פוסט אורח: חיים גן טוב: חמישה משלושת מאות ושישים

 

חיים גן טוב. 
זכויות יוצרים לתמונה: דליה גן טוב

חברי חיים גן טוב, כתב שני ספרים. את שניהם קראתי.

הספר הראשון עוסק בשוד הכספות אותו פיענח כקצין משטרה. 

פוסט האורח עוסק בספר השני שכתב העוסק באופן בו שרדו הוריו ואחותו, אז תינוקת, את השואה בליטא. 

כמו חיים, גם אני דור שני לשואה. השואה מעסיקה אותי לא מעט וגם בבלוג זה נגעתי בה מזוויות שונות. 

כמו ההורים של חיים גם המשפחה של אבי מליטא.

חשבתי שנכון לתת לחיים לכתוב פוסט אורח על הספר השני שלו העוסק בהישרדות של הוריו ואחותו התינוקת בשואה.  

בכל הבלוגים שלי פוסט אורח נכתב כפי שנכתב על ידי הכותב ללא עריכה שלי. האחריות על תכניו היא של הכותב.

חמישה משלוש מאות

..."אכטונג!" (שימו לב), נשמעה שאגת המפקד 

הגרמני. 

שלוש קבוצות ראשונות של יהודים- גברים, נשים, 

ילדים ותינוקות- הובלו על ידי החיילים אל התעלה הארוכה והוצבו על שפתה, גבם אל מכונות הירייה.

הם נדרשו להתפשט מבגדיהם ונחשפו עירומים כביום 

היוולדם.

אל מכונות הירייה ניגשו עשרה חיילים ושוטרים. שלושה

מהם התמקמו ליד כל אחת מהן, קסדות שחורות

לראשיהם. מפקדם הקצין עמד זקוף מעט מאחוריהם.

אחד מכל שלושה החזיק בקת המקלע, והמתין לפקודת

 הרצח.

"אף אחד מאלה שניצבו מול מותם לא הוציא מילה, עד

שנשמעה פקודת הירי של המפקד הגרמני", אמרה

ביילה ופרצה שוב בבכי. "זעקות הפחד והכאב הנוראיות

של ההולכים אל מותם", התייפחה, "התמזגו עם שאגתו

של המפקד ועם מטחי היריות שקרעו את השמיים מיד

אחריה".

"שמונת אלפים יהודים",  המשיכה ביילה בקולה 

המרוסק, "רוב יהודי מחוז שווינציאן, נרצחו ונפחו את נשמתם בתעלה שאורכה מאתיים מטר. היסטוריה יהודית בת מאות שנים נמחקה שם ביום אחד!"

הלומת יגון וכאב נמלטה רחל לחדרה והשתטחה מלוא

גופה על מיטתה, מליטה פניה בידיה. היא לא הצליחה

אולי אף לא רצתה, להפסיק את היבבות המרות שפרצו

מגרונה, מקוטעות ובלתי נשלטות...

***

זהו קטע מספרי "חמישה משלוש מאות ושישים" שיצא 

לאור בישראל לפני כשנתיים וממשיך גם כיום לעשות 

חיל בארה"ב ובארצות נוספות שם הוא מופץ על ידי

"אמזון". הוא דורג במקום הראשון בין רבי המכר של 

"אמזון" בתחום היסטוריה יהודית.

הספר מבוסס על אירועי אמת והוא מחזיק 370 עמודים.

במרכזו סיפור הישרדותם המופלא של הוריי וכמה מבני 

משפחתם בשנות השואה.

תקציר

בסוף ספטמבר 1941, בעת שחיילי הצבא הנאצי 

ועוזריהם נכנסו לעיירות מחוז שווינציאן (אז פולין, כיום

ליטא), נמנו בכפר החקלאי הקטן בו התגוררו הוריי

כשלוש מאות ושישים יהודים.

"עליכם לארוז מזון ומטלטלין לשלושה ימים", פקדו

השוטרים הליטאים על יהודי המקום, "ובעוד שלוש

שעות להתייצב במבואות הכפר לעבודות עבור הצבא

הגרמני".

שנים עשר מהתושבים, כולם בני משפחתי ובהם הורי ובתם (אחותי), אז תינוקת בת שלושה שבועות, החליטו לעשות מעשה ולא לשעות לפקודה; הם נמלטו בעור שיניהם אל היערות מבלי לדעת מה צופן להם העתיד.

הם עברו שנים של מסע הישרדות ותלאות בלתי נתפס 

של ייסורי גוף ונפש: שלג וכפור, רעב ומחלות,

התמודדות בלתי פוסקת עם מכשולים וסכנות חיים.

