 |
| ג'ואנג דזה חולם על פרפר, מאת הצייר היפני מהמאה ה -18 איק נו טייגה |
בפוסט הראשון בבלוג זה עסקתי בהשלכות הקורונה עלי. אין ספק שהיא היכתה בי קשה על אף שלא חליתי ואפילו לא נזקקתי לבידוד. הפוסט השני עסק בזיכרון בירידה בזיכרון ובזיכרון במשחק השחמט. הפוסט השלישי בלאו דזה. הרביעי ב"מסע" שלי למזרח הרחוק והחמישי בהיבטים מעשיים של זן בודהיזם ובדאואיזם.
הפעם אעסוק מעט במוות או יותר נכון בשאלה: מה משאירים אחרי "הישורת האחרונה"?
מה משאירים אחרי "הישורת האחרונה"?
כשמגיעים לישורת האחרונה נוטים להבין שהקיום שלנו אינו נצחי. יש הרוצים להשאיר משהו אחריהם. סוג של חותם או מורשת.
בל נשלה את עצמנו, רוב האנשים לא ישאירו חותם לטווח זמן ארוך. הקרובים להם יזכרו אותם ואולי גם את המורשת שלהם. אחרי שניים שלושה דורות, לכל היותר, עשוי להיוותר רק זיכרון עמום.
יש גם כאלה שמשאירים אחריהם משהו שיישאר אחריהם לדורי דורות.
נכסי צאן ברזל של תרבות, הישגים מדעיים יוצאי דופן, מפעלי תעשייה יוצאי דופן, חדשנות טכנולוגית המשנה את כללי המשחק, פעילות יוצאת דופן למען קהילה או חלשים בקהילה וכיו"ב.
נקודת המבט האישית שלי
כבר מגיל צעיר חשבתי על האפשרות של ישורת אחרונה קצרה ומוקדמת בעל כורחי. ראיתי כמה מחבריי וממכריי בני גילי מסיימים את חייהם בטרם עת.
בשונה מאחרים הבאתי בחשבון את האפשרות שקרובים ומכרים בגיל מבוגר ובמצב בריאות רע יסיימו את חייהם במהלך אשפוז בבית חולים.
בפעמים שזה אכן קרה, לא הייתי מופתע כמו אחרים.
בפעמים שזה אכן קרה, לא הייתי מופתע כמו אחרים.
כבר מגיל צעיר חשבתי על חותם כלשהו, ולו לזמן קצר, שאשאיר אחריי.
חותם אחד שהיה חשוב לי, ובוודאי גם לאחרים, היו ילדים משלי.
הילדים שלי היו והינם אחד הדברים המרכזיים בחיי. חשוב לי שהם יהיו מאושרים. חשוב לי שאוכל למנוע מהם מצוקות קשות שחוויתי בגלל טעויות שעשיתי.
גם כשהצלחתי בכך לא השליתי את עצמי: הם יעשו טעויות אחרות וישלמו עליהן.
אני יודע שילדים גדלים והם הולכים כל אחד בדרך שלו ואין צורך ויכולת לנסות לשלוט בהם.
דרך נוספת שלי היא כתיבה. אני כתבתי וכותב הרבה במגוון רחב של הקשרים.
כתיבה על מחשבים וטכנולוגיית המידע
במהלך שנות עבודתי כתבתי מאמרים מקצועיים, מצגות וחומרים אחרים וגם מאמרים פחות מקצועיים עבור אלה שאינם מקצוענים בתחום.
משהו שהיה כנראה בעל ערך לקוראים אבל לא ישאיר חותם אחרי הישורת האחרונה.
כמובן, שכתבתי גם בלוג בתחום זה במשך מספר שנים רב.
בתחום המחשבים המשתנה בקצב מסחרר קשה להשאיר חותם ארוך טווח.
דוגמאות לכאלה שהשאירו חותם, קרוב לוודאי לזמן ארוך (לאו דווקא כשהיו ב"ישורת האחרונה"): סטיב ג'ובס עם הרעיון של טלפון חכם, טים ברנס-לי עם המימוש של האינטרנט וג'ימי ויילס מייסד הויקיפדיה.
