הדקירה שקהתה

 

הַדְּקִירָה

הַדְּקִירָה לֹא תִּקְהֶה בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים

וְהַכְּאֵב לֹא יִמָּחֶה לִפְנֵי הָשִׁיבָה

לְרִגְבֵי עָפָר מָרִים.

מִבַּעַד לָעֲרָפֶל מִלִּים סְדוּרוֹת

תָּצוּץ תָּמִיד אוֹתָהּ יָלָדָה

אוֹתָהּ בְּגִידָה

אוֹתָהּ אַשְׁמַת הַנּוֹתָרִים.

 

פְּלִיחַת מַתֶּכֶת בִּבְשָׂרָהּ.

גְּדִימַת קְפִיצָה נוֹאֶשֶׁת.

בְּיַד תַּלְיָן קָרָה

חוֹמֶלֶת מְאַמְלֶלֶת.

הַזְּעָקָה שֶׁלֹּא בִּקְעָה

הָיְתָה עֵדָה אִלֶּמֶת

לְכָל אוֹתָהּ זְוָעָה קְפוּאָה

שֶׁנֶּחְתָּמָה בִּלְבָבָהּ.

 

ירושלים, 1979

 

את השיר הזה כתבתי בשנת 1979. הוא מתאר מצב שבו טולטלתי לגמרי ולא ידעתי מה להגיד. 

הייתה הרגשה שמה שאני אגיד ומה שאני אעשה לא יעזור לאותה אישה, שפתחה בפני את הרגע הקשה והמכונן בחייה.

בשנת 1979 הייתי סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. 

בין הקורסים שלמדתי היה גם קורס על חלומות בתפיסה בין תרבותית של פרופ' יורם בילו. 

תלמידי הקורס התחלקו לזוגות. כל זוג הלך למועדון יום של קשישים וניסה לאסוף חלומות שלהם. 

הרעיון היה שתלמידי הקורס יאספו מארג חלומות של קשישים מתרבויות שונות.

חברתי לבחורה צעירה ונאה והגענו פעם בשבוע למועדון יום לא רחוק מכיכר פריז. 

היכולת שלה לתקשר עם הקשישים והקשישות הייתה טובה בהרבה משלי. 

זאת הייתה תקופה שהערוץ היחיד בטלוויזיה היה "מדורת השבט". בגיל 28 הייתי סרבן טלוויזיה אידיאולוגי. לא היה בביתי מכשיר וכמעט שלא צפיתי בטלוויזיה. 

הסדרות שבהן צפו באי המועדון ושותפתי לאיסוף החלומות היוו נקודת ההתחלה טובה לשיחות,  שהסתיימו באיסוף חלומות.

הקשישות והקשישים סיפרו על חלומות חוזרים, שרובם על בדידות ופחד.

ניצולי השואה שביניהם דווחו גם על חלומות חוזרים שנאצים רודפים אחריהם.

רק אחת מבאות המועדון שתקה. השיחות איתה היו שלום, שלום ואין חלום.

בפגישה האחרונה היא התחילה לדבר. 

למרבית הפליאה היא בחרה לדבר איתי ולא עם שותפתי לפרויקט.

היא סיפרה לי על אירוע שקרה לה במחנה השמדה נאצי. 

השיר הזה הוא התיאור הכי טוב שאני יכולתי לתת לאירוע. 

היא סיפרה לי איך ניגש אליה ואל ביתה בת הארבע גרמני נאצי. האיש הנתעב ירה בבת אל מול עיניה. כשהוא כיוון את הנשק לבת היא ניסתה להתערב. ללא הצלחה. 

אמרו לה שהיה לה מזל שלא ירו גם בה.

בלא מעט מקרים שמספרים לי דברים אישיים קשים, אני יודע כיצד לתמוך במי שמספרת או מספר לי. 

לא במקרה הזה. 

רציתי מאוד לתמוך, להקל בקמצוץ אבל לא ידעתי איך. 

הסיפור של אותה אישה, לצערנו, אולי אינו יוצא דופן, אבל יש הבדל מהותי בין קריאה בספר או בעיתון או שמיעה בתוכנית טלוויזיה לבין לשבת ליד מישהי או מישהו שעבר את הזוועה ולשמוע את זה ישירות ממנו.

הדור הזה של ניצולי שואה הולך וכלה. 

קרוב לוודאי שהגברת הזאת כבר איננה איתנו.

בשיר כתבתי "הדקירה לא תקהה".  

הדקירה כנראה קהתה אם הלכה לעולמה.