ולצד כל אלה- לבטים ושאלות קיומיות, הרהורי כפירה

ומשברי אמונה חריפים.

רק חמישה מהם שרדו, בתוכם  הוריי ואחותי 

התינוקת.

סיפורם של השנים עשר  שנטלו גורלם בידם הוא סיפור

של תושיה, מנהיגות, נחישות, אמונה וגבורה. זכרונותיה

של אמי, מימים רחוקים של טרם שואה, משולבים

וארוגים בסיפור ההישרדות יוצא הדופן.

***

את הספר ניתן לרכוש ישירות דרך הסופר במחיר של 70 ₪ בתוספת דמי משלוח (בדואר רשום) בסך 20 ₪.

להזמנות:

חיים גן טוב- 050-8445270

haimgt16@gmail.com

הדקירה שקהתה

 

הַדְּקִירָה

הַדְּקִירָה לֹא תִּקְהֶה בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים

וְהַכְּאֵב לֹא יִמָּחֶה לִפְנֵי הָשִׁיבָה

לְרִגְבֵי עָפָר מָרִים.

מִבַּעַד לָעֲרָפֶל מִלִּים סְדוּרוֹת

תָּצוּץ תָּמִיד אוֹתָהּ יָלָדָה

אוֹתָהּ בְּגִידָה

אוֹתָהּ אַשְׁמַת הַנּוֹתָרִים.

 

פְּלִיחַת מַתֶּכֶת בִּבְשָׂרָהּ.

גְּדִימַת קְפִיצָה נוֹאֶשֶׁת.

בְּיַד תַּלְיָן קָרָה

חוֹמֶלֶת מְאַמְלֶלֶת.

הַזְּעָקָה שֶׁלֹּא בִּקְעָה

הָיְתָה עֵדָה אִלֶּמֶת

לְכָל אוֹתָהּ זְוָעָה קְפוּאָה

שֶׁנֶּחְתָּמָה בִּלְבָבָהּ.

 

ירושלים, 1979

 

את השיר הזה כתבתי בשנת 1979. הוא מתאר מצב שבו טולטלתי לגמרי ולא ידעתי מה להגיד. 

הייתה הרגשה שמה שאני אגיד ומה שאני אעשה לא יעזור לאותה אישה, שפתחה בפני את הרגע הקשה והמכונן בחייה.

בשנת 1979 הייתי סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. 

בין הקורסים שלמדתי היה גם קורס על חלומות בתפיסה בין תרבותית של פרופ' יורם בילו. 

תלמידי הקורס התחלקו לזוגות. כל זוג הלך למועדון יום של קשישים וניסה לאסוף חלומות שלהם. 

הרעיון היה שתלמידי הקורס יאספו מארג חלומות של קשישים מתרבויות שונות.

חברתי לבחורה צעירה ונאה והגענו פעם בשבוע למועדון יום לא רחוק מכיכר פריז. 

היכולת שלה לתקשר עם הקשישים והקשישות הייתה טובה בהרבה משלי. 

זאת הייתה תקופה שהערוץ היחיד בטלוויזיה היה "מדורת השבט". בגיל 28 הייתי סרבן טלוויזיה אידיאולוגי. לא היה בביתי מכשיר וכמעט שלא צפיתי בטלוויזיה. 

הסדרות שבהן צפו באי המועדון ושותפתי לאיסוף החלומות היוו נקודת ההתחלה טובה לשיחות,  שהסתיימו באיסוף חלומות.

הקשישות והקשישים סיפרו על חלומות חוזרים, שרובם על בדידות ופחד.

ניצולי השואה שביניהם דווחו גם על חלומות חוזרים שנאצים רודפים אחריהם.

רק אחת מבאות המועדון שתקה. השיחות איתה היו שלום, שלום ואין חלום.

בפגישה האחרונה היא התחילה לדבר. 

למרבית הפליאה היא בחרה לדבר איתי ולא עם שותפתי לפרויקט.

היא סיפרה לי על אירוע שקרה לה במחנה השמדה נאצי. 

השיר הזה הוא התיאור הכי טוב שאני יכולתי לתת לאירוע. 

היא סיפרה לי איך ניגש אליה ואל ביתה בת הארבע גרמני נאצי. האיש הנתעב ירה בבת אל מול עיניה. כשהוא כיוון את הנשק לבת היא ניסתה להתערב. ללא הצלחה. 

אמרו לה שהיה לה מזל שלא ירו גם בה.

בלא מעט מקרים שמספרים לי דברים אישיים קשים, אני יודע כיצד לתמוך במי שמספרת או מספר לי. 

