 |
| ג'ידו קרישנמורטי (1895-1986). מקור התמונה: ויקיפדיה |
"זה תלוי רק בכם ולא במישהו אחר. בימים אלה אין מורה ואין תלמיד. אין מנהיג, אין גורו, אין מאסטר ואין משיח. אתם לבדכם הינכם המורה והתלמיד, המאסטר, הגורו, המנהיג. אתם הכל!" ג'ידו קרישנמורטי
בפוסט הקודם תיארתי דמויות במחלקה סיעודית בבית חולים. סיימתי את הפוסט בשיר פרי עטי, העוסק בצעירה ממדינה במערב אירופה, שעבדה או התנדבה באותה מחלקה.
את פוסט זה העוסק בבית חולים אחר, שגם בו אנשים הגיעו ל"ישורת האחרונה" אתחיל בשיר שכתבתי המתייחס אליו.
שיר
חופש מהידוע
במסדרונות ארוכים קראנו
את "החופש מהידוע".
רצינו לא לדעת
באופן קבוע.
אך חופש לא היה
והכל נשאר ידוע.
אחרית האדם.
ירושלים, 1974
לא תמיד בגיל מבוגר
המושג "ישורת אחרונה" מתייחס לרוב לאנשים זקנים.
בבלוג זה כבר עסקתי באדם, שלצער רבים סיים את חייו בגיל 56 ולא הרבה שנים קודם.
לצער רבים, יש גם כאלה שמסיימים את חייהם בגיל צעיר.
אסונות טבע, תאונות, מחלות, מלחמות ופיגועי טרור הם גורמים המביאים את אותם אנשים ל"ישורת האחרונה" בטרם עת.
מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע כזה בו יותר מ-2,000 ישראלים, רובם מבני דורי, סיימו את חייהם בטרם עת.
כשקוראים את תאריך כתיבת השיר אולי מנחשים שיש קשר כלשהו בינו לבין המלחמה הזו.
הרקע לשיר
בשנת 1974 התנדבתי בבית החולים "הדסה" בעין כרם. במהלך התקופה הזו הקדשתי שני לילות בשבוע להתנדבות. תפקידי היה להפוך פצועים במיטתם.
מדובר בכאלה שלא היו מסוגלים לשנות תנוחה במהלך השינה.
אם אתם יודעים או לא יודעים, כמעט כולנו זזים במיטה במהלך השינה. ללא תזוזה זו עלולים להיווצר פצעי לחץ.
דפוס העבודה היה שני הופכים ופיזיוטרפיסטית, שעברו אחת לארבע שעות בין המחלקות והפכו פצועים שלא היו יכולים לנוע בשנתם.
מדי פעם נקראנו גם למשימות חד-פעמיות של העברת חולה או פצוע לבדיקה דחופה באמצע הלילה.
במשימה הקבועה שלנו, הפיזיוטרפיסטית וידאה שלא נוצרו פצעי לחץ ומרחה חומרים, שמקטינים את ההסתברות להיווצרותם. ההופכים הרימו את הפצוע והניחו אותו בתנוחה שונה מהקודמת.
כמו במחלקה הסיעודית של "שערי צדק", צפיתי בבני אדם שהיו שם: פצועים, קרובי משפחותיהם,אנשי צוות ומתנדבים. גם שוחחתי איתם.
דמויות ותובנות
הלם ראשוני
המפגש הראשוני עם פצועים, שניתן היה לראות את הפגיעה בהם, היה קשה לרוב המתנדבים כהופכים בלילה. היו כאלה שאמרו שהם לא יכולים לעמוד בזה.
אני לא נכנסתי להלם. ידעתי שאני שם בשבילם לעזור להם ותפקדתי כמיטב יכולתי.
הקושי שלי היה דווקא כשהכל התייצב ונותרו להפיכה בלילות רק משותקים בשתי הרגליים או בארבעת הגפיים.
חופן של חוסר מזל
כבר כתבתי במקום אחר, ובהקשר משמעותי פחות, על גרם מזל שווה קילו שכל.
לאלו שפגשתי שם היה חוסר מזל. ברי מזל יצאו מהמלחמה ללא פגע (או לפחות ללא פגע משמעותי בר הבחנה).
גם חוסר מזל הוא יחסי.
היו כאלה כמו יורם מינצברג, חבר ילדות שלי משכונת רסקו, שגם למד איתי באותה כיתה בבית הספר התיכון, שנפלו במלחמה.
גם פציעה עלולה להיות חמורה יותר או חמורה פחות, ארעית או לכל החיים.
כמה סנטימטרים של מקום חדירת כדור מבחינים בין חסר מזל, שנותר משותק בארבע גפיו, לבין בר מזל יחסית אליו, שרק אינו יכול להניע את ראשו לצדדים אבל כל גפיו תקינים ומתפקדים.
התנהלות
שמוליק
סוזן
בין ההפיכות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה