"למה שלא תפסיק לרוץ בגילך המתקדם?"

 

אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים

לא פעם ולא פעמיים נשאלתי את השאלה הזו על ידי אנשים שהם שוחרי טובתי.

אמרו לי שבגיל הזה לא בריא לרוץ. 

אמרו לי שבגיל הזה אפשר ללכת ולא לרוץ. גם לא כדאי ללכת מהר מדי.

סיפרו לי על אנשים שלקו בהתקף לב בזמן ריצה וסיימו את חייהם.

מסתבר שגם הסופר היפני הרוקי מורקמי, המבוגר ממני, שממשיך לרוץ ואפילו להתחרות בריצות מרתון ובתחרויות טריאטלון נשאל בדיוק את אותה שאלה. הוא חווה ירידה בהישגים בגלל הגיל וברור לו שכנראה התוצאות של לפני כמה שנים לא יחזרו. 

בגיל 75 (אני) ובגיל 77 (מורקמי) זה מסלול ברור של ירידה בתוצאות. מה שהיה בגיל צעיר יותר כבר לא יחזור. 

בממואר שכתב על ריצה בשנת 2007 מורקמי עונה לשואלים אותו. 

הוא אומר שהוא זה שהחליט לרוץ והוא מחליט להמשיך לעשות את זה ללא קשר לתוצאות. 

מורקמי לגמרי מודע לירידה בתוצאות עם הגיל. כמו שהוא מודע למגבלות אחרות שלו.

שימו לב שהספר מתיחס לריצות שלו בשנים 2005 ו-2006. אז הוא היה בן 55 ובן 56. 
ברור לגמרי שהירידה המשיכה גם בגיל מבוגר יותר. 

הריצה שלי

התחלתי לרוץ לפחות פעם בשבוע מגיל 35. 

הייתה תקופה מתוחה מאוד בהקשר של עבודת המסטר המתמשכת שלי בפסיכולוגיה. 

העבודה נמשכה מספר שנים בגלל שמשרד החינוך לא היה מסוגל לספק לי נתונים ממוחשבים סבירים על ציוני מגן בבחינות בגרות. 

גם כשהיו נתונים סבירים במשרד לא ידעו לתאר נכון את דפוסי הקשר בין רשומות. 

לשם השוואה קיבלתי נתונים ממוחשבים על ציונים באוניברסיטה של אותם יותר מ-2,000 סטודנטים מהאוניברסיטה העברית. 

שבוע עד שבועיים מאז שקיבלתי אותם בפעם הראשונה היו לי נתונים סבירים וקשר ברור בין הרשומות ויכולתי לעבוד איתם. 

הגיתי לרגע האמת. המנחה שלי פרופ' גרשון בן-שחר עמד לסוע חודש אחרי זה לשנתת שבתון בקנדה. 

הןא הבטיח לעזור לי גם משם, אבל אני ידעתי שאם לא אסיים באותו חודש, לא אסיים לעולם.

לקחתי חופשה מעבודה ועבדתי באינטנסיביות. 

אז היה לחבר שלי התקף לב. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להגיע למצב דומה והתחלתי לרוץ. 

הייתי מסוגל לרוץ רק כ-2 ק"מ. 

עם השנים הגדלתי את המרחק לכ-5 ק"מ כשאני רץ לבדי. 

בגיל 62 הציע לי בני הבכור שנרוץ ביחד 5 ק"מ במרתון ירושלים. ריצת ה-5 ק"מ אינה ריצה תחרותית ולא מודדים בה זמנים. 

רצתי את המרחק בקלות.

שנה אחרי זה השתתפתי במירוץ התחרותי ל-10 ק"מ ומאז אני רץ כל שנה (למעט שנה אחת) 10 ק"מ במרתון ירושלים. 

פעם בשבוע אני רץ 8 ק"מ בהר איתן, עין לבן או יער ירושלים. 

לפני מרתון ירושלים אני רץ 3 פעמים 10 ק"מ כאימון לריצה. במסלול שאני מתאמן בו למרתון ירושלים יש עליות קשות יותר מאשר במרתון ירושלים.

לפעמים הריצה קשה לי וכמו הרוקי מורקמי אני חווה ירידה מתמשכת בתוצאות הריצה עם הגיל.

כמעט תמיד אני נהנה מהריצה והיא אחד הכלים לשמירה על מצב בריאות תקין בשנות ה-60 ועכשיו באמצע שנות ה-70 של חיי.

אני נהנה מהטבע והרבה רעיונות בתחומי עיסוק שונים שלי ובתחומים אישיים הבשילו במהלך הריצות, כולל הסיפור הקצר הראשון שכתבתי. כתבתי אותו השנה. 

אי אפשר לומר שנהניתי בריצה הקשה בגיל 72 במרתון ירושלים. רצתי 10 ק"מ כחצי שעה יותר מאשר בשנה שלפניה ובשנה שאחריה. 

נרטבתי כולי מגשם זלעפות וכל גן סאקר היה עיסת בוץ אחת גדולה. 

בגלל הקור העז התקשיתי אחרי הריצה לפתוח את שרוכי הנעליים שלי באמצעות האצבעות הקפואות שלי על מנת להחליף גרביים רטובים בגרביים יבשים. 

גם מורקמי כותב על ריצה שהייתה לו קשה במיוחד.  

אני מתחרה רק עם עצמי ומנסה למצות את יכולתי. 

השנה הוספתי גם ריצת 10 ק"מ במרתון תל-אביב . הנחתי שב-2 או 3 הק"מ האחרונים אוכל להגביר מהירות, כפי שעשיתי שנה לפני כן במרתון ירושלים הקשה יותר. לא הצלחתי. שמרתי על קצב אחיד. 

גם אני חווה ירידה עם הגיל ולא רק בריצה. 

ב-28 באוקטובר אשתתף בפעם הראשונה בחיי בריצת 10 ק"מ במרתון לילה (או יותר נכון ערב) במרתון לילה בתל-אביב. 

אני לא חולם על השתתפות בטריאלטון. אין שום סיכוי שברמת השחייה המאוד ירודה שלי אוכל לעשות את זה.

הערת שוליים

מורקמי כותב שהממואר שכתב על ריצה הוא הספר האישי הראשון שלו. אין לו נסיון בסוג כתיבה זה. 

הוא חושב כשכותבים ספר זיכרונות חייבים להיות גלויים גם בפרטים המחמיאים פחות. 

הספר שאני התחלתי לכתוב, והזמן יגיד האם אסיים ואפרסם אותו, הוא יותר יומרני ממואר. 

הגישה שלי דומה לגישה שלו. אני משתדל להיות גלוי גם בדברים שאינם מחמיאים לי.