לא במקרה הזה. 

רציתי מאוד לתמוך, להקל בקמצוץ אבל לא ידעתי איך. 

הסיפור של אותה אישה, לצערנו, אולי אינו יוצא דופן, אבל יש הבדל מהותי בין קריאה בספר או בעיתון או שמיעה בתוכנית טלוויזיה לבין לשבת ליד מישהי או מישהו שעבר את הזוועה ולשמוע את זה ישירות ממנו.

הדור הזה של ניצולי שואה הולך וכלה. 

קרוב לוודאי שהגברת הזאת כבר איננה איתנו.

בשיר כתבתי "הדקירה לא תקהה".  

הדקירה כנראה קהתה אם הלכה לעולמה.

הרבה אנשים טובים באמצע הדרך או לקראת סופה

 

אתמול (28.6.2022) התקיים אירוע הוקרה לניצולי שואה ולמתנדבים שיזמו הקרן לרווחת ניצולי השואה, "עמך", עיריית ירושלים, הקרן לירושלים, "עכשיו זה הזמן" ומנהל קהילתי גינות העיר. 

המעט שאני עושה למענם פחות חשוב מדברים אחרים שאזכיר בפוסט זה. הפוסט אולי יביא לפניות נוספות אליי על מנת שאוכל לעזור. 

הדברים העיקריים, שאני עושה ויכול לעשות יותר, ללא תמורה, עבורם הם ייעוץ כלכלי והרצאות על נושאים שונים. 

הקשר המשפחתי

כבר כתבתי על אימי, שאיבדה את כל משפחתה בשואה. הפעם עליתי לבמה לקבל תעודת הוקרה ביחד עם הבת שלי, שקיבלה אף היא תעודת הוקרה. 

אין ספק, שהיא עושה למענם הרבה יותר ממני. 

הרבה אנשים טובים

באירוע פוגשים הרבה מתנדבים מכל חלקי החברה הישראלית, שכולם תורמים הרבה לרווחת ניצולי שואה. בין המתנדבים יש צעירים ומבוגרים, ותיקים ועולים חדשים, גרמנים צעירים, אנשי יחידה במשמר הגבול וגם שורדי שואה, המתנדבים למען שורדי שואה אחרים. 

 

בפעם הראשונה בחיי פגשתי אישה מרשימה המתקרבת לגיל 100, שהבת שלי מרבה להיפגש איתה ולספר עליה. היא צלולה ופעילה ומרבה לכתוב ולספר על השואה בהונגריה.

לא בפעם הראשונה פגשתי זוג תלמידי ברידג' שלי. הבעל ניצול שואה בן 90, אדם צלול ופעיל, קיבל תעודת  הוקרה על התרומה שלו. 

לא הכל ורוד

שורדי השואה או ניצולי השואה הם כבר ב"ישורת האחרונה" של חייהם. 

כפי שניתן היה לראות באירוע,לא כולם במיטבם. גם הפעילים שביניהם זקוקים, פה ושם, לעזרה של מתנדבים.

 

בעל הקיוסק: שורדי שואה או ניצולי שואה?

 

עדיין נותרו ניצולי שואה. הם דור הולך ונעלם. בשנים האחרונות רוב אלה שאנחנו שומעים אותם, בזיכרון בסלון או במסגרות אחרות, היו ילדים בזמן השואה. כמעט כל אלה שהיו מבוגרים כבר נמצאים מעבר לישורת האחרונה.

 

זיכרון בסלון בשנת 2022 

 

שלום הוא ניצול שואה, ששמעתי את סיפורו בבית הועד הישן בשכונת בית הכרם. הוא איש מרשים.  

איש צלול המתקרב לגיל 90. שרד את השואה כילד קטן בליטא. עם הרבה תושיה של אימו. עם לא מעט תושיה שלו. 

הקים משפחה: אישה, ילדים, נכדים. נדמה לי שגם נינים. הייתה לו קריירה אקדמית מוצלחת. כתב ספר על מה שעבר בתקופת השואה ואחריה.

הוא התעקש על כך שאסור להשתמש בביטוי "ניצולי שואה". במקום זה יש להשתמש בביטוי "שורדי שואה". שורדים הם אקטיביים. הם עצמם תרמו להישרדות שלהם. המונח ניצולים מתאר כאלה שנשארו בחיים אחרי אסון לאו דווקא בגלל תושיה ומאבק. 

גם הוא אינו מכחיש, שאין די בתושיה ובתעצומות נפש וגוף. נדרש גם מזל. 

