קנאה

  

אני בגיל חמש וחצי

כילד וכנער קינאתי בילדים אחרים. קינאתי בהם על מה שהיה להם ולא היה לי.

היו להם סבים וסבתות. לי לא היו. 

היו להם דודים ודודות. לי לא היו. 

בעיקר קינאתי באלה, שהיו להם בני ובנות דודים. לי לא היו.

הצד של אבי

אבא-יצחק רוזנטל

סבי, אבא-יצחק רוזנטל, היה מנהיג ציוני בעיר מריאמפול שבליטא. 

הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. בין השאר  ד"ר ברוך בן יהודה, עלה לארץ בהשפעתו וניהל את גימנסיה הרצליה. בן יהודה הקדיש לו את ספרו האוטוביוגרפי. 

גימנסיה הרצליה היה בית הספר התיכון הראשון, שבו לימדו בעברית. 

הגימנסיון העברי במאריאמפול, בו למד אבי, אימץ את המודל של גימנסיה הרצליה והיה בית הספר התיכון הראשון מחוץ לארץ ישראל, שבו שפת הלימוד הייתה עברית. 

לאבי היה אח יחיד, שנפטר בילדותו. הרבה לפני שנולדתי. 

בשנות ה-30 עלו סבי וסבתי לאה (לבית גפן) לארץ וגרו בתל אביב. 

סבי נפטר לפני שנולדתי. סבתי נפטרה זמן קצר אחרי שנולדתי. 

אבי ז"ל היה בצרפת והצליח לברוח במהלך מלחמת העולם השנייה לארצות הברית.

הצד של אימי

משפחתה של אימי הייתה משפחה חרדית בעיירה קרושצ'נקו בפולין. מישהו אמר לי שהם היו חסידי בעלז. אינני יודע האם זה נכון.

סבתא רבא שלי (האם של אימה של אימי) חיה יותר מ-90 שנים. קרה לה משהו רע, במושגים חרדיים. היו לה הרבה בנות ובן אחד. הבן זה נפטר לפניה. 

לא היה לה בן שיאמר "קדיש" כשנפטרה.

אימי הייתה הבת הצעירה ביותר והתייתמה משני הוריה כנערה. סבא וסבתא מהצד הזה של המשפחה לא היו לי.

תחילה נפטרה האם, ממחלה. כנראה, שהיום היו יודעים לטפל במחלה, והיא אולי הייתה מגיעה ל"ישורת האחרונה" בגיל הרבה יותר מאוחר. 

אביה חלה בסרטן ונפטר אף הוא. היא נסעה לעיר גדולה (איני בטוח האם ורשה או קרקוב?) ומימנה בכוחות עצמה לימודי תיכון ומחיה בעיר. היא גם התרחקה מהדת. 

אחיותיה, למעט הצעירה מביניהן, נשארו חרדיות. נישאו וילדו ילדים. 

כל אחיותיה ומשפחותיהן נרצחו במחנות השמדה.

אימי הייתה היחידה ששרדה את השואה. 

השורה התחתונה: גם מהצד של אימי לא היו לי דודים, דודות ובני דודים, אם לא סופרים כאלה שמתו לפני שנולדתי.

הייתה לי רק משפחה גרעינית קטנה: הורים ואחות.

הילדים שלי

אחד הדברים היותר חשובים עבורי הוא האושר של הילדים שלי.

רציתי שיהיה להם טוב יותר מאשר היה לי בכל היבט אפשרי. 

בהיבט של קרובי משפחה, מצבם טוב ממצבי. היו להם שתי סבתות וסבא אחד (גם סבתא רבא, לא ביולוגית, מהצד של אבא של אשתי לשעבר. היא שרדה את השואה ואימצה את אביה של אשתי לשעבר שהיה היחיד ממשפחתו הגרעינית ששרד את השואה). 

עדיין יש להם סבתא אחת. את אימי אפשר היה לספור כסבתא עד גיל חמש של בני הבכור, גיל שלוש של ביתי וגיל שנה של בני הצעיר. אחרי זה היא אמנם הייתה בחיים כאחת עשרה שנים, אבל הייתה אחרי "הישורות האחרונה" המנטלית.

יש להם שתי דודות. דוד (הגרוש של אחותה של אשתי לשעבר, שעדיין ילדיי שומרים איתו על קשר גם אחרי הגירושים.) ושלוש בנות דודות. 

כילדים וכנערים לא היה להם חוסר שעלול לגרום להם לקנא בילדים אחרים כפי שהיה לי.