הקורא הממוצע מבין כיצד משהו שלא היה זמין לפני 25 שנים (האינטרנט) הוא מרכיב חשוב בחיים שלנו היום.
כשהוא מוציא את הטלפון החכם ומשתמש בו בתדירות ובמגוון השימושים שלו היום, אפשר אולי לשכוח שלפני 15 שנים חיינו ללא טלפון חכם.
הויקיפדיה פרויקט שיתופי רב לשוני, ששינה את האופן שבו משתמשים במידע אנציקלופדי התחילה את דרכה בשנת 2001.
כתיבה בתחומי כלכלת המשפחה וניהול סיכונים
גם בתחומים אלה כתבתי פה ושם מאמרים.
הבלוג לכלכל בתבונה עוסק בכלכלת המשפחה.
הבלוג Risk and Crisis עוסק בניהול סיכונים ובניהול משברים.
מידע מועיל ומידע מעניין אני מקווה שהקוראים יוכלו למצוא.
חותם ארוך טווח? ממש לא.
כתיבה אישית
הבלוג שבו אתם קוראים פוסט זה הוא סוג של כתיבה אישית.
בצעירותי כתבתי שירים. בסדנה לשירה בה השתתפתי לפני הרבה שנים, הציג כל משתתף שיר אחד והמשתתפים והמנחה, משורר מכובד בזכות עצמו, הביעו את דעתם והעירו את הערותיהם.
המנחה אהב את השיר הקצר שהבאתי, הנקרא: "שיעור באושר", אבל מכאן ועד לכתיבת שירה שעומדת במבחן הזמן, המרחק גדול מאוד.
כתבי גם כמה פוסטים אישיים ב"קפה דה מרקר" מנוחתו עדן.
גורלם של הפוסטים האישיים שכתבתי ב"קפה דה מרקר", שנמחקו עם האתר, ממחיש את הצפוי לכל הכתיבה האישית שכתבתי עד היום.
כתיבה על ברידג'
אני מרבה לכתוב על ברידג'.
אני כותב בבלוג שלי.
כתבתי מאמרים בירחון של ההתאגדות הישראלית לברידג' וכתבתי גם שלושה ספרים המיועדים לשחקני ברידג' מתחילים.
בפסקה הבאה תגלו שאני כותב על ברידג' ב"אכסניה" נוספת.
חותם ארוך טווח?
ממש לא. אין מדובר בספרי מופת. אחרי מספר שנים, כמעט כל מי שמחזיק בירחוני ברידג' זורק אותם. הפוסטים שאני כותב אולי מועילים לקוראים ואולי מהנים אותם אבל לא חותם מהותי וארוך טווח.
כתיבה וביקיפדיה
בגלל צירוף של נסיבות התחלתי לכתוב בויקיפדיה העברית לפני כ-15 שנים. בני הבכור התחיל להיות פעיל בויקיפדיה בגיל 14 או קצת לפני. אני הייתי הנהג, שהסיע אותו ואת אחיו ואחותו, שהלכו בעקבותיו, למפגשי ויקיפדים, מהסיבה הפרוזאית, שהם היו בגיל מוקדם מדי על מנת להוציא רישיון נהיגה.
במפגש שאלו אותי אנשים: מדוע שלא תכתוב גם אתה? שאלתי את עצמי: באמת מדוע לא?
התחלתי לתרום מזמני וכישוריי לפרויקט הזה, שבוודאי ישאיר חותם לזמן ארוך.
הייתי אדם עסוק בעבודה בתחום המחשבים אבל מדי פעם מצאתי זמן לכתוב ערך על נושא, שממילא עסקתי בו, והיו לי ידע והבנה בו.
הערך הראשון שכתבתי היה על Service Oriented Architecture.
מאז המשכתי באותה תפיסה: כשאני עוסק תחום כלשהו ונחשף למשהו שעשוי להיות לו ערך אנציקלופדי (ערך במובן של תועלת), אני כותב ערך או מעשיר ערך (במובן של מאמר קצר) קיים.