כך למשל, הוא מתאר כיצד הנאצים חיפשו ילדים יהודים שהוסתרו ומצאו את רובם ורצחו אותם. הם לא היו רחוקים מלמצוא גם אותו כשניכנסו למחסן או חדר שבו הסתתר. מנורה שנפלה על ראשו של קצין גרמני גרמה לו להפסיק את החיפוש ולעזוב את החדר. במקרה הגרמנים לא חזרו לחפש באותו חדר. 

 

פרימו לוי  - "הזהו אדם" 

 

פרימו לוי (1919-1987) היה כימאי וסופר איטלקי יהודי.  על פי הויקיפדיה העברית, "ב-1987 נפל לוי אל מותו מן הקומה השלישית בבניין מגוריו. קיימת סברה שהתאבד." 

 אני נוטה לחשוב שהוא אכן התאבד. אני לא היחיד שחושב כך. בויקיפדיה מצוטטים הביוגרפית שלו מרים אניסימוב ושני ביוגרפים נוספים החושבים כך. גם אלי ויזל שותף לאותה דעה.

לוי היה ניצול ממחנה אושוויץ. בספרו "הזהו אדם" הוא מתאר כיצד, כמדען, ניסה להבין מה מאפיין את אילו ששרדו זמן רב במחנה? 

הוא גילה שהמספרים שצרבו הנאצים על ידי היהודים היו סדרתיים. מי שהיה לו מספר נמוך שרד כבר זמן רב יחסית. הוא בחן את התנהלותם של שלושה אנשים כאלה. 

הוא הבחין בתכונות ראויות להערכה רבה אצל שניים מהאנשים הללו. השלישי דווקא היה ההיפך הגמור. אדם לא שפוי בדעתו, שלא התחבר למציאות. חוסר הבנת המציאות הנוראה הקטין את הקושי שלו. 

בהנחה שאותם שלושה שרדו אחרי השואה, אין ספק שההגדרה של שלום כשורדים ולא כניצולים רלוונטית לשני הראשונים.

האם היא מתייחסת גם לזה שלא הבין ולא באופן הקלוש ביותר את המציאות באושוויץ?

 

עובד חדש

 

אדם שהיכרתי, אבל לא היה לי קשר איתו מעבר לאמירת שלום, הגיע לעבוד כמתכנת במקום בו עבדתי מספר רב של שנים. יחד איתו הגיע מישהו שהייתי מיודד איתו. המלווה ביקש לדבר איתי בארבע עיניים.

הוא ביקש שאעזור לבחור להשתלב במקום העבודה. נעניתי לבקשתו והתנהגתי בהתאם. לאט, לאט התידדתי איתו ומדי פעם ביקרתי אותו בביתו אחרי שעות העבודה.

לא נדרש זמן רב עד שהבנתי את הסיבה לבקשה החריגה לעזרה. העובד החדש היה חולה במניה-דפרסיה. כבר פיטרו אותו לאחר אשפוז פסיכיאטרי. 

הסיפור הזה נגמר רע. כמה צעירות טיילו ביער ירושלים. אחת הצעירות הסתכלה על אחד העצים ונחרדה לראות אדם תלוי במרומי העץ. כך בחר אותו אדם לסיים את חייו בהתאבדות.

 

מניה ודפרסיה

 

מניה

ישבתי איתו פעם בביתו ובמהלך הפגישה הוא קיבל התקף של מניה. הוא התחנן שאשאר איתו ולא אלך לביתי. הוא אפילו התקשר בנוכחותי לער"ן. 

התנהגותו בזמן מניה נראתה לי מרתקת. כל הגבולות נפתחו והוא דיבר על הכל ללא בקרה. הייתה הרבה יצירתיות. לא היה חיבור למציאות. 

דפרסיה

ביקרתי אותו בכמה אשפוזים בגלל דפרסיה. בעוד שבזמן מניה ראיתי אדם שמח שאינו סובל, בדפרסיה הוא סבל קשות. תופעות לוואי קשות של התרופות שקיבל אימללו אותו עוד יותר.

 

קיוסק 

 

באחד האשפוזים בבית החולים כפר שאול הוא כנראה היה במניה. כשביקרתי אותו הציע לי שיערוך לי סיור מודרך במחלקות בית החולים.

במהלך הסיור הציג לי כמה מחבריו לאשפוז ושוחחנו מעט. 

השיא של הסיור היה כשסיפר לי על קיוסק לא רשמי, שמנהל אחד החולים. בקיוסק הזה החולים קונים ממתקים, סיגריות ושתייה קלה. 

הגענו למיטה של איש מבוגר מאוד. "מדריך הסיור" הסביר לי שאת המוצרים האיש מחזיק במזוודה נעולה מתחת למיטתו. 

