לאן נעלם קולו של יואל הופמן?

 

שלשום (25.8.23) נפטר הסופר, המשורר והמתרגם מיפנית יואל הופמן. הופמן היה פרופסור באוניברסיטת חיפה. הופמן היה בן 86 במותו. הוא נולד ב-1937 ועלה לארץ בגיל שנה. 

בצעירותו היה שנתיים במנזר זן ביפן. בשנת 1969 חזר לאוניברסיטת קיוטו ביפן על מנת לסיים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל אביב שעסקה בניתוח ההבדלים בין תפיסת האני במזרח ובמערב. 

לצערי, לא היכרתי אותו אבל למדתי ממנו הרבה. 

החיבור שלי לזן בודהיזם

על המסע המטאפורי שלי למזרח הרחוק כתבתי בפוסט "המסע" למזרח הרחוק. 

מספרים שהבודהה נדד על מנת להפיץ את תורתו. אחרי שעבר את הודו הגיע לסין. 

הגרסה הסינית לבודהיזם היא הדאואיזם. היפנים למדו מהסינים את הדאואיזם  וממנו פיתחו את הזן בודהיזם. 

בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת התחלתי ללמוד זן בודהיזם באמצעים הדלים שלי. 

עשיתי את זה בירושלים ולא במנזר זן ביפן. ברור לגמרי שכשלומדים את זה במנזר זן ביפן זה הרבה יותר אותנטי והרבה יותר מעמיק.  

לא היה לי את הכוח ואת האומץ לעזוב את הכל מאחוריי ולחיות שנה או שנתיים במנזר זן. 

בלית ברירה הסתפקתי בספרים שקראתי. את מה שקראתי נסיתי להפנים וליישם בחיי האישיים. 

סיפורי זן ושירי הייקו

אחד מהספרים שקניתי וקראתי היה "לאן נעלמו הקולות? סיפורי זן ושירי הייקו". 

את הספר תרגם מסינית ומיפנית יואל הופמן והוסיף מבוא ופירושים. 

הפירושים חיוניים למישהו כמוני, שאינו מבין זן בודהיזם לעומק. 

לא אגיד שלפני שקראתי את ספרו של הופמן לא ידעתי מה הם סיפורי זן. בהחלט ידעתי והבנתי יותר אחרי שקראתי אותו.

לעומת זאת, במושג שיר הייקו נתקלתי לראשונה בספר של הופמן. 

ההסברים המעמיקים שלו עזרו לי להבין את השירה המצומצמת הזו.

הייקו היא שירה עם הכי פחות מילים. 

בכל שיר יש שלוש יחידות 5,7,5 הברות. סמפר ההברות במילה יפנית הוא יותר מאחת. 

מספר המילים בשיר הייקו קטן במיוחד. 

במספר כל כך קטן של מילים חשוב הדיוק. כמו כן מאחורי מילה עשויות להסתתר תפיסות שלמות. 

מצאתי את עצמי קורא שוב ושוב את הסיפורים ואת השירים ומנסה ללמוד מהם. 

לא רק למדתי גם כתבתי

לא ניסיתי ללמוד לכתוב סיפורי זן או שירי הייקו. ניסיתי ללמוד כיצד לפעול בהווה גם על בסיס תפיסות של זן בודהיזם. 

 גם כתבתי. בעיקר שירים למגירה ומאמרים. 

כמה מהשירים שכתבתי היו על או בהשראת סיפורי זן שקראתי. רובם בתרגומו של הופמן. 

כמה מהשירים שכתבתי היו מינימליסטיים בהיקפם. לא בדיוק שירי הייקו אבל בהשראתם. 

כתיבה אחרת

כאמור, בתקופת לימודיי לתואר שני בפסיכולוגיה למדתי בכוחות עצמי על זן בודהיזם. 

את אחד הקורסים למדתי אצל פרופ' יורם בילו. הקורס היה על חלומות של קשישים בהקשר בין תרבותי. 

התחלקנו לזוגות וכל זוג אסף חלומות של קשישים במועדון יום אחר. במועדונים שונים היו בני עדות שונות. 

העבודה המשותפת הציפה הבדלים בספורי החלומות של בני עדות שונות.  

היות שהקורס עסק בנושאים רב תרבותיים ביקשתי רשות לכתוב עבודה סמינריונית על זן בודהיזם. 

הבקשה שלי קצת חריגה בהקשר של קורס בלימודי פסיכולוגיה.

בכל זאת נעניתי בחיוב. אהבתי לכתוב את העבודה ועשיתי כמיטב יכולתי על מנת שתבטא את הרעיונות של הזן בודהיזם. 

כשקיבלתי ציון טוב על העבודה, אמר לי פרופ' בילו שמקריאת העבודה מרגישים שהתנסיתי בפועל בזן בודהיזם.

כמי שלא ביקר ביפן עד לירח הדבש שלו כמה שנים אחרי כתיבת העבודה, ובוודאי לא העביר תקופה בחייו במנזר זן, ראיתי בזה מחמאה גדולה.

שיר שכתבתי הקשור לספר

וַרְיַאצְיוֹת עַל טְחִינָה

 

וְהָאִישׁ שֶׁטַּחַן קָמַח כָּה דַּק

צָחַק.

צְחוֹק גָּדוֹל וְחַזֵּק,

לֹא מְרֻסָּק.

נִשָּׂא עוֹד שַׂק

שֶׁל תִּקְוָה כְּאוֹבֶה

שֶׁאוֹבֶה שֶׁהוֹוֶה

מַיִם צְלוּלִים

לְאֻמְלָלִים שֶׁבְּאֻמְלָלִים

טוֹחֲנֵי הַמִּלִּים.

 

יְרוּשָׁלַיִם, 13.3.1984