מה שהשתנה הם תחומי העיסוק שלי.
בקצת יותר מחמש עשרה השנים האחרונות אני משחק ברידג', מלמד ברידג' וכפי שראיתם בפסקה קודמת גם כותב על ברידג'.
כשהתחלתי לכתוב בויקיפדיה העברית, כמעט ולא היו ערכים על ברידג'. ויקיפדיה הוא מיזם קבוצתי בו תורם אחד משלים, מוסיף או מתקן את מה שתורם אחר.
המקרה של ברידג' בויקיפדיה הישראלית מעט חריג. לצערי, אני התורם העיקרי בתחום זה. אינני ממעיט מערכם של אלה שמתקנים או מוסיפים לערכים שכתבתי או כתבו ערך בודד או מספר מצומצם של ערכים על ברידג', אם ראויים למלוא הכבוד וההוקרה על תרומתם, אבל כמעט את כל הערכים בתחום זה אני כתבתי.
אם מעניינת אתכם רשימת הערכים שכתבתי בויקיפדיה או תרמתי להם תרומה משמעותית, אתם מוזמנים לקרוא את פרופיל המשתמש שלי בויקיפדיה.
אני גם תורם וגם לומד, כפי שתראו בפסקה הבאה, אבל זה אינו חותם משמעותי, שישאר לטווח ארוך.
ג'ואנד דזה "מתופף על אמבטיה ושיר"
ככותב בויקיפדיה העברית אני משתתף מדי פעם בתחרויות כתיבה הנקראות "מקצרמר למובחר".
המטרה אינה זכייה בפרסים (למרות שכבר זכיתי בעבר בפרסים בתחרויות כאלה).המטרה היא שיפור מהותי של ערכים קיימים קצרים ולוקים בחסר ו/או הרחבת טווח הערכים.
הפעם קרוב לוודאי שלא אזכה. הערכים שאני כותב במסגרת התחרות אינם בתחום המומחיות שלי. זה לא כמו לשפר ערך על מערכת הפעלה במחשבים שעבדתי בה במשך שנים, הרציתי עליה בקורס במכללה ואני מכיר אותה לעומק.
הערך הראשון שאני מנסה לשפר במסגרת התחרות יחבר אתכם לפוסטים הקודמים. זהו הערך על הספר דאו דה צ'ינג של לאו דזה, הזכור לכם מפוסטים קודמים בבלוג זה.
במהלך עבודתי על שיפור הערך נתקלתי בנושאים ובדמויות הקשורים אף הם לדאואיזם. אחד מהם הוא על ג'ואנג דזה. חכם ופילוסוף סיני מהמאה ה-4 לפני הספירה.
ג'ואנג דזה הוא אולי המשפיע הגדול ביותר על היווצרות הדאואיזם, פרט ללאו דזה.
ספר המופת שכתב ונקרא על שמו והדאו דה צ'ינג הם שני הספרים החשובים ביותר בדאואיזם.
בהיעדר ערך על הספר בויקיפדיה העברית, אני מנסה ליצור במסגרת תחרות הכתיבה ערך על הספר, באמצעות תרגום אינטליגנטי של הערך מהויקיפדיה האנגלית.
אחד הסיפורים בספר נקרא "מתופף על אמבטיה ושיר". הסיפור עוסק במוות. מה שאני קורא "הישורת האחרונה ומה שאחריה". ג'ואנג דזה לא היה משתמש במינוח הזה. בסיפור הפילוסופי הזה הוא טוען כי "האיש והאישה החכמים מקבלים את המוות בשוויון נפש וכך משיגים אושר מוחלט".
זוהי התפיסה הדאואיסטית המקבלת את מה שקורה ולא מייחסת לו טוב או רוע, מיושמת גם בהקשר של המוות.
אין ספק שג'ואנג דזה השאיר חותם משמעותי ב"ישורת האחרונה".
קרוב לוודאי שהוא לא חשב במונחים המערביים של להשאיר חותם בישורת האחרונה.
איש אשכולות, אבי ידידי - מרחיב את הדעת, הלב והראש לקרוא את הפוסטים שלך. תודה
השבמחק