ראיתי את האיש מוכר בחדות כמו בעל קיוסק שפוי ונחרץ. 

הבעיה הייתה שהקיוסק היה הקשר היחיד שלו למציאות. 

האיש היה ניצול שואה. מאושפז כרוני במשך שנים רבות. המיטה והקיוסק בכפר שאול היו הבית שלו.

 

הרצף של שורדי שואה/ניצולי שואה

 

אנחנו רואים את אותם שורדי שואה אנשים חזקים ומופלאים, כמו שלום, שהוזכר בפסקה הראשונה של פוסט זה. אנשים שמתפקדים באופן מלא חרף עברם הנורא. יש לנו הרבה מאוד הערכה וכבוד לאנשים האלה. 

לא כל ניצולי השואה נמצאים בחלק הזה של הרצף. יש כאלה שנמצאים במקומות הרבה פחות טובים.

את אלה בקצה השני של הרצף, כמו הקיוסקאי מכפר שאול, שכבר הלך לעולמו, אנחנו לא רואים בדרך כלל. 

אסיים בעוד משהו שאמר שלום ב"זיכרון לסלון", כלפי חוץ הוא ואחרים מתפקדים היטב אבל הקשיים הנוראים שעברו עדיין מייסרים אותם.

 

חותם של ניצולי שואה

 

אימי ותלמידים באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה 

היום ה-8 באפריל הוא יום השואה. 

אימי, רינה רוזנטל, הייתה הבת הצעירה במשפחתה. היא גדלה בעיירה קרושצ'נקו שבפולין במשפחה חסידית ענייה. 

שני הוריה נפטרו בשנות העשרה של חייה. היה חשוב לה ללמוד. היא למדה בתיכון בקרקוב. 

היות שלא היו לה אמצעים כספיים היא התפרנסה משיעורי עזר שנתנה. היה לה רק בגד אחד, שאותו הייתה מכבסת. 

בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. אימי מופיעה בתמונה אבל אני לא מזהה אותה

תמונה מפולין משנת 1934 שאימי שמרה

הקשיים של יתומה ענייה לא היו החלק הרע ביותר בסיפור. 

כל בני משפחתה הקרובה הושמדו על ידי הנאצים במחנות השמדה.

היו לה כמה אחיות. שתיים מתוך ארבע אחיותיה, היו נשואות עם ילדים. כל בני הדודים שלי, הדודות והדודים שלי הושמדו לפני שנולדתי. 

גם אחיו התאום של סבי וכל בני משפחתו חלקו את אותו גורל. 

כילד, כנער וגם כמבוגר, אני זוכר שאחותי ואני היינו הדבר החשוב ביותר בחייה. 

כשמתייחסים לניצולי שואה בהקשר של "הישורת האחרונה", צריך להבין שמי שהיה שם, ללא קשר לגילו הכרונולוגי, הגיע לישורת האחרונה בזמן השואה. חלקם שורדים גם היום, יותר משבעים שנים שנים אחרי השואה. 

כשמגיעים ל"ישורת האחרונה" מנסים להשאיר חותם. במהלך חיי פגשתי ניצולי שואה רבים בהקשרים שונים: חברים של דור ההורים שלי, ההורים של אשתי שניצלו ואיבדו את כל בני משפחתם הקרובה, ניצולי שואה שעזרתי להם בהתנדבות בנושאים שונים בכלל ובהיבט של התנהלות כלכלית בפרט, הרצאות שהעברתי ללא תשלום ב"עמך" ובמסגרות אחרות ועוד.

גם במסגרת לימודי לתואר שני בפסיכולוגיה פגשתי ניצולי שואה במהלך עבודה שעשיתי בניתוח חלומות של אזרחים ותיקים.

החותם של ניצולי שואה

מהו החותם שניצולי שואה מנסים להשאיר אחריהם אולי כבר מגיל צעיר יותר ממה שאנשים אחרים מנסים להשאיר? החותם הזה הוא אינדיבידואלי ושונה מאדם לאדם. 

בכל זאת מצאתי חותם חוזר בעיקר אצל נשים ששרדו את התופת הזאת: הדור הבא.

הילדים תופסים מקום מאוד חשוב בחייהן ובלא מעט מקרים הופכים לדבר החשוב ביותר בחייהן. 

כפי שאמרה לי ניצולת שואה אחת: "היטלר רצה להשמיד אותנו. אני מרגישה שניצחתי אותו כשלא רק ששרדתי, אלא גם הבאתי ילדים לעולם והבטחתי את קיומו של הדור הבא".