חותם של ניצולי שואה

 

אימי ותלמידים באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה 

היום ה-8 באפריל הוא יום השואה. 

אימי, רינה רוזנטל, הייתה הבת הצעירה במשפחתה. היא גדלה בעיירה קרושצ'נקו שבפולין במשפחה חסידית ענייה. 

שני הוריה נפטרו בשנות העשרה של חייה. היה חשוב לה ללמוד. היא למדה בתיכון בקרקוב. 

היות שלא היו לה אמצעים כספיים היא התפרנסה משיעורי עזר שנתנה. היה לה רק בגד אחד, שאותו הייתה מכבסת. 

בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. אימי מופיעה בתמונה אבל אני לא מזהה אותה

תמונה מפולין משנת 1934 שאימי שמרה

הקשיים של יתומה ענייה לא היו החלק הרע ביותר בסיפור. 

כל בני משפחתה הקרובה הושמדו על ידי הנאצים במחנות השמדה.

היו לה כמה אחיות. שתיים מתוך ארבע אחיותיה, היו נשואות עם ילדים. כל בני הדודים שלי, הדודות והדודים שלי הושמדו לפני שנולדתי. 

גם אחיו התאום של סבי וכל בני משפחתו חלקו את אותו גורל. 

כילד, כנער וגם כמבוגר, אני זוכר שאחותי ואני היינו הדבר החשוב ביותר בחייה. 

כשמתייחסים לניצולי שואה בהקשר של "הישורת האחרונה", צריך להבין שמי שהיה שם, ללא קשר לגילו הכרונולוגי, הגיע לישורת האחרונה בזמן השואה. חלקם שורדים גם היום, יותר משבעים שנים שנים אחרי השואה. 

כשמגיעים ל"ישורת האחרונה" מנסים להשאיר חותם. במהלך חיי פגשתי ניצולי שואה רבים בהקשרים שונים: חברים של דור ההורים שלי, ההורים של אשתי שניצלו ואיבדו את כל בני משפחתם הקרובה, ניצולי שואה שעזרתי להם בהתנדבות בנושאים שונים בכלל ובהיבט של התנהלות כלכלית בפרט, הרצאות שהעברתי ללא תשלום ב"עמך" ובמסגרות אחרות ועוד.

גם במסגרת לימודי לתואר שני בפסיכולוגיה פגשתי ניצולי שואה במהלך עבודה שעשיתי בניתוח חלומות של אזרחים ותיקים.

החותם של ניצולי שואה

מהו החותם שניצולי שואה מנסים להשאיר אחריהם אולי כבר מגיל צעיר יותר ממה שאנשים אחרים מנסים להשאיר? החותם הזה הוא אינדיבידואלי ושונה מאדם לאדם. 

בכל זאת מצאתי חותם חוזר בעיקר אצל נשים ששרדו את התופת הזאת: הדור הבא.

הילדים תופסים מקום מאוד חשוב בחייהן ובלא מעט מקרים הופכים לדבר החשוב ביותר בחייהן. 

כפי שאמרה לי ניצולת שואה אחת: "היטלר רצה להשמיד אותנו. אני מרגישה שניצחתי אותו כשלא רק ששרדתי, אלא גם הבאתי ילדים לעולם והבטחתי את קיומו של הדור הבא".