הגרעינית ששרד את השואה). 

עדיין יש להם סבתא אחת. את אימי אפשר היה לספור כסבתא עד גיל חמש של בני הבכור, גיל שלוש של ביתי וגיל שנה של בני הצעיר. אחרי זה היא אמנם הייתה בחיים כאחת עשרה שנים, אבל הייתה אחרי "הישורת האחרונה" המנטלית.

יש להם שתי דודות. דוד (הגרוש של אחותה של אשתי לשעבר, שעדיין ילדיי שומרים איתו על קשר גם אחרי הגירושים.) ושלוש בנות דודות. 

כילדים וכנערים לא היה להם חוסר שעלול לגרום להם לקנא בילדים אחרים כפי שהיה לי.


אנשים קצת מוזרים: מיגל ניידורף - זיכרון יוצא דופן

  מיגל ניידורף (1997-1910). בשנת 1977. מקור התמונה: ויקיפדיה. נוצר ב-1073 :      Copy rights     CC0      : בהקדמה לפוסט הראשון בסדרה על אנש...