בעל הקיוסק: שורדי שואה או ניצולי שואה?

 

עדיין נותרו ניצולי שואה. הם דור הולך ונעלם. בשנים האחרונות רוב אלה שאנחנו שומעים אותם, בזיכרון בסלון או במסגרות אחרות, היו ילדים בזמן השואה. כמעט כל אלה שהיו מבוגרים כבר נמצאים מעבר לישורת האחרונה.

 

זיכרון בסלון בשנת 2022 

 

שלום הוא ניצול שואה, ששמעתי את סיפורו בבית הועד הישן בשכונת בית הכרם. הוא איש מרשים.  

איש צלול המתקרב לגיל 90. שרד את השואה כילד קטן בליטא. עם הרבה תושיה של אימו. עם לא מעט תושיה שלו. 

הקים משפחה: אישה, ילדים, נכדים. נדמה לי שגם נינים. הייתה לו קריירה אקדמית מוצלחת. כתב ספר על מה שעבר בתקופת השואה ואחריה.

הוא התעקש על כך שאסור להשתמש בביטוי "ניצולי שואה". במקום זה יש להשתמש בביטוי "שורדי שואה". שורדים הם אקטיביים. הם עצמם תרמו להישרדות שלהם. המונח ניצולים מתאר כאלה שנשארו בחיים אחרי אסון לאו דווקא בגלל תושיה ומאבק. 

גם הוא אינו מכחיש, שאין די בתושיה ובתעצומות נפש וגוף. נדרש גם מזל. 

כך למשל, הוא מתאר כיצד הנאצים חיפשו ילדים יהודים שהוסתרו ומצאו את רובם ורצחו אותם. הם לא היו רחוקים מלמצוא גם אותו כשניכנסו למחסן או חדר שבו הסתתר. מנורה שנפלה על ראשו של קצין גרמני גרמה לו להפסיק את החיפוש ולעזוב את החדר. במקרה הגרמנים לא חזרו לחפש באותו חדר. 

 

פרימו לוי  - "הזהו אדם" 

 

פרימו לוי (1919-1987) היה כימאי וסופר איטלקי יהודי.  על פי הויקיפדיה העברית, "ב-1987 נפל לוי אל מותו מן הקומה השלישית בבניין מגוריו. קיימת סברה שהתאבד." 

 אני נוטה לחשוב שהוא אכן התאבד. אני לא היחיד שחושב כך. בויקיפדיה מצוטטים הביוגרפית שלו מרים אניסימוב ושני ביוגרפים נוספים החושבים כך. גם אלי ויזל שותף לאותה דעה.

לוי היה ניצול ממחנה אושוויץ. בספרו "הזהו אדם" הוא מתאר כיצד, כמדען, ניסה להבין מה מאפיין את אילו ששרדו זמן רב במחנה? 

הוא גילה שהמספרים שצרבו הנאצים על ידי היהודים היו סדרתיים. מי שהיה לו מספר נמוך שרד כבר זמן רב יחסית. הוא בחן את התנהלותם של שלושה אנשים כאלה. 

הוא הבחין בתכונות ראויות להערכה רבה אצל שניים מהאנשים הללו. השלישי דווקא היה ההיפך הגמור. אדם לא שפוי בדעתו, שלא התחבר למציאות. חוסר הבנת המציאות הנוראה הקטין את הקושי שלו. 

בהנחה שאותם שלושה שרדו אחרי השואה, אין ספק שההגדרה של שלום כשורדים ולא כניצולים רלוונטית לשני הראשונים.

האם היא מתייחסת גם לזה שלא הבין ולא באופן הקלוש ביותר את המציאות באושוויץ?

 

עובד חדש

 

אדם שהיכרתי, אבל לא היה לי קשר איתו מעבר לאמירת שלום, הגיע לעבוד כמתכנת במקום בו עבדתי מספר רב של שנים. יחד איתו הגיע מישהו שהייתי מיודד איתו. המלווה ביקש לדבר איתי בארבע עיניים.

הוא ביקש שאעזור לבחור להשתלב במקום העבודה. נעניתי לבקשתו והתנהגתי בהתאם. לאט, לאט התידדתי איתו ומדי פעם ביקרתי אותו בביתו אחרי שעות העבודה.

לא נדרש זמן רב עד שהבנתי את הסיבה לבקשה החריגה לעזרה. העובד החדש היה חולה במניה-דפרסיה. כבר פיטרו אותו לאחר אשפוז פסיכיאטרי. 

הסיפור הזה נגמר רע. כמה צעירות טיילו ביער ירושלים. אחת הצעירות הסתכלה על אחד העצים ונחרדה לראות אדם תלוי במרומי העץ. כך בחר אותו אדם לסיים את חייו בהתאבדות.

 

מניה ודפרסיה

 

מניה

ישבתי איתו פעם בביתו ובמהלך הפגישה הוא קיבל התקף של מניה. הוא התחנן שאשאר איתו ולא אלך לביתי. הוא אפילו התקשר בנוכחותי לער"ן. 

התנהגותו בזמן מניה נראתה לי מרתקת. כל הגבולות נפתחו והוא דיבר על הכל ללא בקרה. הייתה הרבה יצירתיות. לא היה חיבור למציאות. 

דפרסיה

ביקרתי אותו בכמה אשפוזים בגלל דפרסיה. בעוד שבזמן מניה ראיתי אדם שמח שאינו סובל, בדפרסיה הוא סבל קשות. תופעות לוואי קשות של התרופות שקיבל אימללו אותו עוד יותר.

 

קיוסק 

 

באחד האשפוזים בבית החולים כפר שאול הוא כנראה היה במניה. כשביקרתי אותו הציע לי שיערוך לי סיור מודרך במחלקות בית החולים.

במהלך הסיור הציג לי כמה מחבריו לאשפוז ושוחחנו מעט. 

השיא של הסיור היה כשסיפר לי על קיוסק לא רשמי, שמנהל אחד החולים. בקיוסק הזה החולים קונים ממתקים, סיגריות ושתייה קלה. 

הגענו למיטה של איש מבוגר מאוד. "מדריך הסיור" הסביר לי שאת המוצרים האיש מחזיק במזוודה נעולה מתחת למיטתו. 

ראיתי את האיש מוכר בחדות כמו בעל קיוסק שפוי ונחרץ. 

הבעיה הייתה שהקיוסק היה הקשר היחיד שלו למציאות. 

האיש היה ניצול שואה. מאושפז כרוני במשך שנים רבות. המיטה והקיוסק בכפר שאול היו הבית שלו.

 

הרצף של שורדי שואה/ניצולי שואה

 

אנחנו רואים את אותם שורדי שואה אנשים חזקים ומופלאים, כמו שלום, שהוזכר בפסקה הראשונה של פוסט זה. אנשים שמתפקדים באופן מלא חרף עברם הנורא. יש לנו הרבה מאוד הערכה וכבוד לאנשים האלה. 

לא כל ניצולי השואה נמצאים בחלק הזה של הרצף. יש כאלה שנמצאים במקומות הרבה פחות טובים.

את אלה בקצה השני של הרצף, כמו הקיוסקאי מכפר שאול, שכבר הלך לעולמו, אנחנו לא רואים בדרך כלל. 

אסיים בעוד משהו שאמר שלום ב"זיכרון לסלון", כלפי חוץ הוא ואחרים מתפקדים היטב אבל הקשיים הנוראים שעברו עדיין מייסרים אותם.